שרלוט נתנה למבטה ליפול על חזה; השמלה הייתה שמלת צמר עבה, רקומה עם פרחים, השרוולים לא נצמדו כהלכה והעניקו לכל גופה תחושה של מתיחה, של מחנק, כמו להיות כלואה במעלית עץ העוצרת בקומה נמוכת תקרה. ארוחת הבוקר הייתה מוגשת על השולחן; היא תמיד אכלה אחרי שקמה מהמיטה והתלבשה בחדרי המלונות בבקרים. ואז, באותה שעה עירומה שבה נשמעה שירת העיר, היא נהגה לפתוח את הדלת של החדר הסמוך, שבו ישן פליניו. פליניו היה נכנס ומבשר על הבוקר במרוצה מאוזנת של רגליים עקומות, כאילו נשא בכל אחת מזרועותיו את עייפותם של אנשים רבים, של דליי מים רבים או של סלסלות רבות של פירות. עיניו היו עצובות מחמת העורמה והחיקוי. בכל הבקרים בחייו נהגה שרלוט להושיב אותו על חצאיתה העירומה ולתת לו קוביות סוכר. לפעמים היא תהתה, אולי החלה לעבוד בלהקת הקרקס שלה בזכותו, או שהיה זה בזכות עצמה ובזכות פעלולי הלוליינות שלה. אבל קריאות ההתפעלות רדפו אותה לאורך מסעותיה, באניות, על הרציפים, בחלונות הרכבות שעד אליהן הגיעו הקולות הנדהמים: "הו, תראו! זו הבחורה עם הקוף!"; כל אלה לא הופנו אליה או אל כובע הצמר האדום שלה או אל גבה הרחב. העובדה שקוף מסוגל לרכוב על אופניים הדהימה את הקהל, העובדה שקוף מוצא שיווי משקל על אוכף הייתה פלא בעיניהם ופליניו ידע לעשות את כל אלה. ושרלוט אמנם הפגינה את מלוא סבלנותה: בידיים דביקות מקוביות סוכר היא לימדה אותו פעלולים במשך שעות. ואף על פי כן, במהלך כל ההופעות הופנו מחיאות הכפיים אל פליניו ואילו היא, עם מפגני האקרובטיקה שלה, רגליה נפוחות ועטופות בגרביונים ורודים וזרועותיה חשופות להחריד, נאלצה לפרוע את מחיאות הכפיים אחרי כל פעלול, לסחוט את מחיאות הכפיים בריצה של אמנית גדולה ולהפריח נשיקות לעבר כל המושבים. שתיקה עצומה הרחיבה את האולם. בתחילה ספגה שרלוט את הניתורים הקטלניים של לבה, ניתורים שהיו כמו תוף המבשר על מבחני אומץ מסוכנים; שדיה התנפחו בצורת זרעים מתחת לצווארה הנפוח, הזרוע בוורידים עקלתוניים… וכשהסתיימה הופעתה, היא צנחה על המיטה באחד החדרים המוזנחים. היא חשה כיצד חולפת הלמות לבה לאורכן של הנקודות הפרומות בגרביוניה. הבריאות גנבה ממנה את חמלת הזולת; גופה היה יכול להיות קרוע מעייפות, אבל לחייה נותרו ורדרדות.

להקת הקרקס "עדנה" נדדה מכפר לכפר הודות לחצי תריסר פילים שידעו להלך עם רגל אחת באוויר, שידעו לגרגר חול בשאון של חצוצרות, שידעו לשבת במעגלים זועמים על חביות וללכת מעל הגמד בעדינות, כמו רקדניות, מבלי למעוך אותו. הודות לפליניו, שקצר מטחים דחוסים של מחיאות כפיים והודות ללהטוטן יפני.

אבל שרלוט עבדה מגיל עשר; היא גדלה בינות לנופי טרפזים ולרשתות מסתובבות, בינות לרגליהם המקומטות של הפילים המאולפים. היא מעולם לא התגוררה בכפר. היא הכירה רק את החיות הכלואות בכלובים. יום אחד, לא מזמן, היא הוזמנה לפיקניק באל טיגרה1 אחרי שיט בסירת טיולים היא ירדה עם חבריה ללהקה באתר נופש המכונה "לס ויולטס". שרלוט נרדמה בצלו של דקל. כשהתעוררה, היא ראתה שרגלו המקומטת של פיל שעונה על גופה ועיניה טיפסו במעלה רגלו של הפיל לגובהן של כפות התמרים הירוקות ובאוויר לא עמדו נסורת וחול וקרה הדבר המדהים ביותר בחייה: יום בחיק הטבע.

