בילדותי בשכונה, לא היה אחד שלא קרא לי, במעין שם גנאי, מתי כספי או כספי. על שם המוזיקאי האשכנזי ברוך הכישרונות, שלהיטיו כיבבו בשנות השבעים והשמונים במצעדי הפזמונים.
יום אחד, טסתי מברלין לתל אביב, ובאופן מקרי לחלוטין הושיבו אותי לצד מתי כספי. לא היה איש בינינו. רק אני והוא באותו מושב. הסתכלתי עליו, הוא היה צמוק מהתמונות שהיכרתי בתקשורת. שיערו הפך דליל. שפתיו כמעט שנעלמו. הוא היה חיוור לחלוטין. ונראה שלא רצה שום קשר עם העולם מסביבו, וקל וחומר, לא רצה שאני אפתח בשיחה עימו. היינו שנינו קרובים מתמיד. והתלבטתי רבות האם לספר לו שבכל הילדות שלי קראו לי בשמו, כשם גנאי אשכנזי, רכרוכי, לאדם שלא צוחק, לועגים לי מבלי לחסל אותי לגמרי. אך לא העזתי לפצות את הפה. הרגשתי שזאת המחווה שלי אליו, לא להפריע לו, לשמור על הפרטיות של אדם, שתמונתו ושיריו הפכו לנכס הציבור.
ידידתי דניה גם הייתה על הטיסה. היא התחילה שיחה פרועה עם הדיילת על מזרחיות דווקא מכל הנושאים בעולם. ואף ציינה את שמי, כמשורר מזרחי שנמצא על הטיסה. אחרי כשעה של טיסה. דניה ניגשה אלינו וצעקה בקול גדול "מתי." ולרגע אחד שנינו הסתובבנו לכיוון שלה. היא לא הכירה את מתי כספי, ולא ידעה שהשימוש בשם הפרטי גרם גם למתי כספי להסתובב. חייכתי. ליקום יש דרכים מצוינות לסגור מעגל, אם כל החיים קראו לי מתי כספי, מגיע גם למתי כספי עצמו, להסתובב פעם אחת לכיוון של מישהי שקראה לי.
