דולר אחד ושמונים ושבעה סנט. זה היה הכל. וששים סנט מסכום זה היו בפרוטות. פרוטות שנחסכו מדי פעם, אחת-אחת ושתיים-שתיים, בהטלת אימה על החנווני והירקן והקַצב עד שנתלהטו לחייךָ מן ההאשמה הדמוּמה בקמצנוּת שנתבקשה מתוך התמקחות שכזאת, שלוש פעמים מנתה דֶלָה את הכסף. דולר אחד ושמונים ושבעה סנט. ויום המחרת יהיה חג-המולד.

ברור היה כי אין מה לעשות אלא להשתטח אפיים על הספה הקטנה והמרופטת וליילל. כך איפוא עשתה דֶלָה. ודבר זה מעלה את ההרהור המוסרי שהחיים מורכבים גניחות-בכי, עטישות וחיוכים, והעטישות כנגד כולם.

בעוד גברת-הבית יורדת מעט-מעט מן הקומה הראשונה אל השנייה, העיפו-נא עין על הבית. דירה מרוהטת בשכר 8 דולרים לשבוע. היא לא היתה נעלה דווקא על כל תיאור, אך ראויה היתה בהחלט לשמש מצפה לכיתת הלחימה באביונוּת.

בפרוזדור למטה היתה תיבת-מכתבים ששום מכתב לא היה יכול להיכנס לתוכה, וכפתור חשמלי ששום אצבע של בן-תמותה לא יכלה לסחוט צלצול ממנו. לכאן שייך היה גם כרטיס הנושא את השם “מר ג’יימס דילינגם יאנג”.

ה”דילינגם” הושלך לרוח בתקופה קודמת של רווחה כשהיה בעל-השם משׂתכּר 30$ בשבוע. עתה, משנתמעטו ההכנסות עד 20$, נראו האותיות של “דילינגם” מטושטשות, כאילו באמת ובתמים אמורות היו להתכווץ כדי “ד” צנועה ומצטנעת. אך כל-אימת שבא מר ג’יימס דילינגם יאנג הביתה והגיע אל דירתו שלמעלה היתה מרת ג’יימס דילינגם יאנג, שכבר הוצגה לפניכם בשם דֶלָה, קוראת לו “ג’ים” ומחבקתו בכל עוז. וכל זה הריהו טוב מאוד.

דלה סיימה את בכיָה ונתנה בפוּך לחייה. היא עמדה ליד החלון והשקיפה מַשימה על חתול אפור המהלך על גדר אפורה בחצר אחורית אפורה. מחר יהיה יום חג-המולד, והיו לה רק 1.87$ לקנות בהם מתנה לג’ים. זה חודשים היתה חוסכת פרוטה לפרוטה, וזו התוצאה. עשרים דולר בשבוע אין בהם ברכה הרבה. ההוצאות היו גדולות מכפי שחישבה תחילה. כך דרכן תמיד. רק 1.87$ בשביל מתנה לג’ים. ג’ים שלה. הרבה שעות שמחות בילתה בתיכּוּן תכניות על משהו נחמד בשבילו. משהו משובח ונדיר ורב-ערך – משהו הראוי ול מַרְאָה אך במעט להיות קניינו של ג’ים.

ראִי בין חלונתיים היה בין חלונות החדר. אולי ראיתם ראי בין-חלונתיים בדירה שדמי-שכירותה 8$ בשבוע. איש רזה מאוד וזריז מאוד, אם יתבונן בבּבואה שלו ברצף מהיר של רצועות מוארכות, אולי יוכל לקבל מושג מדויק למדי ממראיתו. דֶלָה, שרזה היתה, התמחתה באמנות זו.

לפתע עקרה בסערה מעם החלון וניצבה מול המַראָה. עיניה האירו באור-יקרות, אבל פניה קיפחו את סוּמקן בתוך עשרים שניות. היא מיהרה לסתור את שׂערה ושמטה אותו מלוא אורכו.

