על קיברו של סגן ניצב עופר רגב, ראש מחלק חקירות במשטרה, נחרט לבקשתו המשפט:

“שום דבר אינו כפי שהוא נראה"

מקלט הבית הטורי המוארך של רוטשילד 44 נִרְאֶה בתפוסה כמעט מלאה בהתייחס לעובדה שרק לפני כמה שבועות הסתיימה בנייתו, בוודאי בהשוואה לנעשה בשנים האחרונות במקלטים הסמוכים שזמן ארוך לא שמעו בהם דלת נפתחת.

דיירי שלוש כניסות הבניין מצטופפים, כבר הערב הרביעי, ראש אל ראש לקראת לינת לילה. אנחנו נצמדים אל קירות המקלט המרכזי, בין עמודי הבטון הנושאים על ראשם את רצפת הקומה הראשונה וזו ממנה והלאה – את יתר שלוש הקומות. מעמסת בטון ואוסף

של סיפורים אנושיים שהתקבצו אל מבנה אחד.

אבא יחזקאל ואמא סלחה פורשים שלושה מלבני מזרונים לשהייה ממושכת ועסוקים בתפילות לַכֹּל יָכוֹל. אני נותרתי בוהה באפלה, חושב על יום הלימודים שלמחרת.

ליל השמונה ביוני 1967. הלילה הרביעי של מלחמת הקיום, כך לפחות על פי אמא, למודת סבל, עוד מבגדד. הַאֲפָלָה! ציוותה ההנהגה, כך שֶׁלְּמַעֵט יחידים נושאי פנס כיס ורוכשי נרות, אין כאן מְפֵרֵי הַנְחָיוֹת. דיבורי סרק ופרשנויות של שכנים שזה עתה הכירו מתערבבים בקולות מקלטי רדיו טרנזיסטור צמודי אוזן, וכל פתיחת דלת או הצצה החוצה מגלה אפלה שמפולחת ברעש ואורות מטוסי תובלה כבדים.

בבקרים הקודמים נחשפתי לחוויות מפי בני גילי מהבתים הסמוכים על מים מטפטפים ועכברים צועדים בְּמִקְלְטֵי בתים שלא זכו לביקורים שנים רבות. שם, נותרו חללי חושך מתמיד ולעתים תיבת מסתור למשחקי פחד של ילדים. אני, בר מזל להשתרע במקלט של בית חדש.

זו שנת הסיום של בית הספר היסודי פיק"א וראשי טרוד ביום ה"אולי לימודים" שלמחרת ובחובת השיעורים שעליי להשלים באנגלית וגיאומטריה. זאת, כמובן, כשאני מתעלם מקריאות ה"אתה דפוק" של החברים מהכיתה כלפיי. אני בוחן את עמוד הלחץ בתוכי בדקות שנקפו והוא הולך ומוסיף לִגְבוֹהַּ. ממתין לרגע של הסחת דעת סביב חדשות חזית המלחמה בעורף ההורים כדי לחמוק מחשכת כניסה ב' אל דירה 5 שטרם הספקנו לקבוע על הדלת שלה את שלט בעלותנו.

היעד שלי הוא קצה המרפסת בדירת השישים מטרים מרובעים, שנתחמה במחציתה לצורכי משטח הכנת שיעוריי. קודם לכן, אני מחויב להידוק עדין של דלת הכניסה למסגרתה. כשאני בתוך דירתנו ויד שמאל אוחזת בידית הדלת ופניי משלימות מבט אל אפלת חדר המדרגות, אני מבחין בדלת הבית של משפחת חזן ממול שנותרה פתוחה מעט, שלא כמנהגה, וחריץ אור דק נותר בולט עד משקופה.

בעזרת פנס כיס קטן, מדליק נר על רצפת המעבר המוביל ממטבח הבית אל שולחן הכתיבה. הוא לא יסגיר אותי כי הילתו נמוכה ואין סיכוי שתעבור את קו מעקה המרפסת וממנו אל הרחוב. כמו מתעמל מנוסה משחיל את הגוף הרזה בין מושב כיסא לתחתית לוח השולחן בשקט רב, לוחץ בעדינות על מפסק מנורת קריאה ישנה עם אהיל בד רפוי מעליה – שיותר מאשר מעניקה חסדי אור היא מטילה צללים מפחידים בכל תנועת יד מצידי. כדי להתרגל, אני מביא את כף ידי מתחתיה ומנסה ליצור מגוון צלליות של חיות. זה מרפה לי מעט מהמתח בלחיים. אפשר להתקדם. אני מוכן להשלים חובותיי לבית הספר ומי שרוצה שֶׁיִּלְעַג, מִמֵּילָא אני לא שומע.

