בגיל שבע-עשרה גילתה לוֹרֶטה שהיא נכנסה להריון מבְּלוּ סימפסון. גם בושה וגם חבל. ולא כי טילְדון יצא ילד רע. (למען האמת הוא יעשה-חיל כעבור שלושים ושתיים שנה, כשיקנה וינהל זיכיונות של רשת מסעדות עוף מטוגן מצליחה בדרום.) אלא שהעתיד של לורטה נראה ממש מבטיח לפני שזה קרה. היא סיימה תיכון בהצטיינות בגיל שש עשרה, ונבחרה לשאת את נאום הפרידה של השכבה. אמנם זה היה בעיירה האני גרוֹב בטקסס, כך שלא היו שם יותר מדי תלמידים, ודאי לא חכמים במיוחד, אבל היא הרשימה את מוריה מספיק כדי שיקפיצו אותה שתי כיתות, ואז המשיכה לקולג' דֶנטון ללמוד עיתונאות במלגה מלאה. בדנטון פגשה את בְּלוּ, מתקין צנרת ורתך-מתלמד, אדמוני מבּאג-טאסְל שאהב ריקודי טוּ-סְטֶפּ. בתחילת שנת הלימודים השנייה, הוא לקח אותה לרקוד מדי ערב שלושה שבועות רצופים. בסופם היה הרתה את טילדון. בלו ולוֹרֶטה מיהרו להתחתן במהלך סופת שלגים חריגה באוקטובר, והיא ויתרה על שאיפותיה האקדמיות, ועד אחרי מותו של בלו, גם על חלומה להיות עיתונאית.

טילדון בא לעולם באביב, ולאחריו היו לה שתי הפלות שהותירו אותה מדוכאת, והיא ייחלה לחזור למסלול המבטיח של חייה הקודמים. אבל אז נולדה מלינדה, ועד מהרה גם טניה. הם עברו לצַ'רנֶל, באזור "ידית-המחבת" בצפון טקסס, ושם גרו בבית אבן קטן מדי וחם מדי סמוך לדרייב-אין. בערבי סוף השבוע בקיץ, היא והילדים ובלו היו מטפסים לגג השטוח המכוסה חצץ, פורשׂים כיסאות מתקפלים ושמיכה, וצופים בהקרנה הכפולה בחינם. אותם ערבים – כשאור בין הערביים של האזור נהיה כחול קטיפתי והילדים נרדמו בשקי השינה שלהם, כשהיא ובלו לגמו בירה והיא התכרבלה בזרועו ושמיכה עטפה את שניהם, באחת ההזדמנויות ממש עשו אהבה, בשקט, ברטט, ברבע השעה האחרונה של הסרט "ביטוח חיים כפול" – אותם ערבים, תיזכר לורטה אחר כך, היו הרגעים הטובים ביותר בנישואיהם.

בלוּ עבד ב'פלדת צ'רנל' ולורטה לא יצאה מהבית הצפוף וטיפלה בילדים. בהדרגה, ובאיחור, הבינה שאין לה שום כישרון מיוחד להיות אמא. היא לא הרגישה איבה כלפי ילדיה, אלא כלפי האימהוּת עצמה. תחילה התביישה בתגליתה, אך כעבור כמה שנים כבר לא ניסתה להכחיש זאת. היא לא התוודתה על כך באוזני אחרים, ודאי לא סיפרה לבלו או לילדים. אנשים נטו לנטור טינה לאימהוֹת שחשבו שהן שונאות את צאצאיהן, אף שהיא שמה לב שהתופעה נפוצה למדי. ההכרה ברגשותיה, לפחות בפני עצמה, הקלה מעט על מצפונה ועוררה בה מחדש את החוש למבט מדוקדק ונאמנות לאמת, בלתי-נעימה ככל שתהיה, החוש שגרם לה לרצות למצוא את עתידה בעיתונות. המאמץ להיות נחמדה וחומלת דרש ממנה חקירה קפדנית של נפשה, דומה למדי לתפילה להרגשתה, אף על פי שלא החשיבה עצמה אישה דתייה.

לורטה האמינה שהייתה מתרגלת לכל זה אלמלא חלה הרעה במצב העניינים בשנה השמינית לנישואיה: נימה – חוט דקיק של פלדה חמה – נתקעה בעינו השמאלית של בלו. למרבה האירוניה, התאונה לא קרתה בעבודה, לכן "פלדת צ'רנל" טענו שאינם נושאים באחריות. בלו חזר לעבודה, עיוור-כמעט בעין ההיא, אחרי ניתוח וחודש וחצי של החלמה, אבל נעשה ממורמר בגלל העין שהושחתה, בגלל דרישות התשלום האינסופיות מבתי החולים, ובגלל מזל-הביש בפציעה אשר – לוּ היה לו קצת יותר מזל – יכולה הייתה להסתיים בהסדר נאה ואולי גם בחיים נוחים-למחצה של פרישה מוקדמת.

