ממה שאני יודעת שקרה, דני היה אחרי לילה לבן של עבודה, יום לפני דדליין רציני. הוא וג׳ימי ישבו גמורים מול המחשבים, אנשים כבר התחילו להגיע לבוקר החדש. עד שמצא את קופסת האדוויל במגירה המבולגנת של יעלי, גילה שהיא ריקה. גם כן זאתי. ״למה אתה מחטט לי במגרות?״ היא בדיוק נכנסה ושאלה בחיוך, כי אין אדם שיעלי אהבה יותר מדני פרנקו, ואיך שהוא נראה אחרי לילה ללא שינה הפך אותו לעוד יותר מושך בעיניה. ״מתפוצץ לי הראש. למה את שומרת את הקופסה אם היא ריקה?״ הוא לא חיכה לתשובה והמשיך, ״נו, קיבלת את החוזים? הם שלחו כבר?״ ״עדיין לא,״ ״אז תגידי להם שנגמר הזמן. תעשי משהו, זה לא הגיוני.״ היא שנאה כשהיה מרשה לעצמו לדבר אליה מגעיל. כאילו שהיא עובדת אצלו, כאילו שהם לא שני שווים באותו הצוות. ״הם מודעים ללו״ז.״ ״ממש. טוב, אז אני הולך לישון לכמה שעות. תתקשרו להעיר אותי כשהם שולחים.״
בדרך לאוטו שלומי התקשר, ״שלום.״ תמיד הוא פתח ככה שיחות, כמו איזה פוץ. לא ייאמן שהם אחים. ״הַי.״ ״מה העניינים?״ ״גמור. מה?״ ״אני צריך שתעשה משהו.״ ״לא, אין מצב. אני ער כבר יומיים. מה אתה צריך?״ שלומי ביקש שילך לראות דירה בשביל אסתי, אחותם הצעירה והאהובה על שניהם, שרק לפני חודשים ספורים שכרה דירה יקרה עם החבר שלה, אלא שאז החבר החליט שהוא כבר לא חבר והיא נשארה תקועה ולכן גם שבורה ובדיכאון ולא יוצאת מהמיטה. ״יחטפו את זה אחרת, אין לך מושג כמה מאמצים עשיתי כדי שיראו לנו לפני כולם. תעשה לי טובה, אני פה בבית משפט כל היום. זה מטר ממך.״ ״נו. איפה זה?״ כמובן שמדובר בשכונה אחרת – בשביל שלומי כל מרחק בין שתי נקודות בתל אביב הוא ׳מטר׳ – אבל אשת הקשר ׳ברוריה תיווך תא׳ כבר חייכה אליו מתמונת הפרופיל שלה, תלתלים צבועים בלונד-תות.
דני עמד וחיכה לה מתחת לדירה, העיניים שלו נעצמו מעייפות וכשפקח אותן ברוריה כבר עמדה מולו – בדיוק אותו החיוך מהתמונה – נמוכה ממנו בלא מעט. הוא הרכין את הראש אליה, ״הַיי ברוריה.״ ״מאיפה לך שאני ברוריה? למה, אני נראית כמו ברוריה?״ הוא שקל לרגע להסביר את המובן מאליו אבל המצב הפיזי שלו ניצח, ״כן. את נראית כמו ברוריה. יש לך משכך כאבים?״
במדרגות ברוריה טיפסה לאט ודיברה בעיקר על שלומי ועל איך יצאה מעורה בשביל לעזור לו ועל שעדיין לא מראים את הנכס. כשנאבקה במפתח ובדלת שסירבה להיפתח דני עזר לה, וכשנכנסו היא הסבירה בפעם הרביעית שהדירה עדיין לא פונתה ודני הסתכל מסביב. אור נכנס דרך החלונות של הסלון. ברוריה לא הפסיקה לדבר, הסברים ואנקדוטות, יתרונות ויתרונות, אבל הוא לא הקשיב לה. הדירה היתה סטנדרטית ונעימה אבל משהו תפס אותו בגרון או בבטן. לא משהו, מישהו. והחפצים; הכורסה