השנאה שלי לאגנס היתה הגורם הישיר להופעה המשפחתית שלנו אצל אוֹפְּרָה. בטח תגידו, אוי, את לא שנאת אותה; היא פשוט היתה אחותך הגדולה. אבל היא לא אחותי הגדולה. היא נראתה מבוגרת יותר, אבל אני זאת שמבוגרת ממנה, בשנתיים. לא משנה. אנשים חשבו שהיא יותר יפה , יותר מבוגרת, יותר חכמה. אז מה אם אני קיבלתי ציונים יותר טובים, שהייתי שלוש כיתות מעליה. אז מה אם “נמלוניה”, למשל, היתה רעיון שלי.

כולם זקפו את נמלוניה לזכותה של אגנס, אפילו ההורים שלי והדוד הייוורד, אבל אני המצאתי אותה לילה אחד כשקראתי במגזין לילדים עם פנס כיס מעל השמיכה. הרמתי את אחת מפינות השמיכה כדי שאוכל לראות את אגנס, שישבה בישיבה מזרחית על רצפת חדר השינה וקלעה צמות בשערה הארוך.

אמרתי, “את יודעת מה יהיה רעיון טוב, אגנס?”

“מה, האנה?”

“אם נקים חוות נמלים ונמכור אותן בפי שניים כסף.”

היא עיקמה את האף בגועל. “נמלים הן דוחות.”

דוחות. זאת היתה המילה שלה, ציטוט ישיר. אבל למחרת היא סיפרה הכל לדוד הייוורד. הוא הגיע לא מזמן מהעיר כדי להרגיע את “מזגו הסוער”, לדבריו. הוא חשב שנמלים הן רעיון מבריק. הוא הזמין את הערכות, שכללו אדמה מיוחדת ומזון, חוות פלסטיק דקה, וכעשרים וחמש נמלים מסוג “וסטרן הַרבֶסטֶר” בכל קניה. הוא פתח דלת אחת מתוך הארבע שבחנייה שלנו ובמשך ימים טאטא וסידר. הוא הקריא לנו את הוראות הטיפול בנמלים, ואני אמנם הבנתי אותן מההתחלה, אבל אגנס ביקשה ממנו לחזור על הכל לפחות שלוש פעמים.

“אבל למה הן מתות כל כך מהר?” היא התבכיינה. היא לא אהבה את העובדה שהנמלים חיות רק כחודש בחוות, ואני מודה שגם אני לא אהבתי את זה, אבל בזמן שאני הבנתי שזאת פשוט עובדת חיים, אגנס כמעט חתכה ורידים בגלל זה.

“בלי מלכה,” אמר הדוד הייוורד, “הן פשוט לא מאריכות ימים.” אני עמדתי לי ליד תיבת ההקפאה שבחנייה, נאנחתי וגירדתי במרפק. הייוורד היה הדוד האהוב עליי, אבל הסבלנות שהפגין כלפי אגנס היתה ממש מרגיזה.

הוא המשיך, “החברה שממנה אנחנו מזמינים את הנמלים לא מרשה לנו להזמין מלכות.”

“אבל למה לא?” המשיכה אגנס, אף על פי שהוא כבר הסביר את זה בתחילת אותו שבוע.

“נו, טיפשה,” אמרתי, “כי הן עלולות לצאת משליטה ולגרום לנזק אקולוגי חמור.” הייתי טובה בציטוטים ישירים מעלונים. היה לי זיכרון צילומי ששיגע את המורים ואת החברים מהכיתה. “כמו נמלי אש, לדוגמה, או דבורים קטלניות בטקסס.”

הייוורד טפח לי על הראש, באופן שגרם לי להרגיש פחות חכמה מכפי שנשמעתי. “אולי, בנות, אם תלמדו משהו מערכות הנמלים האלה, תוכלו להתחיל לחפור לבד ולמצוא נמלים ומלכה בעצמכן.”

הרעיון מצא חן בעיניי. סימני דולר ענקיים ומנצנצים קפצו לי מול העיניים. “אל תזמין עוד נמלים,” אמרתי להייוורד. “אני אספק את הנמלים מעכשיו.”

בהתחלה ההורים שלנו היו ספקנים לגבי כל הרעיון הזה של חוות נמלים. הייוורד יצא להגנתנו.

“זה פרויקט נהדר לקיץ. הבנות ילמדו המון.”

אבא העריך את הייוורד בתור איש עסקים, אבל פקפק בשיקול דעתו. “אני לא רוצה שיהיו לי נמלים בחניה,” הוא נהם.

“כבר יש לך נמלים בחניה. הנמלים האלה לפחות יהיו בתיבות אטומות היטב.”

אבא הניד בראשו.

הייוורד לא ויתר, “אתה לא רוצה שהבנות שלך ילמדו אחריות כלכלית? יחסי שירות לקוחות? כבוד לברואי האל?”

אבא כחכח.

