איזהו הגורל, גברתי, שהתנקש בך כך?
  – קוֹמוּס מסכת שהעלה המשורר האנגלי ג'ון מילטון (1608-1674) ב–1634 בפני ג'ון איגֶרטוֹן, הדוכס הראשון של בְּרידג'ווֹטֶר.  

בשעת בין ערביים שקטה ושלווה שוטטתי לי בנחת בעיר המעטירה אֶדינה. העסק וההמולה ברחובות היו איומים. גברים דיברו. נשים צווחו. ילדים נשנקו. חזירים שרקו. והמרכבות איך שקשקו. והשוורים איך געו. והכבשים איך פעו. והסוסים איך צהלו. והחתולים איך ייללו. והכלבים איך רקדו. רקדו! כלום אפשרי הדבר? רקדו! אויה, הגיתי, ימי הריקודים שלי חלפו לבלי שוב! כך זה מאז–ומעולם. איזו סיעה של זיכרונות עגמומיים תיעור מעת לעת במחשבה עתירת–דמיון וגאונית, ובמיוחד כאשר עניין לנו באותו זן של גאונות הנידון לחיי–עולם, לנצח, לעדי עד, לעדוּת עד – עד מתי? – כן, להעיד עוד, עוד ועוד, על ההשפעה המרה, הנוגפת, הפורענית, ואם יותר לי להידרש לביטוי, ההשפעה הפורענית עד–מאוד של רישוּמוֹ כליל–המרגוע, האלוהי, השמימי, המרומֵם, המרומַם, השגיא והמטהר של מה שאפשר להעיד עליו בדין שאין כמותו לעורר קנאה, שאין יפה ממנו לעורר קנאה – לא! שאין קנאי ממנו ליופי, ואין שוקק כמותו לרוח, והרי הוא בבחינת הדבר (כלום יורשה לי השימוש בביטוי נועז זה?) החינני (מחל לי, קורא אנין!) מכל הדברים בעולם – אך שוב אני נישאת על גבי רגשותַי הגואים. במחשבה שכזאת, אני חוזרת, איזו סיעה של זיכרונות יש בכוחה של זוטה מקרית להגעיש! הכלבים רקדו! ואני – אני שוב לא יכולתי! הם פיזזו – אני בכיתי. הם קיפצו – אני התייפחתי בקול. מסיבות מרעידות–לב! חזקה על הקורא הבקיא כי הן מעלות בזיכרונו אותו פרק משובח אודות כשירות הדברים והתאמתם, הכלול באקדמוּת לכרך השלישי של הרומאן הסיני הנערץ על הכול, "מין–מִ–מינג".
  שני בני–לוויה צנועים אך נאמנים היו לי בהתהלכי בגפי ברחבי העיר. דיאנה, הפודלית שלי! המתוקה שביצורים! קווצת שיער התקשרה מעל עינה האחת, וסרט כחול נכרך לצווארה בצו האופנה. גובהה של דיאנה לא עלה על שנים–עשר סנטימטרים, אך ראשה היה גדול מגופה במידת–מה, וזנבה שנקצץ בסמוך מאוד לבסיסו הִשרה על החיה המעניינת נופך של תום פצוע, אשר בזכותו היתה לחביבת הכול.
  ופומפיי, הכושי שלי! – פומפיי המתוק! איך אוכל לשכוח אותך? נטלתי את זרועו של פומפיי. גובהו עמד על תשעים סנטימטרים (כזאת אני – חובבת דיוק), ומניין שנותיו – שבעים, ואולי שמונים. רגליו היו מעוקמות, והוא היה עב–בשר. פיו לא היה קטן כשם שאוזניו לא היו קצרות. אך שיניו היו צחות כפנינים, ועיניו הגדולות המלאות היו לבנות–לענג. הטבע לא חנן אותו בצוואר, וקבע את קרסוליו (כרגיל אצל בני גזע זה) במרכז חלקן העליון של כפות הרגליים. לבושו אמר פשטות מאלפת. הוא נסמך על מטה, עשרים ושניים סנטימטרים גובהו, ולגופו לא היתה אלא אדרת צמר כמעט–חדשה, אשר שימשה לפנים אותו איש גבוה, דגול ומזהיר, ד"ר מאני–פֶּני. היתה זו אדרת טובה. גזורה היטב. עשויה היטב. האדרת היתה כמעט חדשה. פומפיי נשא את כנפותיה בשתי ידיו, שלא יתגוללו בעפר.
