This is Heading Animation

00.00
מתבגרים
  • מתבגרים

מתבגרים

22 דק'

קראו ב:

לינור כץ

מתבגרים

22 דק'

ירון בוהה קדימה. ברק מסתכל למטה על הנעליים שלו, נמלה עומדת לחלוף על פני הסוליה השמאלית. שירה מגרדת בראש, נראה שמצאה שם משהו, זה תחוב לה מתחת לציפורן, היא מוציאה את זה ומעיפה לרצפה. כהן מסתכל על שלושתם, ההפסקה עומדת להיגמר, עוד שש דקות לפי השעון הדיגיטלי שלו. טיפת זיעה במורד גבו עוד שניה נוגעת בגומי של הטרנינג שלו ואז תיעלם. “מה יש לנו?!”, הוא נעמד וצועק. שלושת חבריו זונחים את עיסוקם ומסתכלים בו – ירון עובר מבהייתו הקודמת קדימה לבהייה מעט ימינה על פרצופו של כהן, ברק זונח את המעקב אחר הנמלה, ושירה שנהיית מודעת לעצמה, מחביאה אינסטינקטיבית את היד מאחורי הגב – “מה?” – היא שואלת את כהן. 

טיפת הזיעה של כהן נעלמה לתוך המכנסיים שלו, הזמן שלקח לה לטייל בקו ישר מעורפו לגבו התחתון לא היה סביר, משהו קרה באותו רגע, זה כאילו שהזמן התפצל לשניים, מצד אחד כל פעם שהציץ בשעון הדיגיטלי, ראה את הדקות מתקדמות בקצב מהיר, אולי אפילו מהיר מדי. מצד שני טיפת הזיעה התקדמה כך שכל חלקת פלומה בגבו רטטה ודגדגה את העור, הוא היה יכול להרגיש את זה כמו שציפורים מרגישות רעידות אדמה הרבה לפני שהן מתחילות, ואולי בשביל ציפורים הכל קורה מהר, אבל לשערות הקטנות על הגב זה נדמה כנצח. אי הסנכרון בין השעון לטיפת הזיעה גרם לגוף שלו להימתח בבת אחת לעמידה ולגרון שלו לצעוק על חבריו, והוא שמח, נראה מה יגידו להגנתם. 

“כהן, מה נסגר?”, אומר ירון שמתערפל ברברס ממצב הבהייה שלו מספיק בשביל להשמיע מילים. אבל עכשיו הצלצול צורם לכולם באוזניים, השיחה הסתיימה. הם קמים מהספסל והולכים יחד חזרה לכיתה. 

חולפות שעתיים של תושבע, צלצול להפסקה הגדולה מבריח את כולם מהכיתות כמו עדר שנמלט על נפשו. כהן בתנועות ידיים מסמן לחבריו לבוא איתו, הם הולכים אחריו כי זה משהו לעשות, אבל לא נטולי סקרנות לגמרי. הוא מוביל אותם לספסל הקבוע שלהם. “כהן, מה נסגר?”, שואל ירון הפעם במיקוד מופלא, כי קיווה למשהו, גם אם לא ידע לֶמה, ועכשיו הוא רואה מולו את הספסל. ירון מתיישב על הספסל וכך עושים גם ברק ושירה, אחד ליד השנייה, באותו מיקום כמו בהפסקה הקודמת, כמו בכל הפסקה, בכל יום שהם בלימודים. כהן נשאר עומד, הוא מסתכל קדימה על רחבת שולחנות הפיקניק עליהם יושבות קבוצות של תלמידים. שירה שמה לב שכהן מסתכל עליהם במעין חשיבות שצריך להתייחס אליה ואולי גם מעניין להתייחס אליה, מעניין לדעת מה עובר לכהן בראש. “הם נראים כמו נמלים”, היא אומרת. ברק מניח למצית בידו אותה הוא מדליק ומכבה מדליק ומכבה, מסתכל גם הוא קדימה,
“הם נראים כמו גפרורים”. ירון פולט אוויר בקוצר רוח, “נו, יא פירומן, מה לא נראה לך כמו גפרורים… הם נראים כמו תלמידים משועממים, כמו כל האידיוטים בתיכון הזה 

וכמו בכל מקום בעולם ואם אתם חושבים שאני לא חושב שאנחנו אידיוטים כמוהם, אתם טועים, אבל”, “אבל מה?” קוטעת אותו שירה “אם אתה יודע שאתה אידיוט למה שלא תעשה משהו בנוגע לזה”, “אבל זה בדיוק מה שבאתי להגיד, זה שאני יודע זה ההבדל ביני לבין כל השאר”, “המודעות שלך לטמטום לא עושה את החיים שלך יותר טובים”, “לא, אבל אני מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי, אני יודע מה אני ואני יודע שאי אפשר לשנות שום דבר, ואני בסדר עם זה, יש לי את האפשרות לבחור”. “אין לך את האפשרות לבחור!”, צורח עליו כהן. הוא מסתכל לשעון שלו ורואה שנותרו עשר דקות עד שצריך לחזור לכיתה: “תראו אותם, הם לא נמלים זה רק נראה לכם ככה מרחוק, וזה רק משהו שאתם אומרים כדי שתרגישו יותר טוב עם עצמכם. אתם יודעים מה הם עושים בהפסקות? חיים את החיים שלהם. כן! איזה קונספט! יש להם חיים”, “ביג דיל החיים שלהם” קוטע אותו ירון “איך הייתי מת לדבר כל היום על כמה שאני הולך לזיין בלי לזיין או על איך אני הולך לפוצץ מישהו במכות בלי לעשות שום דבר לגבי זה”, “או איך ההורים שלי חוסכים לי כסף לניתוח ציצים”, מוסיפה שירה. “כן, אבל אז יהיו לך באמת ציצים”, אומר ברק, והוא וירון צוחקים, שירה מעיפה לכיוונם את היד שלה לאות מחאה, אבל גם היא צוחקת. 

