בידו השמאלית לחץ הרופא אל חזהו מנורה שזה עתה נקנתה, ובידו הימנית נשא מקל הליכה דקיק ונופף בו בעליזות. הליכתו הייתה רחבה ומשוחררת כשל כל האנשים הבטוחים בעצמם ובאושרם; ראשו נטה אחורה ועיניו חייכו. לעתים דחף הרופא במקרה במפרקו של אחד מעוברי האורח, שהיו רבים ברחוב הומה אדם זה, ואז היה אומר בחביבות מיוחדת מודגשת:

– אנא סלחו לי!

לעתים קרובות עובר האורח שאותו דחף הרופא, כלל לא שמע את ההתנצלות או לא הקדיש לה את תשומת הלב הראויה, אך לרופא עצמו היה נעים מאוד, ובכל פעם זה עורר אצלו מחשבה עד כמה משתלם להיות טוב לב, אדיב, ולא לפגוע באיש. התנצלות לא עולה דבר, אך יש אנשים שמתנהגים בחוסר נימוס ולא מתנצלים לעולם, ואיש אינו אוהב אותם. ועם ההבנה הנעימה שהוא טוב לב והכול אוהבים אותו: אשתו, מכרים ומטופלים, פסע הרופא בצעדים רחבים אף יותר ולחץ חזק יותר אל חזהו את הרכישה, שטמנה בחובה גם חלקיק מטוב לבו.

המנורה לא הייתה יקרה, שנים-עשר וחצי רובלים, אך אשתו חלמה עליה כבר זמן רב, וכעת היא יושבת בבית אפילו בלי לנחש שחלומה התגשם. אף על פי שהמנורה היא מציאה, היא טובה מאוד: הרופא השווה אותה במחשבותיו לכל המנורות האחרות שהזדמן לו לראות אצל מכרים ומטופלים, והמנורות ההן היו טובות פחות. לא היה בהן החן ולא היופי המיוחד והחינניות של זאת, בשנים-עשר רובל. מנורה יפה מאוד הייתה לאיבנובים – על עמוד קריסטל גבוה ובעלת אהיל מפואר – אך היא עלתה שישים, ובסכום כזה אפשר לקנות זוג סוסים נאה בכפר, לא רק מנורה, היו שתי מנורות טובות אצל הפוֹטָנינים…

– הו! – קרא הרופא שדחפו אותו בהפתעה, והוסיף במהירות – אנא סלחו לי!

הדחיפה הייתה חזקה כל כך, שהרופא מעד, אך חיוכו לא מש מפניו גם אחרי שראה את הדוחף: זאת הייתה אישה – פשוטה, נמוכה, רזה ותזזיתית להחריד. היא רצה כמו ברחה משריפה, ואלכסנדר פבלוביץ' נעצר והביט כיצד היא מפזרת עוברי אורח בדרכה.

– איזו אישה! הוא שיבח אותה בקול רם, אך אחר נזכר שהאישה יכלה להפיל את המנורה מידיו ולשבור אותה, והתרגז.

– משוגעת! עולה על אנשים… אבל אולי מישהו חולה אצלה?

המחשבה האחרונה גרמה לאלכסנדר פבלוביץ' לרחם על האישה, והוא חזר לעליזותו, אך נעשה זהיר וקשוב יותר וכבר לא אמר "אנא סלחו לי", אלא רק "סליחה".

די להם בכך, חשב.

דמדומי סתיו מוקדמים כבר נתנו את אותותיהם, וכמו שתמיד קורה בדמדומים, חפצים קרובים נראו בבירור, והעין הבחינה בכל פרט וזוטה בקלות, אך במרחק התמזג הכול לכתמים שחורים ואפורים. לא ירד גשם, גם לא הייתה רוח, והפסולת בצדי המדרכה נחה בלי תנועה ובדממה; ממש סמוך למדרכה התגוללה קופסת סיגריות ריקה, מסנוורת בצדדיה הלבנים ומעוררת מחשבות משונות על אודות האדם שעישן אותה, והיכן הוא כעת. אורות החלו להידלק בחנויות אי-פה ואי-שם, הרחוב הפך ללא נעים וקר, ובשאון הבלתי-פוסק שלו החלו להישמע נימות של עייפות וטרוניה חסרת מנוח.