"למה דיי? אבא אוהב אותך…", מְפַלֵּחַ את השקט ומגיע פתאום מהדירה ממול כמו מכת חשמל. כמו תחת שליטה של רובוט, המחשבות שלי רצות מיד אל תמונת המקלט שנטשתי לפני כמה דקות. משחזר את הדמויות במשפחת חזן ומי נמצא איתי שם. מוודא לעצמי שאת בת שבע ראיתי אבל לא את שלמה האבא ולא את ביתם ז'נט. אני רק ארבעה חודשים חלק מרכבת הַגָּרִים הזו ולא זכורות לי מילות חיבה כלשהן שהשמיע אבא שלמה לז'נט הבת קודם לכן, אז איזו "הזדמנות" הוא מצא בלילה אפל כזה להביע אותן פתאום?

אני מחלץ את עצמי מהתנוחה שהייתי קפוא בה ומדלג כמו רקדן מקצועי על קצות האצבעות אל עֵינִית דלת הבית. היא מעוותת לי את פתח הכניסה למשפחת חזן ממול, לא מצליח לזהות מה קורה מעבר לה, למרות חריץ האור הדק שנותר.

אני מנסה להסדיר נשימה. לא מצליח. צללית הנר שנעה על הקירות השחורים עם כיוון הרוח העדינה העוברת מתחת לדלת מעצימה אצלי מחשבות רעות. אולי הבנאים שלא מזמן סיימו כאן השאירו אחריהם שדים ורוחות. אולי סוכני אויב מנצלים את ריכוז הדיירים כדי לפגוע בבאי ההתכנסות הקבועה של המקלט התחתון. לא עוד ערב בחיי. זו המלחמה הראשונה שלי, אחריה אוכל לומר "בטח, הייתי כבר במלחמה אחת!".

כדי שאפיק מעצמי שיעורי בית כלשהם, מטופשים לשעה זו, ספר הגיאומטריה פתוח בין עמוד 6 ל-7 כשהוא מונח על גבו בתחילת תרגיל 3, מכוון ל-"…תתחיל לפתור כבר". מתחיל קריאה סופסוף אבל הפעם מפר את הדממה קול נפילה של גוף על מיטה חורקת וצרחה כבושה.

בערב של דממה כזו בו כל טיפת מים נוטפת חשה מתפשטת, חושפת מְבוּשִׁים, הרי כל נקישה, תזוזה, צעד, שיעול ושאר מַרְעִין מרשרשים מסגירים מיד את האחראים. קיפאון משתלט עלי. מצליח מעט להבין ששם, בדירה ממול, וודאי לא מדובר בהכנת שיעורים.

אני מצמיד אוזן בשיא הקשב אל לוח דלת העץ החלולה. יללת בכי כבוש אני שומע!

פטיש עץ כבד הולם, לא בעדינות, על החזה. "אבא, דיי" אני שומע את ז'נט. כן, זו ז'נט שפנטזתי עליה, עוד קצת שנתבגר, אחכה להזדמנות כשההורים של שנינו לא יהיו בבית ואוכל למשש את כל הדברים היפים שמתחת לבגדים המתוחים שלה.

המחשבה עושה לי טוב, היא משחררת לרגע. זורקת אותי אל מפגשי אחה"צ בבית של שרון, כשידע שההורים שלו חוזרים מאוחר מהעבודה וְאִפְשֵׁר לחמישה חברים חרמנים לפנטז על האחת המיוחדת של כל אחד מאיתנו בלי הפרעה. אני נבהל מבריחת המחשבה ומנתק אוזן מדופן הדלת כדי להקשות על מי שינסה להאשים אותי שהייתי עד שמיעה.

אני ממהר אל משטח הכתיבה, סוגר בנשימה עצורה ספר ומחברת, נועל את נעלי הבית ובמהלך שקט כמו שלא זוכר מעולם, נושף לכיוון מחצית בסיס שעווה שנותר מהנר הדולק. אח"כ, מרשה לידית דלת הבית לנוע מאוד לאט חזרה למצב אופקי, נועל בעדינות ושב על עקבותיי להמולת המקלט שכבר מעט שקט יותר ממה שעזבתי. "אוי באבוי, איפה הלכת?, דאגתי, איפה היית? יש מלחמה בָּארָא (בחוץ) יא איבני". התרגלתי כבר למשפטי החרדה של אמא. מאבא אין סיכוי להתייחסות, הוא בתפקיד האילם במשפחה, השקוף, וכבר יָשֵׁן אחרי יום עבודה מתיש. אני ממעיט בדיבור, "סתם, בחוץ" עוד ממלמל לעבר אמא ומארגן תנוחת גוף שתשתלב במלבן המזרון בגודל חסכוני שארגנה לשינה שלי על ארגז תהודה של דפיקות לב.