אמא אמרה לו, “מה אכפת לך, ברט? אתה ממילא לא בבית אף פעם.”

אבא מכר ציוד רפואי לבתי חולים בכל רחבי המדינה. בזכותו, כך נהגה אמא שלי לומר, היינו “עשירים אך לא ממומשים.” אמא עצמה האמינה שהורות פירושה לקבל את פנינו אחרי הלימודים ולשבת אתנו על הספה ולבהות בעיניים מזוגגות בטלוויזיה. היא רצתה שנפיק תועלת מהגאונות הנשית של אופרה, האדם השחור היחיד שאמא התייחסה אליו ברצינות, חוץ מילד בשם אלדרידג’ שהכרתי בג’ימבורי ושיחק איתי בבריכת הכדורים. כל הדרך הביתה מהג’ימבורי, אמא שלי לא הפסיקה לשבח את עצמה על כך שהיא לא גזענית. “שמחתי ששיחקת עם הילד ההוא,” היא אמרה לי. “הייתי בעננים.” היא זרחה בארוחת הערב וסיפרה גם לאבא שלי את כל הסיפור, והוא אמר, “יפה לך, מרתה, יפה לך.” אלה היו תמיד מילות העידוד שאמר לה כשהמחשבות שלו נדדו למקום אחר.

אבל כן, היתה אופרה, ואמא היתה מדברת איתנו על המעלות הטובות שעלו לדיון בתוכנית, ואז היה ספרינגר, ואמא היתה מצקצקת ונאנחת ואומרת לנו כמה מעוררי רחמים יכולים להיות האנשים האלה מהמעמד הנמוך (המסכנים האלה לא למדו אפילו קמצוץ של מוסר. כלומר, אין להם זמן לחשוב על דברים כאלה). למרות תחושת הגועל, לדעתי גם אם אגנס היתה מדממת מהאוזניים על הספה היא לא היתה מצליחה לנתק את העיניים של אמא מהברוטליות של מקלט הטלוויזיה. לדעתי, בזמנו היא גם חשבה שספרינגר חתיך. פעם אחת הוא חיבק אישה מבוגרת רחבת אגן, לא מאוד שונה ממנה, שבכתה כי בעלה שוב בגד בה. אמא עצרה בהתלהבות את נשימתה ונעצה את אצבעותיה בתוך אמת היד שלי. כשהרפתה, נותרו סימני ציפורניים ארוכים ולבנים במקום שהיה פעם דם. קיוויתי שהם יהפכו לחבּורות כדי שאוכל לספר ליועצת בית הספר למחרת. אולי אוזמן בעצמי לתוכנית של ספרינגר. או עדיף – כי זה יגמור את אמא שלי – אולי אופרה תתקשר ותבקש ממני לשתף אותה בחוויותיי האיומות. אבל בתוך דקות היד שלי כבר חזרה למצבה הרגיל.

בהתחלה אמא התלהבה מהופעתו של הדוד הייוורד אצלנו בבית ואמרה שזה יהיה  “פשוט מופלא.” לדעתי היא הניחה שהוא יהיה בצד שלה בכל העניינים, במיוחד אלה שנוגעים לבעלה. אבל הייוורד כרכר סביבי וסביב אגנס, וכמעט לא הקדיש תשומת לב להוריי. “העניינים שלכם הם העניינים שלכם,” הוא אמר לאמא שלי, וכשהיא ענתה לו שהמעורבות שלו ברעיון נמלוניה היא “עדות מטופשת ומחרידה לחוסר הבגרות המחריד” שאפיין אותו תמיד ומאפיין אותו מאוד גם היום, הדוד הייוורד פשוט צחק. את אבא, כך נראה, נוכחותו של הייוורד פחות הטרידה, אם כי לפעמים הוא מלמל דברים כמו, “נראה שמשהו ממש לא בסדר עם היוורד,” ו”איזה מין בנאדם לא נהנה מבירה?” האמירות האלה צצו ברגעים משונים, למשל בזמן שהתגלח, או כשישב לבדו עם העיתון. הן תמיד נזרקו לחלל האוויר, ולא למישהו מסוים. אמא אמרה שזה שאבא מדבר לעצמו, זה הסימן הכי ברור למגלומניה שלו.

שבוע לפני סוף הלימודים אגנס ואני הסתובבנו במסדרונות של בית הספר והדבקנו מודעות שכתבנו בעצמנו כדי לפרסם את “הנמלוניה!!!” אני המצאתי את השם אחרי שעברתי על מאות וריאציות: “נמלופוליס”, “נמלים זה החיים”, “לך אל הנמלה”. אגנס המציאה שם אחד מחורבן, “עיר הנמלים,” והייוורד העמיד פנים שהוא מוצא חן בעיניו עד שאני שאגתי נמלוניה! ואגנס התחילה לבכות.

