כבר מאוחר, ואני לא מצליח להירדם. אני פותח חלון כדי לנשום קצת אוויר אביבי של פאלו אלטו, אבל זה לא עוזר. במיטה, בעיניים פקוחות, אני שומע לחשושים, מה שמזכיר לי את הנשיא, מפני שלרוב אנחנו מדברים בלחישות. אני יודע שרחש הלחישות הוא בעצם רק אשתי, שרלוט, שכל הלילה מאזינה ללהקת נירוונה באוזניות ונוטה למלמל מתוך שינה את מילות השירים. לשרלוט יש מיטה משלה, מיטה סיעודית.  

    הבעיה המטרידה את שנתי היא כזאת: בלילה, כשעיניי עצומות, אני לא מפסיק לדמיין את אשתי מתאבדת. או יותר נכון, כיצד תנסה להתאבד, כיוון שהיא משותקת מהכתפיים ומטה. השיתוק הוא די זמני, אבל לך שכנע בזה את שרלוט. היא ישנה היום על צידה, כדי להקל את הכאב מפצעי הלחץ, והיה משהו באופן שבו בהתה במעקה הבטיחות שמסביב למזרן. המיטה מופעלת באמצעות קול, ולכן אם תצליח איכשהו לשרבב את ראשה בין השלבים של המעקה, רק תזדקק לומר "למעלה". כשהמיטה תעלה למעלה, היא תיחנק בתוך שנייה. וישנה הדרך שבה היא מסתכלת על הכבל שתלוי מהמנוף החשמלי, שמרים אותה אל תוך המיטה ומחוצה לה.

אבל אשתי לא זקוקה לשום תחבולה אקזוטית כדי לסיים את הכול, מאחר שהצליחה לחלץ ממני הבטחה כי אעזור לה לעשות את זה בבוא היום.

    אני קם וניגש אליה, אבל היא עדיין לא מקשיבה לנירוונה – היא מעדיפה לשמור את זה לשעת הצורך, אחרי חצות, כשהעצבים שלה הולכים ונמרטים באמת.

    "חשבתי שאני שומע איזה רעש," אני אומר לה. "מין לחשוש."

שיער קצר לא מסודר מקיף את פניה התשושות, החוורורות כאורו של מקרר.

    "גם אני שמעתי את זה," היא אומרת.

    בצלוחית המוכספת בצד השלט שהיא מפעילה בקולה מונח ג'וינט מעושן למחצה. אני מצית אותו עבורה ומצמיד אותו לשפתיה.

   "איך המזג אוויר שם אצלך?" אני שואל.

   "יש רוח," היא משיבה מבעד לעשן.

    עדיף רוח על פני ברד או ברק או, חס וחלילה, שיטפון, כפי שחשה כשהריאות שלה החלו לתפקד שוב. אבל יש כל מיני סוגים של רוח.

    אני שואל, "רוח ששורקת דרך הרשת של החלון, או כזאת שעושה רעש בתריסים הסגורים?"

    "רוח חזקה, שורקת ואלימה, כמו רעש מיקרופון חשוף לרוח."

    היא לוקחת שאיפה נוספת. שרלוט לא אוהבת להיות מסוממת, אבל היא טוענת שזה מביא לה רגיעה מבפנים. יש לה תסמונת גיליאן-ברה, שבה מערכת החיסון שלה תוקפת את המעטפת סביב העצבים, וכך, כשהמוח משגר הוראה לאיבר בגוף, האותות החשמליים מתפוגגים לפני שהם מגיעים ליעדם. ביליונים של תאי עצב במוחה שולחים לכל איבר בגופה אותות שמגיעים לכל מקום, לשום מקום. מצבה נמשך כבר תשעה חודשים, פרק זמן שנחשב גבולי על פי הספרות הרפואית. בשלב זה הרופאים כבר לא בטוחים אם יש סיכוי שעצביה של שרלוט ישתקמו אי פעם או שנגזר עליה להישאר משותקת לעד.