הבוקר של התשעה ביוני. אני קם עם מטען של חלומות עמוסי סרטונים שמעורבים בהם חושך ונקישות על דלתות. בדרכי החוצה אני משחיל סנדוויץ' שאמא, כהרגלה, קמה להכין לילד המפונק. בכל זאת, אני הילד הצעיר שיחד עם אח גדול ממנו בהרבה והמגויס למלחמה בסיני, נותרנו מתוך ארבעה ילדים שהביאה לעולם.

דילוג מהיר במורד המדרגות כולל החלקה על המעקה השחור ואני מול מיכאל הממתין לי בשעת בוקר קבועה לצעידה משותפת של כמחצית השעה אל חצר בית ספר פיק"א.

הבוקר, ההליכה המשותפת אינה כתמול שלשום. בעזרת חושיו החדים, מיכאל מנהל איתי שיחת בוקר שטוחה שפרטיה לא יירשמו בספר הזיכרונות. תוך כדי כך, הוא מפנה יתר תשומת לב להשגחה על חצייתי את ז'בוטינסקי הסואן, כאילו מסרתי לו במחשבותיי מינוי מיוחד להגנה עליי בַּבֹּקֶר הזה. "שמעת את המטוסים הענקיים בלילה?" אני מנסה לשדר עסקים כרגיל, "לא", הוא מגיב מיד. "במקלט שלנו, כשסוגרים אותו, קשה לשמוע רעשים מבחוץ ולכן נִרְאֶה שישנתי טוב". "ואתה?" הוא שואל, "שמעתי, בטח. בכלל, היה לי קשה להירדם". מיכאל לא ייתן למילים לעבור סתם כך לידו ולכן המילים שלי נמדדות לפני שעוזבות את חלל הפה. "אל תרד עליי, אתמול עליתי להשלים שיעורים בתוך ה"אין-אור", בדירה שלנו", "השתגעת?" הוא קוטע אותי ואני מתעלם "הדלת לא הייתה סגורה עד הסוף אצל ההורים של ז'נט ושמעתי קולות מוזרים", "קולות של מה?" מיכאל מקשה. "לא של מה אלא של מי" אני עוזר לכוון את התיאור אל היעד הסופי. "קולות של שלמה וז'נט, מרגיש שמשהו לא טוב קורה אצלם, היא בכתה וביקשה דיי". מיכאל נדרך. הוא מאט באומנות את צעידתנו, "אתה מתכוון שהוא מכה אותה?" הוא מנסה,

"לא, זה לא נשמע כמו מכות, נשמע לי ההיפך מזה" אני מנסה לקדם את מיכאל.

"ממש נורא", נסער מיכאל לרגע ואחריו שתיקה מהורהרת.

ניראה לי שֶׁהַשְׁלָמַת המראות האתמוליות ומה שבעקבותיהן היו יכולות לגזול עוד דקות ארוכות תוך כדי הליכתנו אבל צלצול הפעמון של בית הספר המקדים בחמש דקות את השעה שמונה מזרז את דילוגנו מעל גדר המפרידה מדרך העפר אל גוש כיתות ח'.

אלו לא ימים של משחקים אחרי הלימודים ולכן כשמיכאל מתייצב בביתנו אחר הצהריים, ניכר היה מיד על פניו שלא בא לחגוג את הניצחון. עוד כשאני מתקדם לקראתו, אני מדמיין את סדרת התשובות המצופות ממני לשאלות שקטע הצלצול הבוקר. כמה עמוק אתבקש עוד לרדת לפרטים? למיכאל יש סיפור משלו. הוא מבשל לקראתי באיטיות את האסון הטרי שזה עתה בישרו לו עליו. "אבא", הוא מסנן בהתחשבות, "אבא יצא הבוקר לפרדס שלנו…", "ו…?" אני שואל, "אבא שלי נפטר. מצאו אותו לפני הצהריים רוכן על העגלה. לפחות עזב אותנו רגוע אחרי שראה שהולכת להיות שנת פריחה טובה בפרדס שלנו".