והבגדים שעליה, העיתונים המפוזרים; המטבח, צבעוני מאד ומלא בצנצנות וכלים תלויים; העציצים – ממש הרבה עציצים קטנים בכלים מתפשרים, אקראיים; פוסטר ענק ומשונה ויפה; מדפים עם ספרים ודברים, הרבה דברים, למשל – פסל של פיל לצד קערה עם משקפיים ולידם שלושה בקבוקי זכוכית, וכל אלה מצטופפים יחד לאורך הרווח שנותר בין הספרים לבין המצוק של קצה המדף. וככה – כפול כל המדפים. המסדרון היה חשוך, אבל בחדר השינה שוב היה אור שהגיע מבחוץ ובשלב הזה כבר היה לו ברור: גרה פה מישהי, והיא גרה פה לבד. המיטה היתה נמוכה עם מצעים כהים, שקע על הכרית, השמיכה הוסתה הצידה, גופיה דקה זרוקה מעל, גרביים על השטיח ולידם שכבה מחברת פתוחה. אם יעמוד מעליה יוכל להסתכל בלי להתכופף אבל ברוריה הנודניקית הלכה אחריו וליהגה על היתרונות בחדר שינה שפונה צפונה. העיניים שלו הספיקו לתפוס רק משפט אחד, שהיה כתוב באותיות גדולות מהשאר:
I LOVE MY EGO ״מקסימה, נכון?״ ברוריה שאלה והוא הסיט את העיניים אליה. בדרך כלל לא היה מתבלבל אבל היה עייף, ״מה? מי זאת?״ ״הדירה.״ ״כן. כן. נחמדה מאד.״ היא הובילה אותו לחדר האמבטיה, ״אמנם צפוף אבל זה רק אומר שקל לחמם עם תנור תלוי. אמור להיות פה, הנה.״ היא לא הגיעה בקלות לחוט והוא העביר מבט מהיר כדי לנסות לקלוט פרטים חדשים. מברשת שיניים, סלסלות איפור מבולגנות, סבונים וקרמים ושרשרת אחת, שהיתה מונחת רחוק מהאחרות, ליד הכיור. היא בטח ענדה אותה אתמול על הצוואר שלה. היה שם ריח נעים והוא ידע שלצוואר שלה יש בדיוק את אותו הריח. המוח שלו ניסה להיזכר אם נתקל בתמונה איפשהו בדירה, והיד שלו פתחה את ארון התרופות בלי שנתן את הדעת לברוריה שמאחוריו. ״אל תחטט לה, מה אתה עושה?״ ״מחפש אדוויל.״ ״תסגור את זה. חכה, אני אסתכל בתיק שלי, אולי בכל זאת יש לי. גם אקמול טוב? אני לא מאמינה גדולה באִיבּוּפְּרוֹפֵן.״ הם יצאו שניהם מהאמבטיה וברוריה הלכה לתיק שלה שנשאר בסלון ודני מיהר לכיוון המיטה והספיק לצלם את המחברת הפתוחה עד שברוריה חזרה כעבור חצי דקה, בידיים ריקות. בדרך למטה אמר לה שהם רוצים את הדירה, כי מה אכפת היה לו להגיד. הוא רצה כבר לשבת לבד באוטו ולהסתכל בתמונה ולנסות לקרוא מה שכתוב. לא מושלם אבל הוא הגדיל והמילים היו ברורות לו:
אני לא באמת יודעת להתרכז | זאת האמת, ואל תספר לאף אחד | שיבואו לקחת אותי מכאן (זה יהיה גדול) | יניחו אותי במקום אחר | יגידו לי – עכשיו את בת 89 | את יכולה לנוח, כמו שרצית | ואני אגיד לא לא | תנו לי לחזור | אני אהיה טובה | ולא אסבול כל כך הרבה | תנו לי לפתוח -משהו לא קריא- ואולי גם ילדים | תנו לי להכין | חביתה מקושקשת.