במרבית הבקרים הוא יצא לעבודה בחמש ולא חזר עד שש וחצי או שבע בערב או מאוחר יותר, אם עצר בבר ה'ארמורי' כדי לשתות ולשחק קצר סנוקר, משחק שבו היה מיומן עד כדי הטעייה, חרף עינו הפגועה. באותם לילות, כשהיה מגיע אל הבית שנדמה שאף פעם לא יישאר נקי או מסודר, שבו האבק גדל על הרהיטים כמו טחב, הרגיש לעתים קרובות שהקירות סוגרים עליו ומרירות קלאוסטרופובית הייתה מצטברת כמו חומצה בקיבתו. אשתו רזתה יותר מדי, חיוך נצחי, דק ועוין, קינן בזוויות פיה, אף שטרם מלאו לה שלושים. היא תמיד הייתה חכמה, ואולי זו הייתה הבעיה למעשה. חיזוריו הרחיקו אותה מהקולג'. הוא ידע שהיא מאשימה אותו בחיים שיצר לשניהם. אבל היא הייתה אשמה בכך לא פחות ממנו, אם מחפשים אשמים. נראה לו לא הוגן שהשפתיים שלה מכווצות כמו שרוך של תיק סגור, שהיא מטילה עליו אחריות על החרטות שלה, בלי להכיר אף פעם בכך שהוא זה שסובל מהעין הדפוקה, הוא זה שצריך לעבוד שִבעים, לפעמים שמונים שעות בשבוע, מוגלֶה לעבודות ריתוך מחורבנות במקום לעבודה העיקרית שלמד לעשות וקיבל בעבורה תשלום נאה, ועדיין היה מסוגל לעשותה אם היו נותנים לו הזדמנות קטנה. כשנכנס הביתה הרגיש לעתים קרובות שהוא בוער, כאילו כל גופו הוא כר רבייה לנמלי-אש, תחושה שהחריפה בגלל החורים בחולצתו והיבלות הקטנות והשלפוחיות מתחת להם, שם מבערי הריתוך והחיתוך חרכו שוב ושוב את זרועותיו, צווארו ופרקי ידיו.

לורטה הבינה את הקשר בין מצבו למרירותו, אבל נראה לה לא בסדר שלפעמים הוא מוציא את זה עליה ועל הילדים, צועק עליהם תסתמו, תסתמו, בשם אלוהים, תסתמו את הפה הארור שלכם, ואחרי הפציעה הוא הכה את לורטה מדי פעם ואחר כך דרך שגרה, פעם אחת אפילו בחגורת העור החומה שלו, ואבזמה ניקב לה חור במותן, חור שהזדהם וסירב להחלים לגמרי. הגומי של תחתוניה השתפשף תמיד בצלקת הנפוחה.

אחרי התקריות האלה היה מסתלק לבר ה'ארמורי' או – אם היה במצב רוח של בדידות – לנסיעות ארוכות לאגמים הקרובים או לנחל וַוסקָלָנטי, שם היה יוצא, חולץ נעליים ומסיר גרביים, מגלגל את הג'ינס ומדשדש בזרם המים הקרים, חלוקי הנחל מלטפים את כפות רגליו. הוא היה ממתין שרכבת תתגלגל על גשר העץ בחצות וחמש דקות. הוא נהג להצמיד את ידיו לעמודים כשהרכבת הייתה עוברת, ולהרגיש את התמוכה הרועדת ואת החום המפתיע שרוטט עד בסיס הגשר. הרגיע אותו לעמוד במים הקרים ולגעת בעמודי העץ החמימים.

כשהיה חוזר, רגוע יותר, מלא חרטה אפילו, לפעמים היה מוציא את הגיטרה שלו מהארון, מעיר את הילדים ושר להם בלדות שלמד לפני שהתחתן, כשחלם לנדוד עם להקה מאולם ריקודים אחד לאחר, מכאן ועד נאשוויל. טילדון, מלינדה וטניה נהנו מהחלק הזה של הערב, אבל שמרו מרחק, כי למדו שזאת הקדמה לכמה חודשים של שקט יחסי, לפני שהמיצים המסוכנים של אביהם יצטברו שוב.

אחר כך, במיטה עם לורטה, היה מלטף את בטנה ומנשק את החבלות שגרם לה, ואז מתעלס איתה בעדינות, והיא התענגה על כך, אף שלא אהבה את הדרך שהובילה למקום הזה, וגם לא רצתה עוד ילדים, ועשתה לה מנהג להיטהר ברגע שבלו נרדם, בתכשיר מסריח שקנתה ממריה פרננדס, מיילדת שגרה בשכונה שנקראה באותם ימים מקסיקן-טאון בצד המזרחי של צ'רנל.

למחרת בבוקר הייתה בוחשת לתוך ספל תה חם אבקה צהובה שגם אותה קיבלה ממריה פרננדס, והזכירה בטעמה ריח של פורמלין. אחר כך הייתה מבלה את היום בשירותים, מקיאה ולפעמים מדממת קלות, גם אם זה לא היה זמן המחזור. בעיניה זה היה מחיר כבד לשלם תמורת שעה של עונג ורוך, אבל היא לא הייתה מוכנה אפילו לדמיין עוד ילד אחד בבית הזה.