חייה נעדרו אירועים יוצאי דופן, היא חיה בבדידות של מדבר נטול שמים. היא ישנה על הספסלים, בעודה מחכה לתורה, עיניה מגורות מלהבות עזות של שינה (לכן קראו לה חבריה ללהקה "הישנונית")… פליניו נהג להעיר אותה, הוא משך בחצאיתה וניער את זרועותיה בזמן ההפסקות, כאשר ביקר הקהל את החיות. ובינות לכל האנשים ההם, יום אחד, כך אירע, כשהיא שרויה במנח השינה שלה, שינה שהופכת את הזרועות לצמר גפן, שמגדילה את העפעפיים המוכנים ליפול כדמעות ענקיות, שפותחת מעט את הפה וצובעת את הלחיים באדום, החוקקת את תמיכתן של רקמה, של כוכב קטן או של יד פתוחה, אירע שגבר התאהב בה. מבחינתו, רק באותו הרגע התגשמו הפעלולים היוקדים של האישה הנמה; כל זרוע, כל רגל היו עטיפות של שרירים רדומים ורכים כמו חיבוק. בילדותו, ראה הגבר מלאכים זהובי שיער מחופשים ללוליינים בקרקס, ואולי בשל כך עצר והתבונן ארוכות במאלפת ילדותו שקמה לתחייה. והיא, מבוצרת מאחורי שנתה, ראתה אותו הרחק-הרחק, על אחד הספסלים הגבוהים ביותר, קורץ לה בעינו מאחורי שני שפמי הגבות המשונות שהתנוססו על מצחו. המבט היה כנראה עז כל כך ששרלוט התעוררה, אבל לא ראתה איש. "פליניו, מי היה האיש הזה?" פליניו הציץ מבעד לווילונות וחזר, מתנודד, ללא מענה.

עד לאותו היום היא חיה בבדידות של מדבר נטול שמים, ואחר כך התכסו השמים הנעדרים ההם בפרפרים שנאספו בריו ושהזר ההוא שלח לה במתנה – פליניו היה מי שקיבל את נשיקות התודה -. שבוע לאחר מכן, בינות לטרפזים ולערימות הכיסאות, ידיה הגדולות והעגולות של שרלוט צהלו כשניגש גבר תמיר בחליפה כחולה-סגולה לברך אותה לשלום.

אחרי הפגישה החטופה ההיא הם התראו מדי יום במונית, שבה גילתה שרלוט שהאהבה היא מעין משחק היאבקות. החבר מיד ביקש לקחת אותה לבית מלון, אבל הצליח לקחת אותה רק לבר גרמני מעוטר ברצועות דנובה כחולות, צורמות, שהובילו אותם לזוגיות קבועה. מדי יום, באותה השעה בדיוק, היה עליה לקטוע את פגישותיהם כדי ללכת להאכיל את פליניו בחדר המלון שלה; זו הייתה פעילות מקודשת שהתקיימה גם ביום אירוסיהם. פניו של הארוס, שהפעם היה כלוא בחליפת פסים, נעכרו והוא אמר: "בסוף אני אקנא". "במי?" שאלה שרלוט. "בפליניו." צחוק קצר אפף אותם בעיצומו של הריקוד. היה קר בחוץ באותו הערב, והם חסו בבר הגרמני האפוף בריחות דחוסים של אנשים, בירה וטוגנים. במרכז השולחנות ניצבו אגרטלי מתכת דקיקים וגבוהים עם שלושה פרחים מתים. 

הימים היו קצרצרים עבורה; ואילו עבורו, הם היו נצחיים. ופתאום, בחשכת ההיעדר, נצצו עיניו האשמות של פליניו. הארוס חשב בייאוש שאין טעם להנמיך את הקול עד שיישמע כקולו של כומר בשעת המיסה כדי לקדש את הצעתו לקחת את ארוסתו למלון. המחסור בזמן גרם לו לחשוב שדבריו אינם משכנעים. והאשמה הייתה בפליניו. הוא היה מי שגנב ממנו את ארוסתו, לו היא הקדישה את עתותיה כדי ללמד אותו אותו בלי בושה, בכתונת לילה, לרכוב על אופניים, ולמענו, כדי להאכיל אותו, נחפזה להסתלק מדי יום מכל מקום.

העיתונים של בואנוס איירס בישרו על עזיבתה של להקת הקרקס "עדנה", אבל כל ההופעות היו הופעות אחרונות בהחלט. באותו היום יצאה שרלוט לערוך קניות מוקדם, מיד אחרי ארוחת הבוקר, וחזרה בשתים עשרה בדיוק כדי להאכיל את פליניו. במבואה של המלון היא עצרה את הלמות לבה, כאילו בלעה גלולה גדולה מאוד בלי מים. היא נכנסה אל חדר השינה ופתחה את הדלת שחיברה אותו אל החדר הסמוך: ערבוביה סבוכה מאוד הקיפה את הכיסאות החמימים ונדמה היה שפליניו, שהיה שרוע על הרצפה כמת, איבד את כושר הדיבור; עכשיו שמת, הוא, שמעולם לא הוציא מילה מהפה, נזקק לדבר. שרלוט ליטפה אותו ועל ידה נחקקו טיפות דם עבות. על חזהו נראתה פציעה גדולה. מישהו רצח אותו, ללא ספק. שרלוט פתחה את הדלת וצרחה שלוש פעמים. הארוס הגיע, הוא בא לאסוף אותה; אבל היא לא ראתה את חיוכו, שהיה כמו זר פרחים על פניו; ידו האחת הייתה חבושה והוא הביט בפליניו המת, מבלי להאמין למראה עיניו, כפי שהביט פעלולים המסובכים ביותר בקרקס, הוא הסתכל על ארוסתו ולא זיהה אותה. היא חדלה להיות המלאך המחופש ללוליינית, היא חדלה להיות הבחורה עם הקוף המסנוור; ישובה על הרצפה במבט קפוא, היא חיברה מודעה לעיתונים שבה דרשה מן הפושע את מחירם של החיים של פליניו. 

1.  הנמר בספרדית