הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי, עד כמה שמשהו מעולם המדע יכול להיות אמיתי עבור אנשים כמונו, עד כמה שמשהו מממלכת המתים יכול להיות אמיתי עבור אנשים כמונו. הפרגוד הזה אמנם אינו מוצג לראווה במוזיאון לתורת התברואה והרפואה והתרופות, אבל בכל זאת מוצג שם פרגוד שנבנה באותה צורה. את לחצני המצוקה שמתאימים לפרגוד הזה עדיין אפשר למצוא ולקנות היום במעט כסף, אחרי יותר משמונה עשורים, אצל סוחרים בציוד טכני ישן לא רק באוסטריה, אלא גם במקומות רבים במרכז אירופה שלנו, שקמה לה לתחייה, למרבה השמחה.

מאחורי הפרגוד, מאחורי שעוונית ומאחורי קורות עץ ערבה מסוידות בלבן, כאשר ראשו המאפיר נמצא מתחת ללחצן של פעמון המצוקה, בערך במרחק של זרוע אחת ממנו, שוכב בלילה שבו מתרחשת המעשייה איש בן יותר משישים במיטה, איש שבשעתו כבר היה ידוע, ושכעבור זמן לא רב עתיד להיות מפורסם, והיום, זמן רב אחרי מותו, עדיין מרבים לשבחו, ובאותו ערב אביבי חמים בווינה הוא אך זה נותח. האיש מחרחר בשקט. הוא יודע: כבר בלילה, אחרי שלוש או ארבע שעות מנוחה, הוא עתיד להשתחרר אל משפחתו, והיא תטפל בו.

לא מפריע לו ולא מרגיז אותו שהמקום שהוקצה לו משמש פתרון זמני, שהוא שוכב בחדרון של גרוטאות. הוא יודע, מן העבודה שלו עצמו, איך מתנהלים הדברים בבתי חולים, ועד כמה חסרות חשיבות הפריווילגיות אם יש צורך להסדיר דבר מה ביעילות ובמהירות. השאירו אותו פה פשוט בשל הטיפול האמבולטורי שעבר. הוא עצמו עמד מראש על כך שיעבירו אותו לביתו במכונית כמה שיותר מהר.

הוא מחרחר, משתעל ובולע דם טרי. זה הדם מפצע הניתוח שעבר, עמוק בתוך פיו. פרופסור שקשור עמו בקשרי ידידות, איש אמונו, אדם שהכירורגיה הכללית היא שגרת יומו, הוציא מתוך הפה את אחד הגידולים, שאשמים בהם הסיגרים שהאיש כה אהב לעשן. הגידול הזה פלש אל תוך הרקמה עמוק יותר מששיערו תחילה. רב המנתחים גם לא העריך נכונה את ההשלכות של החתך שעשה, חתך שהלך והעמיק. המנותח שהושאר לבדו ונחלש מחמת אובדן הדם וסכנת העילפון מרחפת מעליו, מבין אט אט את חומרת המצב. שכן הוא עצמו רופא, הוא עצמו פרופסור.

הדימום מאיים לשים קץ לחייו. במעשה רצוני במלוא מובן המילה, במאמץ אחרון של כוח, הוא מרים בייסורים את זרועו הימנית, מגשש על פני הקיר החלק מצבע שמן, חש בכפתור הפעמון ולוחץ על ציפוי הפלסטיק שלו. אבל הכפתור לא פועל. לשונית הפח שאמורה לסגור את המעגל החשמלי בין חוטי החשמל נשברה יום לפני כן לשניים, כאשר חולה אחר שהושאר פה הזעיק עזרה. אותו אדם אחר שאינו מוכר לנו קיבל עזרה בתוך דקה; אולם במקרה החירום הגדול והאילם שלנו, עולה מפלס הדם בלועו של החולה שלנו עד כדי סכנת מוות. גרונו של החולה, שחלש מכדי לקרוא לעזרה, עוד מצליח בקושי לבלוע את כל הדם. האפשרויות הן למות מחנק או מדימום. הדוקטור המסוחרר, הרופא לשעבר, שברח מזמן אל תוך שבילים של מדע שהמציא בעצמו, מנסה לשווא להזדקף, ואז הוא מנסה להסתובב, גם זאת לשווא. לשרירים האחראים לתנועות האלה כבר חסר כוח. רק עיניו של הדוקטור סוקרות בצייתנות את התקרה הכהה, ואחר כך את הפרגוד, והנה הן מבחינות ביוֹדִי שמציץ מעֵבר לפינה של השעוונית.