בעשרים ושניים במרץ, בשנה השתיים-עשרה לנישואיהם, חזר בלו הביתה עם יותר חורים בחולצתו מהרגיל. הוא עבר ב'ארמורי' ושתה שישה שוטים של טקילה והפסיד עשרים ושמונה דולר בהתערבות על משחק סנוקר. כשהגיע, כמעט בחצות, החטיף ללורטה פעמיים בפרצוף, ואז נסע לנחל ווסקלנטי ועמד מתחת לתומכות הגשר במים הקרים כקרח, אבל הרכבת לא באה. הוא החמיץ אותה. כעבור זמן-מה הרגיש שנרגע גם ככה בזכות נשיפת הינשופים שהחלו לצאת לקראת האביב ובזכות רטט הטקילה בגופו, שגרם לו לחוש כעת, כמו בפעמים רבות קודם לכם, דווקא ערני ולא ישנוני, אף שידע, תוך כדי שכרותו, שהוא עלול לא לזכור כלום למחרת. הוא נסע הביתה והעיר את הילדים, והם האזינו בסבלנות כשפרט שיר שכתב לפני שנים ונקרא "מתגלגלת לה רכבת ארוכה" ואחריו בא ביצוע ישר מהלב של "ירח כחול של קנטקי," ואז הוא נישק אותם ונשא את טניה למיטה וכמעט מעד על הארונית בחדר הילדים.

"אני אוהב אתכם," אמר והשתהה ליד הדלת.

אחרי רגע ארוך אמרה מלינדה, "אני אוהבת אותך גם, אבא," אבל טילדון שתק והעמיד פנים שהוא ישן. טילדון ידע מה אביו רוצה, אבל לא הצליח לאלץ את עצמו לפייס את האיש שביקש מחילה.

בלו סגר את דלת חדר השינה, השיל את בגדיו לערמה ונשכב על גופה של אשתו והחל לנשק אותה. היא הדפה אותו.

"אני מצטער, מתוקה, מצטער," הוא אמר ואז בכה במשך כעשר דקות. "אני כזה בן זונה, אני יודע. סליחה. סליחה, סליחה, סליחה."

היא שכבה בלי לזוז. הוא פישק את ברכיה בכוח, לוחש באוזנה. היא גיששה ואז – מפתיעה גם את עצמה – מתוך דחף, שרטה את גבו ואת פניו בציפורניה. הוא חבט ברקתה באופן מגושם, אבל היא לא השמיעה קול. הוא הצמיד את זרועותיה למיטה והם נאבקו עד שטילדון דפק על הדלת ולחש בהיסוס, "הכול בסדר?"

המילים של טילדון יצרו שביתת נשק רגעית, שניהם לא ידעו איך להמשיך. בלו אמר, "תחזור למיטה, ילד."

"אמא?" אמר טילדון, ולורטה שמעה, בנוסף לפחד של בנה, את רצונו לעזור לה. בבקשה, נדמה היה שהוא אומר, בבקשה, בבקשה תגידי לי מה לעשות, ובבקשה אל תכריחי אותי לעשות שום דבר. הקול הזה שבר את לבה.

"תקשיב לאבא שלך," אמרה בנימה הקלילה ביותר.

הם שמעו שהוא נסוג, ואז, בלי להתנגד עוד, הניחה לבלו לגמור מה שהתחיל, מחזיקה את משענת הגב של המיטה כדי שלא תחבוט בקיר ותבהיל את הילדים יותר מכפי שכבר היו מבוהלים. זה נגמר תוך דקות. היא דחפה אותו מעליה. הוא התגלגל ומיד נרדם.

היא פתחה את הדלת. טילדון ומלינדה ישבו מכווצים, לבושים בפיג'מות, נשענים אל הקיר.

"הכול בסדר," אמרה. "תחזרו למיטות." ברגע הראשון הם לא זזו, אבל אז היא אמרה, "נו, קדימה. כבר מאוחר." הקול שלה הרגיע אותם, והם צייתו לה.

היא הלכה לחדר האמבטיה, שם ניקתה את עצמה וטיפלה בפניה ואז חזרה בשקט לחדר הילדים כדי לוודא שהם ישנים. שתי הבנות נרדמו, טילדון רק העמיד פנים. היא לא העירה לו, רק נתנה לכולם נשיקה במצח. היא לחשה באוזנו, "אין לך מה לדאוג." ואז יצאה מהחדר וסגרה את הדלת מאחוריה.