מה עובר עליךְ? ואיך את נראית? הוא קרא את הטקסט פעמיים נוספות ונסע משם. כשהגיע הביתה הרגיש הקלה. הוא בלע כדור ובזמן שעמד עירום וחיכה שהמים יתחממו חשב מה יגיד לשלומי כדי להשיג את הפרטים שלה. היה לו ברור שאיתו ברוריה לא תשתף פעולה, אבל לשלומי היא תסכים להעביר את המידע. ככה אנשים עם עורכי דין, או לפחות ככה אנשים עם שלומי. הוא כעס על עצמו שלא חיפש חשבונות או משהו אחר עם השם שלה. מתחת למים הזורמים ניסה לחשוב מה יגיד לה בכלל, אבל לא הצליח להתעמק בזה. אחר כך חזר לחשוב על הדדליין. ההגשה הזאת היתה קריטית, עניין של חיים ומוות לפרויקט שעבד עליו כמעט שנתיים. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו שלא יילך טוב, זה יהיה גרוע מאד מכל הבחינות. כשיצא עם המגבת רק על הכתפיים – כיאה לרווק עם גוף יפה, מהזן שלא מתבייש מהשכנים – הוא ראה ששלומי חיפש אותו, וגם יעלי. אליה התקשר קודם. ״הערתי אותךָ?״ ״לא. לא הספקתי לישון עדיין. מה? הגיע?״ ״כן.״ ״ואיך נראה, בסדר? סגרו הכול?״ ״כן.״ ״יופי. אז אני מגיע עוד מעט.״ ״אולי תנוח איזה שעתיים ואז תבוא?״ ״לא, אני בא. לא נספיק אחרת.״ ״טוב.״ היא שתקה לרגע, אולי רצתה למשוך את הזמן שדיבר איתה מהבית שלו, עם הקול השקט ובלי העוקצנות של המשרד, אבל לא היה לה מה להוסיף. ״אז אני פה.״ ״אוקיי, נתראה עוד מעט.״ הוא התלבש והפעיל את מכונת הקפה, התיישב כשחיכה שתתאפס על עצמה, פרש את הזרועות על השולחן והניח את הראש. העיניים נעצמו, המוח התערפל ושקע במהירות אחורה ופנימה, לתוך שינה. אחרי חצי דקה המכונה עשתה רעש של מרוצה מעצמה ומוכנה. זמן לקום.
שלומי והוא הצליחו לדבר רק כשכבר היה שוב במשרד. ״הכי טוב שאסתי תתקשר לדיירת. תשיג את הטלפון שלה מברוריה.״ ״בשביל מה היא צריכה להתקשר לדיירת?״ ״ככה יודעים הכי טוב איך באמת זה לגור שם, מה הביג דיל? תמיד מדברים עם הדיירים.״ ״לא תמיד, זה תלוי. אני בכלל לא בטוח שזה חוקי.״ ״אלוהים, למה בראת את שלומי קרציה? תבקש מברוריה המזוינת את הטלפון של הדיירת, למה כל דבר סיפור איתך? ׳לא חוקי׳, מה לא חוקי? דיברת בכלל עם אסתי? היא מודעת למהלכים שלך?״ שלומי כבר היה חייב לסגור את השיחה ורק הספיק להגיד שדיבר עם אסתי, שהיא לא משתפת פעולה אבל שזה לא מעניין אותו, ושהוא ידבר עם ברוריה.
חמש שעות של עבודה אינטנסיבית עד שסיימו להכין הכול, בחוץ כבר היה חושך. כשירדו במעלית ג׳ימי יצא עם האופניים המתקפלים שלו בקומת הלובי, ודני ויעלי המשיכו למינוס 3. ״איך אתה עדיין עומד?״ ״אני מת לישון.״ היא הניחה יד על הזרוע שלו וחייכה אליו, ״יהיה בסדר.״ הוא הסתכל עליה, ״אני יודע.״
הוא הניח את בקבוק הבירה על השולחן הקטן שלצד המיטה שלו, ונשכב אחורה, ראש על הכרית. הוא עבר בין המחשבות מהר ונעצר כשהגיע אליה. את יפה? היד שלו עברה לזין, שעד אז היה עייף בערך כמוהו אבל האפשרות שהיא יפה כבר התחילה לזרום לשם, האפשרות שהגוף שלה יגרה אותו, שהמוח שלה והמילים שלה ירגשו אותו. את אוהבת את האגו שלך? את רוצה להראות לי אותו? את לא יודעת לא לסבול? הזין כבר היה קשה והיד כבר התחילה לזוז בתנועות איטיות וארוכות, הידיים שלו על הגוף שלה, הלשון שלו על השפתיים שלה, עכשיו הוא יתחיל, הוא חשב, אלא שאז, לרגע אחד איבד ריכוז ומיד נרדם.