והנה, שני נכסים היו לבני-הזוג ג’יימס דילינגם יאנג שבהם התגאו שניהם גאווה עזה. האחד היה שעון-הזהב של ג’ים שהיה רכוש אביו ואבי-אביו לפניו. השני היה שׂערה של דֶלָה. אילו ישבה מלכת-שבא בדירה שמעבר לארובת-האוורור, היתה דֶלָה מפזרת באחד הימים את שׂערותיה מן החלון החוצה לייבשו רק כדי להפחית מערך העדיים והתשורות של הוד-מלכותה. אילו היה המלך שלמה השוער, וכל אוצרותיו צבורים לו במרתף, כי אז היה ג’ים מוציא את שעונו מדי עברוֹ שם, רק כדי לראותו מורט את שׂערות זקנו מרוב קנאה.

ובכן עכשיו גלש שׂערה היפה של דלה סביב לה והוא משתפך ובוהק כמו אשד מים חומים. הוא ירד עד למטה מבּרכּה והיה לה כלבוש כמעט. ואחרי-כן שבה לעשותו חיש ובעצבנות. פעם חככה רגע בדעתה ועמדה דוּמם בעוד דמעה אחת או שתיים ניתכות אל השטיח האדום והבּלה.

לבוֹש לבשה את מקטרנה החוּם והישן; חבוֹש חבשה את מגבעתה החוּמה הישנה. בתנופת חצאִית, ובעוד הניצוץ המזהיר בעיניה, חמקה-חלפה לה החוצה ובמדרגות ירדה אל הרחוב.

במקום שנעצרה אמר השלט: “גב’ סוֹפרוֹניה. מוצרי-שׂער מכל המינים”. בצרוצה עלתה דֶלָה קומה אחת במדרגות, ובעודה מתנשמת בכבדוּת שׂמה סדר במחשבותיה. הגברת, מגוּדלת, לבנה מדי, צוננת, כמעט לא ניכר היה בה שהיא “סופרוניה”.

“את מוכנה לקנות את שׂערותי?” שאלה דלה.

“אני קונה שׂערות,” אמרה הגברת. “הסירי את כובעך ונראה מה טיבן.”

מַטה השתפך האֶשד החוּם.

“עשרים דולר,” אמרה הגברת, וביד למוּדה הרימה את שפעת השׂער.

“תני לי אותם מהר,” אמרה דֶלָה.

הו, והשעתיים שלאחר-כך טפפו-חלפו על כנפי-ורד. השכּיחו מלבכם את הדימוי המעורבב. היא נברה וחיטטה בחנויות למצוא את המתנה של ג’ים.

לבסוף מצאה אותה. אין ספק שמעיקרה לא נבראה אלא בשביל ג’ים לבדו. לא היתה כדוגמתה אף באחת מן החנויות, ובכולן הפכה והפכה. היתה זו שרשרת-פלטינה לשעון, פשוטה וצנועה למראית-עין, מכריזה על ערכּה כיאוּת בטיבה בלבד ולא בקישוטי-זנונים – כחוק לכל הדברים הטובים. ראויה היתה אפילו לַשעון. כאשר אך ראתה אותה, מיד ידעה כי לג’ים עליה להיות. דומה היתה לו. שקט וערך – לשניהם היה התיאור יאה. עשרים ואחד דולר לקחו ממנה במחירו, והיא מיהרה הביתה וברשותה 87 הסנטים. כאשר תהיה שרשרת זו על שעונו יוכל ג’ים לתהות בנימוס מה השעה בכל חברה שהיא. כל כמה שהיה השעון מהודר, לפעמים היה מביט בו בגניבה בגלל רצועת-העור הישנה אשר שימשה לו תחליף לשרשרת.

כשהגיעה דֶלָה הביתה פינה שכרונה מעט את מקומו למידת התבונה והזהירות. היא הוציאה את מלחצי-התלתול שלה והדליקה את הגז וניגשה למלאכה לתיקון החורבן שחוללה הנדיבות בהתווספה לאהבה. וזו משימה שתמיד היא כבירה. ידידי היקרים – משימת-נפילים.

לא יצאו ארבעים דקות וראשה התכּסה תלתלים צעירים וצפופים שבזכותם דמתה להפליא לדרדק שהסתלק מבית-ספרו. שעה ארוכה הסתכלה בבּבואה שלה בראי, בשׂום-לב, ומתוך רוח-ביקורת.

