"תן-לי-את-זֶה-ה-ה! עכשיו, בבקשה ממך, בסדר? אל תתחיל לשתות שוב! קדימה – תן לי את הבקבוק. אמרתי לך שאני אשגיח עליך. נו, בחייך. אם אתה רוצה את זה כָּכָה-ה – אז מה יהיה כשאחזור הביתה. נו, בחייך – תשאיר את זה איתי – אני אשאיר חצי מהבקבוק. נו, בְּבַקָּשָׁה-ה. אתה יודע מה דוקטור קארטר אומר – אני אשאר ערה ואתן לך את זה, או שאוסיף חלק מזה לבקבוק – נו, בחייך – אמרתי לך כבר, אני עייפה מדי להילחם איתך כל הלילה… בסדר גמור, תשתה את עצמך למוות".

"את רוצה קצת בירה?" הוא שאל.

"לא, אני לא רוצה שום בירה. הוֹ, רק לחשוב שאצטרך להסתכל עליך שיכור שוב. אלוהים!"

"אז אני אשתה את הקוקה-קולה".

הבחורה התנשפה והתיישבה על המיטה.

"אתה לא מאמין בשום דבר?" היא דרשה לדעת. "שום דבר שאתה מאמין בו – בבקשה – זה יישפך".

זה לא היה עניינה, חשבה, לא עניינה לנסות ולעזור לו. הם נאבקו שוב, אבל לאחר הפעם הזו הוא התיישב והחזיק את ראשו בידיו לזמן-מה, ואז הסתובב שוב.

"תנסה עוד פעם אחת, ואני מעיפה את זה מכאן", היא אמרה בזריזות. "זה מה שאעשה – על האריחים בחדר האמבטיה".

"אז אני אדרוך על הזכוכית השבורה – או שאת תדרכי עליה".

"אז תשחרר את זה – נו, הבטחת –"

לפתע שמטה את אחיזתה כמו טורפדו, ומתחת לידיהּ החליקו בהבזק של אדום ושחור המילים: סֶר גלאהד, גִ'ין מזוּקק מִלואיוויל. הוא תפס את הבקבוק בצווארו והשליך אותו בעד הדלת הפתוחה אל חדר האמבטיה.

עכשיו זה היה על הרצפה, בשברים, והכל דמם לזמן-מה, והיא קראה את "חלף עם הרוח", על דברים כה נעימים שהתרחשו לפני זמן רב כל כך. היא החלה לדאוג שמא יזדקק להשתמש בחדר האמבטיה וייחתך בכפות רגליו, ולכן הרימה מדי פעם את מבטה כדי לבדוק אם אמנם ייכנס. היא היתה רדומה מאוד – בפעם האחרונה שהרימה את מבטה הוא ייבב ונראה כמו יהודי זקן אחד שטיפלה בו פעם בקליפורניה; הוא נאלץ ללכת לשירותים פעמים רבות. במקרה הזה, היא היתה לא מרוצה כל הזמן, אבל חשבה:

"אני מניחה שאם לא הייתי מחבבת אותו, לא הייתי מחזיקה את התיק".

בהיסוס פתאומי של מצפון, היא קמה והציבה כיסא מול דלת חדר האמבטיה. היא רצתה לישון משום שקרא לה השכם בבוקר בשביל העיתון עם הכתבה על המשחק בין דארתמות' לייל, והיא לא היתה בבית כל היום. אחר-הצהריים הגיע לבקר קרוב משפחה שלו, והיא המתינה בחוץ, במסדרון, שבו היתה רוח פרצים, ולא היה סוודר שתוכל לעטות מעל למדים שלה.

היא גם אירגנה אותו לשינה, הניחה חלוק על כתפיו בזמן שישב רוכן מעל שולחן הכתיבה שלו, ואחד על ברכיו. היא התיישבה בכיסא הנדנדה, אבל כבר לא היתה מנומנמת; היה הרבה מה להכניס לטבלה, והיא פסעה רכות עד שמצאה עיפרון ורשמה:

דופק 120

נשימה 25

טמפ. 36.6 – 36.8 – 36.7

הערות –

היא היתה יכולה לציין כל כך הרבה:

ניסה לקחת בקבוק ג'ין. זרק אותו ושבר אותו.

היא תיקנה אותה וקראה:

במאבק הוא נפל ונשבר. המטופל היה לרוב קשה.