“זה רק נראה לכם ככה כי אלה ההנחות שלכם לגבי שאר האנשים ואלה ההנחות שלכם כי אין לכם מושג איך זה באמת”. “תגיד כהן, אתה עובר משבר אמצע החיים? כי לא נראה לי שאתה מספיק מבוגר בשביל זה”, “ירון די”, אומרת שירה, “תן לבן אדם לסיים משפט.”
“פעם אחת ישבתי מספיק קרוב כדי לשמוע על מה הם באמת מדברים, הם לא ראו אותי… הם תכננו תוכניות, והם מתלהבים מכל מה שיש להם להגיד, זה כאילו שהם שמחים לחיות או משהו… וגם כשהם נראים לנו כמו בבונים כשהם הולכים מכות, הם חיים את החיים שלהם. הם עושים משהו!”. צלצול ההפסקה נשמע ולא מפתיע אף אחד מהחברים, אבל במקום לקום מוכנית מהספסל הם נשארים לשבת כמה שניות לפני שהם אכן קמים, שירה טופחת לכהן על הכתף פעמיים ברכות, ברק מתקרב אליו “ישבת לידם אבל הם לא ראו אותך? זה קצת מוזר…”, הוא אומר לו בשקט. כהן מסתכל עליו ואז על שירה “לרַגֶל, לא יודעת, זה באמת קצת מוזר, ואם זה בא מברק, אתה יודע…”
“לא יודע”, אומר פתאום ירון שנדמה שהוא בעולם משלו ושום דבר לא קורה בו, “אולי הוא צודק”. כהן מביט בו מופתע וחיוך קטן מתגנב לצד אחד של פיו. 

ירון יושב מול הטלוויזיה על הספה. הוא אוהב את אמא שלו, היא לא מציקה לו שיעשה משהו עם עצמו כמו הורים רגילים, היא מכירה אותו. הוא יודע שהיא יודעת שכשהוא מחליט לפעול, לא משנה באיזה תחום ולא משנה כמה זניח או גדול זה יהיה, הוא יגרום לזה לקרות. הוא אוהב להיות ילד יחיד, זה מאפשר לו לחשוב. אמא שלו עוברת עם שואב האבק על השטיח, ימי שישי הם ימי ניקיון, ימי שישי הם ימי צפייה בטלוויזיה, אמא שלו תמיד חולפת מולו עם שואב האבק בימי שישי, והוא מסיט את הראש ימינה או שמאלה כשהיא מסתירה לרגע את המסך, ובו זמנית מרים שתי רגליים באוויר כדי שתשאב תחתן. זה ריקוד מסונכרן להפליא. אבל עכשיו שואב האבק נתקע ברגליים שלו כמו מכונית מתנגשת בלונה פארק, כך מספר פעמים, ואמא שלו שמה לב שאמנם עיניו תקועות בטלוויזיה אבל הוא לא מסתכל על כלום. “היי!, נו, תרים את הרגליים, אני מנסה לשאוב”. ירון מתנער קלות , קם והולך לחדרו. כמה דקות לאחר מכן אמא שלו דופקת על דלתו. “אתה מרגיש טוב?”, היא שואלת אותו. הוא חושב לרגע מה להגיד, ולא בטוח מה, נדמה לו שהוא יכול לראות מעל ראשו בועות של מחשבות כמו בקומיקס, נוצרות ונעלמות בלי שיספיק להתמקד באף אחת. כשהוא סוף סוף משיב לאמו “כן”, הוא שם לב שהיא כבר לא עומדת שם וקולות שואב האבק נשמעים מכיוון הסלון. 

אבא של ברק מכין חביתות מושקעות, הוא עורם חמש חביתות אחת על השנייה כמו פנקייקים משום מה, במקום לשים לכל אחד על הצלחת. אחר כך אמא של ברק לוקחת חביתה חביתה ומניחה על צלחות אישיות. אחת עבור בעלה, אחת לברק, אחת לאחותו ואחת לעצמה. הם נהנים מזה. כולם יושבים יחד כל יום שישי בצהריים ואוכלים חביתות. יש מפה פרחונית על השולחן, יש מיץ תפוזים בקנקן, יש כוסות וכל זה, שמתאימות לצלחות, הרדיו דולק על מנגינות של יום שישי בצהריים ומיד אחרי שברק מסיים את החביתה, הוא קם לחדרו, סוגר את הדלת אחריו, ומחפש באינטרנט דרכים להכין פצצות. לא כועסים עליו, נותנים לו להיות, גם אם היו יודעים מה הוא מחפש באינטרנט, כנראה שהיו נותנים לו להיות. פעם אחת לפני שנה פספס את האוטובוס למרות שרץ אליו בכל הכוח. האוטובוס הזה התפוצץ. מאז ברק מתעניין בפצצות משום מה. אבל פתאום נראה לו, כשהוא יושב מול מסך המחשב, שאולי הוא מפספס משהו משגרת יום שישי בשולחן. בכל זאת הוא ממשיך לשבת בחדר כאילו הוא תקוע בכיסא. הטלפון שלו מצלצל.

“היי, מה אתה עושה?”, שואלת שירה. “כלום”, משיב ברק. “אתה שוב מחפש פצצות באינטרנט?”, “כרגע אני לא עושה כלום… סליחה, זה לא נכון. אני מחכה שתגידי בשביל מה התקשרת”, “מה אתה רעיל היום? רק רציתי להגיד לך שכהן מתנהג מוזר, הוא התקשר אליי מוקדם יותר ואמר שניפגש כולנו בבית ספר בערב, כאילו אנחנו חסמבה או משהו”, “מה זה?” “משהו משנות השמונים”, “למה הוא לא התקשר אליי בעצמו?” ,”מי?”, “מי, הכהן הגדול זה מי”, “לא יודעת, הוא רק רצה שאגיד לך לבוא לבית ספר בשמונה, שניפגש בספסל”, “הבית ספר לא סגור ביום שישי בערב?”, “לא יודעת”. 