הייוורד טפח על גבה ואמר דברים כמו, “היא לא היתה חושבת על זה אם לא היית אומרת ‘עיר הנמלים'” – שקר מוחלט – וש”אלה שמצליחים עומדים על כתפי ענקים,” מה שעשה אותה לענקית ואותי לצוציקית גמורה. ראיתי נמלה זוחלת מתחתיי על המדרכה הקרירה. הנחתי עליה את הרגל ומרחתי אותה לכדי מין חיוך עצוב. “אז נמלוניה או לא?” שאלתי. הייוורד הנהן לעברי אבל גם הצמיד אצבע לשפתיו. צעדתי בזעם אל הבית. אחר כך, בעידודו של הייוורד, אמא הגיעה לביקור בחדרי ואמרה לי לא להתעצבן מזה שאגנס מקבלת יותר תשומת לב. “היא צעירה ממך ורגישה יותר,” אמרה אמא. אבל היא בעצם התכוונה להגיד “היא יותר טיפשה ממך ויותר יפה.” אמרתי לאמא שתקפוץ לי וכך הפסדתי ארוחת ערב של עוף מטוגן ונהייתי קדושה מעונה. אבא הגניב לי חתיכה אחר כך. הוא ידע שזה מה שאני הכי אוהבת.

בשבוע שאחרי סוף הלימודים היתה אצלנו תכונה גדולה של לקוחות. אמהות השכונה החשיבו את הייוורד לגבר נאה, וכמעט עמדו בתור להתחכך בו, מלטפות את הפנינים שהצטמחו כמו גידולים חיוורים על הצוואר ועל פרקי כפות הידיים שלהן, ומריירות על “הדבר המקסים-להפליא” שהוא עשה, כשעזר לאגנס ולהיא (“איך קוראים לה שוב? אה כן, כמובן”), האנה, בפרויקט “החמוד” שלהן. אני התעלמתי מהסחות הדעת האלה. עם כל שעה שחלפה נקשרתי יותר ויותר לנמלים שלי. כמה טיפות דבש בכניסה לחניה פיתו נחיל שלם שהגיח ממשולש ברמודה במדשאה שלנו. מקלות ארטיק ישנים סייעו בהעברה אל תוך צנצנות זכוכית גדולות. ניקבתי את המכסים בעזרת מחטים, ולפעמים אפשר היה לראות את הרגליים הקטנות מבצבצות החוצה. “איכס,” אמרה אגנס, “דוחה.” למרות הקיבה הרגישה שלה, היא עזרה לי לשתול את הנמלים בבתיהן החדשים. מדי פעם מחצנו אותן בין אצבעותינו, או מעכנו אותן במקלות הארטיקים, ואז היינו עוצרות לעשר שניות דומיה לזכר כל מוות קטן. אבל רוב הזמן הכל התנהל בצורה חלקה.

במהלך אחד החזיונות הנמליים שלי, בעודי תוהה מה גורם לנמלה אחת להיות שמחה ולאחרת להזדחל בעצלתיים, גיליתי את “חוות הנמלים בהזמנה אישית.” הסברתי את זה לילד מהכיתה בשם ויקטור, שרכב על אופניו כל הדרך מהעמק כדי לראות מה אנחנו עושות.

“מה זה אומר?” הוא שאל אותי, הרים את אחת החוות וניער אותה כמו לוח צעצוע מחיק.

“אל תעשה את זה, בבקשה,” אמרתי. “זה מעצבן אותן.”

“מה זה אומר ‘בהזמנה אישית’?”

“תראה,” שמחתי מאוד שמצאתי לקוח מתעניין, “בוא נגיד שאתה לא רוצה סתם עוד חוות נמלים. נגיד שאתה רוצה אחת כזאת שבה הנמלים שמחות יותר מנמלים רגילות, כמו מין מגרש משחקים כזה לנמלים, או שנגיד שאתה רוצה אחת כזאת שבה הנמלים הן עובדות ממש חרוצות, בקצב מהיר פי שלושה או משהו כזה. אתה יכול להזמין אצלי. תוך שבוע אני אארגן לך חוות נמלים שמחות, או מהירות, או קופצניות, או מה שתרצה.”

נראה שהרעיון מוצא חן בעיניו של ויקטור. הוא הסתכל על אחותי, שישבה לצידי ליד השולחן, שיחקה בעיפרון ובהתה בוויקטור כאילו הוא עשוי מזהב. “מה עם נמלים חרמניות,” הוא אמר.

“אוי, ויקטור,” צחקתי, “אל תגיד את זה ליד אגנס.”

אגנס הסמיקה וּויקטור צחק. ואז הוא אמר לי, “זה לא ויקטור. זה ויקטור.”

“זה מה שאמרתי.”

“לא נכון. את אומרת את זה לא נכון. אני ויק-טור, ואת אומרת ויק-טר.”

השבתי במבט מבולבל. “מה ההבדל?” “ההבדל,” אמרה אגנס, “הוא בטור.” הרגשתי גירוד בפרקי האצבעות.