יודי מרייר. יודי מרייר כמו תמיד, יודי הקטן מרייר – הוא לא יכול אחרת! הוא מרייר יותר מאשר לא מעט. יודי מתגרד כי הוא אוהב לעשות זאת, הוא מתגרד בראשו הגדול והמגולח למשעי בדייקנות. הוא מניח לחוט הריר להתארך, ומתבונן ומחדד את אוזניו. מן החך מפכה הדם. מי יודע מה יודי חושב. מילא, אנשים כמונו לא יכולים לקוות היום לדעת יותר מזה: יודי קטן הקומה וכחוש החזה מכיר כבר מזמן לפני ולפנים את המדע המודרני ואת השפעתו על הגוף. כל חייו עד כה, כל שלושים ושלוש שנותיו, לא יצא מבית החולים הכללי אל וינה. הנזירות לקחו אותו תחת חסותן כשהיה תינוק, אחרי שאמו, רקדנית הונגרייה על חבל, אישה דקת גזרה ועדינה במידה בלתי רגילה, גבוהה אך בקושי מעמיתיה בממלכת ליליפוט! – מתה במהלך חבלי הלידה בלי להשמיע שיר ובלי להשמיע צליל.

הפרופסור שבולע את דמו, הפסיכולוג הווינאי הנכבד שלנו, כמובן רואה מיד, במבט ראשון, איזה טיפוס של איש ננסי עומד לפניו. הוא חושב על אימבציליות, הוא חושב "תת-תריסיות מולדת", הוא חושב במעין כפייה על פיגור חסר תקנה ועל מלמול טיפשי שאין בו מילים, ובו בזמן על הקדמה של הרוח, שפה, בחדרון הגרוטאות הזה, היא עוצרת את נשמתה בסנכרון איתו, כאילו שם המשחק הוא לספר בדיחה מוצלחת עד אימה.

החדרון הוא ממלכתו של יודי. פה, בין אוסף של כל מיני חפצים שהושארו מאחור, יש ליודי, בעל האיברים העדינים והגולגולת הנפוחה, את המיטה הקטנה שלו מאחורי אחד הפרגודים, מאז שהוא יכול להתלבש ולהתפשט לבדו. פה עומד הכיסא שעל משענתו יודי פורש את חולצתו ואת מכנסיו. פה, במעמד מסולסל ויפה, ניצבת קערת המים שבה יודי שוטף מדי ערב את הנזלת מאפו הקטן ואת הריר מן השפתיים האילמות. פה מנמנם יודי וחולם את החלומות של יודי, לאחר שעזר לאורך הפרוזדור, מעלה, מטה, בניקיון, בסידור ובהחלפת מצעים, במרץ ילדותי ובחריצות ללא לאות.

מי יודע מה יודי שלנו חושב. הראש האפור הקשיש חושב עוד פעם ועוד פעם, במעגלים חסרי נשימה, על הפעמון המקולקל ועל הלעג הארצי כל כך שקלקול הפעמון לועג עכשיו לו ולתורתו הצעירה, כשהנה כבר נדחפת ידו השמאלית של יודי אל תוך השיער הדביק מזיעה, ידו הימנית חומקת מתחת לאחד מבתי השחי, אוחזת בחוזקה בחולצה רטובה, וכל עשר אצבעות הידיים היוֹדִיוֹת – הריר ניתז מפיו של יודי! – מטים ראש ופלג גוף עליון הצידה. בהקלה פולט ההוגה, הפרשן והמייסד של פולחן ארוך שנים את דמו מעבר לשולי המיטה על רצפת הלינולאום של החדרון. נשמע צליל של התזה! הצליל ברור וקולני בצורה כה נהדרת, שכולנו יכולים לשמוע אותו.

ואז יוצא יודי שלנו לדרכו במהירות עצומה. הוא רץ בשיא המהירות כדי להזעיק מיד עזרה. בקשת יפה וגבוהה ניתז הריר מפיו של יודי. הוא ממהר לדרכו, במורד הפרוזדור, עוד מעט ימשוך בשרוולה של אחת מן האחיות החבושות בשביס לבן, הוא ימשוך אותה אל החדרון שלו בשרוול המעומלן, מפני שהיא לא תבין מה רצונו, ויעמוד איתה בתוך שלולית הדם של האיש שעכשיו איבד את הכרתו באושר ואין לו דאגות.

הדוקטור זיגמונד פרויד ניצל, לאחר מכן נותח עוד כמה וכמה פעמים בחניכיים ובלסתות, וחי עוד עשור וחצי עם שתלים בפיו ובלועו לחילופין, כדי לחזות במפעלו גדל ומתפתח, ועישן אינספור סיגרים. כל עוד המילים של המפעל הזה מיוסדות באמת, יוסיף יודי הקטן שלנו לרוץ, רגליו הקטנות והעקומות יהדסו, עור סוליות נעליו השחוקות יטופף על אבן, פרקט ולינולאום, והוא יוסיף לרוץ, ולמרחק זה ולא יותר, יותיר חוט הריר של יודי את שביל עקבותיו המנצנץ בכל משפטי מעשיית הגמדים הזאת.

*הסיפור לקוח מתוך: Die Logik der Süße by Georg Klein. Copyright © 2010 Rowohlt Verlag GmbH, Reinbek bei Hamburg.