מה אני אומר לו? רצה מולי מין כתובית כזו מתחת למסך הסרטים שעלה לפני. מיכאל מקדים אותי "מחר ההלוויה, תוכל להיות איתי שם?" המבט שלי מאשר, כמו בתנועה אוטומטית, ללא המתנה.

הערב של העשרה ביוני, לאחר ההלוויה, מחזיר אותי בלופ אל מראות פנים בית העלמין ובלי המתנה גם אל המחשבה של מה יהיה הלילה בדירה 6. התחושה שמלווה אותי היא שאני לא לקראת 'ליל מנוחה'.

ברבע לפני שמונה, הצבע האפור כהה צובע כבר את חלל המקלט. אני בעיניים צעירות אולי, אבל מכיל כבר תמימות שהופרעה, מנסה בכפייתיות לאתר את עץ משפחת חזן תוך כדי צעידה לאורכו של גוש הבטון המוארך. הוא ממקד אותי מיד כי אני מבחין בחסרונם החוזר של שניים מהענפים של המשפחה – האבא והבת.

אמא, שנכנעה כבר בפני עיקשות מעשי השיעורים שלי, לא תוהה לפשר יציאתי מעלה.  הפעם עלייתי במדרגות לקומה השנייה אינה לעבר דלת ביתנו, אלא אל דלת העץ, מֵרוּחַת צבע שמן לבן עם השלט "משפחת חזן". הערב הזה, פרט לעלטה של חלל המדרגות שאני מתמודד איתה עם נשק קל של פנס כיס, מצאתי דלת שכנים סגורה, שלא כמו אתמול. אני מצמיד לקיר הדלת אוזן בשיא ההקשבה והיא מעורבת בחרדה רצופה מפני הופעה פתאומית של שכן מזדמן מהקומות העליונות, שאולי דווקא עכשיו יתעורר אצלו צורך בהשלמת פריט כזה או אחר ללינת הלילה. על פתיחת דלת פתאומית, חלילה, של שלמה השכן, מעדיף לא לחשוב. זה יהיה הסוף שלי. קולו של אבא שלמה, מעבר לדלת, מתנשף בקצב הולך וגובר ואילו ז'נט בקול חנוק הנקטע מידי פעם, כנראה תוצאה של מחסום יד על הפה היפה שלה. בשבריר שנייה של כעס ואובדן שליטה אני הולם בעוצמה באגרופי על הדלת ומוצא את עצמי בורח בבהלה מטה כשאני נעזר במעקה המדרגות כדי להגביר מהירות ירידה בדרך אל חוף המבטחים, המקלט.

"…לא היה שיעורים היום?" אמא מנסה להסביר לעצמה בשאלה את החזרה המהירה שלי "לא, רק בדקתי שעשיתי הכול בכיתה" אני עונה מיד ומנסה להתרחק ממנה ולהסדיר נשימה.

ז'נט כבר כאן בפתח הכניסה למקלט. בפנים עצובות וידיים שלובות, היא פוסעת באיטיות לכיוונה של אמא בת שבע. מה היא יודעת על הסערה שאני עד לה? "איפה אבא, יא בינתי?" היא לוחשת לז'נט, "מעשן בחוץ", עונה מיד בקצרה ומוודאת את קיומו של מצע הלינה שהוכן לה לעוד לילה בסיוט המתמשך. אם רק הייתי יכול להתקרב אליה ולהרגיע, לפחות הלילה.

סיום יום הלימודים למחרת, האחד עשר ביוני. אני ממהר להשליך את הילקוט של ימי סוף השנה ורץ אל הבית החום של משפ' מרקוביץ' מעבר לכביש. מיכאל בחולצת טי-שירט שחורה, שלהב סכין יפנית פילחה בפתח הצוואר שלה חתך בלתי הפיך, ניראה כמי שאורו עיניו כשהוא מזהה אותי מגיע. אולי נותר סקרן משיחתנו האחרונה, אולי רצה להשלים תובנה כזו או אחרת, או שסתם ביקש לשמוע איזה חידושי לימוד סיפק העוד יום מיותר בבית הספר. יותר מזה, לא פחות ממנו, אני הוא שחייב לפרוע את חוב המשך סיפור אירועי הלילה השחורים של רוטשילד 44 השכן. אנחנו מתרחקים מקהל המבוגרים המקשקשים כמו גם מחברי כיתת התיכון הרועשים של רוליק האח ומוצאים פינה שקטה במרפסת שמעקה מוגבה שלה נשלט בזמורות גפן שאבא משה עוד הספיק לעצב בגיזום מוקפד לפני שעזב בפתאומיות. "אני מוכרח לספר לך" אני לוחש למיכאל, "אתמול בלילה זה המשיך, שמעתי הכול, לא תאמין, לא יכולתי לשמוע את מה שקורה שם בפנים אז פשוט דפקתי בכוח על הדלת וברחתי".