“זה ברוסית,” אמר ויקטור. “אני צאצא ישיר של הצאר.”

“איזה צאר?” שאלתי.

“מה, את טיפשה או משהו כזה?” אמר ויקטור. אגנס ציחקקה.

“את אחותה הגדולה?” הוא שאל אותה.

“היא קטנה ממני בשנתיים, ויק-טור.”

הוא שרק. “לא הייתי מאמין.”

העניין הוא שמאז ומתמיד חיבבתי את ויקטור. אהבתי את זה שבכיתה הוא לא מדבר הרבה, ואת זה שהוא היה כנראה מעצבן בעיני חלק מהילדים. הם התייחסו אליו בערך כמו שהתייחסו אליי, כאילו צומח לו ראש של פרה מאחת הכתפיים. חוץ מזה, שנינו היינו רזים וחיוורים. בתאורה הנכונה נראינו שקופים. אני דמיינתי לי איך הילדים שלנו יוצאים מהאחוזה שלנו, ממצמצים מול האור, כחושים כמו אטרייה ובעלי עצמות בולטות, מרירים וחכמים.

לאגנס, כמובן, היו לחיים ורודות וציצים של ממש. היא קיבלה את המחזור שלה שנה לפניי. זה גרם לה להרגיש קצת מוזר בשנתון שלה, כפי ששמתי לב, אבל גם אפף אותה במין הילה על-טבעית כזו. הרגע המביש ביותר בחיי היה באביב שעבר, כשגיליתי דם בהפסקת שירותים שגרתית בבית הספר, והייתי צריכה לבקש תחבושת היגיינית מאחותי הקטנה. התגובה שלה היתה חביבה למדי, אבל אני מעולם לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה שבמירוץ לנשיות, לא הגעתי אפילו לספסל המחליפים.

בנים אהבו את אגנס, כמובן. כמה מהם, חלקם מהכיתה שלה, חלקם מבוגרים יותר, עצרו את האופניים שלהם בחריקת גלגלים על שביל הכניסה שלנו ושלחו מבט מבויש אל תוך החניה. בשבועות הבאים הם התנהגו כאילו הבית שלנו הוא מגרש החניה של הג’ימבורי: צוחקים בקול רם ומספרים בדיחות, ובגדול מעמידים פנים שהם לא שמים לב לאגנס כשכל אידיוט יודע שהם לא חושבים על שום דבר אחר. אגנס שפכה אדמה לתוך חוות הפלסטיק והתעלמה מהם באותה יעילות. אחד מאותם בנים נמוכים, בעלי מראה פרחחי, אמר – בלי לנסות אפילו להסתיר את קולו הרם – “לא יכול להיות שהן אחיות. האנה מכוערת כמו סוס,” ואז שיגר טיל-מוחטה ענקי אל המדרכה, ויתר הבנים הכריזו, “מגניב!”. ראשה של אגנס הסתובב לעברי בתנועה חדה והיא אמרה, “הם דפוקים. אף אחד לא אוהב אותם.” אבל אני ידעתי שזה שקר. אלה היו הבנים הכי מקובלים בבית הספר. העובדה שהם נהו אחריה כמו טילים מונחי-חום הוכיחה דבר אחד בלבד: היא היתה הילדה הכי מקובלת בבית הספר. במהלך הקיץ גם הבושה, כמו החום, הלכה וגברה.

אחרי השבועות הראשונים הצטמצם מספר המתעניינים. הדוד הייוורד לא נענה לפלירטוטיהן של האמהות ועקרות הבית הבודדות, והן נסוגו לבסוף בחזרה אל בתיהן היקרים. הבנים על האופניים עדיין עצרו לידנו, אבל עכשיו, כשהמסך האנושי שאפשר להסתתר מאחוריו הלך והצטמצם, הם נעשו תזזיתיים ולחוצים כמו כבשים ורגעי השהות שלהם הלכו והתקצרו. אגנס ואני עדיין העברנו את רוב שעות היום בחניה או על שביל הכניסה. הברכיים וכפות הידיים שלי כבר נחבלו ונשחקו מרוב גישושים על המדרכה אחרי נמלים נוספות. נוספו עוד צנצנות שרחשו נמלים. עדיין לא מצאתי מלכה.

חרף מחאותיי, הדוד הייוורד הכריח אותנו להאט את הייצור. אנחנו יכולות לחפש מלכות, הוא אמר, אבל אנחנו לא צריכות עוד נמלים. הוא הציע גם שנשמור את הנמלים במקום מוצל יותר. “הן ייטגנו כמו בייקון,” הוא הזהיר. אני תליתי שלטים בפינה הקרירה ביותר של החניה. השלטים סודרו לפי האלפבית: “חוות חרוצות,” “חוות נפלאות,” “חוות-על,” “חוות שמחות.” הייוורד שאל, “מה ההבדל? כולן אותו דבר.”