שעה לפני שהתקשרה לברק, חיטטה שירה בארון הישן של סבא שלה ומצאה כמה ספרים שהיו שייכים לאביה כשהיה קטן. מאז שאבא שלה נפטר היא מעבירה את סופי השבוע שלה אצל סבה, יחד עם אחותה הגדולה ואמה. הם לא רוצים שסבא יהיה לבד בסופי שבוע, ולמרות שבהתחלה התלוננה ואמרה שלא מספיק שאבא שלה מת אז היא גם צריכה להיות בדיכאון בסופי שבוע, ולא בגלל שהיא עושה מעשה טוב, אלא מתוך רחמים, ואף אחד לא רוצה שירחמו עליו. סבא שלה לא היה רוצה שהיא תבוא מתוך אילוץ כי הוא נהיה פאתטי. אז למרות כל זה, כבר זמן מה שהיא נהנית להעביר כך את סופי השבוע, לגלות אוצרות ישנים, היא אוהבת דברים ישנים. היא אפילו מגלה שהיא יכולה להכיר את אבא שלה יותר טוב, אפילו שהוא איננו, דרך החפצים שהיו לו בילדות. היא יכולה להכיר אותו בתור ילד כאילו שהם קרובים בגיל וזה הכל קורה עכשיו, כאילו חזרה אחורה בזמן, או שאבא שלה עדיין חי והזמן נעצר. לא שהיא תודה בפני אמא שלה שנחמד לה עכשיו, היא חייבת לעמוד על הזכויות שלה אחרת אף פעם לא תהיה חופשיה לנהל את זמנה כרצונה. כך בעוד שעלעלה בספר על חבורה סודית וחיוך מתפשט על פניה, צלצל הטלפון. זה היה כהן. 

כהן עמד מול המראה וניסה להבין אם משהו בנראות שלו מסגיר איזו בעיה, למרות שלא ידע אם בכלל יש לו בעיה, ואם כן מהי. הוא היה נבוך מול עצמו שהוא בכלל בוחן את פניו וגופו בכזו תשומת לב. עיניו הירוקות. מה היה להגיד עליהן? הפנים הארוכות שלו התחילו להתכסות בפלומה שחורה וזה ניחם אותו, בקרוב תחילתו של זקן יסווה מעט את המראה המאורך של פניו. אבל זה לא שהוא התלהב מזה וזה לא שהפנים המאורכות שלו גרמו לו צער. השיער שלו, שיער לא חלק ולא מתולתל, משהו באמצע, בצבע חום כהה. הייתה לו נקודת חן ליד העין השמאלית, אם ימות, חשב, יוכלו לזהות אותו לפי הנקודה. אם לא יישארו פנים לזהות, יוכלו לזהות אותו על פי השיניים. זה משהו סטנדרטי שעושים. אבל מה הופך שיניים של בן אדם לחד פעמיות עד כדי כך שמתוך מיליוני האנשים שיכולים למות על הפלנטה (או לפחות בארץ ישראל), שולפים רק אחד ואומרים – זה הוא! – כנראה ששיניים זה כמו טביעת אצבע, או פתיתי שלג. כהן מתח את שפתיו מצד לצד, פיו נפתח גדול ככל שהתאפשר, הוא מיקד את מבטו על השיניים עד שעיניו כאבו. לא היו סימנים שגרמו לו להאמין שזיהוי יכול להתבצע על פי מראה השיניים. אבל זה בטח יותר מורכב מזה. 

הבית היה ריק, אמא שלו עבדה בימי שישי ואחיו הגדול בדרך כלל ישן אצל חברה שלו והיה חוזר מתישהו בצהריים. כהן הסתכל על השעון הדיגיטלי שלו ונבהל כאילו עוד שנייה הדלת לחדרם המשותף שלו ושל אחיו תיפתח והוא ייתפס מול המראה, לכן מיד שינה מיקום והלך לשבת מול המחשב בסלון. אמא שלהם התעקשה שמחשב יהיה רק בסלון כדי שלא יתעסקו עם פורנוגרפיה. היא הייתה אומרת – “הפורנוגרפיה חוסמת את האהבה החופשית” – ואם זה לא שכנע אותם (ברור שזה לא שכנע אותם, מה זה אמור להביע בכלל?) הייתה אומרת – “אני לא רואה פורנוגרפיה ואני בסדר גמור”. מה שהיה מעצבן בזה הוא שאמא שלו לא הייתה אישה רגילה מצד אחד וקלישאה מצד שני, של היפית מזדקנת, ומה שהיה מעצבן בזה הוא שהיא הייתה לגמרי מרוצה מחייה והבטחון שלה בעצמה גרם לו להרגיש מן קנאה, וגם שהוא תמיד המבוגר בבית, ואולי בכלל, בכל מקום שהוא נמצא. 

אח שלו למשל היה מניאק טיפוסי שבוגד בחברה שלו ורואה פורנו בסלון כשאמא שלהם לא נמצאת, בלי להתחשב בכהן שנגיד רואה טלוויזיה באותו חלל. ואם כהן זה שישב על המחשב, אחיו היה מעיף אותו לחדר כדי לאונן בנוחות, לא היה אכפת לו שהוא יודע מה הוא עושה, ושהוא נגעל כל פעם שהוא צריך לשבת ליד המחשב. אבל, זה מי שהיה אחיו.
הוא היה מוגדר. אמא שלו הייתה מוגדרת. יכול להיות שאם היו יודעים איזה טיפוסים הם, לא היו שמחים על כך. וזה עוד משהו – הם לא ידעו כי לא יכלו לראות את עצמם מהצד. הוא ראה אותם מהצד ואת עצמו ואת כולם. פתאום הרגיש כמו גיבור על בלי היתרונות. 

כהן היה עסוק במחיקת היסטוריית החיפוש במחשב כשאח שלו חזר הביתה והתחיל להציק לו – “מה זה, יא דוחה, אתה רואה פורנו?”, “אני מוחק את החיפוש בשבילך סוטה”.
אלה בדרך כלל היו חילופי הדברים ביניהם. אח שלו הביא לו צ’פחה על הראש והלך לחפש משהו במקרר. “אתה רעב?”, שאל את כהן. “לא”, ענה. “טוב, אין שום דבר גם ככה, יאללה בוא נזמין פיצה”. כהן חייך לעצמו, הוא אהב את האח הדוחה שלו. 