“אם ג’ים לא יהרוג אותי,” אמרה לנפשה, “לפני שיציץ בי פעם שנייה, יגיד שאני נראית כמו נערת-מקהלה מקוֹני-איילנד, אבל מה יכולתי לעשות – הוֹ! – מה יכולתי לעשות בדולר אחד ושמונים ושבעה סנט?”

בשעה 7 הוכן הקפה והמרחשת היתה על-גבי הכירה, חמה ונכונה לבישול הצלעיות.

ג’ים מעולם לא איחר. דֶלָה החזיקה את שרשרת-השעון בידה הקפוּצה וישבה על קצה השולחן סמוך לפתח בו היה נכנס תמיד. אחר-כך שמעה את קול צעדיו על המדרגות למטה בקומה הראשונה. ולרגע קל החווירה. רגילה היתה לומר תפילות חרישיות וקטנות על הדברים הפשוטים ביותר שבחיי-יומיום, ועתה לחשה: “אנא, אלוהים, שיחשוב שאני עדיין יפה.”

הדלת נפתחה וג’ים נכנס וסגר אותה. הוא נראה כחוש ורציני מאוד. מסכן שכמותו, רק בן עשרים ושתיים היה – וכבר עוֹל משפחה עליו! זקוק היה למעיל חדש, וכפפות לא היו לו.

ג’ים נעצר בפתח, אין-נוע ככלב-ציד שהריח ריחו של שׂליו. עיניו היו נעוצות בדֶלָה, ומבּע היה בהן שלא יכלה להבינו אל-נכון, והוא הפיל עליה פחד. לא כעס היה זה, לא פתיעה, לא גנאי, לא חלחלה, אף לא אחד מן הרגשות שהכינה עצמה לקראתם. הוא פשוט לטש עיניו אליה ולא גרען ממנה ועל פניו אותו מבע מיוחד.

בצעדים כושלים זזה דֶלָה מן השולחן ועטה עליו.

“ג’ים, חביבי,” קראה, “אל תביט בי ככה. אני גזזתי את שׂערותי ומכרתי אותן מפני שלא הייתי יכולה לעבור את חג-המולד בלי לתת לך מתנה. הן תצמחנה שוב – אתה לא תכעס, נכון? פשוט הייתי מוכרחה לעשות זאת. שׂערותי צומחות מהר-מהר. אמוֹר ‘חג שמח!’, ג’ים, והבה נהיה מאושרים. אתה אינך יודע איזו מתנה נחמדה – איזו מתנה יפה יש לי בשבילך.”

“את גזזת את שׂערותיך?” שאל ג’ים ביגיעה רבה, משל כאילו אף לאחר יגיעת-מוחים קשה ביותר עדיין לא הגיע לעובדה גלויה זו.

“גזזתי ומכרתי אותן,” אמרה דלה. “אינך אוהב אותי באותה מידה, בין כה וכה? גם בלי השׂערות שלי הריני אני, לא כן?”

ג’ים סקר את החדר בתמיהה.

“את אומרת ששׂערך איננו?” אמר, בסבר של טמטום כמעט.

“אינך צריך לחפשׂ אותו,” אמרה דלה. “הוא נמכר, אני אומרת לך – נמכר ואיננו עוד. עכשיו ערב חג-המולד, בחורי. נהג עמי יפה, כי למענך הלך ואיננו. אולי היו שׂערות ראשי ספוּרות,” המשיכה במתק-רצינוּת פתאום, “אך לעולם לא יוכל איש למנוֹת ולחשב את אהבתי אליך. אשׂים את הצלעיות על האש, ג’ים?”

דומה היה כאילו ניעור ג’ים חיש מדמדומי-הזיותיו. הוא חיבק את דֶלָה שלו.

משך עשר שניות הבה נתבונן בצניעוּת באיזה חפץ פחוּת-ערך בכיוון האחר. שמונה דולרים בשבוע או מיליון בשנה – מה ההבדל? מתמטיקאי או שנון-לשון יתנו לכם את התשובה הלא-נכונה. חכמי-הקדם הביאו מתנות יקרות-ערך, אבל זו לא היתה ביניהן. אמירה סתומה זו תתבהר בהמשך הדברים.