היא החלה להוסיף, כחלק מהדוח שלה: אני לא רוצה אף פעם לקחת עוד מקרה אלכוהולי, אבל מקרה שכזה לא היה בתמונה. היא ידעה שתוכל להעיר את עצמה בשבע ולנקות הכול לפני שהאחיינית שלו תתעורר. כל זה היה חלק מהמשחק. אבל כשהתיישבה בכיסא, התבוננה בפניו, לבנים ותשושים, מדדה שוב את הנשימה שלו ותהתה מדוע הכול קרה. הוא היה חביב כל היום, צִייר בשבילה טור קומיקס שלם, סתם בשביל הכיף, ונתן לה אותו. היא תכננה למסגֵר אותו ולתלות אותו בחדרהּ. היא הרגישה שוב בפרקי כף ידו הרזים נאבקים בשלה ונזכרה בדברים האיומים שאמר, והיא חשבה גם על מה שאמר לו הרופא אתמול:

"אתה אדם טוב מכדי לעשות את זה לעצמך".

היא היתה עייפה ולא רצתה לנקות את הזכוכיות שעל רצפת חדר האמבטיה, כי ברגע שנשימתו חזרה לסדרה היא רצתה להעביר אותו למיטה. אבל לבסוף החליטה לנקות את הזכוכיות תחילה; על ברכיה, מחפשת אחר החתיכה האחרונה, חשבה:

– זה לא מה שאני צריכה לעשות. וזה לא מה שהוא צריך לעשות.

היא קמה בעצבנות והביטה בו. מבעד לפרופיל הדק והעדין של אפו הגיעה נחירה קלה, נאנחת, מרוחקת, בלתי ניתנת לניחוּם. הרופא טילטל את ראשו בצורה מסוימת, והיא ידעה שבאמת זה היה מקרה שגדול עליה. חוץ מזה, בכרטיס שלה בסוכנות צויין, בעצת הוריה, "בלי אלכוהוליסטים".

היא מילאה את חובתה, אבל כל מה שהצליחה לחשוב עליו היה שכשנאבקה איתו בחדר על בקבוק הג'ין הזה, היתה הפסקה והוא שאל אם קיבלה מכה במרפק מהדלת, והיא ענתה: "אדם לא יודע איך אנשים מדברים עליו, לא משנה מה הוא חושב על עצמו –" בזמן שידעה שהוא חדל מזמן להתעסק בדברים כאלה.

הזכוכיות נאספו כולן – וכשהוציאה מטאטא כדי לוודא, היא הבינה שהזכוכית, על שבריה, היתה פחות מחלון שדרכו ראו זה את זה לרגע. הוא לא ידע על אחותה, ועל ביל מרקו שכמעט נישאה לו, והיא לא ידעה מה הביא אותו לנפילה הזו, בזמן שעל שולחן הכתיבה היתה מונחת תמונה של אשתו הצעירה ושני בניו ושלו, חטוב ונאה כפי שוודאי היה לפני חמש שנים. זה היה חסר טעם כל כך – בזמן שהניחה פלסטר על האצבע, במקום בו נחתכה כשאספה את הזכוכיות, היא החליטה שלא תיקח שוב מקרה אלכוהולי.

 

II

זה היה מוקדם בערב למחרת. איזה טמבל בליל כל הקדושים סדק את החלונות הצדדיים באוטובוס, והיא זזה אחורה לחלק של הכושים, מתוך חשש שהזכוכיות ייפלו. היא החזיקה בהמחאה של המטופל שלה, אבל לא היתה לה דרך לפדות אותה בשעה כזו; היה לה רבע דולר ופֶּני אחד בארנק.

שתי אחיות שהכירה חיכו במסדרון בסוכנות של גברת הִיקְסוֹן.

"איזה מקרה היה לך?"

"אלכוהולי", אמרה.

"הוֹ, כן – גרֶטה הוֹקְס סיפרה לי על זה – הייתְ עם המאייר שגר במלון פוֹרֶסט פַּארק אִין".

"כן, שם".

"שמעתי שהוא די חצוף".

"הוא אף פעם לא עשה שום דבר כדי לעצבן אותי", שיקרה. "אי אפשר להתייחס אליהם כאילו הם מחויבים –"

"הוֹ, אל תתעצבני – שמעתי את זה סתם מסביב – נו, את יודעת – הם רוצים שתשתעשעי איתם –"

"הוֹ, אולי תשתקי", אמרה, מופתעת מהטינה שלה שהזדקרה.