נותרו רק פירורים על מגש הפיצה. חלפו שלוש שניות של שקט לפני שאחיו תקע גרעפס וחיפש את השלט לטלוויזיה. כהן חשב להגיד משהו אך ידע שאין לו זמן כי עוד שניה הוא ימצא את השלט ויהפוך לזומבי ולא ירצה לדבר. השלט היה תקוע מאחורי גבו של כהן, ואח שלו הלא כל כך נחוש, גם בשביל לראות טלוויזיה, וויתר. שניהם נותרו בשקט. חלפו עוד חמש שניות. אחת… שתיים… שלוש… ארבע… חמש…
“מה נשמע?” צרח פתאום אחיו הגדול, או לפחות כך זה נדמַה לכהן שהשקט התחיל לחרפן אותו. הוא שמח שלא היה צריך בעצמו להתחיל לדבר. “לא יודע…”, השיב.
“לא יודע? מה זה התשובה הזו?”
“אין לי מה לספר.”
“יש לך חברה?”
“לא.”
“עשית פעם סקס?”
“אני בן חמש עשרה.” 
“אתה עובד על משהו?”
“על מה אני אמור לעבוד?”
“לא יודע, אתה הגאון במשפחה, אין לך כבר סטרטאפ שיעשה את כולנו עשירים?”
“לא.” 
“לך?”
“אני? מה לי ולזה?”
“ואתה בסדר עם זה?”
“עם מה?”
“לא יודע… עם מה שאתה עושה.”
“אני מעביר את הזמן…”
“אבל טוב לך?”
“כן, נחמד לי.”
“מה נחמד לך?”
“סתם, זה שאני מבלה בעבודה עם חברים, מצחיק אותם, זה כיף…”
כהן התבלבל, לא היה לו מושג שאח שלו מצחיק.
“.. אני אוהב את חברה שלי, היא אוהבת אותי, אתה יודע כמה אנשים לא יכולים לסבול אחד את השני ומזדיינים בדיכאון? יש לנו מזל.”
גם זה הפתיע אותו, לא היה לו מושג שהוא אוהב את חברה שלו. גם אם בדרך העקומה שלו.
“אתה חושב שאני גם אוהַב מישהי?”
“ברור! חסר לך שלא… אבל קודם תזיין ואז תראה אם אתה אוהב אותה, ואם כן תמשיך לזיין, ואם לא אז הכי הרבה תזיין. רק תיזהר לא להגיע לשלב שאתה מזיין מישהי שאתה לא סובל, תאמין לי החרא הזה לא בריא.”
אח שלו נראה מרוצה. הוא קם מהספה, הביא שוב צ’פחה לראשו של כהן ואמר “אני צריך לחרבן.” בדרכו לשירותים פלט “שיחה טובה”. 

זה משונה איך באמצע הכלום יכול להיות עוד כלום, ואם מתרחקים מהאמצע ומהשוליים של הכלום, אם ממש מתרחקים ורואים את הכלום מלמעלה, מוצאים שום דבר. כשמחשבה זו מטיילת לו במוח הוא פותח בסהרוריות מגירה בשידה מאובקת בסלון. שידה בה מאחסנים זבל מודפס –  תיקיות מסתוריות עם קבלות דהויות שהדבר היחיד שמסתורי בהן היא העובדה שעדיין שומרים אותן, ציורים של עוללי בני אדם שרק למדו להחזיק טוש ביד, תעודות מהגן עם תמונות קבוצתיות של ילדים בני שלוש, ארבע, חמש, לכל שנה של הצלחה מסחררת בעשיית הצרכים במקום המיועד להם במקום במכנסיים. הוא מביט בתמונות ושם לב שאת זמנו בגן העביר תמיד עם אותם הילדים. הם לא התחלפו כמו אלה של היסודי שעברו עיר או היגרו לקנדה, זה אומר שבמשך חמש או שש שנים הסתכל על אותם פרצופים והם הסתכלו על שלו. נכון, אולי בגיל כזה קשה לרדת לעומקה של אישיות, אבל אולי בין בניית מגדלים מלגו לאכילת חול, מישהו קלט אותו. לא רק אותו, גם את ירון, ברק, ושירה, שהיו מדי קרובים אליו כל השנים ולא יכלו לעמוד בכנות על טיבו. שהיה גם הוא קרוב מדי אליהם בשביל לראות אותם מהצד, וזה מה שאהב בהם. עכשיו זה לא עוזר לו, עכשיו הוא צריך את מי שראו אותו בתחילתו, כדי להבין איך נהיה אף אחד. הוא חושב על משהו קצת מטופש, משהו שאפשר לעשות, ומתקשר לשירה. 
 

חושך, כהן  מבחין בשלוש דמויות מרחוק, מתקרבות. לרגע הוא נבהל, זה מטומטם, הוא יודע מי הן הדמויות. ירון, ברק, ושירה, נעמדים עכשיו מולו. “היי, אז… מה אנחנו עושים פה?”, פותחת שירה. “תיכף…”, משיב כהן. היא מסתכלת על ברק וירון שיגבו אותה בסקרנות, אולי בדאגה, אבל ירון תופס את מקומו על הספסל כאילו זה יום לימודים רגיל וברק אחריו, עם המצית בידו אותה הוא מדליק ומכבה מדליק ומכבה. היא מתיישבת גם, מגרדת בראשה, מוציאה לכלוך קטן מתוך הציפורן, מעיפה אותו לרצפה, מפהקת, מקשיבה לקולות חיכוכי גלגל המצית המספקים, ומתחילה להתעצבן, להיות חסרת סבלנות במידה שגורמת לליבה להאיץ את פעימותיו, והיא רוצה להביא לקול צרחה ענקית לפלח את גרונה אבל מה פתאום, במקום זה היא נושמת עמוק ומרגישה את פעימות הלב שלה מאיטות, היא מתנמנמת ועוצמת עיניים. נעים פה בלילה, היא חושבת ושוכחת את הסיבה שבגללה היא שם. ירון מסתכל עליה, הוא שם לב שהריסים שלה ארוכים, שהם נוגעים בחלק העליון של לחייה, רק שלא תתחיל להיראות לו כמו בחורה, הוא לא יוכל לסבול את זה, הוא ילד יחיד אבל תמיד הרגיש שהחברים הכי טובים שלו, ברק וכהן, אלה שהכיר מהגן, הם גם קצת אחים שלו, וגם שירה הפכה לאחות באיזה שהוא שלב. בלי לרצות מבטו יורד לכיוון הציצים שלה, הם קטנים אבל עדיין ציצים… למי לעזאזל אכפת! אולי הוא יכול לראות שהיא בחורה… אבל אז לא תהיה לו אחות… לא שהיא אחותו באמת, אז מה זה משנה…

ברק שם לב שירון תוקע מבטים בציצים של שירה ודופק לו מרפק לצלעות. “מה הבעיה שלך?!”, צועק עליו ירון, ומעיר את שירה מנמנומה. “אני?? מה הבעיה שלך?!”, צועק עליו חזרה ברק, “אתה זה שדפקת לי אחת לצלעות עכשיו!”, “לא הייתי דופק לך לצלעות אם לא היית בוהה בציצים של שירה!” העיניים של שירה נפערות ונדמה שהיא נחנקת מהרוק שלה, היא משתעלת קלות. ירון מרגיש את כל הדם שלו זורם לו לראש או אולי לתוך האגרוף שלו שמכה את ברק. ברק מנסה להתגונן ומרביץ לו חזרה. שירה שנבהלה בשניות הראשונות של הקטטה עכשיו משועשעת, הם הולכים מכות כמו שני רקדנים שדורכים אחד לשני על הרגליים. הכוונות שלהם טובות אבל זה נראה עלוב. אחרי עוד כמה שניות הם מתעייפים אחד מהשני וחוזרים לשבת בספסל. אף אחד לא רוצה להגיד על זה כלום, אז ירון מחליט לדבר על משהו אחר “כהן, מה נסגר? אתה תגיד לנו מה אנחנו עושים פה על הספסל בלילה כמו חבורה של הומלסים או שנמשיך לשבת כמו חבורה של הומלסים?”