ג’ים שלף חפיסה מכיס מעילו והטיל אותה על השולחן.

“אל תטעי בי, דֶל,” אמר. “אינני חושב שאיזה דבר כמו תספורת או תגלחת או חפיפת-ראש יפחית במשהו את אהבתי לנערה שלי. אבל אם תפתחי את החפיסה הזאת אולי תראי מדוע בילבלת אותי קצת בהתחלה.”

אצבעות לבנות וזריזות מרטו את החוט והנייר. ואחר-כך נשמה צווחת-גיל נלהבת; ואחר-כך, אבוי! מעבר נשיי מהיר אל דמעות וקינות היסטריות, שהצריך הפעלה מיידית של כל סגולות הניחומים של אדוני הדירה.

כי הנה היו שם המסרקות – מערכת המסרקות, צדעים וקדקוד, אשר זה ימים רבים היתה דֶלָה מתפעלת מהם באחד מחלונות-הראווה בברודוויי. מסרקות יפים, שריון-צבּים טהור, ושׂפתותיהם עטורות אבני-חן – בדיוק בגוון הראוי להינעץ בשׂער הנהדר שנעלם ואיננו. היו אלה מסרקות יקרים, זאת ידעה, ולבּה פשוט כמהּ ונכסף אליהם בלי צל של תקווה שתזכּה בהם. ועתה שלה היו, אבל המחלפות שהיו צריכות לפאר את הקישוטים המאוּוים לא היו עוד.

אך היא אימצה אותם אל לבּה, ולבסוף מצאה את לבה לשאת עיניה העששות ולחייך ולומר: “שערותי ממהרות כל-כך לצמוח, ג’ים!”

ואחר-כך קפצה דֶלָה כמו חתלתול שנכווה וקראה, “הו, הו!”

ג’ים עדיין לא ראה את מתנתו היפה. בלהיטוּת הושיטה לו אותה על כף-ידה הפתוחה. המתכת היקרה והעמומה התנוצצה כאילו נשתקפה בה רוחה המאירה והיוקדת.

“נכון שזה יופי, ג’ים? בכל העיר התרוצצתי עד שמצאתי אותה. עכשיו תצטרך להסתכל מאה פעמים ביום מה השעה. תן לי את שעונך. אני רוצה לראות איך היא נראית עליו.”

תחת שיציית לה, קרס ג’ים על הספה ושילב ידיו מאחורי עורפו וחייך.

“דל,” אמר, “הבה נניח למתנות-החג שלנו ונשמור אותן לזמן-מה. הן נאות כל-כך עד שלא כדאי להשתמש בהן בשעה זו. אני מכרתי את השעון כדי שיהיה לי כסף לקנות את המסרקות שלך. ועכשיו, מה דעתך שתשׂימי את הצלעיות על האש?”

חכמי-הקדם, כידוע לכם, אנשים חכמים היו – אנשים חכמים להפליא – שהביאו מתנות לילד-המשיח באבוּס. הם המציאו את האמנות של מתן מתנות לחג-המולד. הואיל וחכמים היו, אין ספק שהיו מתנותיהם מחוכּמות, ואולי נתלוותה להן הרשות להחלפה במקרה של כפילות. וכאן סחתי לפניכם בלשון-עילגים את סיפור-המעשה דל-העלילה בשני ילדים טיפשים בדירה שבגודל איוולתם הקריבו זה למען זה את אוצרות ביתם הגדולים ביותר. אבל בסוף-דבר אל חכמי הימים האלה, ייאמר-נא כי מכל נותני המתנות היו אלה השניים החכמים ביותר. מכל נותני המתנות ומקבליהן, שכמותם הם החכמים ביותר. בכל מקום הם החכמים ביותר. הם חכמי-הקדם.

*תרגום זה התפרסם בקובץ “אחרי עשרים שנה”, הוצאת עם עובד, 1973.

*דימוי: Know Hope