הרופא הגביר את קצב צעדיו, והמשיך לדחוף ולהידחף בשתיקה. פניו הרצינו, אך בראשו עברו אותן המחשבות העליזות: על אשתו ועל הילד ועל הזמן בעתיד שבו יהיה אח במשרדו, והוא ישב ויתחמם לידו. ביסודיות ובכובד ראש מנה את כל מה שנרכש עבור הבית בשנה האחרונה. הרבה דברים נרכשו. כל המשרד רוהט מחדש: שולחן כתיבה, ספה וארון ספרים. נקנו גם רהיטים לחדר האורחים; הם נרכשו בזול, בהזדמנות, אך נראים כמו חדשים ויקרים. נעשה מנוי לכתב העת "רופא" ולכתב עת עב כרס נוסף, מאחר שאלכסנדר פבלוביץ' תמיד התעניין בספרות והכיר באיכויות החינוכיות שלה. עבור אשתו נתפר מעיל סתיו חדש עם מלמלת זהב, ואילו עבור הילד נשכרה אומנת. וכעת המנורה – מנורה זולה מאוד, אך יפה.

הוא כבר היה לא הרחק מהבית, כשבצדו השני של הרחוב התגברה ההמולה לכדי כתם שחור של עוברי אורח, ומתוכו נשמעו צעקות לא ברורות. אנשים נדחפו במקום אחד, נופפו בידיהם בלי סדר וצעקו משהו. מפאת שאון הרחוב, לא היה אפשר להבין מה, אך בטונים הגבוהים של הקולות נשמעו אי-שקט ואיבה משונה – משונה משום שנשמעה בה גם שמחה. ברחוב כולם הופכים לסקרנים, והרופא נעצר והביט במתח אל תוך ההמון התזזיתי שגדל במהירות.

–  מה זה היה? הוא ניסה לנחש.

לפתע פתאום הזדעזע הכתם השחור ביתר שאת, הרעיש יותר מהרחוב, וכולם בבת אחת פנו לכיוון אחד, הכתם התפזר לצדדים ופלט מתוכו אנשים רצים בודדים. ובבהירות נשמע משפט אחד בקול רם וברור:

– גנב! תעצרו את הגנב!

לפני כולם, ולא מהר במיוחד, כפי שנראה לאלכסנדר פבלוביץ', רץ אדם נמוך קומה, שתמרן במיומנות ובשלווה בין עוברי האורח – כנראה הגנב.

אם הוא ימשיך לרוץ ככה לאורך הרחוב, יתפסו אותו. עליו לפנות לכאן, לסמטה, חשב הרופא על הסמטה הארוכה והעזובה, שנפתחה במרחק צעדים ספורים ממנו. וכשהגנב, כאילו שמע את מחשבתו, פנה מהמדרכה וחצה את הרחוב בריצה, הישר אל הרופא, הוא שמח – ותכף ומיד עיקם את פניו בכאב. מעל הקולות של ההמון הרודף קמה וכמו פילחה את האוויר שריקה חדה וגבוהה. בלתי-פוסקת וחדה, עברה דרך להקת הצלילים האפלה, כמו תער ארוך ונוצץ, והיה נורא לשמוע אותה, אכזריות קרה ובלתי-נמנעת נשבה ממנה. היא חדרה לעומקי הנשמה, ועוררה רצון גם בקרב הרופא לרוץ, לנופף בידיו, לצעוק, ולעשות דבר-מה רע ולא שפוי. ועוד שריקה, ועוד; עשיריית פיות שלמה שחררה חיצים חדים ומתפתלים, וההמון מרובה הקולות זעק בשקיקה:

– עצרו את הגנב!

הרופא מתח את צווארו והזיז את ראשו, וכמו כלב גישוש עקב רגע אחרי הגנב במבט מרותק, רגע איבד אותו מאחורי מרכבות, ושוב תפס את כל כולו במבט אחד, מהרגליים הרצות במהירות עד ראשו החשוף, שבכל קפיצה כמו התנפח מהשיער המתעופף.  