“פגישת מחזור”, כהן אומר בחיוך. “אֶהה, גאון, פגישת מחזור עושים עם אנשים שלא ראית כמה שנים, לא עם אנשים שאתה רואה כל הזמן כל יום בבית ספר, מחוץ לבית ספר, ושוב בבית ספר בלילות.” “זהו!”, משיב כהן לירון כאילו הנחית עליו פאנץ’ ליין שאי אפשר לערער עליו. “זה נדמה לי או שכהן מנהל שיחה אבל היא רק בתוך הראש שלו?”, פונה ירון לשירה שהבין שאין עם מי לדבר. 

המבטים שלו ושל שירה ננעלים לרגע, הם נזכרים מה קרה לפני כמה רגעים, ירון הסתכל לה על הציצים. שירה משלבת ידיים על חזה “משהו עובר עליו, אבל…” , “מה?” שואל ירון במבט לרצפה. “… נעים פה בלילה, לא?”. ירון וברק מסתכלים אחד על השני מבולבלים וחסרי סבלנות, נראה שגם שירה נפגעה מ”פלישת חוטפי הגופות”. לפני שמישהו מהם פוצה את פיו, כהן מסביר את עצמו “פגישת מחזור עם הילדים שהיו איתנו בגן… זוכרים? היינו תמיד אותם ילדים.” “לא יכולת להגיד לנו את זה בטלפון כדי שנגיד לך שזה רעיון מוזר?”, שואל ברק, למרות שזה משהו שירון היה יכול להגיד, אבל כשברק הסתכל על ירון שיגיד משהו מחוכם הפרצוף שלו אמר שהוא אשכרה שוקל את הרעיון.
ברק לא יודע מה ירון מרגיש, שהצליח להשיג לעצמו חלק מבועיות המחשבה מהצהרים, ולמה לא שיעשו משהו חריג? הכי הרבה יכיר מישהי שבציצים שלה הוא יכול לבהות בלי להרגיש כמו סוטה. “הבאתי אתכם לפה כדי להוכיח את הנקודה שלי.” אומר כהן.
“והיא?”, שואל ברק, האחרון שנותר צלול מספיק, ואפילו הוא יודע שזה מטריד.
“שאין לנו חיים, שברגע שאמרתי לכם לעשות משהו קצת יוצא דופן עשיתם אותו למרות שאנחנו עדיין יושבים בבית ספר על אותו ספסל, וזה בגלל שגם אתם כמוני לא יודעים מה אתם אמורים לעשות, ואם אתם לא יודעים מה אתם אמורים לעשות, אתם לא יודעים מי אתם ולא מי אתם הולכים להיות, ואם אתם לא יודעים את זה אולי תמיד תישארו ככה, ואם זה המצב מה הטעם לחיות בכלל?!”
המשפט האחרון של כהן מחזיר את שירה וירון למציאות, לשירה פתאום נהיה עצוב והיא לא יודעת למה בעצם, ירון נושם עמוק, וברק חוזר לשחק עם המצית שלו באובססיביות. 

“פגישת מחזור?”, שואלת שירה. “כן, בואו נראה מה יצא מאלה שהיו איתנו בגן, אתם יודעים, כשעוד היינו מספיק מטומטמים לפתח פוטנציאל, נראה מה הם חושבים עלינו, אפשר להתייחס לזה כמו ניסוי חברתי.”  

 

מתוך שלושים ושניים ילדי הגן, ענו רק תשעה, ומתוך אלה הסכימו לבוא למפגש רק חמישה, ומתוך אלה באו בפועל רק ארבעה והם עומדים ליד שק איגרוף באולם הספורט של התיכון, מנשנשים במבה מתוך שקית מסיבמבה ענקית. מהעבר השני של האולם עומדים יחדיו צפופים כמו אברים בגוף אחד, כהן, ירון, ברק, ושירה, מסתכלים על עכברי המעבדה שלהם. “מה זה? למה קנית רק שקית אחת??”, לוחש כהן. “זאת שקית אחת אבל היא ענקית! בשביל מה אני צריך לסחוב כמה שקיות קטנות במקום אחת גדולה?”, לוחש ברק שהיה אחראי על הנשנושים. “איח, הם כולם דוחפים ידיים לשקית, זה נראה כאילו הם מנסים ליילד במבה”, לוחשת שירה. “למי אכפת…”, פולט ירון בקול, “… בואו ניגש אליהם במקום להסתכל עליהם מרחוק כמו פסיכופטים.” 

“היי, מה קורה?”, צועק ירון תוך כדי הליכה מהירה לעברם של ילדי הגן לשעבר, הד קולו נשמע באולם. אחד מהם, הגבוה בחבורה, נחנק מבהלה ומשתעל, פירורים של במבה עפים לו מהפה. כהן וברק הולכים אחרי ירון, שירה מניחה יד על עיניה ומנידה בראשה מצד לצד ואז גוררת רגליים מאחורה בלית בררה, אולי ירון עושה דברים בצורה לא חיננית, אבל אי אפשר לומר שהוא לא יודע לקדם אותם. 