כעבור רגע גברת היקסון יצאה, ביקשה מהשתיים האחרות להמתין, וסימנה לה להיכנס למשרד.

"אני לא אוהבת לשׂים בחורות צעירות על מקרים כאלה", פתחה. "קיבלתי את השיחה שלך מהמלון".

"הוֹ, לא היה רע, גברת היקסון. הוא לא ידע מה הוא עושה והוא לא פגע בי בשום צורה. חשבתי יותר על המוניטין שלי אצלך. הוא היה ממש נחמד אתמול כל היום. הוא צייר אותי –"

"לא רציתי לשׂים אותך על המקרה הזה". גברת היקסון דפדפה בכרטיסיות הרישום. "את לוקחת מקרים של שחפת, נכון? כן, אני רואה שכן. הנה עכשיו אחד –"

הטלפון צלצל בדנדון מתמשך. האחות הקשיבה בזמן שקולהּ של גברת היקסון אמר במדויק:

"אני אעשה מה שאני יכולה – זה פשוט תלוי ברופא… זה מחוץ לתחום השיפוט שלי… הוֹ, הֶלוֹ, הֶאטי, לא, אני לא יכולה עכשיו. תראי, יש לך איזו אחות שטובה עם אלכוהוליסטים? יש מישהו בפוֹרסט פַּארק אִין שצריך מישהי. תתקשרי חזרה, כן?"

היא הניחה את השפופרת. "נניח שאת ממתינה בחוץ. איזה מין גבר הוא בכלל? הוא עשה משהו מגונה?"

"הוא הרחיק את היד שלי", אמרה, "כדי שלא אוכל לתת לו זריקה".

"הוֹ, ממש גבר שבגברים", רטנה גברת היקסון. "הם צריך להיות בסנטוריה. יש לי מקרה שמגיע עוד שתי דקות, שתוכלי לנוח בו קצת. זו אשה זקנה –"

הטלפון צילצל שוב. "הוֹ, הֶלו, הֶאטי… ובכן, מה עם סְווֶנסֶן הגדולה הזו? היא צריכה להיות מסוגלת לטפל בכל אלכוהוליסט… מה לגבי ג'וזפין מרקהַאם? היא לא גרה בבניין שלך?… תביאי אותה לטלפון". ואז, אחרי רגע, "ג'ו, את מוכנה לקחת מקרה של מאייר ידוע, או אמן, איך שהם קוראים לעצמם, בפורסט פארק אִין?… לא, אני לא יודעת, אבל דוקטור קארטר אחראי על התיק ויהיה פה בסביבות עשר".

היתה הפסקה ארוכה; מפעם לפעם גברת היקסון דיברה:

"אני מבינה… כמובן, אני מבינה את הנקודה שלך. כן, אבל זה לא אמור להיות מסוכן – רק קצת קשה. אני לא אוהבת לשלוח בנות לְמלון כי אני יודעת באיזה ארחִי-פרחִי אפשר להיתקל שם… לא, אני אמצא מישהי. אפילו בשעה כזאת. לא משנה, ותודה. תגיד להֶאטי שאני מקווה שהכובע מתאים לקומביניזון…"

גברת היקסון ניתקה וסימנה הערות בגיליון הכתיבה שלפניה. היא היתה אשה יעילה מאוד. היא היתה אחות ועברה את הגרוע מכול, היתה קצינת מבחן גאוותנית, אידאליסטית, שעבדה יותר מדי, סבלה מהתעללות של עצירים חכמולוגים ומחוצפתם של המטופלים הראשונים שלה, שחשבו שצריך להעביר אותה מיד לקאמפ למחויבות בוסרית בשירות גיל הזהב. היא הסתובבה לפתע מהשולחן.

"איזה מין מקרים את רוצה? אמרתי לך שיש לי זקנה נחמדה –"

עיניה החומות של האחות התרוצצו בתערובת של מחשבות – הסרט שראתה זה עתה על פסטר, והספר שכולן קראו על פלורנס נייטינגייל כשהיו סטודנטיות בבית הספר לאחיות. והגאווה שלהן, כשהסתובבו ברחובות הקרים כשהיו בפילדלפיה ג'נרל, גאות בכובעיהן החדשים כאילו היו נערות שהוצגו לראשונה בחֶברה בפרוותיהן, בנשפים שנערכו בבתי מלון.

"א-אני חושבת שהייתי רוצה לנסות שוב את המקרה", אמרה בתוך קקופוניה של צלצולי טלפון. "אחזור מיד אם לא תמצאי אף אחת אחרת".