עצרו את הגנב! זעק ההמון, ושריקה חדה נשמעה ביתר שאת, קדחה וייסרה את המוח. הנרדף כבר התקרב אל הרופא ואף על פי שזאת הייתה רק שנייה אחת, הספיק הרופא לראות בבירור מפליא את פניו. הן היו צעירות, עם שפם דקיק בהיר, והן היו כה פשוטות ורגילות בהבעתן, כאילו שהאדם הזה כלל לא נמלט ממרדף, אלא עשה איזה דבר-מה פשוט ובלתי-חשוב. במקום זקן צמחו על סנטרו של הגנב פתיתים צהובים דלילים, שהזכירו משהו רחוק מאוד מהרחוב עם שריקתו הנוקשה ועם המצוד חסר הרחמים.

בחוסר החלטיות, כמו אדם שלא יודע בעצמו מה בדיוק בכוונתו לעשות, עשה אלכסנדר פבלוביץ' חצי צעד לקראת הרץ, התרומם מעט והושיט קדימה את ידיו, שבאחת מהן נותרה המנורה העטופה בנייר. הגנב התנגש בעוצמה בחזהו, גנח מעומק בטנו, העיף את המנורה מידיו, השליך הצידה את הרופא, והמשיך לרוץ הלאה. אך כבר ברגע הבא יד ברזל תפסה אותו בעורפו.

– עצור, יא כלב! לא תברח! סינן מבעד לשיניו הרופא, וטלטל אותו בעוצמה. הגנב ניסה להשתחרר, אך מהר הבין את חוסר התוחלת של הניסיון: הוא היה נמוך, כחוש, נער כמעט, ואילו הרופא היה גבוה, חזק, וכמו שהיה נדמה לגנב, אכזרי. והוא נרגע מיד. הוא נשם בנשימות תכופות, קצרות ושטחיות, וביקש בשקט:

– שחרר אותי!

– היית מת! ענה הרופא וליפף את צווארנו חזק יותר.

פני הצעיר האדימו, הצווארון חנק אותו ככל הנראה, כתפיו התעוותו בכאב והוא אמר בקול צרוד:

– אתה מכאיב לי! שחרר אותי!

אלכסנדר פבלוביץ שחרר מעט את אחיזתו, וכך הם עמדו בשתיקה והביטו זה בזה בסקרנות בלתי-רגילה, ישירה, שלווה ושתלטנית. ייתכן מאוד שאי-פעם הם נפגשו ברחוב וחלפו בלי לראות זה את זה, אך כעת אחד מהם היה גנב שנתפס, והאחר – אדם שתפס אותו, והדבר קשר ביניהם באופן מוזר וחזק. לרופא היה נדמה שזאת הפעם הראשונה שבה הוא רואה פנים אנושיות, ולראשונה מבין מהם עיניים, אף, שפתיים. וכשהוא הבין מהם עינייים, אף ושפתיים, הם נראו לו כה חביבים, פשוטים ומעוררי רחמים בצורכיהם לראות, לנשום ולנשק, שהתחשק לו ללטף אותם בעדינות בידו. והפתיתים על סנטרו הצהיבו באותה השלווה, ובהביטו בהם חש הרופא בעצב אין-סופי וברחמים עזים עוד יותר – ובאותו הרגע עצמו, בבהירות מסתורית ובלתי-ניתנת לתיאור, חש את יד ימינו, שבה החזיק בגנב, כזרה. מהכתף עד האצבעות הקפוצות חש בה והתייסר ברצון להסיר אותה, אך היא הייתה כמו עשויית עץ, ולמראית עין המשיכה לנוח באותה השלווה על צווארו של אדם עם פתיתים.

– למה אתה שותק? שאל הרופא בתחינה.

בלי להסיר את מבטו, ענה הגנב במהירות:

– ומה אני אגיד?

ושוב הם השתתקו. וכבר לא רק את היד, אלא את כל-כולו חש הרופא: הרגיש את עיניו, איך הן מביטות, הרגיש את הבגד שעוטף את הגוף, את הסיגריות בכיס שמאל של מעילו. כאילו המוח התפשט בכל הגוף, וכל חלק מהגוף הפך לעיניים ולמוח, ולא היה צורך להביט ולחשוב, כדי לראות את עצמו מכף רגל ועד ראש ולהרגיש. ולא רק את עצמו, אלא גם את הגנב הרגיש באותה בהירות משונה, כאילו שניהם, הרופא והגנב, היו זרים לו, כאילו שניהם לא היו הוא. בלי להביט ראה את הגנב בידיים שמוטות ואת עצמו ברגליים מפושקות בפישוק רחב וביד מושטת, והתנוחה הזאת הייתה פשוטה ופראית עד אימה: אדם החזיק אדם אחר.