  חבורתנו מנתה שלוש בריות, ולשתיים מביניהן כבר נדרשתי. התהלכה עמנו ברייה שלישית – הלא היא אנוכי. אני היא הסניורה פסיכֶה זנוביה. אינני סוּקי סנובְּס. דמותה של סניורה פסיכה זנוביה (סוקי סנובס) מבוססת ככל הנראה על מרגרט פוּלֶר, שערכה בין השנים 1840-1842 את "The Dial" [המחוג], ביטאון התעמולה של התנועה הטרנסצנדנטאליסטית – מטרה קבועה לחציו הסאטיריים של פו. לפי אמונתם של הטרנסצנדנטאליסטים, האדם הוא גילומה של נשמה, השואפת מיסודה למיגור הרוע בעולם. מרגרט פולר היתה חברתו הקרובה של טרנסצנדנטאליסט נוסף – וולדו אמרסון, שמצא את דרכו לסיפור זה בדמותו של ד"ר מאני–פֶּני. הופעתי סמכותית ומעוררת–כבוד. באותו מעמד ראוי להיזכר שעליו אני מספרת הייתי עטויה בשמלת סטֵן ארגמנית ועליה שַל ערבי כחול כעין השמים. השמלה היתה משורגת גדילים ירוקים, ועטורה בשבע אִמְרות שנארגו ביד קלה מסיביו הכתומים של צמח אוזן–הדוב. כך נמצאתי אני השלישית בחבורה. הפודלית היתה עמנו. פומפיי היה עמנו. אני הייתי עמנו. היינו שלושה. אומרים שבראשית לא היו אלא שלוש אלות–זעם (פוריות) – מֶלטי, נימי והֶטי – הגות, זיכרון ושעשועים.
  נשענתי על זרועו של פומפיי האבירי, וכשדיאנה מתלווה אלי במרחק הולם הפסעתי במורדו של אחד מרחובותיה שוקקי–האדם והנעימים עד–מאוד של אדינה, העומדת כעת בשממונה. לפתע, באחת, התמחשה לנגד עיני כנסייה – קתדרלה גותית – כבירה, אומרת–הוד, עם צריח גבוה המיתמר אל השמים. איזה שד נכנס בי? למה זה חשתי בזרועות פתוחות להיוועד עם גורלי? נתקפתי דחף לא–נכבש להעפיל לראש המגדל המסחרר, ולהשקיף מן המרומים על מרחביה העצומים של העיר. דלת הקתדרלה היתה פתוחה ומזמינה. הגורל שֶמוּנָה לי הכריע. עברתי תחת הקמרון המבשר–רעות. היכן היה אז המלאך השומר עלי? – אם אמנם יש מלאכים כאלה בעולם. אם! הברה עוכרת–שלווה! איזה עולם של מסתורין, ומשמעות, וספק, ואי–ודאות נוצק בשתי אותיותייך! עברתי תחת הקמרון המבשר רעות! עברתי ונכנסתי פנימה; וכך, בעודי מקפידה לשמור את אוזני הדב הכתומות שלי מכל נזק, עברתי בשער ובאתי אל המבואה. אומרים שכך עבר נהר האלפרד העצום מתחת לפני הים – לא–ניזוק, נקי ממים מלוחים.
  חשבתי שגרם המדרגות לא יסתיים לעולם. סביב–סביב! כן, המדרגות התעקלו סביב ומעלה, סביב ומעלה, סביב ומעלה, עד שלא היה לי מנוס מן הסברה – סברה שנתגבשה בעצה אחת עם פומפיי הממולח, אשר על זרועו התומכת נשענתי במלוא הביטחון הנודע לְחיבה שאך–זה הנצה – לא היה לי מנוס מן הסברה שקצהו העליון של המתלול המתפתל והולך הוסר, אם בטעות ואם בכוונת–מכוון. עצרתי כדי להחזיר את נשימתי; וכבר אירעה תקרית שמשקלה המוסרי והשלכותיה המטאפיסיות אינם מניחים לעבור עליה בשתיקה. נדמה היה לי – אמנם הייתי בטוחה בדבר – אי אפשר שטעיתי – לא! עקבתי זה כמה רגעים, בקפידה ובחרדה, אחר תנועותיה של דיאנה שלי – אני אומרת כי אי אפשר שטעיתי – דיאנה הריחה עכברוש! תיכף ומיד הזעקתי את תשומת לבו של פומפיי לדבר, והוא – הוא הסכים עמי. שוב לא נותר מקום סביר לספק. העכברוש נתן ריחו – ועוד בנחיריה של דיאנה – אלוהַ! האם יבוא יום ולא אזכור עוד את רִגשתו הקוצפת של הרגע ההוא? העכברוש! – הוא היה שם – משמע הוא היה אי–שם. דיאנה הריחה את העכברוש. אני – אני לא יכולתי! אומרים כי יש מי שהאיריס הפרוסית משכרת את חוטמם בניחוח מתוק ועז, בשעה שאחרים אינם משגיחים בריחה כלל.