"אבל רגע אחד את אומרת שלעולם לא תקחי שוב מקרה אלכוהולי, ורגע אחר כך את אומרת שאת רוצה לחזור לאחד כזה".

"אני חושבת שהפזרתי בכמה זה היה קשה. באמת, אני חושבת שאוכל לעזור לו".

"זה תלוי בך. אבל אם הוא ניסה לתפוס לך את הידיים –"

"אבל הוא לא יכול", אמרה האחות. "תסתכלי על הידיים שלי: שיחקתי כדורסל בתיכון וויינסבורו במשך שנתיים. אני די מסוגלת לטפל בו".

גברת היקסון הביטה בה שעה ארוכה. "טוב, בסדר", אמרה. "אבל רק תזכרי ששום דבר ממה שהם אומרים כשהם שיכורים הם מתכוונים אליו כשהם פיכחים – כבר עברתי את כל זה; תתאמי עם אחד המלצרים שתוכלי לקרוא לו, כי אף פעם אי אפשר לדעת – יש אלכוהוליסטים שהם נעימים ויש כאלה שלא, אבל כולם רקובים".

"אני אזכור", אמרה האחות.

זה היה לילה בהיר באופן מוזר כשיצאה, עם חלקיקים מלוכסנים של פתיתי שלג דק מעורב בגשם, שצבעוּ בלבן את שמי הלילה הכחולים-שחורים. האוטובוס היה אותו אחד שהסיע אותה העירה, אבל נראָה שיש בו יותר חלונות שבורים עכשיו, ונהג האוטובוס רגז ודיבר על הדברים האיומים שהוא יעשה אם יתפוס את הילדים. היא ידעה שהוא רק מדבר בכלליות על המִטרד, בדיוק כפי שעשתה כשחשבה על המִטרד של האלכוהוליסט. כשהיתה מגיעה אל הסוויטה ומוצאת אותו חסר-אונים ומבולבל, תיעבה אותו וריחמה עליו.

כשירדה מהאוטובוס, התקדמה במורד המדרגות הארוכות אל המלון, מרגישה התרוממות רוח מסוימת בזכות האוויר הצונן. היא תטפל בו משום שאף אחד אחר לא יעשה זאת, ומשום שהאנשים הטובים ביותר במקצוע שלה היו אלה שהתעניינו במקרים שאף אחד אחר לא רצה בהם.

היא דפקה על דלת חדר העבודה שלו, יודעת בדיוק מה תאמר.

הוא פתח את הדלת בעצמו. הוא היה בבגדי ערב, חבוש אפילו בכובע דֶרבי – אבל בלי החפתים והעניבה.

"הוֹ, שלום", אמר כבדרך-אגב. "שמח שחזרתְ. התעוררתי לא מזמן והחלטתי לצאת. קיבלתְ אחות לילה?"

"אני גם אחות לילה", היא אמרה. "החלטתי להישאר במשמרת של עשרים וארבע שעות".

הוא פרץ בחיוך לבבי, אדיש.

"ראיתי שנעלמתְ, אבל משהו אמר לי שאַת תחזרי. בבקשה מִצאי את הסיכות שלי. הן צריכות להיות בתוך קופסה משריון צב או –"

הוא התנער קצת יותר בבגדיו והרים את החפתים שבשרוולי מעילו.

"חשבתי שעזבתְ", אמר כבדרך-אגב.

"גם אני חשבתי ככה".

"אם תסתכלי על השולחן הזה", הוא אמר, "תמצאי טורים שלמים של קומיקס שציירתי בהם אותך".

"את מי אתה הולך לפגוש?" היא שאלה.

"זו המזכירה של הנשיא", הוא אמר. "היה לי נורא קשה לנסות להתארגן. עמדתי לוותר כשנכנסתְ. תזמיני לי קצת שֶׁרִי?"

"כוסית אחת", הסכימה מתוך עייפות.

מחדר האמבטיה הוא קרא כעת:

"אוֹ, אחות, אחות, אור חיי, איפה עוד סיכה?"

"אני אשׂים לך אותה".

בחדר האמבטיה הבחינה בַּחיוורון ובַחוֹם שבפניו, והריחה מהבל פיו מנטה מעורבבת בְּג'ין.

"אתה תחזור בקרוב?" היא שאלה. "דוקטור קארטר מגיע בעשר".

"איזה שטויות! את באה איתי".

"אני?" היא קראה. "בסוודר ובחצאית? תאר לך!"