מיכאל לא מחזיר פנים נסערות, אפילו לא מופתעות מהעדכון. הוא ניראה כמי שהמתין שאסיים, מביט בי בעיני התכלת העמוקות ומקרב את ראשו "אתה לא מאמין מי היה כאן בבוקר" הוא מקפיץ את סקרנותי ודפיקות הלב לשמיים, "בבוקר יש שעות שקטות עם פחות מבקרים ואז יש זמן לרכילויות בין המבוגרים. הגיעה גברת מסטר, הפולניה הרכלנית שהייתה שכנה שלנו בשיכון עמידר, ברסקו, מאיפה שעברנו לבית הזה. היא מספרת לאמא ששמעה שמשפחת חזן הגיעה לגור מולנו, בבית החדש שלכם. מסתבר שזה סיפור ידוע בשיכון שגרנו בו שהיה רומן בין בת שבע ליהודה בָּרְגִיל. ז'נט, בכלל, היא הבת של יהודה כי כולם יודעים שלשלמה יש בעיה בזרע, אתה יודע מה זה, נכון?", "כן, כן" אני עונה מיד כדי שלא יעצור, רק משחיל משפט הבהרה "זאת אומרת ששלמה לא אבא של ז'נט", "בדיוק" הוא מאשר, "שלמה כל השנים חושד באמא של ז'נט, בבת שבע, אבל אין לו הוכחות", "בת שבע אומרת שהיא ילדה שלו" הוא מסיים את הדיווח.

אצבעות שתי הידיים שלי לופתות בכוח את עמודי המעקה משני צדדי כשאני דבוק למשטח הפסיפס של המרפסת ומול העיניים רצה סדרה של קוביות תשבץ שמתוך ערימה הולכות ומסתדרות האחת על גבי השנייה ויוצרות מבנה שמתחיל לקבל צורה.

"אז יכול להיות שאבא של ז'נט עושה לה את זה כי הוא רוצה להתנקם באמא שלה?" אני מנסה להיראות מבין את המצב. "ייתכן" הוא מנסה להרוויח זמן מחשבה "אבל מה ז'נט אשמה?" אני סקרן לקבל מחבר חכם תשובה מנומקת יותר ולשאלה הזו מיכאל קצת יותר נדיב, "ייתכן ששלמה פשוט חולה. חייבים להיפגש עם ז'נט ולדבר איתה, אם זה נכון מה ששמעת למעלה אז…" "ברור, ברור" אני קוטע אותו, מבין שאני הוא זה שהולך לשבת בתוך המציאות שבחרתי להתערב בה.

הבוקר למחרת, הַשְּׁנֵים עָשָׂר ביוני, כבר אינו עוד מסלול הליכה ללא מיכאל לביה"ס. הוא מתחיל בהצצה בין שלבי תריס הפלסטיק של מרפסת הבית לרגע שאראה את ז'נט מגיחה מכניסה ב' אל מסלול ההליכה שלה לתיכון "אחד העם", מעט בהמשך מורד הרחוב מפיק"א שלי.

אני יוצא במהירות אחריה כדי להדביק את המרווח בינינו. צריך למנוע חיבור שלה אל תלמיד או תלמידה מזדמנים בדרך, לטובת זמן איכות מכוון איתה.

יש לי חלון הזדמנויות קצר. "ז'נט" אני קורא כשאני כבר במרחק חמישה צעדים מאחוריה. היא קופצת בבהלה תוך כדי שהיא מניחה יד על החזה. "אמאלה, חן, איך הבהלת אותי", וואו, לא תיארתי לעצמי כמה היא מתוחה, "כן, סליחה, לא התכוונתי", לוקח נשימה קצרה, "את הולכת לבד היום לבית הספר?", "כן, למה?", אני מעלה את החשד אצלה. "לא, סתם, רציתי לדעת אם אפשר להצטרף", "כן, בדיוק חשבתי על זה שאנחנו דלת מול דלת ולא יוצא לנו כמעט ללכת יחד לבית הספר". התחלה טובה. "את יודעת, הולך קבוע עם מיכאל. שמעת שאבא שלו מת", "כן, אמא סיפרה לי. איך הוא? בטח מאוד עצוב", "ברור, זה בא לו בהפתעה, משום מקום, ועכשיו לחיות בלי אבא, מסכן, לא?"