  גרם המעלות נכבש לבסוף, ובינינו לבין הפסגה לא חצצו עוד אלא שלוש או ארבע מדרגות. הוספנו לעלות, וכעת לא נותרה אלא מדרגה יחידה. מדרגה אחת! מדרגה קטנה, קטנטונת! מה רב שיעורם של האושר או האומללות האנושיים הנתלים במדרגה קטנה אחת מעין זו בגרם המעלות הגדול של חיי אדם! חשבתי על עצמי, ואחר על פומפיי, ואחר על הייעוד הסתום והמסתורי אשר אפף אותנו מעברים. חשבתי על פומפיי! – אויה, חשבתי על אהבה! חשבתי על כל צעדי השגויים במעלה מדרגות שלא לי נועדו – על הצעדים שעשיתי ועל אלה שאני עוד עלולה לעשות. גמרתי אומר להיות זהירה יותר, מאופקת יותר. שמטתי את זרועו של פומפיי, טיפסתי ללא עזרתו במדרגה האחת שנותרה, ונכנסתי לקיטון העליון של מגדל הפעמון. הפודלית שלי טפפה בעקבותי. פומפיי לבדו נותר מאחור. ניצבתי בראש גרם המדרגות, ועודדתי אותו לעלות. הוא שלח את ידו לעברי, ובעשותו כן נאלץ לרוע המזל להרפות מאחיזתו האיתנה באדרתו. הלנצח יתמידו האלים במשחקם האכזרי? האדרת נשמטה, ופומפיי רמס באחת מרגליו את כנפותיה הארוכות והמשתלשלות. הוא מעד ונפל – שוב לא היה זה מן הנמנע. הוא נפל קדימה, וראשו הארור נגח הישר ב – הישר בשדַי, ושיגר אותי ראש–מטה, והוא בעקבותי, אל רצפתו הקשה, המטונפת והנתעבת של קיטון המגדל. אלא שנִקמתי היתה בוטחת, פתאומית ושלמה. תפסתי ברעמתו בשתי ידיים זועמות, ותלשתי כמות עצומה של חומר שחור ופריך ומִתַלתל, שאותו השלכתי ממני והלאה בהפגנת מיאוס נוקבת. הלֶקט השחור צנח בינות לחבלי הפעמון ונותר שם. פומפיי קם על רגליו, ולא אמר מילה. אך הוא התבונן בי בשתי עיניים גדולות ומעוררות–רחמים ו – נאנח. אלים שבשמים – אותה אנחה! היא שקעה אל מעמקי לבי. והשיער – הרעמה! לו יכולתי להגיע לאותה רעמה הייתי רוחצת אותה בדמעותי, כעדות לחרטה כנה. אך אבוי! היא נמצאה כבר הרחק מעבר להישג ידי. השיער המשתלשל בין כבלי הפעמון היה בדמיוני כַּחי. דימיתי שהוא סומר לעומתי בתוכחה. אומרים שצמח ה–happydandy Flos Aeris סילוף של Epidendrum Flos Aeris: צמח המדיף ריח וניל. הנפוץ בג'אווה נושא פרח יפהפה, המוסיף לחיות לאחר שנעקר על שורשיו. המקומיים נוהגים לתלותו בחבל מן התקרה ולהתענג על ניחוחו במשך שנים.