– תקשיב! – החל הרופא, אך לא עלה בידו לגמור את דבריו.

הרודפים התנפלו עליהם בגל רועש, סחררו והפרידו ביניהם, הטביעו אותם בצעקות, בדיבורים ובצחוק צוהל, סנוורו בניצוץ שיניהם ובעיניהם הדלוקות, והם פנו לתחנת המשטרה בזרם רועש ופטפטני. ושוב הכול נהיה פשוט וברור, והרופא החל להיזכר לאיטו במנורה. הוא שלף את מושג המנורה ממעמקים רחוקים כלשהם, עד שהפך לבהיר, חי וכמעט ניתן למישוש.

נשברה! חשב בצער אלכסנדר פבלוביץ' – ואפילו לא הבטתי ברסיסים.

הוא הסתובב לאחור, ובפעם האחרונה הביט בכיוון שבו נותרה המנורה השבורה. ושוב חש צער על  הגנב, ואחר כך על המנורה, וכך לסירוגין הצטער פעם על האדם ופעם על החפץ. ובזמן שחש צער על אחד, עורר השני את כעסו, וכך הגיע עד לתחנת המשטרה.

– זה אתה תפסת אותו? – שאל אותו השוטר הממונה.

– אני – ענה אלכסנדר פבלוביץ' והסתובב: כל העיניים היו נשואות אליו, והפרצופים היו מחוייכים להכעיס. הרופא הצטדק בחיפזון, בגמגום – אני לא יודע איך זה קרה בעצמי. הוא רץ, ואני… זה כל כך לא נעים.

– למה לא? זה דווקא נעים מאוד – הרגיע אותו השוטר הממונה.

וכשהרופא שוב הביט בסובבים, הם היו רציניים והביטו בו בחיבה ובאישור. לאחר מכן נעלו את האיש עם הפתיתים בתא מזוהם עם גנבים אחרים, שיכורים וזונות, ואילו את הרופא ליווה השוטר הממונה בנימוס עד הדלת, ואמר ברשמיות:

– נעים כל כך להכיר אדם משכיל. כמות הנוכלים, אתה יודע, כל כך גדולה, שמאוד, מאוד נעים…

אף על פי שהמנורה החדשה נשברה, דירתו של אלכסנדר פבלוביץ' הייתה מוארת דיה: במשרדו דלקה מנורת נפט, שנרכשה עוד בזמנים שבהם חשב הרופא לראשונה על תזה; בחדר האוכל פיזרה מנורה תלויה את אורה הבוהק; היו מנורות גם בחדר האורחים ובשני חדרים אחרים, ובזכות זאת כל הדירה הייתה עליזה ומסבירת פנים. זה בלט במיוחד כשהמבט נפל על הווילון המוסט למחצה: שם שררה אפלה, ורעש הגשם שהחל לרדת נשמע.

–  זה כל כך לא נעים – אמר אלכסנדר פבלוביץ' ונד בראשו.

– ולא היה אפשר לתקן אותה בשום דרך? – ענתה אשתו, וָרְוָורָה גְריגוֹרְיֶיבְנָה.

גם היא הצטערה, אך ניסתה להסתיר זאת מבעלה: היא אהבה אותו מאוד.

– העניין לא בכך. בשביל מה תפסתי אותו?!

– אם לא אתה, אז מישהו אחר. סתם שטויות. בוא נשב בחדר האורחים.

הם אהבו מאוד את חדר האורחים שלהם והאירו אותו גם בערבים שבהם לא היה איש מלבדם. בהתחלה אהבו יותר את המשרד, אך כעת, עם הרהיטים החדשים והפרחים, הפך חדר האורחים לביתי ונעים יותר.

– דמיין לעצמך כמה טוב היה יכול להיות עם המנורה החדשה – אמרה ורוורה גריגורייבנה.

היא ישבה על הספה וראשה נח על כתפו של בעלה.

– כן, זה היה יכול להיות טוב – דמיין הרופא ונאנח.