אני ידעתי שזה קשקוש. “תאמין לי,” אמרתי לו. “לכל נמלה יש אישיות משלה.”

הייוורד צחק ופרע את שערי. “אל תקחי את עצמך יותר מדי ברצינות, ילדונת.”

גייסתי את כל טוב-הלב והנדיבות, שכלל לא ידעתי שיש בי, כדי לחרוק שיניים ולחייך.

החלק הטוב, בהתחלה, היה שוויקטור המשיך להגיע. יום אחד הראיתי לו את חוות הנמלים החרמניות שהקמתי (ללא ידיעתו של הייוורד, כמובן). כשהרים אותה מעמדת העבודה שלי והציץ דרך קירות הפלסטיק, הוא רק אמר, “לא ממש. אף אחד לא מזדיין שם.”

צחקתי, אף על פי שנעלבתי. איך הייתי אמורה לדעת שצריכים להיות זיונים? אמרתי לו, “קח את זה בכל זאת. זו מתנה.”

לראשונה אי פעם, הוא הסתכל לי ישר בעיניים. “וואו, באמת? תודה.”

הוא תחב את החווה מתחת לבית השחי ושאל, “איפה אגנס?” עשיתי פרצוף. “למי אכפת?” ויקטור נקש בלשונו ונשא את מבטו אל האופק. “אני מאוהב בה,” הוא אמר, כמו מתוך חלום.

“אתה טיפש,” צעקתי עליו, בקול רם יותר מהדרוש. “היא טיפשה ואתה עוד יותר טיפש.”

ויקטור עשה פרצוף. “מה הקטע שלך? את מקנאה? מקנאה שאחותך יפה? מקנאה שאת כזאת עכברוש?”

הייוורד שמע את הצעקות והגיע מהחצר, שם השתזף והאזין לרדיו.

“מה קורה?” הוא שאל.

“אני בדיוק הולך,” אמר ויקטור, ותחב לידיי את חוות הנמלים. לקחתי אותה ממנו, על סף בכי. “אני לא רוצה את החווה המטופשת שלך. אלה לא נמלים חרמניות. אלה נמלים טיפשות. אלה הנמלים היחידות שאת יכולה לייצר, האנה.”

הוא דיווש לדרכו.

הייוורד שאל, “נמלים חרמניות?”

“הוא שונא אותי,” ייבבתי. הייוורד ישב לידי וטפח על ברכו. התיישבתי עליה וניגבתי את הפנים. היה מוזר לשבת על ברך של איש מבוגר. כבר שנים לא ישבתי על הברך של אבא שלי.

“הוא לא שונא אותך,” אמר הייוורד. “הוא כנראה דלוק עלייך. ככה בנים מתנהגים.”

הנדתי בראשי. “ויקטור אוהב את אגנס,” אמרתי. “כל הבנים אוהבים אותה. הוא אמר,” התחלתי שוב לבכות, “הוא אמר שאני עכברוש.”

הייוורד חיבק אותי ונישק אותי בעורף. “די, די. את לא מאמינה בזה, נכון? זה לא נכון.” פיו הדיף ריח של סוכריות מנטה וסיגריות.

“הוא אוהב אותה,” אמרתי בנחישות. הייוורד הרפה ממני ואני קמתי. “באמת. פשוט תשאל אותה.”

הייוורד נראה מוטרד. “היא כל כך צעירה,” הוא אמר.

“לא בעיניו.”

“אולי אני צריך להגיד משהו.” הייוורד הביט בי כאילו הוא מבקש את אישורי.

“כן. בהחלט. אתה צריך.”

קיוויתי ששיחה על בנים עם הדוד הייוורד תשפיל את אגנס. לפחות קצת.

ואז אגנס הופיעה על אופניה, והסתובבה במעגלים איטיים סביב שביל הגישה. “מה קרה?” היא קראה.

“שום דבר,” אמרתי.

“בואי נחפש מלכה.” היא ירדה מהאופניים והניחה להם להתרסק על המדרכה.

ניגבתי את הפנים ואמרתי שבסדר. אפילו הייוורד עזר. כרעתי ברך אל חור קטן בחצר, שראיתי כמה נמלים יוצאות ממנו, וחיכיתי. “יש שם מלכה למטה,” לחשתי. התכוונתי למצוא אותה ולקחת אותה בשבי וליצור חוות נמלים אלמותית. ויקטור יקרא עליי בעיתונים כשאהיה אנטומולוגית מפורסמת, ויתחרט על ההתנהגות האיומה שלו.

הוא יתקשר אליי ואני אצחק. ואז אני אגיד לו-  אבל ממש באותו רגע ראיתי נמלה ארוכה, מוזרה, מכונפת. היא נעה בעצלתיים מתוך החור הקטן אל תוך האור. הלב שלי פעם בכוח. הנחתי את ידי עליה בזהירות. “יש לי אחת!” צרחתי. “יש לי מלכה!” אגנס התרשמה. “זה ממש מגניב,” היא אמרה, אחרי שהעברנו אותה אל החווה. זרחתי מאושר. הדוד הייוורד טפח לי על הגב. “רואה?” הוא אמר. “החיים לא כאלה נוראיים.”

משכתי בכתפיי. אבל באותו רגע באמת הרגשתי שהחיים נפלאים.

כעבור כמה שעות, הטלפון צלצל במהלך ארוחת הערב. אבא מאוד לא אהב שהטלפון מצלצל. “שככה יהיה לי טוסט,” הוא אמר וקם, “בנאדם לא יכול ליהנות מארוחת הערב שלו בלי הפרעה?”

“אתה יכול לכבות את הצלצול,” הציעה אמא. היא תמיד הציעה את זה.

“יכול להיות שזה אליאס.”

זאת היתה התשובה הקבועה של אבא. אליאס היה הבוס של אבא. אחרי כמה רגעים חזר אבא מחדר העבודה. “זה היה איזה ילד שנשמע מנוזל, חיפש את אגנס. ויקטור או משהו כזה?”

“ויק-טור, אבא,” תיקנה אגנס.

“את לא בת עשר או משהו?” שאל אבא. “מה קורה עם השיחות האלה מבני המין השני?”

אגנס נראתה נבוכה. “לא יודעת. הוא אף פעם לא התקשר לפני כן.” היא ראתה את המבט הקודר שנעצתי בה, הרימה מזלג עם אפונים ואמרה, “מה, האנה? אני חושבת שהוא טיפש.”

“חה,” אמרתי. “גם אני. חבל שהוא אוהב אותך.”

אמא אמרה, “זה הילד הרוסי הקטן ההוא מהכיתה שלך? רוסים הם ממש מרתקים בעיניי.”

“הוא לא רוסי, אמא. הוא שקרן.”

“האנה,” היא נזפה בי, “זה לא מנומס לשלול ממישהו את המורשת התרבותית שלו.”

כל הזמן הזה, הייוורד ישב שם והתבונן באגנס בפרצוף מקומט מדאגה. החששות שלו התגברו כשאבא מסר לה פתק עם שמו של ויקטור בשגיאות כתיב ומספר הטלפון שלו.

“בטוח שזה רעיון טוב?” שאל הייוורד את יושבי השולחן. “היא ילדה בת עשר. אולי זה לא רעיון ממש טוב. שהילד הזה מחזר אחריה, בכל זאת.”

אהבתי את הייוורד על כך שאמר את זה.

“אוי, בחייך, הייוורד,” התפרץ אבא, “ילד בן שתיים-עשרה לא יזהה את הזין שלו אפילו במסדר זיהוי.”

אמא השתנקה. “ברט, בחייך!” ואז היא בחנה מקרוב את הפתק. “אה!” עכשיו השתנקה מאושר. “זה מספר במרכז העיר. את צריכה להתקשר אליו, אגנס, ולהזמין אותו אלינו מחר. המסכן לא נושם טיפת אוויר צח בשכונה ההיא.”

הייוורד החזיק את פניו בידיו. היה לי ברור שהוא בצד שלי.

בהמשך אותו ערב, בזמן שאבא נחר מול הטלוויזיה ואמא נכנסה כהרגלה לאמבטיה ממושכת בניחוח אפרסק, אני הלכתי לחניה כדי לקרוא קומיקס עם פנס הכיס שלי על הספה הישנה שהייוורד הניח באחת הפינות. בדיוק כשהגעתי לסצנה נהדרת שבה אַנטְזִילָה מוחצת את כל מי שניסו אי פעם למעוך אותה, הופיע מלבן צהוב של אור מהמטבח על מכסה המנוע של המכונית של אבא. הייוורד ואגנס נכנסו, והייוורד סגר את הדלת ברכות מאחוריהם. אני זינקתי אל מאחורי הספה עם חוברת הקומיקס שלי, ואז נשענתי בישיבה מזרחית על גב הספה המעופש. כיביתי את פנס הכיס שלי. משום מה, הייוורד לא הדליק את מנורת התקרה.

בדרך לספה הם נתקלו בדברים. אגנס אמרה, “אני קצת מפחדת מהחושך.”

הדוד הייוורד השיב, כמעט בלחישה, “אל תדאגי, אנחנו כמעט שם.” הם התיישבו. יכולתי להריח את האבק שעלה מהספה.

בהתחלה דבריו של הייוורד הרשימו אותי. הוא אמר לאגנס, “זה לא בסדר, הילד הזה ואת. זה פשוט לא בסדר.”

“כי הוא בכיתה של האנה?”

“גם זה, וגם זה שהוא רוצה לנצל אותך.”

תיארתי לעצמי שהערותיו של הייוורד מבלבלות את אגנס, כרגיל.