  מריבתנו באה על פורקנה, ואנו נפנינו להביט כה וכה בחיפוש אחר אשנב שדרכו אפשר יהיה לנו להשקיף על אדינה רבתי. לא היו כל חלונות בחדר. מקור האור היחיד בקיטון האפלולי היה מין פתח רבוע, כשלושים סנטימטרים קוטרו, שנקבע כשני מטרים מעל לרצפה. אך איזהו המכשול שיעמוד בפני תעצומותיה של גאונות אמת? גמרתי אומר להעפיל מעלה אל החור. סבך עתיר של גלגלים, סבַּבוֹת, ומנגנונים אחרים שמסתורין קבליים ריחפו עליהם נערם מנגד לחור, בסמוך לו; מוט ברזל הסתעף מן המנגנון והשתחל מבעד לחור. בין הגלגלים לקיר שבו נפער החור נותר בקושי מקום לגופי – ואף על פי כן עִקשותי הנואשת עמדה לי. קראתי לפומפיי להתייצב לצדי.
  "תן דעתך על פתח זה, פומפיי. אני מבקשת להתבונן בעדו. אתה תעמוד כאן, ממש מתחת לחור – כך. כעת, הושט אחת מידיך, פומפיי, והנח לי לדרוך עליה כאילו היתה מדרגה – הנה כך. וכעת היד השנייה, פומפיי; בעזרתה אטפס אל כתפיך."
  הוא עשה כל שביקשתי, ובהתרוממי מצאתי שאפשר לי להשחיל את ראשי ואת צווארי מבעד לפתח ללא מאמץ. המחזה היה נשגב, אין מושלו ליופי. התעכבתי עוד רגע כדי להורות לדיאנה להתנהג יפה, ולהבטיח לפומפיי כי אתחשב בו ואמעט ככל האפשר להכביד על כתפיו. אמרתי לו שאנהג ברגשותיו בעדנה – ossi tender que beefsteak. סילוף של aussi tendre que Zaire: "זאיר", או "הטרגדיה של זארה", הוא מחזה שהעלה וולטר בקומדי–פראנסֶז ב–1732. בזאת גמלתי לרעי הנאמן כערכו, ונפניתי להתמסר ברוב שקיקה והתלהבות להנאה מן הנוף אשר שש לפרוש עצמו לנגד עינַי.
  אלא שלא אאריך דברים בעניין זה. לא אתאר את העיר אדינבורו. כולם ביקרו בעיר אדינבורו. כולם ביקרו באדינבורו – הלא היא אֶדינה הקלאסית. אגביל את עצמי לפרטיה הרי–הגורל של הרפתקאתי האומללה. לאחר שהשבעתי במידת–מה את סקרנותי באשר למידותיה, מצבה וחזותה הכללית של העיר, היתה לי שהות לסקור את הכנסייה שנמצאתי בה ולעמוד על דקויותיו האדריכליות של מגדל הפעמון. הבחנתי כי האשנב שבו תחבתי את ראשי היה למעשה פתח בלוח המחוגים של שעון ענקמוני; מן הרחוב הצטייר בוודאי כחור–מנעול גדול, מעין זה הפעור בפניהם של השעונים הצרפתיים. הפתח נועד בלי ספק לזרועו של המומחה, שיכוון בשעת הצורך את מחוגיו של השעון מבפנים. מתוך הפתעה הבחנתי גם במידותיהם העצומות של מחוגים אלה – גובהו של הארוך מביניהם לא נפל משלושה מטרים, ובנקודה הרחבה ביותר עלה רוחבו על עשרים סנטימטרים. המחוגים חושלו כפי הנראה בפלדה מוצקה, וקצותיהם נדמו חדים. לאחר שהשגחתי בפרטים אלה, כמו בכמה פרטים אחרים, שבתי והפניתי את עינַי לחיזיון המרהיב מתחתי, ועד–מהרה שקעתי כליל בשרעפים.
  כעבור כמה רגעים ננערתי מהגיגַי על–ידי קולו של פומפיי, אשר הודיע כי שוב אין בכוחו לשאת זאת, ועתר שאואיל בטובי לרדת. היתה זו בקשה בלתי–סבירה בעליל, ואני אמרתי לו זאת בנאום שהצטיין באריכות–מה. תשובתו העידה בו כי לא ירד לפשר רעיונותַי. הדבר העלה את חמתי, ואני אמרתי לו בלשון מפורשת שהוא טיפש, שמעשהו היה בגדר ignoramus e-clench-eye, שהשגותיו אינן אלא insommary Bovis, שמילותיו חורגות אך בדוחק מ–an ennemywerrybo’em. פסיכה משבשת בזו אחר זו את המימרות הלטיניות שלמדה מפי בלקווד. דומה היה שהבהרות אלה הביאו אותו על סיפוקו, ואני שבתי והתכנסתי אל הגותי.