ז'נט משתתקת. תשובה חיובית מובנת מאליה התחלפה לאורך מספר צעדים בתגובה אילמת ורטובה. אני לא מקשה, נותן לה את הזמן ובכל זאת חסר סבלנות לברר "קרה משהו?", "לא. חשבתי על מיכאל" היא הודפת בשלב ראשון תוך כדי מעבר כף יד לאורך מורד הדמעות בשני צידי העיניים.

"חיפשתי אתכם במקלט בערב וראיתי רק את אמא שלך", אמרתי, "כן הייתי עם אבא למעלה בבית, הכנו לאכול", "ורק אני היורם, עליתי לדירה כדי להכין שיעורים", ז'נט פורצת בצחוק, אולי לא חשה בטבעת שמתהדקת. "היה ממש חושך ושקט מפחידים", אני ממשיך לרמוז, לא נותן זמן לתגובה, "שמעתי אותך בוכה", אני מחליט להוריד את המסכה ולנסות להתנגש בקיר "מה פתאום, איך שמעת, הדלת סגורה… אתה יודע מה זה סלונה? זה המאכל שסבתא שלי תמיד הייתה מכינה וחייבים לטגן לו בצל עד שיהיה חום, רק אח"כ מצרפים לו דג ועגבנייה" אני מרגיש שיהיה קשה לעצור אותה. "די, לא בא לי יותר לבשל, שאמא תכין את זה". ז'נט מתיישבת על אחד מהסלעים השטוחים המקיפים את חורשת האורנים בצומת שבה אני אמור לפנות שמאלה והיא למורד רחוב בילו ולבית הספר שלה. היא שוב בוכה ואני מולה, חסר אונים במעמדים כאלה. "למה את עוד פעם בוכה?" אני מְנַסֶּה "לא, נזכרתי בסבתא שלי, הייתה כל כך טובה אליי, נסענו אליה המון, יש לך סבתא? לאיזה תיכון אתה הולך בשנה הבאה? די, לא חשוב, מספיק" היא מתפרצת "אני חייבת לרוץ לכיתה, כבר מאוחר", נוטשת ורצה במורד הרחוב בלי שהספקתי אפילו להיפרד ממנה. מאוכזב מהמקום שנעצרנו בו אבל יחד עם זה נירגע מהלחץ שהכנסתי את עצמי אליו. אולי אני צריך להכניס להילוך אחורי, להחזיר לתחנה את הרכבת שיצאה.

אני נהנה מרעש הכיתה שבולע אותי לתוכו, מתיישב ליד הכיסא הריק של מיכאל ונותן ליום הלימודים לקחת אותי אל קווים שבורים סגורים של גיאומטריה.

אחר הצהרים, כהרגלי, במרפסת השבעה אצל מיכאל. מסיימים משחק שח שלישי, יורדים על אחת מהעוגות שהנחיתו כאן בשפע ואני מעדכן את מיכאל באירועי הבוקר עם ז'נט. כמובן שאני משגיח כל הזמן לצדדים לוודא שחוץ ממנו אין אוזניים מזדמנות לסיפורים שלי.

מיכאל בעצב שלו היום, רק מקשיב ולא פעיל כהרגלו, אולי מעדיף להשאיר את הסיפור הזה רק לי.

טפיחה אחרונה על השכם של מיכאל ואני חוצה את הכביש לעבר הבית הטורי. המדרכה לאורך הבית חזרה לעצמה. השכנים בחלוקה שווה של כאלה המסודרים לאורכה מול האחרים שנותרו למעלה במרפסת הבית, מנתחים את הניצחון בקריאות קולניות מלמטה למעלה ולהיפך. הנה בת שבע, עומדת ביציאה מכניסה ב', מנסה להשתלב באחת השיחות שמסביבה "אין כמו הצבא שלנו, שֶׁאֲדוֹנַי ישמור אותם, את כל החיילים".

מי ישמור על ז'נט אני רוצה לשאול אותה, ובינתיים עובר ולוחץ על מפסק האור של חדר המדרגות. כבר מותר אורות.