כהן מסתכל על הגבוה, הגבוה מסתכל חזרה אליו, הם יודעים שהיו יחד בגן מן הסתם, אבל מבטם הבוחן אחד את השני נראה כמפקפק בדבר. שירה מסתכלת על הבחורה היחידה שלא חששה לבוא כי ידעה שתהיה שם עוד בחורה – שירה – זו שהתכתבה איתה ואז דיברה איתה בטלפון כדי שלא תפחד שהיא נופלת קורבן לאיזה פדופיל. אותה בחורה חשדנית לא מרגישה כל כך בנוח עכשיו, למרות שתהליך האלימינציה בראשה שלל אונס, הוא עדיין שוקל משהו מפולחן שטני הכולל ביתור גופות. ירון וברק מסתכלים על שני חבר’ה משונים, אחד מהם, זה שעומד מול ברק ממולל אצבע לאגודל בלי הפסקה, נועץ מבט במצית שברק מדליק ומכבה, והשני, זה שעומד מול ירון סוקר אותו מכף רגל עד ראש, פרצופו כמו קובע שכבר פתר לעצמו את ירון ואין לו מה לעשות אתו יותר. 

 

שקית הבמבה הענקית מוטלת על רצפת האולם מנוצלת עד תום, חבוטה ומקומטת כלאחר טראומה קשה. “זה היה משונה…”, ממלמל ברק. “כן… לא ציפיתי לזה.”, אומר כהן, מגרד בראשו, וחושב שאף פעם לא באמת הרגיש מבולבל וגירד בראשו כאילו פעולה זו של גירוד יכולה לסדר את המחשבות. “כהן, מה לעזאזל קרה עכשיו?” שואלת שירה שרואה שכהן מגרד בראשו ואיכשהו זה מנחם אותה שאולי כבר מצא את התשובות, אבל כהן רק מוציא מהפה מן “אֶההה…”, ארוך חסר פשר. “הם פשוט היו קצת דומים לנו, זה הכל.” מסכם ירון בנונשלנטיות, גובה מחבריו מבטי תדהמה. “אין מצב שאני דומה לבחורה הפרנואידית הזאת אפילו בקצה של הציפורן! היא כזאת… כזאת… מה היה הקטע שלה עם חברים שלה בכלל? ממתי היו כאלה קליקות של גילוי עריות בגן? ראיתם איך כל פעם שהיא דיברה הם הסתכלו עליה? מה נסגר?!”
“הם רק חברים! הם לא עושים איתה כלום!”, מזנק ירון מהספסל באולם. “אוקיי, תירגע…”, עונה לו שירה, מסדרת קצווה של שיער מאחורי האוזן.
“אתם חושבים שגם הוא פספס אוטובוס ש… אתם יודעים… התפוצץ?”, שואל ברק.
כהן נראה מוטרד, הגבות שלו עושות דברים לפנים שלו שמערערות את הסדר הקיים של האברים בפרצוף, זה נדמה לירון כאילו תיכף ירדו למטה ויהפכו לשפם. הוא שמח להיות זה שתמיד מקליל את המצב, וספציפית הפעם, שמח להעביר את המודעות שלו לעצמו אל מישהו אחר – “כנראה…”, הוא משיב לשאלתו של ברק “… מישהו צריך לתקוע לו מצית ביד כדי שלא ישחַק את האצבעות שלו אחת בשנייה.”  הפעם הוא לא מצליח להקליל שום דבר. כולם מסתכלים עליו במבטים עקומים. “אוקיי, אז הם אנחנו. מה אתם רוצים שאני אגיד? גדלנו באותה עיר, זה די מעניין בעצם, הנה, הניסוי החברתי שלך הצליח, למדנו שילדים שגדלים באותו מקום ומתחנכים באותו גן, נו.. אותן נסיבות וכל זה, באמת יוצאים אותו דבר. תכניס את זה לדו”ח שלך כהן”.
“איך זה עוזר לי יא דביל?!” מתעצבן כהן, קם מהספסל ומתהלך מצד לצד “איך אפשר להשוות בין שתי קבוצות כששתיהן מראה מעוותת אחת של השנייה?”
“לא נראה שזה מפריע להם…”, משיב ירון בעייפות. נמאס לו להיות שק חבטות כי זה נוח לכולם רק בגלל שהוא מספיק אמיץ להסתכל לאמת בפרצוף (תרתי משמע?). “חאלס, אני הולך הביתה, כבר עוד מעט ערב ולא עשיתי כלום ממה שתכננתי בגלל הפרויקט הזה שלך.”
“למה מה כבר יש לך לעשות בשבת?”
“אני עושה דברים! לא כל דבר אתה צריך לדעת.”

אחרי ירון קמים גם ברק ושירה. “סורי כהן, ניסיתי…”, מנחמת שירה שהייאוש בפניו של כהן מוציא ממנה רגשות אימהיים שלא ידעה שיכולים להיווצר אצלה וזה עוד משהו להתעצבן לגביו, הצורך לדאוג לכולם, לרצות את כולם, כחלק ממעגל נשים מרצות של משפחתה. בעודה עוזבת את אולם הספורט היא מסכמת את מעגלי הריצוי לעצמה: אמא שלה שעדיין מרצה את אבא שלה אפילו שהוא מת. היא שירה את סבא שלה. ואחותה הגדולה אותה שתמיד מוותרת לה ברגע שהיא חוטפת התקפת עצבים. 

ברק שהולך לצד שירה פותח לעצמו עולם חדש לגמרי של אובססיות, על יקומים מקבילים, ודלתות מסתובבות, דרכן נכנס מישהו לאנשהו ויוצא מישהו לאנשהו ואין לאף אחד מהם מושג איך בחירה כל כך אגבית של כניסה, יציאה, הליכה, או עמידה במקום, תשפיע על שארית חייהם, ועם הריכוז המצמית הזה בעולם החדש שלו המצית נופלת לו מהיד בלי שישים לב. 