  כמחצית השעה לאחר פלוגתא זו, ואני מסורה ראש–ולב למחזה השמיימי הנגול תחתַי, והנה אני קופצת למגעו של משהו קר מאוד הנדחק בלחץ קל אל עורפי. אין צריך לומר כי אחזה בי בהלה שאין לבטאה. ידעתי כי פומפיי היה תחת רגלַי, וכי דיאנה היתה ישובה, לפי הוראותי המפורשות, על רגליה האחוריות, בפינתו המרוחקת של החדר. מה זה יכול להיות? שוד ושבר! כעבור רגע קצר – קצר מדי – גיליתי. הפניתי את ראשי בעדינות הצדה ונוכחתי לזוועתי המופלגת כי מחוג–הדקות הענקי, הבוהק, דמוי–הלהב, במהלך חיגתו בת–השעה, ירד על צווארי. ידעתי שאל לי לבזבז ולו שנייה. משכתי את ראשי לאחור ללא שיהוי – אלא שאיחרתי את המועד. שוב לא ניתן היה לחלץ את ראשי מלועה של אותה מלכודת איומה שנתפס בה, ואשר היתה מֵצֵרה והולכת, מצרה והולכת במהירות נוראה מִדעת. סבלי ברגע ההוא נעלה על כל דמיון. השלכתי את ידַי אל–על וניסיתי בכל כוחי לדחוק מעלה את מטיל הברזל המוחץ. באותה מידה יכולתי לנסות להרים את הקתדרלה עצמה. מטה, מטה, מטה הוא ירד, קרוב וכבר קרוב יותר. זעקתי לעזרתו של פומפיי, אך הוא אמר שפגעתי ברגשותיו כאשר כיניתי אותו "בור זקן ופוזל". צעקתי לדיאנה, אך היא לא אמרה אלא "בָּאוּ–ווָאוּ–ווָאוּ", ושאמרתי לה "לא לזוז מהפינה מה–שלא–יהיה". כך לא יכולתי לצפות כי רווח כלשהו יבוא לי מעמיתַי.
  כל אותה עת "חרמש הזמן" (כי עתה התחוור לי משקלו הממשי של אותו ביטוי קלאסי) לא עמד ממהלכו המחריד, ובעליל לא עתיד היה לעמוד ממנו. הוא ירד והוסיף לרדת, מטה, מטה. הוא כבר שיקע את קצהו החד בבשרי מהלך שלושה סנטימטרים, וחושַׁי הפכו בלולים ומבולבלים. רגע דמיינתי שאני בפילדלפיה במחיצת ד"ר מאני–פני המכובד על הבריות, במשנהו נמצאתי באכסדרת ביתו של מר בְּלֶקווּד "בלקווד" היה מגזין בריטי פופולרי שנוסד בידי ויליאם בלקווד ב–1817, ויצא לאור באדינבורו עד לסגירתו ב–1980. המגזין נהג לפרסם סיפורים סנסציוניים, שהסתמכו כביכול על "ניסיונם האישי" של המחברים. בשני סיפורים – "איך כותבים מאמר ל'בלקווד'" ו"מצב–ביש" – מלעיג פו על סגנונם האקלקטי והמכביר–לעייפה של סיפורי בלקווד, ובתוך כך מסתכן בעִרטול פארודי של מנגנון הכתיבה שלו–עצמו. שועה להנחיות שערכן לא יסולא בפז. ואז שבתי והוצפתי בזכרם המתוק של ימים טובים יותר, ומחשבותיי נדדו אל העידן המאושר ההוא, עת העולם עוד לא היה כולו–מִדְבר ופומפיי – עוד לא כולו–אכזר.