״מה את מחייכת?״ דני שאל את יעלי כשעמדו מתחת לבניין הגבוה. ״אסור לי לחייך? מה? הלך טוב.״ ג׳ימי הדליק סיגריה עקומה שגילגל לעצמו, ״כן, פרנקו. היה לא רע.״ דני היה פחות מרוצה מהם ולא התחשק לו לחגוג איתם בארוחת צהרים עם בקבוק יין. הוא היה אמור להיות רעב כמוהם, או לפחות לרצות לשתות, אבל הלחץ מהפגישה עדיין דחס כל תחושה אחרת לתחתית. בעיקר הרגיש את החולצה שמתחת לז׳קט, את החלקים הרטובים מהזיעה שלו. במסעדה, בזמן שחיכו למנות, הוא כתב לאסתי – מה עם הדירה ברופין? – ואז שלח את אותה ההודעה לשלומי, שקרא אבל לא הגיב. אסתי אפילו לא עברה מוי אחד לשניים. בלי לקום מהשולחן הוא התקשר אליה אבל היא לא ענתה. מה יהיה איתה? אפילו לדאוג לבטרייה בטלפון היא כבר לא מסוגלת? איזה מצב מטומטם שאין לו מידע כל כך פשוט להשגה. הוא כתב ׳ברו׳ בחיפוש והטלפון הציע במקום השלישי את ׳ברוריה תיווך תא׳. הוא בהה בתמונה שלה לרגע וכיבה את המסך.
במקום לנסוע הביתה הוא נסע לרחוב רופין. הוא החנה באדום לבן ונעמד מול דלת הבניין הסגורה. הוא לא הצליח לגבש תוכנית. איך היא לא תחשוב שהוא איזה חתיכת מופרע? הוא הסתכל על השמות וניסה לחשב את מספר הדירה לפי מה שזכר, ואז לחץ על 6, שבתמורה צילצל בשאלה. אף אחד לא ענה. הוא חיכה עוד רגע, אבל כלום לא קרה אז חזר לאוטו, התקשר שוב לאסתי, וכשלא ענתה – נסע אליה.
לקח לה זמן לפתוח. היא לבשה בגדי שינה מרופטים והוא ראה ששוב ירדה במשקל, וגם ראה שחסרים הרבה דברים בבית ושהיא לא סידרה אחרי שהחבר עבר משם. ״למה את לא עונה לטלפון שלך? כמה פעמים אני אגיד לך?״ ״אין לי כוח לדבר.״ ״את לא צריכה לדבר, את צריכה להגיב. זה משהו אחר.״ היא שתקה וחזרה לשכב על הספה. לא היתה לו טיפה אחת של סבלנות בשבילה אז החליט לתת לה להפריע כמה שפחות. ״איפה הטלפון שלךְ?״ ״בחדר. למה?״ ״קיבלתְ הודעה משלומי?״ הוא שאל אבל כבר הלך בעצמו ומצא את המכשיר בתוך הבלאגן שהיה ליד המיטה. ״למה את על מצב טיסה?״ ״מה עובר עליךָ, דני?״ הטון שלה ודאי היה נשמע נוזף אם הקול שלה לא היה חלש וכנוע. ״אנחנו מנסים למצוא לך דירה. שלומי שלח לך הודעה, תפתחי לי.״ הוא דחף לה את הטלפון מול הפנים. היא הזדקפה ולקחה את המכשיר. ״הנה, יש הודעות משלומי, כן.״ ״אני יכול להסתכל שנייה? תביאי לי.״ זהו, היא היתה מולו. שרה פרידלָנד. והיתה גם תמונה, עדיין רק בתוך העיגול הקטן אבל הוא לא נכנס להסתכל ורק העביר לעצמו את ההודעה. אחר כך שתה מים והתיישב לדבר עם אסתי לכמה דקות בודדות, והסתלק.