כהן נותר לשבת לבדו באולם הספורט, הדקות האחרונות התמסמסו לו, הדקות האחרונות הן שעות. הוא מסתכל  על השעון הדיגיטלי שלו ושם לב שחלפו שעתיים וחצי מאז הלכו חבריו. כן, הוא רואה שגם האור בחוץ כבר לא אור, אלא חושך. “ילד, מספיק, לך הביתה.”, אומר קול הבוקע מתוך גוף של גבר, צלליתו הקטנה בחושך לא נראית מאיימת אף שהיא מתקרבת אליו, הוא מכיר את האיש הזה, זה משה השרת. כשמשה פונה לתלמידים בשביל משהו או הם אליו, הוא מלמד אותם איך לבטא את שמו, במלרע. וכשאין להם מושג מה זה מלרע כי הם סתומים, משה חוזר על השם שלו כמה פעמים: “משה, משה, כמו בתנ”ך.” וכך כולם קוראים לו כדי להימנע מטרחנות ולמרות היצר הסאדיסטי שלהם כלפי מבוגרים חסרי מעמד. “מה? כמה זמן אתה פה?”
“אני גר פה, אל תגיד לאף אחד, איך קוראים לך ילד?” שואל משה אך כהן עדיין תקוע על העובדה שהוא גר שם. ומה זה שם? באולם הספורט? בחדר המורים? מאיפה הוא צץ בכלל? “כהן”, משיב כהן. “אין לך שם פרטי ילד?”, “זה השם הפרטי שלי.”
“ככה אמא שלך קראה לך?” , “כן. היא חייבת להיות מיוחדת.”
“אז מה שם המשפחה שלך?”
“אברהם.” משה השרת נראה מופתע לרגע, פתאום הוא מתחיל לגחך ואז לצחוק, ממש בקול, ובגלל שהם יושבים באולם ספורט שומם הצחוק שלו נשמע כמו הקול האחרון (או הראשון) עלי אדמות, וזה מצחיק את כהן שמצטרף אליו, עד שקולות הצחוק של שניהם מתחילים לדעוך והדממה סוגרת מעגל. “רוצה לראות משהו יל… כהן?” , “אל תיפגע אבל אני מעדיף לא להסכים להצעות של גברים בחושך ‘לראות משהו’.”
“לא לא, בוא תראה מה יש לי בחדר.” משה קם ומסמן לו בידו לבוא אחריו, כהן מנסה להבין איך ‘לראות מה יש לו בחדר’ אמור להרגיע אותו, אבל הכנות בהבעתו של משה והפשטות שבה סימן לו לבוא אחריו תואמת את דעתו עליו – הוא שרת עייף, אדם מבוגר, כנראה משועמם, ובלתי מזיק. 

משה מצביע בידו על משהו ב’משרד’ שלו, איפה שמאחסנים את חומרי הניקוי והמטאטאים. 
“על מה אני מסתכל?”
“זאת מכונת זמן!”, מצהיר משה. “אני בניתי אותה.”
“זה כמה ארגזים מעץ מחוברים יחד במסמרים, ו… מה זה?”, מצביע כהן על עיגול אדום קטן על העץ. “כפתור!”, משיב משה כאילו זה מובן מאליו. “ציירת עיגול בטוש אדום.”
“זה כפתור הפעלה.” מציין משה בהדגשה שלא יהיו אי הבנות, “אם אתה רוצה לדעת עליך ועל החברים שלך, אני יכול להגיד לך, הייתי שם.” 
“איפה?”
“בעתיד!”
“טוב… אז יש לך מכונת זמן… אתה יכול לבקר בעתיד מתי שבא לך ואתה בוחר לרגל אחרי ילדים בתיכון?”
“לא. אין לי את האפשרות להחליט מתי אני נוסע ולא לאן אגיע. חוץ מזה זה קרה רק פעם אחת, והגעתי לפה. אתה ישבת עם חברים שלך באולם, הייתה לכם פגישת מחזור עם עוד כמה חבר’ה.”
“כן. אני יודע. זה מה שעשינו היום.” כהן מסתכל לעיניו של משה כדי לראות אם הדברים יורדים לו במוח, הוא מנחם את עצמו שאולי הוא רק שרת וזה מקצוע חרא, אבל לאיש מבוגר ודמנטי זה עדיין עיסוק ונחמד שמעסיקים אנשים דמנטיים.
“לא לא, אתם הייתם מבוגרים, בני שלושים אולי, יותר, עמדתם ודיברתם עם עוד אנשים בגיל שלכם.”
“אוקיי, משה… תראה, האמת אני צריך ללכת, כבר מאוחר וזה…” עונה כהן ומרגיש קצת רע שהוא אפילו לא מנסה לצאת מזה בטקט. העייפות של חבריו סוף סוף מדביקה אותו והוא מוותר.
לפני שהוא יוצא מהאולם צועק משה – “אתה לא רוצה לדעת מה לבשתם בעתיד?”
“זה בסדר…”, צועק כהן. בדרכו הביתה המילים ‘זה בסדר’ מהדהדות לו בראש, המטען המתנשא שלהן חוזר אליו כמו בומרנג. 

 

בבקרים של ימי לימודים כולם נפגשים בכניסה לבית ספר, עוברים דרך השער, חולפים על פני השומר בכניסה, ומגבשים מעגלים או שורות קצרות של קבוצות.
יש את קבוצת הבנות שדומות אחת לשנייה – יפות ולמרות מה שהיו רוצים לחשוב עליהן, הן גם נחמדות אחת לשנייה. כלפי אחרים מפגינות נימוס קריר במקרה הטוב ובמקרה הרע אדישות. זה לא בגלל שהן סנוביות מטבען, זה בגלל שלמרות מה שהיו אנשים רוצים לחשוב על עצמם, הם נמשכים ליופי לפני כל דבר אחר, וההתנשאות שלהם כלפיהן מעצבנת.  

יש את קבוצת הבנים שמפחדים מבנות, לא רק מהבנות היפות, מכל הבנות. בגלל שכל כך היו רוצים להתקרב אליהן. והם יודעים איך לזהות את הכמיהה הזאת אחד בשני, הם יושבים יחד כדי לא להיות לבד, כדי שלא יגלשו בטעות לתוך חרדה חברתית משתקת, ולמרות שבתחילה מצאו אחד את השני מתוך דחף הישרדותי, אחרי כמה זמן גילו שנחמד להם יחד. 

יש את המעשנים והמעשנות, אלה שאף פעם לא היססו לנסות דברים, ככה התחילו לעשן, אלא שהתקופה הניסיונית שלהם התקבעה על עישון וזה משהו לעשות בזמן שהם חושבים. כשהם בתוך הקבוצה הם שותקים יותר מהכל ובאופן מפתיע מגלים בעצמם את היכולת לחשוב, להיות יצירתיים. חלק מהם בדרך כלל זולגים לתוך קבוצת האמנותיים. 