היא עמדה לחזור לחדר השינה, אבל לא יכלה להביא את עצמה לעשות זאת. היא דשדשה לסלון החשוך ושכבה על הספה, רוצה רק לעצום עיניים לכמה דקות ולאסוף את עצמה. הבית היה דומם פרט לחיכוך ענפים בחלון. היא קמה ונכנסה למטבח כי חשבה לשתות את התרופה של מריה פרננדס. היא ידעה שבתוך שעה בערך תתחיל להקיא אם תשתה אותה, לכן החליטה לחכות. אחר כך הוציאה מארון הכלים את מחבת הברזל היצוק החביבה עליה, העבירה אותה מיד ליד, מרגישה בידיה את הכבדות המוכרת. היא שתתה לאט כוס מים, שטפה את הכוס, החזירה למייבש הכלים, ואז חזרה לחדר השינה כשהמחבת בידה.

היא סגרה את הדלת ומשכה את חוט מנורת הלילה כך שאורה הצהוב עטף את המיטה שבה שכב בעלה, פיו פעור, גופו העירום שרוע בפישוט איברים על הסדינים המפותלים. הוא נראה כמו מת, רפוי וחיוור, מוכתם ביבלות ושלפוחיות סביב צווארו ופרקי ידיו. לורטה החזיקה את הידית הקרירה והשמנונית, ואז הרימה את המחבת וחבטה בפניו. התחתית השטוחה כיסתה את אפו ואת שקע עינו הימנית. היא שמעה עצם נסדקת והרגישה שהדם שלו ניתז על זרועה ולתוך שקע צווארה.

מיד הבינה שלא הכתה אותו חזק כפי שרצתה. היא רצתה לרסק את גולגולתו, והרגישה שיש לה הצדקה מלאה לעשות זאת, אבל ברגע האחרון נרתעה מעט, ודי היה בזה כדי שרק אפו ואולי לחיו נשברו. אבל הוא לא זז, והיא לא הייתה בטוחה אם למרות האומץ שאבד לה, הרגה אותו בכל זאת.

היא התבוננה בו דקה ארוכה, סופרת כל שנייה ושנייה. הוא עדיין לא זז. היא התיישבה בכיסא לצד המיטה, המחבת בחיקה.

היא הניחה את ידה על חזהו בהיסוס, מחפשת את רחש פעימות לבו. היא הטתה את סנטרו הלאה ממנה ובחנה את הצד השבור של פניו. אפו ועצם הלחי שלו התחילו להתנפח ונראו כמו עיסה. הדם היבש מהשריטות ששרטה קודם לכן יצר קווים שחורים מהרקה עד הלסת ועוד אחד על מצחו. דם טרי זלג מאפו לשפתו העליונה. על הסדינים היו נתזי דם. היא שלחה יד לשידה והוציאה ממחטה נקייה מן המגירה העליונה וספגה בעדינות את הדם מפניו עד שהכותנה הלבנה האדימה כולה.

כשהתעורר כעבור ארבעים דקות, היא הצמידה מגבת מלאה קוביות קרח לאפו ולחיו. הוא עוד היה בהלם וגמגם, "מה קרה?"

"השידה התהפכה על המיטה. מזל שלא הרגה את שנינו."

היא הבחינה שהוא לא מאמין לה. כל עוד המתינה, לא הקדישה מחשבה לתירוץ שתספק כשיתעורר. הפתיעו אותה המילים שיצאו מפיה. גם לה הן נשמעו תמוהות, אבל היא החליטה – מתוך סקרנות – להסתפק בכך ולראות איך יגיב. היא הופתעה עוד יותר כשלא סתר את סיפורה, רק שכב לו שם, רפוי ונפוח. הוא משך את הסדין לכסות את גופו החשוף.

כשלא אמר שום דבר, היא הרגישה תזוזה ביסוד הכוח המכריע בנישואיה.

בחמש וחצי הוא הלך לעבודה עם אף חבוש, החתכים בפניו התחילו להתקשות, נימי דם קרועים מנמרים את עינו הבריאה כמו שנימרו את העין הפגועה כמה שנים קודם לכן.

כשהתעוררו טילדון והבנות, זמן קצר אחרי שאביהם יצא מהבית, הם בחנו את פניה של אמם, אבל היא הבינה שהם לא באמת רוצים שתספר להם מה קרה. את החיים הפנימיים של הנישואים יש להרחיק מהישג ידם של ילדים. את זה היא ידעה. לורטה הכינה להם דייסת שבולת שועל וטוסטים, את הארוחה לבית הספר, וזרזה אותם לצאת לתחנת ההסעה. אחר כך מיהרה להתרחץ. היא נזכרה שלא שתתה את האבקה של מריה פרננדס. אולי היא לא תקיא הפעם. אולי היא פיתחה חסינות, כמו מי שהוכש כמה פעמים על ידי נחשים ונעשה חסין להכשות. אבל כשניגשה למזווה ופתחה את הפחית על המדף העליון שבה החביאה את האבקה, גילתה שהיא ריקה. את זה היא תפתור מאוחר יותר. כרגע היא צריכה לשמור על ראש צלול ככל האפשר. היא לבשה את חצאית הצמר הכי יפה שלה וסוודר סגול כהה והלכה ברגל לבית המשפט במרכז העיר.