  תקתוק המנגנון שעשע אותי. שעשע אותי, אני אומרת, כי תחושותי נשקו כעת לאושר המושלם, וידעו להפיק עונג מן הזעיר שבמקרים. ה–קליק–קלאק, קליק–קלאק, קליק–קלאק הנצחי של השעון היה באוזנַי כמוסיקה, שלפרקים שמעתי בנעימתה את דרשותיו המתנגנות של הד"ר אולָפּוֹד. דמות במחזה "הג'נטלמן העני" מאת המחזאי האנגלי ג'ורג' קולמן (1762-1836). והדמויות הגדולות על גבי לוח השעון – כמה נבונות, כמה הגותיות הן נראו, כולן עד אחת! באחת הן פצחו במחול המאזוּרקה, וסבורני כי הדמות V היא שהיטיבה לרקוד מכולן בעינַי. מוצאה המיוחס ניכר בה. בלא רבב של רברבנות, תנועותיה העדינות נקיות מצרימה. היא הסתחררה על חוּדָהּ בפירואטים מעוררי–הערצה. ניסיתי להגיש לה כיסא, לפי שראיתי כי היא מותשת מן המאמץ – והנה רק אז עמדתי על מלוא חומרתו של מצב–הביש שאליו נקלעתי. מצב–ביש באמת ובתמים! המוט שיקע עצמו מהלך חמישה סנטימטרים לתוך צווארי. ניעורתי לְהפצעתו של כאב מעודן. פיללתי למוות, ובעוֹצֶר הרגע נדחקתי לִשְנוֹת אותם טורים מעודנים משל המשורר מיגל דה סרוונטס:
  Vanny Buren, tan escondida
  Query no te senty venny
  Pork and pleasure, delly morry
  Nommy, torny, darry, widdy! סילוף של הנוסח הספרדי: Van Muerte Tan Escondida, Que no te Sienta Venir, Porque el Plazer del Morir, No Me Torne Dar la Vida – הם הולכים למות בסתר, ואתה אינך מתפתה לבוא, כי נושא המוות אינו חוזר לתת לי חיים.  

אך עתה כבר התייצבה בפני אֵימה חדשה, שדי בה כדי לזעזע עצבי–ברזל. תחת לחצה האכזר של המכונה, עינַי החלו חורגות מחוריהן. בעודי תוהה איך אוכל להסתדר בלעדיהן, עין אחת נשרה מתוך ראשי בפועל–ממש, התגלגלה במורדו התלול של המגדל והתיישבה לה בתעלת הניקוז הכרויה לאורכם של המרזבים. מהו אובדנה של עין לעומת ארשת העצמאות והבוז המחציפה שבה הביטה בי לאחר שיצאה. היא רבצה במי–האפסיים, ממש מתחת לאפי, וגינוניה הנפוחים היו נחשבים למגוחכים אלמלא היו מגעילים. מסכת קורצת–ממצמצת שכזאת עוד לא נראתה מעולם. התנהגותה של עיני שבתעלה לא זו בלבד שהיתה מקוממת מחמת החוצפה המפורשת וכפיות–הטובה המחפירה, אלא שהסבה לי מידה גוברת של אי–נוחות מחמת אותה ערבות הדדית השוררת תמיד בין שתי עיניים מאותו הראש, יהא המרחק המפריד ביניהן אשר יהא. בין שרציתי בכך ובין שלא, נאלצתי לקרוץ ולמצמץ בתואם מדויק עם התועבה שרבצה ממש מתחת לאפי. אלא שתיכף לאחר מכן נשרה למרבה ההקלה עיני השנייה. בנפילתה אימצה את מסלולה של חברתה – קנוניה מתואמת, מן הסתם. שתי העיניים התגלגלו מתוך התעלה בצוותא, ולאמתו של דבר שמחתי מאוד להיפטר מהן.
  המוט כבר שקע מהלך שנים–עשר סנטימטרים לעומק צווארי, ולא נותרה לו אלא פיסת עור קטנה להבקיעהּ. שמחתי היתה שלמה, כי חשתי שבתוך כמה רגעים לכל היותר יימצא לי מפלט ממצבי המציק. ואמנם לא היתה זו ציפיית שווא. עשרים וחמש דקות לאחר השעה חמש אחר הצהריים, בדיוק נמרץ, מחוג הדקות הענקי התקדם בסיבובו הנורא במידה מספקת כדי לבתר את השארית הזעומה של צווארי. לא הצטערתי לראות את הראש שגרם לי מבוכה כה רבה נפרד סוף–סוף מגופי אחת–לתמיד. תחילה התגלגל במורד המגדל, אחר נח כמה שניות בתעלת הניקוז, ואז שם פעמיו בזינוק נחשוני למרכז הרחוב.