יש את קבוצת האמנותיים והאמנותיות, שתמיד סוחבים איתם תיקיות ענקיות או חומרי יצירה או את המוצר המוגמר. כשהם יושבים יחד הם בוחנים את היצירות של חבריהם, משווים ומעלים רעיונות להעמקת הצבעים, לחידוד המקוריות, ובגלל שהם בתחילת דרכם יש להם אמונה ביצירת משהו חד פעמי, בראשוניות. בתוך הקבוצה הם חווים את הפחד שחבריהם ישיגו אותם, אבל זה גם מה שדוחף אותם להמשיך. 

ויש קבוצות מעורבות. אין להן אופי ברור, לפעמים זה רק בן אדם אחד היושב לרוב לבד, בין לבין תורם מילה פה משפט שם לשיחות בין אנשים אחרים, נכנס ויוצא מקבוצות כמו נווד, עד שהוא (אם יש לו מזל) מוצא עוד אנשים כמותו ובלי לשים לב, הופך לתושב קבע בתוך קבוצה משלו. 

 

שירה, ירון, וברק, יושבים על הספסל הקבוע. אחרי המפגש האחרון שלהם בשבת לא יצא להם לדבר וגם עכשיו אף אחד מהם לא רוצה לדבר על מה שהיה, גם לא על העובדה שכהן לא היה בשיעור הראשון ולא בשני, בעצם נראה שלא יגיע היום ללימודים וזה די מעצבן שהוא לא שם, כי אם היה, בטח היה למישהו מה להגיד לו וזה לא עוזר שיש להם חצי שעה של הפסקה להעביר. שירה נאנחת. ברק וירון מסתכלים עליה שאולי תשמיע מילים. “מה?!”, היא שואלת כמו אחת הבנות האלה במבט שאומר תרדו ממני. הם מגלגלים עיניים לצד הפונה ממנה הצידה ואז מסתכלים אחד על השני ואז מסתכלים כל אחד לכיוון אחר. הספסל מרגיש לכולם צפוף מדי, כל אחד מרוכז בעצמו ולא שם לב שהספסל נהיה אפילו יותר קצר, כהן התיישב עליו. “מה קורה?”, הוא שואל, פשוט מדבר, פשוט מדבר לו, והם בבת אחת זורקים עליו מילים: “אידיוט איפה היית מה זאת אומרת תראו מי נחת בכדור הארץ עוד מעט נגמרת ההפסקה איבדתי את המצית שלי!”, כולם מפנים את מבטם לברק לרגע ואז חוזרים לפרצופו של כהן. “האמת שהגעתי די מוקדם… התעוררתי מוקדם ולא יכולתי להמשיך לישון, בעצם אין לי מושג אם ישנתי בכלל, אני מרגיש כאילו אתמול לא עבר, פשוט התחבר להיום.”
“אז סתם ישבת איפשהו בבית ספר?”, שואלת שירה.
“כן.”
“למה?”, שואל ברק.
“חשבתי על מה שהיה אתמול וגם מצאתי משהו בלוקר שלי…”, “איזה לוקר? אתה משלם על לוקר? איזה פראייר…”, קוטע אותו ברק, “ברק! תן לבן אדם לדבר.”, קוטעת שירה את ברק.
כהן מסתכל על ירון אבל ירון שותק אז הוא ממשיך: “מישהו שם לי פתק מגולגל בלוקר, חשבתי בהתחלה שזה סיגריה… תראו.” הוא מציג לפניהם את הפתק המגולגל כסיגריה.
ירון מסוקרן אבל הוא עדיין לא אומר שום דבר. “בטח אלה מהמחששה.” אומרת שירה.
“לא, אני יודע מי זה. תראו מה כתוב בפתק.” כהן מגלגל את הפתק והוא נפתח כמו מגילה זעירה. ירון לא מצליח להסוות את הסקרנות שלו והוא קורא מה כתוב בפתק יחד עם שירה וברק:

שירה – אישה עם אודם אדום ושיער חלק עד הכתפיים, מחזיקה יד לגבר, כנראה בעלה. יש לה חנות עתיקות.
אנשים מספרים לה על החפצים שלהם.  

ברק – הילדים שלו מתרוצצים באולם הספורט, הוא מזהיר אותם לא לעלות על המתקנים, עשה כסף ממשהו שנקרא אבטחת סייבר.
נראה טוב למרות שהוא מקריח. 

ירון – לובש חליפה בצבע אפור בהיר. נעלי ספורט. הגיע לבד.
פסיכולוג ילדים. מדבר עם חברים שלו והם צוחקים. 

כהן – איש גבוה, זקן צפוף ושחור, נראה מבוגר לגילו.
הוא מסתכל על כולם בחיוך, נראה שאוהבים אותו. מורֶה. 

הפתק הכתוב בכתב יד, בעיפרון, המציין את שמותיהם היה יכול להיראות כמו משהו מתוך עוגיית מזל, אם לא היה מוזר כל כך. הם ידעו שזה לא כהן שכתב את הדברים כי זה לא משהו שהיה עושה. בפשטות – הם הכירו אותו. כהן סיפר להם על המפגש שלו עם משה השרת. בתחילה הביעו דאגה ואז צחקו, ואז שוב הביעו דאגה על הדמנציה הספציפית המשונה של משה שגר שם, וזה נחמד שמישהו דואג לו בעצם, אבל עדיין, איזה הזוי. ירון הוא זה שהוסיף על ההזיה שהיא משה, וגם שכהן צריך להגיד תודה שלפחות יצא לו משהו מאותו יום והוא לא יכול להתלונן, זאת חוויה חד פעמית להיתקל במכונת זמן. כמובן שכולם שוב צחקו. חלק מהצחוק הזה, חלק ממש קטן ממנו היה תחושת חרדה, שאולי, בעצם, אין להם מושג מה הם הולכים להיות, שלאף אחד אין מושג, והכל עוד פתוח בפניהם.
עד סוף ההפסקה החרדה שלהם נעלמה. היה משהו שהרגיע אותם –  הכל עוד פתוח בפניהם. חוץ מזה שמותיהם היו כתובים יחד על אותו פתק. 

תרצו משהו
אחר?

© פרויקט הסיפור הקצר 2022

Made with ☕ and 🚬 by Oddity

חפשו:

אופס, זה פיצ'ר של האזור האישי.
האזור האישי פתוח רק למשתמשים רשומים. הירשמו בחינם עכשיו ותוכלו להנות מכל האפשרויות של האזור האישי!

רוצים לשמוע סיפורים קוליים?

רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר

ברכישת מנוי אתם תומכים באופן ישיר בסופרים, מתרגמים ועורכים.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp