מה אפשר לחשוב קצת אחרי שאומרים לו להתראות וקצת לפני שעוברים את מפתן הדלת ויוצאים מהבית:

1. מה זה התצלום הזה שתלוי כאן?

2. זאת היא בתצלום שתלוי כאן?

3. שהיא עומדת לפני גדר עץ לא גבוהה במיוחד, שמפרידה בינה ובין להקת אווזים קטנה – אפשר לחשוב. גופהּ מתוח כלפי מעלה, ראשה מוטל לאחור. מה שאי אפשר לראות זה לאן מופנה המבט שלה.

4. שהתצלום תלוי על אחד מאותם קירות צרים שתקועים בין הפינה לדלת; אלו קירות שתולים עליהם לוחות שנה ותמונות; לא קירות שעוצרים מולם כשמסתובבים בין החדרים; אלו קירות חולפים על פניהם.

כשלא חולפים על פניהם רואים תצלום שהיא לעולם לא הייתה תולה על הקיר כשעוד הייתה בחיים: היא עומדת לפני הגדר שלה, לפני האווזים שלה, בעוד אלה מהדסים בנינוחות בין השלוליות הרדודות המקיפות כמעט בכל מקום את כפות רגליהם הפרושׂות כמניפה. האווזים אינם מביטים בה, הם מסתכלים זה על זה או לתוך נוצותיהם הרכות. הנוצות שלהם לא מלוכלכות, להפך: הן לבנות מאוד. כמה מהם לא תקעו את המקור בנוצות והם מותחים את צווארם כמבקשים לא לחצות את השלוליות אלא למשות את עצמם מהן. וגם היא, אפשר לחשוב, נראית כאילו היא מבקשת למשוך את עצמה החוצה ממשהו, מתוך ביש מזל גדול אל אוויר נקי במיוחד, אבל בצורה כה מאומצת, עד שבוודאי שכחה את כל ההשקפות שסיגלה לעצמה במרוצת השנים על ניקיון.

מה אפשר לחשוב:

שלא יתכן שהיא שמה לב שמצלמים אותה ושהתנהגותה הופכת לתמונה. מעולם לא הפריזה בתנועות גופה, לכל היותר בתנועות פיה: לא מעט אנשים שלא חיבבה מסיבות מסוימות – אידיוטיות, כמו שהיא אמרה – מתו זמן קצר אחרי שקיללה אותם בלחש.

השביל שבתצלום היה מוביל אותה הביתה אילו הוסיפה ללכת בו: לאורך הגדר, מעבר לשולי התצלום, לכאן, למקום שבו מתבוננים עכשיו בתצלום שלה, בגוף שהיה כפוף בהתמדה עקשנית כמעט, ונראה שהזדקף כלפי מעלה בפתאומיות גדולה, היישר אל השמש, אל הרוח המנשבת במרומים שכלפיהם התמתחה. כך היא עומדת שם, לפני הגדר, ואילו בצידה השני מהדסים אווזי שדה ואווזי יער, והם נמנעים בעקביות גדולה מלהביט בה ישירות, כאילו מאות בשנים השתכלל המבט הזה במרחב שבין הים הבלטי לאוקיינוס האטלנטי, אחרי שעופות נודדים הביאו אותו מן האפריקנית שבארצות והשליכו אותו מן האוויר, כמו גזירה משמים, על החיות.

לרגליהם, כפי שאפשר לנחש: חינניות האווז, יבליות האווז, דרדרי האווז, ארביסי האווז, צמחי כף האווז. אווזים חיים על אדמה הקרויה רק על שמם, אדמה שמתוך הודיה על כך שמקיפים אותה, מצמחת כל בוקר פוריות עד לגבולה הנראה, הגדר. ועל השביל המקיף עומדת היא ואינה מפנה לאחור את מבטה ואינה מבחינה שמצלמים אותה. זרועותיה מתוחות לצדיה, לפניה עץ גס, מעליה אוויר מסתחרר.

מעולם לפני כן לא התנהגה ככה, לא מחוץ לבית ולא בתוך הבית, הבית שעברה אליו מהעיר. מתוך אהבה – לימים אמרה: מתוך  טמטום – התחנה עם גבר שבגיל שמונה-עשרה הצטרף ליחידת שומרי הראש של היטלר; לימים הוא כתב דוקטורט באורניתולוגיה.

המצלמה קיפלה אותה אל קִרבה ושבה ופרשׂה אותה על גיליון נייר, במחווה נדיבת לב – ולא ניתן להכריע אם היא אחראית למה שמצולם או לפעולת הצילום – על הקיר הצר הזה שבדרך כלל עוברים על פניו ועכשיו עומדים לפניו: איתו. והוא מנסה לספק מידע על כך, כלומר: ניגש אל הספרים שלו, פותח אותם בחבטה וסוגר אותם בחבטה וממשיך לעשות זאת לאורך שלושה חדרים, ותוך כדי כך שומעים אותו ממלמל: שניוני הפה, שניוני הפה. זהו המונח האורניתולוגי לעל-מערכה של כל זני האווזים, אבל איך נקראת המערכה? זה צריך להיות כתוב איפשהו – וגם מדוע נולדת הכרה באמצעות משהו שנחבט לפתיחה ונחבט לסגירה.

בשולי להקת האווזים הזעירה יש נחל זעיר. מימי הנחל זורמים אופקית אל האוויר, מימין לשמאל – נגד כיוון המחשבות החגות מעל התמונה. יתכן שבניגוד למבטים המאוד אופייניים, הקולות של האווזים היו ממוענים – הגם שאולי התקדמו במסלולים בלתי נראים – לאדם שעמד ליד הגדר, במיוחד הצלילים הנשיים, החזקים והעמוקים. יתכן שהאווזים לא געגעו אלא צווחו. יתכן שבגלל זה המקור שלהם פתוח רחב כל כך. יתכן שהיא צווחה בחזרה, הטילה את ראשה לאחור וצווחה אנכית אל האוויר. ובשעה שצווחה מתחה את גופה כלפי מעלה, תנועה שלא עשתה לפני כן זמן רב או שעשתה רק בסתר. ותוך כדי כך קיללה מישהו, הפעם בקול רם מאוד כי הייתה לבדה. יתכן שבגלל זה לא הראה הצלם את התצלום לאיש מלבדה, ושהוא שרד מפני שעד יום מותה הסתיר מפני אחרים את ההוכחה לנפש האקרובטית שלה. ואולם במקרה כזה עולות השאלות: לשם מה צילם אותה הצלם? האם נכנסה במקרה לשדה הראייה של העדשה שלו? או שמא כבר קיללה אותו בקול רם כמה ימים קודם לכן, ומאז ניסה, שטוף זיעה, לצלם אותה בתנוחה שלא תעלה על הדעת, לא נוחה באופן שלא יעלה על הדעת, וכך לסחוט אותה. – יתכן שנוכח האווזים, נוכח תת-קבוצה של בעל חיים מתוך העל-מערכה של שניוני הפה, היא לא אמרה דבר, יתכן שבתנוחה שנלכדה בה שחור על גבי לבן נפרשׂ סביבה האוויר כמו רשת של חוטים חזקים אבל עדינים, רשת רחבה באזור החזה וצמודה ביותר באזור הצוואר; יתכן שהבחינה כמה יפות וכמה חסרות תועלת הן נקודות מבט כשהכול מונח צמוד אליה כל כך, גם אם כל הקרוב חוזר ומתרחק מיד, כמו הבהירוּת המתרחקת לעת ערב, אותה בהירות שבמשך היום באה מתוך שמיים מלאים עד מלאים עד שוליהם באור.

האם הוא יזכר בכינוי הנכון של המערכה אם יוסיף לדקלם לעצמו, עכשיו בלטינית, את שמה של העל-מערכה?

מעל הראשים בעלי הנוצות הלבנות, הראשים המתוחים כלפי מעלה, שמולם גם היא התמתחה כלפי מעלה: העלים הבהירים של עצי אלה לבנה. האם גם הם – כפי שתובע ההגיון של שמות הצמחים שהוזכר לעיל – נקראים על שם החיות השוכנות מתחתם? עלי האלות הלבנות תלויים צפוף על הענפים, והענפים צומחים לא רחוק מהגזע, מכלול שנראה כמו שיח יותר מאשר כמו עץ.

אפשר לחשוב: פסוקת שיערה נראית פרועה למדי בנוף המסודר מאוד.

שהאלות הלבנות עדיין עומדות שם, אפשר לחשוב קצת אחרי שאומרים לו להתראות בפעם השנייה וקצת לפני שעוברים את מפתן הדלת ויוצאים מהבית. לפניו עוד עומדת הגדר. לפניה השביל. לאורך הגדר – עוברי אורח, וכשעוברים את מפתן הדלת ויוצאים מהבית, מסתכלים לשם. בין המטיילים יש גם ילד המנסה לעצור ולהציץ בין קורות הגדר, ידו מוחזקת בידו של אחד מהם. הילד קטן-קומה ומגושם מאוד, והוא משתדל לראות מה שקורות הגדר מסתירות וחושפות חליפות:

את תת-משפחת האווזים.

משפחה: ברווזיים.

סדרה: אווזיים.

מחלקה: עופות.

על-מחלקה: חולייתנים לסתניים.

תת-מערכה: בעלי חוליות.

על-מערכה: שניוני הפה.

תת-חטיבה: בעלי שלוש שכבות גוף.

חטיבה: רב-תאיים אמיתיים.

תת-ממלכה: רב-תאיים.

ממלכה: בעלי חיים.

על-ממלכה: יצורים תאיים בעלי גרעין.

קטגוריה: אורגניזם.

מזג האוויר היה מצוין באותו יום, שומעים אותו קורא בפנים הבית, כמו מחפש חלון ואחר כך עומד ליד חלון: מעל האווזים עמדו העננים, הם לא זזו אפילו טיפה!

עכשיו  אפשר  היה לחשוב  משהו,  אבל: מהנהנים.

הילד לא מצליח לעצור. קורות הגדר שהילד נגרר על פניהן מזכירות שמורות עיניים שמעפעפות ומטשטשות את מה שרואים; אילו היו פיות, הם היו מפטפטים בלי להסגיר דבר ממה שהם אומרים. הילד מנסה בכל זאת לחדור לפחות בעיניים אל מה שמסתתר מאחורי הגדר. לא נראה שמישהו עומד להרים את הילד כדי שיוכל להיטיב לראות. מישהו מושך בזרועו (אותו אדם שלפני כן אחז בידו), ומושך בזרועו עד שכל המטיילים עברו על פני הגדר; הילד מוסיף ללכת בשביל ומרכין את ראשו לאט, כל כך לאט, שדרוש מאמץ כדי להסתכל על אורֵחַ הגדר המאוכזב הזה.