  אודה ואתוודה: רגשותי באותו מעמד התייחדו בנופך סגולי ביותר – לא, מסתורי ביותר, מערער וסתום ביותר. חושי נמצאו פה ושם בעת ובעונה אחת. רגע דמיינתי בראשי כי אני, הראש, הוא סיניורה פסיכה זנוביה האמתית, ובמשנהו השתכנעתי כי אני–עצמי, בגופי, מגלמת כחוק את זהותי. כדי לצלל את מחשבותי בסוגיה זו מיששתי בכיסי אחר קופסת טבק–ההרחה שלי, אך מששלפתי אותה וניסיתי לשאוף קמצוץ מתכולתה המחייה בצורה המקובלת, עמדתי לאלתר על ליקויִי המוזר והשלכתי את הקופסה ללא דיחוי מטה אל ראשי. הוא שאף קורטוב בסיפוק עצום, והחזיר לי בחיוך של הכרת–תודה. אחר כך החל לנאום, אך באין לי אוזניים לא יכולתי לשמוע את דבריו אלא במעומעם. מה שקלטתי הספיק לי כדי להבין, כי הוא נדהם נוכח רצוני להישאר בחיים בנסיבות כאלה. הוא חתם את הרצאתו במילותיו האצילות של אריוסטו לוּדוֹביקו אריוסטו (1474-1533), סופר איטלקי; אלא שהציטוט לקוח מתוך יצירתו של פרנצ'סקו בֶּרני (1497-1535) "Orlando Innamorato".  

Il pover hommy che non sera corty
  And have a combat tenty erry morty סילוף של הנוסח הלטיני: Il Pover Huomo Che Non Se'n Era Accorto, Andava Combattendo e Era Morto – המסכן שלא ידע כי כבר נטבח הוסיף להילחם.  

כך השווה אותי לאותו גיבור אשר בלהט הקרב לא השגיח במותו והוסיף להילחם ללא חת. כעת שוב לא היתה מניעה שארד ממעלתי, וכך עשיתי. מה היה אותו פרט בהופעתי שפומפיי מצאוֹ משונה במידה כזאת לא עלה בידי לברר עד היום הזה. הברנש פער את פיו מאוזן לאוזן, ועצם את שתי עיניו כאילו ביקש לפצח אגוזים בין שמורותיהן. לבסוף השליך מעליו את אדרתו, ניתר אל גרם המדרגות ונעלם. הטחתי במנוול את מילותיו התקיפות של דמוסטנס –
  Andrew O'Phlegethon, you really make haste to fly. "תרגום" של המימרה היוונית: Aner o Pheugon Kai Palin Makesetai – האיש הנס הוא האיש אשר ישוב להילחם.  

ואז נפניתי למשוש לבי, לתבלול–דבלול שלי, לדיאנה. אהה! איזה מחזה פלצות קידם את עינַי? האמנם היה זה עכברוש שראיתי חומק אל חורו? האמנם אלה עצמותיה המנוקרות של המלאכית הקטנה, שהמפלצת טרפה בלא רחם? אלים שבשמים! ומה זה שאני רואה – האמנם זהו צלמה, צלה, רוח–הרפאים של אהובתי שאני חוזה בה יושבת נסוכת–תוגה בפינה? הסכיתו! באשר היא מדברת, ו – שהדי במרומים! – היא דוברת אלי בגרמנית של שילר –
  Unt stubby duk, so stubby dun
  Duk she! duk she! אלא שזהו סילוף פארודי של קטע מתוך בלדה של גתה דווקא – "Das Veilchen": Und Sterb ich Doch, so Sterb ich Denn, Durch Sie-Durch Sie; תרגום הפסוק מובא להלן, בגוף הסיפור.  

אויה! האין מילותיה אלה נכוחות, נכוחות מדי?
  ואם שבקתי אז שבקתי
  למענך – למענך.
יצור מתוק! אף היא הקריבה עצמה למעני. נטולת–כלב, נטולת–כושי, נטולת–ראש, מה נשתייר בעבור סיניורה פסיכה זנוביה האומללה? אבוי – לא כלום! אני גמרתי.

*מתוך מצב ביש וסיפורי אימה אחרים, הוצאת פרדס, 2010.