     היא נושפת את העשן החוצה בשיעול. זרועה הימנית נרעדת פתאום, אות שמוחה מנסה לשדר לה הוראה להרים את היד ולכסות את הפה. היא לוקחת עוד שכטה, ומבעד לעשן היא אומרת, "אני מודאגת."

    "בקשר למה?"

    "בקשר אליך."

    "את מודאגת בגללי?"

    "אני רוצה שתפסיק לדבר אל הנשיא. הגיע הזמן להשלים עם המציאות."

    אני מנסה להגיב בקלילות. "אבל הוא זה שמדבר אליי."

    "אז תפסיק להקשיב. הוא מת. כשזמנו של הבנאדם מגיע, הוא צריך להשתתק וזהו זה."

    אני מהנהן באי רצון. אבל היא לא מבינה. מרותקת למיטה הזאת, נחושה בדעתה לא לצפות בטלוויזיה, היא בוודאי האדם היחיד באמריקה שלא צפה בהתנקשות. לו ראתה את המבט בעיניו של הנשיא ברגע שחייו נלקחו ממנו, הייתה מבינה מדוע אני מדבר איתו מאוחר בלילה. אילו יכלה לצאת מהחדר הזה ולהיווכח במו עיניה במאמצי האומה להתמודד עם מותו, הייתה תופסת מדוע הקמתי לתחייה את המפקד העליון שלנו והחזרתי אותו לחיים.

    "בעניין השיחות שלי עם הנשיא," אני אומר, "אני רק רוצה להזכיר לך ששליש מחייך את מקשיבה לנירוונה, שהשירים שלה נכתבו על ידי אחד שדפק לעצמו כדור בראש." 

    שרלוט מטה את ראשה ומתבוננת בי כאילו אני מישהו זר.

    "קורט קוביין לקח את הכאב שבחייו והפך אותו למשהו חשוב ומשמעותי. מה השאיר אחריו הנשיא?  חוסר ודאות, ריקנות, אלף אבנים שצריך להפוך."

    ככה היא מדברת כשהיא מסטולה. אני מנער את האפר ומרים את האוזניות שלה.

    "מוכנה לנירוונה שלך?"

    היא מביטה לכיוון החלון. "הקול הזה, אני שומעת אותו שוב," היא אומרת.

    אני עומד ליד החלון ומביט החוצה לתוך החשכה. זהו לילה רגיל בפאלו אלטו – שקשוק ממטרות, פחי מחזור כחולים, דביבון נובר בגינה הקהילתית. ואז אני מבחין בו. ממש לנגד עיניי מרחף לו רחפן קטן ושחור. המנוע הזעיר שלו מסתובב לעברי כדי לקלוט אותי. במהירות הבזק אני חוטף את הרחפן במעופו ומושך אותו פנימה. אני סוגר את החלון ואת הווילונות, ואז בוחן אותו היטב: גופו עשוי מרדיד אלומיניום שחור המתוח מעל מקלונים זעירים, כמו עצמות בכנפיו של עטלף. מאחורי מדחף מנייר צלופן, פועם בחום מנוע אינפרה-אדום.    

    "אולי תקשיב לי סוף-סוף עכשיו?" שואלת שרלוט. "אולי תפסיק כבר להתעסק עם הנשיא הזה?"      

    "מאוחר מדי בשביל זה," אני משיב ומשחרר את הרחפן. הוא מסתחרר בחלל החדר, נחבט בקירותיו כעיוור. האם הוא נע בכוחות עצמו או שמא מישהו מפעיל אותו, מישהו שצופה בנו? אני לוכד אותו בשעת ריחופו ולוחץ על מתג הכיבוי שלו. 

    שרלוט מסבה פניה לעבר שלט הקול שלה. "נגן מוזיקה," היא אומרת לו.

    בעיניים עצומות היא ממתינה שארכיב את האוזניות על אוזניה, כדי שתשמע את קורט קוביין שב לתחייה פעם נוספת.