 – רק הייתי רוצה לראות איך זה היה נראה. ואחרי זה שתישבר! – הרהרה בקול ורוורה גריגורייבנה.

אלכסנדר פבלוביץ' צחק, נישק ללחייה של אשתו ושאל:

– את מאושרת?

– אתה?

– גם אני. את יודעת, אני עדיין מרחם על ההוא. על הגנב. כל כך חבל עליו!

– באמת! אתה טוב לב מדי. וגם, סביר להניח, שבכלא יותר טוב לו. אתה שומע איזה גשם. בררר… קר. האיבנובים לא יבואו, כנראה.

הרופא ראה בבירור את בית הכלא ואת האיש עם הפתיתים, איך הוא יושב שם. חשוך, משום שרק מנורה אחת קטנה וחלשה דולקת; פשפשים שורצים בכל מקום, ועל הדלת תלוי מנעול גדול מברזל. והאיש הנעול יושב עם הפתיתים וחושב על דבר-מה, אולי על האדם שתפס אותו.

– העיקר, בשביל מה תפסתי אותו? – אמר אלכסנדר פבלוביץ' כמו מתוך הרהור – זה חסר היגיון כל כך! אם הייתי יוצא מהחנות חמש דקות קודם, לא היה קורה דבר.

– לעולם אין להתערב בתקריות הרחוב האלה – העירה אשתו בנימה חינוכית – כשגרתי אצל דודתי, ופרץ גם אלינו גנב, ושפטו אותו… אתה שם לב, סשה, כמה ריהטנו בשנה האחרונה?

– כבר חשבתי. אבל הוא היה בחור צעיר לגמרי, הגנב הזה. ופניו היו מותשות!

– צריך עוד ארון ספרים טוב – המשיכה ורוורה גריגורייבנה – שלך קטן. אתה רושם את הספרים ששואלים ממך?

– מי כבר שואל!

– לא, בכל זאת. אתה לא תשים לב ולא יישאר אף ספר.

שניהם שקעו בהרהורים; הם נצמדו זה לזה בחמימות, והביטו בפיזור נפש בחדר המואר והיפה. ורוורה גריגורייבנה נזכרה בכמה ספרים היו שם, אצל דודתה, ואיך הם נעלמו כולם. הרופא ניסה להיזכר בגנב עם העיניים, האף והפה המיוחדים שלו ולא הצליח. בעיני רוחו ראה בבירור פנים רבות, מוכרות, זרות לחלוטין, ואת הפנים האלה, שלהן נזקק כדי לחוש רחמים, לא ראה. אז ניסה הרופא לדמיין את הכלא עם האפלה והלכלכוך שלו, ושוב לא הצליח.

– אתה יודע מה קניתי לך לארוחת ערב? – שאלה ורוורה גריגורייבנה בעודה מלטפת את שערות ראשו של בעלה.

– מה?

הרופא כבר היה רעב, והוא החל לנחש, אך לא הצליח.

– לובסטרים! – קראה בגאווה ורוורה גריגורייבנה והבהירה – חשבתי שהאיבנובים יבואו, אך עדיף ככה – תאכל אותם בעצמך.

והם התנשקו כמה פעמים. אחר כך הם שתו תה, והרופא אכל לובסטרים, ואחרי התה הם עברו למשרד, והרופא קרא לאשתו בקול. הגשם ירד בחד-גוניות ובקושי נשמע דרך הזגוגיות העבות, גם מילות הרומן נשמעו חד-גוניות ומרגיעות, והיה מואר כל כך ממנורת הנפט הגדולה.

– מספיק, זמן לישון! – אמרה ורוורה גריגורייבנה בהחלטיות וטרקה את הספר בידיו של הרופא.

– היא התרוממה בעצלתיים מהספה, הרימה ידיה והניחה מאחורי ראשה ואחר התמתחה, פיתלה את כל גופה והבליטה את חזה. בלי לתת לה להוריד את הידיים, חיבק אלכסנדר פלוביץ' את מותניה ונשק לה בצווארה. ובכל זאת חבל… – הוא אמר.

– עזוב. נקנה חדשה.

הרופא דיבר על האדם, אך אחרי המילים של אשתו חשב שהוא מדבר על המנורה. והם הלכו לחדר השינה, מחובקים.