"אני רוצה להתגרש," אמרה לפקיד, גֵייל וֶותֶ'רס, שאיבד במלחמה את כל ארבע האצבעות ביד שמאל.

"למה?" הוא שאל.

"אני לא אוהבת יותר את בעלי."

"זאת לא סיבה מספיק טובה מבחינת מדינת טקסס."

היא הצביעה על פניה החבולות, וכשנראה שהוא עדיין לא משתכנע, הנמיכה בחשאי את גומי חצאיתה במותן וחשפה את הנקב מאבזם החגורה, הילה של בשר ורוד נפוח הקיפה את החור שעוד היה מוגלתי. זה תפס את תשומת לבו של וות'רס, בעיקר בגלל התעוזה בחשיפה ופחות משום שהתרשם מהפצע. אבל הוא לא הראה שהוא מופתע, רק המשיך ללעוס את קיסם השיניים שכבר היה מכורסם.

"נראה לי שאת צריכה לדבר עם הֶף גיבֶנְס,"

היא הלכה משם למשרדו של הף גיבנס, אחד משני עורכי הדין בעיירה.

"גירושים יעלו לך יותר משתרוויחי מהם," הוא אמר. "ותהיי בטוחה שבלו לא יקבל את זה יפה."

הף גיבנס ובלו סימפסון נהגו מפעם לפעם לצאת לצוד איילים יחד. הוא לא נלהב לשמש עורך דין בתיק גירושים נגד ידידו.

"קח," אמרה לורטה, והושיטה להף גיבנס עשרים וחמישה דולר תמורת שירותיו, כסף שצברה בשנה האחרונה בכך שגילחה מדי חודש כמה דולרים מחשבון המכולת. "זה כל מה שיש לי כרגע."

למרות השגשוג הכלכלי שבא אחרי המלחמה, לא היו אלה שנים טובות בצ'רנל, אם כי הף גיבנס הצליח יפה. הוא לא היה זקוק לכסף. אבל אבא שלו היה גנב, ולפעמים היכה בפראות את אמו וגם אותו, ובילה בכלא שבע שנים שהגיעו לו בדין בעוון שוד מזוין – זאת היתה תקופה של עוני להף ואמו, אבל היו בה גם ביטחון יחסי ואושר לפרקים, במיוחד אחרי שעברו לגור עם סבו וסבתו בצ'רנל.

הף הביט בלורטה, אישה נבונה אך קודרת, וראה בפצעיה ובהחלטיות שלה השתקפות מדויקת של חיי אמו. "בסדר," אמר, ולא נגע בכסף. "זה מה שצריך לעשות לפני הכול."

היא חזרה הביתה, כפי שהורה לה הף, וארזה את חפציו האישיים של בלו בשני ארגזים והניחה אותם במרפסת, לצד מזוודה שמילאה בבגדיו. היא לקחה את הילדים לביתה של קרול ליפּינקוֹט. אחר כך התקשרה לשריף וביקשה שישלח את אחד מסגניו להרחיק את בלו כשיגיע הביתה.

הף גיבנס כבר הודיע מראש למשרד השריף ואף אחד שם לא התלהב מהמשימה. הם לא אהבו סכסוכים משפחתיים, כי לעתים קרובות אלה היו המצבים המסוכנים היחידים שהתרחשו בצ'רנל. רק מעטים במחוז נפצעו בזדון אלא אם כן – כפי שלמד שריף בְּריטוֶורק מנסיונו – הם היו בצד שספג את תוצאותיה של אהבה שעלתה על שרטון. באותה שנה, 1949, כמעט לא הייתה פעילות עבריינית בצ'רנל, לכן שריף בריטוורק וארבעת שוטריו בילו את רוב זמנם ב'דינג דונג דֶאדי דיינר', שותים קפה ומכרסמים טבעות בצל, או מסתובבים במשחקי פוטבול וכדורסל של התיכון כדי למנוע קטטות בין בני נוער, או מסיירים ברחובות מקסיקן-טאון כדי לוודא שהתושבים מבינים שמישהו פוקח עליהם עין חשדנית. בשש השנים הקודמות גם לא נרשמו מקרי גירושים בצ'רנל, אף שמרבית הזוגות הנשואים, להערכתו של בריטוורק, לא היו מאושרים. לעתים היה זוג נפרד זמנית, או שבעל היה בורח עם פילגשו לזמן-מה, או שרעיה ברחה עם חברו הטוב של בעלה, רק כדי לחזור כעבור כמה ימים או שבועות. התקריות האלה הסתיימו בגירושים רק לעתים רחוקות. מרירות, ודאי, וגם טינה ממארת. לפעמים נורו יריות וסכינים נשלפו או שהיו איומי התאבדות. אבל גירושים – רק לעתים נדירות.