"אז אני לא אלך".

"בסדר, אז לך למיטה. לשם אתה שייך בכל מקרה. אתה לא יכול לפגוש את האנשים האלה מחר?"

"לא, ברור שלא!"

היא הלכה מאחוריו והושיטה את ידה מעֵבר לכתפו כדי לקשור את עניבתו – חולצתו היתה מקומטת איפה שהניח את הסיכות, והיא הציעה:

"אולי תלבש אחת אחרת, אם אתה הולך לפגוש כמה אנשים שאתה אוהב?"

"בסדר, אבל אני רוצה לעשות את זה בעצמי".

"למה אתה לא יכול לתת לי לעזור לך?" היא דרשה ברוגז. "למה אתה לא יכול לתת לי לעזור לך עם הבגדים שלך? בשביל מה יש אחות – בשביל מה אני טובה?"

הוא התיישב לפתע על מושב האסלה.

"בסדר – קדימה".

"הפעם אל תתפוס לי ביד", היא אמרה, ואז, "תסלח לי".

"אל תדאג. זה לא כאב. אתה תראה בעצמך בעוד רגע".

היא הסירה ממנו את המעיל, את האפודה ואת החולצה הנוקשה, אבל לפני שהצליחה למשוך את הגופייה מעל לראשו הוא לקח שאיפה מהסיגריה שלו, מעכב אותה.

"עכשיו תראי את זה", הוא אמר. "אחת-שתיים-שלוש".

היא משכה מעלה את הגופייה; ובאותו רגע הוא לחץ את הנקודה הארגמנית-אפורה שבקצה הסיגריה כמו פגיון לחזהו. היא נמחצה כנגד לוחית נחושת שעל צלעו השמאלית לגודל של מטבע דולר אחד, והוא אמר "אאוץ'!" בעוד ניצוץ תועה אחד רפרף לאורך בטנו.

עכשיו הגיע הזמן להיות מפוכחים, חשבה. היא ידעה שיש שלוש מדליות מהמלחמה בקופסת התכשיטים שלו, אבל היא עצמה סיכנה הרבה דברים בעצמה: שחפת, בין השאר, ופעם אחת משהו גרוע יותר, שלא ידעה מכך ולא סלחה לרופא על שלא סיפרה לה.

"עברת דברים קשים עם זה, אני מתארת ​​לעצמי", היא אמרה בקלילות כשסיבנה אותו. "זה לא ירפא לעולם?"

"לעולם לא. זו לוחית נחושת".

"טוב, זה לא תירוץ למה שאתה עושה לעצמך".

הוא הניח עליה את עיניו החומות הגדולות, ממולח – מרוחק, מבולבל. הוא סימן לה, בשנייה אחת, את צוואת המוות שלו, ועל אף כל ההכשרה והניסיון שלה ידעה שלעולם לא תוכל לעשות דבר מועיל איתו. הוא קם, מייצב את עצמו בעזרת הכיור וממקד את עיניו במקום כלשהו קצת לפניו.

"עכשיו, אם אני עומדת להישאר כאן, אתה לא הולך להתקרב למשקה הזה", היא אמרה.

 

לפתע ידעה שלא את זה הוא מחפש. הוא התבונן בפינה שבה זרק את הבקבוק בלילה הקודם. היא בהתה בפניו הנאות, חלשות ומתריסות – חוששת להפנות את מבטה כדי חצי הדרך, כי ידעה שהמוות נמצא בפינה שעליה הוא מסתכל. היא הכירה את המוות – היא שמעה אותו, הריחה את הריח שאין לטעות בו, אבל מעולם לא ראתה אותו לפני שנכנס לתוך מישהו, והיא ידעה שהאיש הזה ראה אותו בפינת חדר האמבטיה שלו; שזה עמד שם והביט בו בזמן שירק לאחר שיעול חלוש ואז שיפשף את תוצאת הפעולה הזו בשולי מכנסיו. זה האיר שם והתבקע לרגע, עדוּת למחווה האחרונה שעשה אי-פעם.

היא ניסתה להביע אותה למחרת בפני גברת הִיקְסוֹן:

"זה לא כמו משהו שאפשר להכניע – לא משנה כמה מנסים. הוא היה יכול לסובב לי את הידיים עד שעייף אותן כל כך שזה כבר לא שינה לי כל כך. פשוט אי אפשר באמת לעזור להם וזה מייאש כל כך – הכול פשוט לחינם".