כן. היא יפה בעיניו. יש לה קארֵה חום קצת פרוע ופוני ארוך שיורד הצידה מעל העיניים שגם חומות, מתוקות. והחיוך שלה טבעי. אַתְּ שרה פרידלנד. משם זה הלך די מהר. כל הפרטים שהצליח להשיג נספגו לתוכו במהירות: מי היא, תמונות שצילמה, חברים, פוסטים.
״הלו?״ הקול שלה היה נעים וחלק.
״הַי. שרה?״
״כן?״
״אני דני, קיבלתי את המספר שלך מברוריה.״
״אוקיי. אתמול היא הראתה לדני, לא אתה?״ דני לא היה מוכן לזה עם תשובה אבל היא כבר המשיכה, ״או שלומי קראו לו? היא לפעמים קצת מבלבלת אותי, ברוריה.״
״גם אותי. על זה בדיוק אני רוצֶה לדבר איתך.״
״סליחה?״
״אני רוצֶה לדבר איתך. אני יכול לדבר איתך?״
״על ברוריה?״ היא צחקה.
״כן.״
״מה… מה יש לך לדבר איתי עליה?״
״אני מוטרד.״
״טוב, אתה לא היחיד.״
״גם את מוטרדת?״
״נדמה לי שאתה אולי מטריד אותי.״
״אני תכף אפסיק.״
״כן? אחרי שתדבר איתי על ברוריה?״
״כן.״
״טוב. אז מה לגביה?״
״אתמול, הייתי איתה אצלך. לא יודע למה לא באתְ.״
״נו?״ אפשר היה לשמוע את החיוך שלה.
״וכשהייתי שם, אצלך, אז גם ראיתי אותךְ קצת. את מבינה?״
לקח לה רגע לפני שאמרה בשקט, ״אוקיי.״
״ואני לא יכול, לא יודע, לא מפסיק לחשוב עלייך מאז.״
״מה ראיתָ?״ היא שאלה לאט.
״אותךְ.״
״הסתכלת לי בדברים?״
״כן. מה שהצלחתי.״
היא שוב שתקה לרגע. ״קריפי מצידךָ.״
״אני יודע.״
״אז מה אני אמורה לעשות?״
״לתת לי לראות אותךְ.״
״אין לי מושג מי אתה.״
״כן, בסדר. אבל לי יש.״
״זה לא מקובל לעשות כאלה דברים, אתה יודע. זה לא נהוג.״
״בסדר, לא מקובל. ומה את רוצה שאני אעשה? להמשיך כאילו שזה לא קרה? לא לעשות הכל כדי לראות אותך?״
״לא יודעת, כן. לא?״
״לא. לא רוצֶה.״
הוא שמע אותה הולכת בין החדרים. ״אני מנסָה להסתכל בעצמי, לראות מה ראיתָ.״ היא נעצרה, ״אַה. אוי.״
הוא ידע מה היא רואה.
״טוב.״ היא אירגנה את המחשבות, ״זה היה כיף, השיחה הזאת, אבל בוא נסגור.״
״למה?״
״כי אני לא -״ היא קטעה את עצמה, ״לא נראה לי שאני מי שאתה חושב שאני.״
״אין דבר כזה.״
״באמת, זה לא כזה פשוט. החיים שלי קצת מסובכים מדי בשביל הרעיונות היפים שלך.״
״שרה.״
״מה?״
״תני לי לראות אותך.״
היא לקחה נשימה, ״לא יודעת.״
״אז די, אני מעלה את ברוריה על הקו.״
היא צחקה, אחר כך נאנחה ואז אמרה, ״למה אתה נשמע לי חתיך?״
״כי אני חתיך.״
״באמת?״
״כן.״
״איך אני אדע?״
״את בבית? אני בא להראות לך.״ הוא חייך.
וזאת היתה הפעם הראשונה שדני פרנקו חייך, לפחות ממה שאני יודעת.