השריף שלח אחד מסגניו, הגוץ השמנמן בן העשרים פוֹרטְני נֶבֶרְס, אל בית משפחת סימפסון, להשגיח על ההליכים. לא היה נחמד מצד השריף לשלוח מישהו אחר למשימה הזו, אבל בריטוורק עבר טיפול שורש ממש באותו בוקר – ניתוח רביעי מבין שישה שהיו צפויים לו – והוא לא היה במצב רוח נחמד. הוא לא רצה להתעסק בסכסוך של זוג נשוי, במיוחד לא הזוג בלו ולורטה סימפסון. הוא הכיר אותם מאז שעברו לצ'רנל. השריף ואשתו אפילו שיחקו קלפים עם הסימפסונים פעם-פעמיים לפני ששני הזוגות כותרו בילדים. בריטוורק היה משחק סנוקר מפעם לפעם עם בלו ב'ארמורי', אך מאז התאונה של בלו לפני כמה שנים, שתי המשפחות ראו זו את זו רק לעתים רחוקות ולשריף זה לא הפריע. בלו סימפסון הפיץ את ביש-המזל שלו ורחמיו העצמיים כמו וירוס, והשריף לא רצה להידבק.

חוץ מזה, זה הגיע לפורטני נברס. הסגן הצעיר עצבן את השריף. משמניו של הבחור הרגיזו במיוחד את בריטוורק, שהיה לו חילוף-חומרים של כלב-רוח וטיפח דעות קדומות חסרות היגיון נגד כבדי המשקל.

"נברס צעיר מדי," אמר בריטוורק לשוטריו האחרים פעם, אבל הסגן שמע-גם-שמע, "הוא עוד לא הרוויח את הזכות להיות שמן."

השריף אולץ להעסיק את הבחור בן העשרים משום שדודו של פורטני היה כבוד שופט המחוז קליביס נברס. הרוגז שעורר טיפול השורש בשריף גרם לו לקוות בסתר ליבו שבלו סימפסון יכניס מכות לסגן הצעיר – לא עד כדי גרימת פציעה חמורה, כמובן, אבל מספיק כדי לשכנע את הגוץ הצעיר לוותר על מלאכת השיטור.

יחלפו חודשים, ובמשפטו של פורטני נברס, השריף כבר ידבר אחרת. הוא יעיד שהסגן הוא שוטר לדוגמה, ושהוא היה סמוך ובטוח כי פורטני מסוגל למלא את המשימה כששלח אותו לבית משפחת סימפסון באותו יום. השריף יספר לבית המשפט כי הוא בטוח שהבחור הזהיר את בלו סימפסון לא להתקדם עוד צעד נוסף, וכי ירה רק על מנת להרתיע את האיש. המושבעים יזכו את פורטני נברס, לא מעט בשל חיבתם להף גיבנס שהסכים לייצג את השוטר הצעיר, ומתוך כבוד לשופט נברס, שפסל עצמו בחוסר רצון משיפוט בתיק אך ישב בשורה הראשונה, בדיוק מאחורי אחיינו, ונעץ מבטים רציניים בחבר המושבעים כאילו עמד להוציא פסק דין משלו. שריף בריטוורק הוא שיתגלה כאחראי למחדל, האדם שלמעשה אשם בטרגדיה יותר מכול, וכתוצאה מהופעתו בבית המשפט יפסיד את משרתו בבחירות הבאות.

פורטני הגיע לבית משפחת סימפסון מעט אחרי חמש וחצי. שני ארגזים ומזוודה עמדו במרפסת הקדמית, מנבאים רעות, ופורטני הצטער שלא השתין לפני שיצא מהתחנה משום שלא רצה להיות תקוע בשירותים של הסימפסונים עם הזין ביד ברגע שמר סימפסון יכנס אל מה שכמעט לבטח יהיה מצב בלתי נעים. פורטני היה מודאג שירטיב את מכנסיו בזמן שהוא אמור להשגיח בשם החוק על פרידתם של זוג אזרחים. הוא ירש שלפוחית חלושה מהצד של אביו, והעניין הסתבך בשל זיהום כליות חמור בילדותו, וכתוצאה מכך היה צריך להשתין שמונה עד עשר פעמים ביום ולעתים קרובות פעמיים בלילה. כשהיה עצבני, לפעמים לא הצליח להתאפק, תכונה שלא היה בה יתרון גדול בעבור איש צעיר, במיוחד לא סגן שריף – והוא נאלץ להזמין בדואר תחתונים בעלי ריפוד כפול. הפתרון צמצם, אך לא חיסל לגמרי, את דאגתו ובושתו.

בלו יצא לכיוון ביתו כשמצב רוחו כבר ירוד. העין גירדה לו ודמעה. במהלך היום נחיריו התנפחו עד שנסתמו, והוא נאלץ לנשום מהפה, ועכשיו גרונו כאב. מדי שעתיים בלע אספירין כדי להפחית את הכאב באפו ובלחיו הנפוחים ובשריטות על פניו ועל גבו, אבל נדמה היה שזה לא ממש עוזר. בנוסף, נאלץ להדוף יותר מעשר פעמים את חבריו לעבודה ששאלו שוב ושוב כיצד הושחתו פניו.

הוא חזר על מה שאמרה לו לורטה – השידה נפלה עליו כשישן. הוא התעלף מהמכה והאף שלו נשבר, אולי גם הלחי נסדקה. חבריו לעבודה הרימו גבות וחיוכיהם המלאכותיים חיזקו את החשד שכבר קינן בו שתאונה כזאת היא לא סבירה במקרה הטוב ומגוחכת במקרה הרע. נוסף על כך, לא היה לו תירוץ טוב לשריטות על פניו, שלא לדבר על השריטות הבלתי נראות על גבו וכתפיו, והוא לא מצא סיפור טוב יותר. הוא לא סיפר להם שקצת השתגע אמש, שתה יותר מדי טקילה, הפסיד יותר מדי בסנוקר, ועשה את הדבר שתמיד גרם לו להתחרט כששתה יותר משלושה שוטים והפסיד יותר מעשרים דולר. הוא גם לא סיפר להם שהוא לא באמת זוכר הרבה ממה שהיה אחר כך, רק שהתעורר בבוקר עם פנים נפוחות וכואבות, אף שבור, פנסים בעיניו.

"כנראה לשידה הזו יש ציפורניים חדות," אמר זיק טייט. שאר הפועלים גיחכו ובלו הבין שהוא היה, וימשיך להיות, נושא לבדיחות ימים ארוכים, אולי אפילו שבועות. גם לא הועיל במיוחד שבשעה ארבע אחרי הצהריים הסתובב לו הראש, היה לו קוצר נשימה והוא התמוטט על רצפת הסדנה ונאלץ לנשום לתוך שקית נייר שהניח על פניו בִּין פטרסון, מנהל העבודה.

אין סיכוי שהיום הזה יכול להיות יותר גרוע. אבל אז הוא הגיע הביתה ומצא ניידת משטרה חונה על המדרכה, שני ארגזים ומזוודה במרפסת הקדמית, ודלת נעולה.

בלו חבט על הדלת, אבל אף אחד לא פתח. המפתח שלו לא היה עליו. הם אף פעם לא נעלו את הבית, אלא אם כן נסעו לחג המולד, שנה לבאג טאסל ושנה להאני גרוב, לסירוגין. הוא דפק שוב ושמע צעדים בצד השני, אבל אף אחד לא פתח לו.

"תפתחי את הדלת הארורה," הוא אמר.

"קח את הדברים שלך ולךְ," ענתה לורטה.

הוא הצמיד לדלת את לחיו הלא פצועה ושמע את אשתו נושמת בצד השני, בין פניו לפניה הפרידו כמה סנטימטרים של עץ.

"תפתחי!"

"לא."

"אני מוכן לשבור את הדלת המחורבנת." הוא אמר זאת בנימה יבשה, בלי שום זדון, וזה היה סוג של ניצחון, אף שהתחרט על המילים הגסות. בדרך כלל לא קילל את אשתו, אלא אם כן שתה יותר מדי טקילה, והוא נשבע להתרחק מטקילה אחרי שחטף סחרחורת היום ומצא את עצמו על הרצפה עם שקית נייר על הפנים.

הבריח נפתח. הוא חיכה כמה שניות ואז פתח את הדלת וראה את לורטה עומדת בקצה השני של החדר, ליד האח.

"מה את עושה?" הוא שאל.

"תישאר שם," היא אמרה. לא הייתה בהלה בקולה. האמת שהוא שאל את עצמו אם לא מדובר באיזו מתיחה מוזרה.

הסינוסים שלו פעמו בכאב והוא הרגיש שחוזרת הסחרחורת כמו זו שהרגיש כמה רגעים לפני שהתעלף מוקדם יותר. הוא נגע באפו. רגיש ונפוח. הוא דמיין שצבעו כבר נהיה סגול כהה. העין הבריאה וגם הפגועה גרדו והתמלאו דמעות, אבל הוא ידע שאסור לו לגרד. זה רק יחמיר את המצב. הוא מצמץ כמה פעמים כדי לחדד את המבט. ילדון שמנמן במדים הופיע פתאום מהשירותים.

"מי אתה?" שאל בלו.

"הסגן נברס?" אמר הילדון, קולו עולה בסוף דבריו ותשובתו נשמעה כמו שאלה.

"אתה קרוב של השופט נברס?"

"אני האחיין שלו," אמר פורטני, כמעט נבוך.

"צא מפה," אמרה לורטה. "השוטר ייסע אחריך לפונדק צ'רנל או לכל מקום שתבחר. אבל אתה מוכרח ללכת. עכשיו."

"על מה את מדברת?" בלו הניח שמה שלא עשה אתמול בלילה, זה כנראה היה גרוע, בהתחשב במצב פניו וגם פניה, אבל הוא לא ציפה שיהיו למעשיו השלכות מידיות וקשות כל כך. כרגע לא רצה אלא לשכב במיטתו ולישון חצי יום.

"בלו. צא עכשיו."

"איפה הילדים?"

"בחוץ," היא אמרה. בלו התקשה להחליט אם היא מתייחסת לילדים או שוב פוקדת עליו. הוא נשם עמוק דרך הפה, כי שכח שוב בבלבול הרגעי, שזאת הדרך היחידה שבה הוא מסוגל לנשום. הוא הרגיש שסחרחורת עומדת לאפוף אותו.

"בוא איתי, מר סימפסון," אמר פורטני בעצבנות. "אני אעזור לך להעמיס את החפצים שלך."

"לורטה," אמר בלו. הוא שמע בכיינות בקולו-שלו, וזה הפתיע והביך אותו.

"צא, בלו," היא אמרה, יותר בשקט. הוא זיהה נימה של רחמים, רוך שחשב שיוכל למנף לטובתו.

"בואי נשתה כוס תה, את ואני, ונדבר על זה." הוא התיישב על הכיסא הקרוב ביותר לדלת.

"לא, בלו. אתה חייב ללכת."

"אני לא מרגיש טוב, תדעי לך. היה לי יום קשה, לורטה. אני צריך לנוח."

"אדוני," אמר פורטני, "צר לי אבל אתה צריך לצאת. אני אעזור לך."

" הף גיבנס ידבר איתך בבוקר," אמרה לורטה.

"הף גיבנס?"

"העורך דין שלי."

"הף? מה זאת אומרת הף גיבנס העורך דין שלך? הף חבר שלי."

הוא נזכר לפתע בבירור בפעם האחרונה שיצא עם הף לצוד, שניהם כורעים ברך בין שיחים, אור של טרם שחר מכסה עליהם, הבל פיהם הופך לאדים באוויר של נובמבר, שניהם מחכים, מחכים, מחכים שהאיילים יופיעו באחו ליד האגם. הוא אהב רגעים כאלה, נדירים ככל שהיו, כשהוא ועוד גבר שהבין את הגדלות והיופי והמתח שבדממה הזאת, כורעים יחדיו, צופים ומחכים בסבלנות.

"זה נגמר," היא אמרה.

"בוא איתי, אדוני," אמר הסגן, קולו נעשה שוב דק עד שהזכיר לבלו את טילדון. איפה טילדון? איפה הבנות?

פורטני הניח את ידו על זרועו של בלו, במקום שבו חטף בלו שלפוחית באותו יום, כשהפיל את המבער ונפל בעצמו על רצפת הבטון. בלו סילק את ידו של הילדון הצידה וקם על רגליו.

"מר סימפסון," אמר פורטני, פותח את כפתור נרתיק האקדח. פורטני הבחין כי בלו משפיל מבט אל חזית מכנסיו. עיגול קטן וכהה הלך וגדל. דומה היה ששפתיו הנפוחות של האיש מתעקלות בבוז של ביטול, בוז כמו זה שפורטני ספג כל חייו המחורבנים. בלו דחף אותו הצידה וצעד שני צעדים ארוכים לעבר אשתו.

אחר כך יעיד פורטני בשבועה שלא כיוון אל גבו של האיש, אלא אל האח, אף על פי שאחרי המשפט ייזכר לפעמים או – מכוסה בזיעה קרה – יחלום משהו אחר, ויראה את אקדחו מכוון לנקודה כלשהי מעט מתחת לשכמה השמאלית של בלו סימפסון, וירגיש שוב את אצבעו לוחצת על הפלדה המשומנת קלות של ההדק.

הייתה שעת דמדומים והאורות עוד לא דלקו בבית. לורטה הופתעה כשבעלה התקדם לעברה, חוסם פתאום את האור מהחלון. קו המתאר של צלו הזכיר לה את הבחור הצעיר – עוד לא בן עשרים, פלומה דקה של זיפים אדומים על סנטרו ולסתו – שהקסים אותה כשהייתה בקולג' בדנטון. בערב שבו נפגשו עמד בלו בשולי רחבת הריקודים. הושיט יד. היא נענתה לה, והוא סובב אותה בריקוד ואלס במהירות כפולה, והיא חייכה, הודתה לו על הריקוד ופנתה ללכת, אבל אז התחיל השיר הבא – איטי, מלנכולי, נהדר – והוא משך אותה בחזרה, הצמיד אותה אליו והם נעו לאיטם במעגלים, מתנודדים, ואז הוא נישק אותה על שפתיה, מגע של נוצה.

כשהתקדם עכשיו וסגר עליה היא ראתה לשבריר שנייה את פניו בבהירות. עינו השמאלית מושחתת. נדמה לה שהיא יכולה לראות את נימת הפלדה התקועה שם – כמו פרח זעיר ומשונן. הנה היא, ונעלמה. היא שמעה את קול הירייה, שהדהד בחדר הקטן והמשיך לצלצל באוזניה ימים רבים. אחר כך כבר לא ראתה עוד את תווי פניו של בלו, רק את צלליתו הברורה נופלת לעברה, מאפילה על השמש.

---

*דימוי: אורן בן מורה