“תראי,” אמר הייוורד, “יש בנים שהם בנים נחמדים. יש כאלה שהם גועליים. הוויקטור הזה. הוא פגע רע. הוא לא רוצה להיות נחמד אלייך, את מבינה? לדעתי הוא רוצה להיות גועלי אלייך.”

“אבל האנה מחבבת אותו,” אמרה אגנס. אחרי שתיקה של רגע היא אמרה, “אולי היא צריכה לצאת איתו.”

“בטח, בטח. האנה צריכה לצאת איתו. אבל את חמודה מדי בשביל הבנים האלה.” ואז שמעתי קול של גוף אחד מתכרבל ונצמד אל גוף אחר. ואז הייוורד נאנק כאילו הוא מרים משהו. עיניי התרגלו לאט לחשיכה. אחרי דקה קלטתי שאגנס יושבת ממש על ברכיו של הייוורד, ושניהם בגבם אליי.

בחשיכה נראה כאילו הראש שלה צומח מתוך כתפו הימנית.

“אני רוצה להיות נחמד אלייך,” הוא אמר.

“אתה תמיד נחמד, דוד הייוורד.”

“את רוצה שאני אהיה נחמד אלייך?”

“כן, בטח.” קולה של אגנס נשמע עכשיו מתוח יותר, כמעט מרוגז. ואז היא אמרה, כאילו להוטה לשנות נושא, “איזה מגניב שהאנה מצאה מלכה, לא?”

קולו של הייוורד היה מעומעם, בתוך השיער שלה או משהו כזה. “זו לא היתה מלכה. לא רציתי להגיד לה, למסכנה, אבל זה היה זכר צעיר. כדי למצוא מלכה צריך לחפור, את יודעת. הם נראים כמעט אותו דבר, כנראה, אבל את לא תמצאי איזו מלכה שמשוטטת לה ככה סתם.”

“אה,” אמרה אגנס. “באסה.”

“אבל זה הסוד הקטן שלנו, נכון?” הייוורד לחש את זה. יכולתי לשמוע את הידיים שלו ממששות.

קצות האוזניים שלי האדימו. חשבתי על הנמלה המכונפת, משהו שנראה מיוחד אבל בעצם הוא לא כזה. נשכתי את השפה כדי לא לבכות. רציתי להאמין שהייוורד טועה, אבל משהו אפל בתוכי ידע שהוא צודק.

“את הילדה הכי יפה,” אמר הייוורד, והחל לנשק לה את העורף. זה היה שונה מהדרך שבה נישק את העורף שלי. זה לא היה בשפתיים יבשות וסגורות. הן היו מכווצות וממצמצות, כמו כשאמא מצמידה ספוג רטוב לצלחת.

“זה מדגדג,” אמרה אגנס. ראיתי שהיא מתפתלת.

“רק תהיי שקטה לרגע. תני לי להיות נחמד אלייך.” הוא שוב התנועע על הספה. “הילדונת הכי יפה. הדבר הכי יקר.”

כל כך שנאתי אותו. הילדונת הכי יפה. הדבר הכי יקר. גיששתי כדי למצוא משהו, כל דבר, שיוכל להכאיב לו, ומצאתי את אחת הצנצנות שלי, שהיו בתוכה בערך שלוש-מאות נמלים. פתחתי את מכסה הצנצנת. הוא השמיע קול חורקני, האוויר השתחרר באנחה רכה, והדיף ריח חמוץ כמו פיפי. אגנס אמרה, “מה זה היה?” אבל הדוד הייוורד התנשם לה בקול בתוך האוזן, “אני צריך להפסיק. אני ממש צריך להפסיק,” והיא אמרה, בקול משועמם, “זה קצת מוזר. אני רוצה להיכנס הביתה עכשיו, דוד הייוורד.” השתופפתי מאחוריהם והפכתי את הצנצנת ישר מעל קו הכתפיים החשוך והמגושם שלו. שניה לאחר מכן הם כבר עמדו על הרגליים והוא צרח. החניה הוצפה באור. אבא עמד בראש המדרגות בפה פעור. כשעיניי הסתגלו לאור, ראיתי את אגנס עומדת לה רגועה, ממצמצת, חלק מחולצתה משוך מעל הציצי הימני. הייוורד שקשק וקרע מעצמו את החולצה והתחנן לעזרה.

“מה קורה כאן?” הרעים אבא.

“הייוורד פשוט היה נחמד אליי,” אמרה אגנס, לא בלי גועל. נמלים גלשו מן הצנצנת הפתוחה אל האצבעות שלי וטיפסו במעלה הזרוע. אבא בהה, בלי להוציא מילה. הייוורד בכה והתפתל. אמא הופיעה והקולות גברו והתחדדו. איכשהו, אגנס ואני הוכנסנו פנימה. התיישבנו יחד על רצפת החדר שלי ולא אמרנו דבר. היא שלפה לי נמלה מהשיער ושאלה אם אני רוצה לשחק קלפים. אמרתי שבסדר.

זו היתה הפעם האחרונה שראינו את הייוורד. למחרת, בזמן שאמא המשיכה להתקשר בפניקה לעוד ועוד רופאים כדי לקבוע תורים לאגנס, אבא זרק החוצה את כל חוות הנמלים שלנו. אני שאלתי אם לא אוכל לשמור אפילו אחת, זאת עם הנמלה המכונפת, והוא אמר “לא.” אגנס ניסתה לבוא להגנתי. “אבל הנמלים הצילו אותי,” היא אמרה. אבל אפילו הקסם האישי המושלם שלה כשל. אבא לא היה מוכן לשמוע מזה.

אגנס, כמובן, היתה בסדר גמור. “הוא רק נישק לי את הצוואר ונגע לי בציצי,” היא אמרה. אני אמרתי לה וגם לאמא, “הוא נישק גם אותי.” אבל לא נראה שאמא דואגת לי במיוחד. היא כתבה מכתב לאופרה, ובו סיפרה איך אחיה עשה מעשה מגונה בבת הכי קטנה שלה בלי שהיא שמה לב בכלל. “ועוד אצלי בבית, אופרה!” אחד מנציגיה של אופרה התקשר כעבור כמה שבועות ושאל אם יסכימו להופיע בתוכנית מיוחדת. “אמהות עיוורות, ילדות פגועות.” אמא היתה באקסטזה. שאלתי אם גם אני אהיה בתוכנית. היא אמרה שלא.

אבא ואני טסנו איתן בכל זאת לשיקגו. צפינו בתוכנית במלון מפואר. אבא נראה נבוך כשראה אותן על המסך. אמא לא הצליחה להפסיק לחייך מרוב התרגשות, אפילו כשאגנס אמרה לאופרה, “ואז הוא נגע לי בציצי ונישק אותי בצוואר.”

אבא אמר, “אמא שלך נראית פסיכוטית.”

כשהן חזרו, הלכנו כולנו לטייל על גדת האגם. אמא ואבא ישבו על ספסל בפארק וצפו בנו מרחוק.

“ראית את התוכנית?” שאלה אגנס. היא היתה חמוצה.

“כן.”

“שמעת מה אמרתי עלייך?”

הנדתי בראשי.

“אולי חתכו את זה. אמרתי להם שהצלת אותי. את והנמלים.”

“באמת?”

“כן.”

הלכנו לנו בשתיקה, בועטות בנמלים. “אני מתארת לעצמי שזה בטח קצת מבאס אותך,” אמרתי.

“לא ממש. ריחמתי על אחת הבנות בתוכנית. איזה מישהו דחף לתוכה את הנקניקייה שלו!”

“איכס,” אמרתי. קצת צחקנו.

“אני לא מאמינה שחתכו את זה,” היא אמרה, “את מה שאמרתי עלייך.”

לא ממש האמנתי לה, אבל זה גרם לי להיות נחמדה יותר כלפיה. אפילו אם היא לא אמרה לאופרה שהייתי גיבורה והצלתי אותה, לפחות היא הודתה בזה בפניי. זה תמיד ייתן לי יתרון עליה.

עמדנו על שפת המים ונתנו להם ללחך את קצות הסנדלים שלנו. “למים האלה יש ריח של קקי של ציפורים,” אמרתי.

“הלוואי שיכולתי לכרות את הדברים האלה ולזרוק אותם לגלים.” היא הרכינה מבט אל השדיים שלה.

לא אמרתי כלום. לא הצלחתי להבין אם זו הצגה או לא.

חזרנו למלון והזמנו קולה ואצבעות עוף וצ’יפס עם הרבה קטשופ משירות החדרים. אחרי שהתחזרנו כמו שצריך, לבשנו את הפיג’מות שלנו וצחצחנו שיניים. אמא ואבא ירדו לבר למטה, ואמרו שיחזרו בקרוב. “אל תכניסו אף אחד,” הזהירה אמא. הדלת הכבדה ננעלה מאחוריהם.

כשנשארנו לבד עברנו דרך כל הערוצים שלא היינו אמורות לצפות בהם. בתוך האפרוריות הצורמנית של אחת התחנות, מבעד למסך ששרץ עדרי נמלים שחורות, יכולנו לשמוע אנחות וראינו כאן ירך ושם שד, כלי משחק לא ממש מוכרים בגופים רוטטים.

“תכבי את זה,” אמרה אגנס. כיביתי.

לא היה לי אכפת לקבל ממנה פקודות לפעמים. אם אני יכולה להיות גיבורה, זה אומר שאותה אפשר להציל. ככה קל יותר להשלים עם כניעה. אבל היו מקרים, בהמשך, שבהם מתוך כעס או רחמים כמעט הודיתי, היי, הצלתי אותך מכל הסיבות הלא נכונות.