***

אני מתעורר מאוחר יותר בלילה. הרחפן איכשהו הפעיל את עצמו, ועכשיו מרחף מעליי וממפה אותי בעזרת קרן אור אדמדמה. אני משליך עליו סוודר ומפיל אותו ארצה. לאחר שאני מוודא ששרלוט ישנה, אני שולף את המקרן הנייד שלי. אני מדליק אותו, ודמות הנשיא מופיעה בתלת-ממד, פלג גופו העליון בגודל טבעי, קורן באור צהבהב.

   הוא מקדם את פניי בחיוך. "טוב להיות שוב בפאלו אלטו," הוא אומר.

   האלגוריתם שלי השיג גישה לג'י פי אס של המקרן הנייד וביצע חיפוש במאגר המידע של הנשיא כדי למצוא אזכורים למקומות שבהם ביקר. פאלו אלטו לקוח מנאום שנשא בטקס סיום תואר ראשון באוניברסיטת סטנפורד עוד בזמן שהיה סנטור.     

    "אדוני הנשיא," אני אומר. "אני מצטער שוב להטריד אותך, אבל יש לי שאלות נוספות."

    הוא נושא מבט מהורהר למרחק. "קדימה, דבר," הוא אומר.

    אני מזיז את עצמי לתוך שדה הראייה שלו אבל לא מצליח לגרום לו להישיר אליי מבט. זאת אחת מבעיות התכנות שלא הצלחתי לפתור.    

    "האם עשיתי טעות שייצרתי אותך, ששחררתי אותך לעולם?" אני שואל. "אשתי טוענת שאתה מונע מאנשים להתאבל כמו שצריך, שהאתה הזה שאני יצרתי מונע מאיתנו להשלים עם זה שאתה האמיתי בעצם כבר לא פה יותר." 

    הנשיא משפשף את זיפי סנטרו.  הוא משפיל את מבטו הצידה.

    "אתה לא יכול להכניס את השד חזרה לבקבוק," הוא אומר.

    שזה קצת מצמרר, מפני שזה מה שאמר בריאיון לתוכנית "60 דקות", כשהביע חרטה על כך שהורה להתיר את השימוש האזרחי ברחפנים.

    "אתה יודע שאני זה שיצר אותך?" אני שואל.

    "כולנו נולדנו חופשיים," הוא אומר. "ואסור לאדם לסחור בזולתו."

    "אבל אתה לא נולדת," אני מעיר לו. "אני כתבתי אלגוריתם בהסתמך על מערכת ההפעלה של לינוקס. אתה בעצם מנוע חיפוש של קוד מקור פתוח, שאליו צורפו דיאלוגים של בוט ותוכנה של וידיאו. התוכנה סורקת את הרשת ומעבירה לארכיון את כל התמונות וסרטי הווידיאו והמידע שקשורים לנושא החיפוש – כל מה שאתה אומר, אמרת כבר פעם." 

    לראשונה, הנשיא משתתק.                                                 

   אני שואל, "אתה מבין שאתה כבר לא פה… שאתה לא בחיים?"

    הנשיא אינו מהסס. "סוף החיים זה סוג נוסף של חופש," הוא אומר.

    רגע ההתנקשות מבזיק בעיניי. צפיתי בווידיאו הזה אין-ספור פעמים – שיירת המכוניות מזדחלת לאיטה בעוד הנשיא צועד ברגל ועובר על פני הגדרות שמאחוריהן מצטופפים ההמונים. מישהו מתוך הקהל צד את מבטו. הנשיא נפנה לעברו ומנופף בידו לשלום. ואז כדור פוגע בו בבטן. הוא נרכן קדימה מעוצמת הפגיעה, מרים את מבטו אל עבר היורה. זיק של הכרה ניצת בעיניו – בשל אותו אדם מסוים, לנוכח איזו אמת, לקראת משהו שהוא ציפה לבואו? הכדור השני פוגע בפניו. אפשר לראות שחוט חייו ניתק – איבריו קורסים והוא נופל ארצה. חיברו אותו למכונת החייאה למשך כמה ימים, אבל סופו היה בלתי נמנע.

    אני מעיף מבט לעבר שרלוט הישנה. "אדוני הנשיא," אני לוחש, "האם אתה והגברת הראשונה שוחחתם אי פעם על העתיד, על הדבר הכי גרוע שעלול לקרות?"

    אני תוהה אם הגברת הראשונה היא זו שכיבתה את מכונת ההחייאה.

    הנשיא מחייך. "היחסים ביני ובין הגברת הראשונה נפלאים. אנחנו חולקים בכול."

    "אבל השארתם הוראות? האם הייתה לכם תוכנית?"

    קולו נעשה נמוך ועמוק. "אתה מתעניין בקשר לברית הנישואים?"

    "כן, כנראה," אני עונה.

   "בנוגע לזה", הוא משיב, "חובתנו היחידה היא לסייע ככל שנוכל."

  אני שוקל בדעתי כיצד אוכל לסייע לשרלוט.

    הנשיא נושא אז את עיניו למרחק, כאילו מתנפנף שם דגל.

    "אני נשיא ארצות הברית," הוא מצהיר, "ואני מאשר את התשדיר הזה."

    וזה הסימן ששיחתנו הסתיימה. כשאני מושיט את ידי לכבות את המקרן, הנשיא מישיר אליי את מבטו, כנראה תוצאה של פרספקטיבה מקרית. אנחנו מודדים זה את זה בעינינו, מבטו עמוק ונוגה, ואצבעי מהססת ללחוץ על המתג.

    "נסה למצוא נחישות," הוא אומר לי.

***

האם אפשר לספר סיפור שאין לו התחלה, סיפור שפשוט קורה לפתע פתאום? האישה שאתה אוהב חוטפת שפעת. יש לה עקצוץ באצבעות, הרגליים שלה כמו סמרטוט. תכף אחרי זה היא כבר לא יכולה לאחוז כוס קפה בידה. בסופו של דבר מה שמביא אותה לבית החולים זה הצורך להשתין. היא מתה להשתין, אבל השיתוק מתחיל להתפשט: שלפוחית השתן כבר לא נשמעת למוח. אחרי שהרופא בחדר המיון מחדיר לה צנתר, אתה לומד מילים חדשות – אקסון, ארפלקסיה, פולינוירופטיה פריפרית מתפשטת.

    שרלוט מודיעה לי שגופה מלא "רעש". יש לה בפנים "סערה".

    לרופא מזרק גדול ביד. הוא אומר לשרלוט לשכב על מיטת הבדיקה. שרלוט חוששת לעלות על המיטה. היא פוחדת שלעולם לא תקום ממנה. "בבקשה, מותק," אתה מפציר בה. "תעלי על המיטה." ומיד לאחר מכן אתה מביט בנוזל הצהבהב המטפטף מחוט השדרה של אשתך. ומסתבר שהיא צודקת. היא כבר לא קמה מהמיטה.

***

    לאחר מכן היא מקבלת טיפול פלזמפרזיס, אחרי זה אימונוגלובולין במינון גבוה.

    הרופאים משתמשים לא פעם, כבדרך אגב, במילה הנשמה. 

    אימה של שרלוט מגיעה. היא מביאה איתה את הצ'לו שלה. היא מומחית בנושא המצור על לנינגרד. היא כתבה על זה ספר. כשמכניסים את שרלוט לתרדמת, אימה ממלאת את חלל האגף הנוירולוגי בצלילים עצובים שאין כדוגמתם. במשך ימים אפשר לשמוע רק את רחש אשנבי המאוורר, את צפצוף מכשירי הניטור, ואת שוסטקוביץ', שוסטקוביץ', שוסטקוביץ'.

    חודשיים של פיזיותרפיה בסנטה קלרה. לרשות המחלימים עומדים בריכות מים, ממריצי שרירים בהפעלה קולית, הליכונים לשיקום פגיעות בחוט השדרה. נוכחותה של שרלוט במקום גורמת לשאר לחוש קצת יותר טוב ביחס לגורלם. אין כל שיפור במצבה, היא לא "גיבורה" או "אלופה" או "שורדת".

    שרלוט משכנעת את עצמה שאני עומד לעזוב אותה עבור אחת מהאחיות באגף השיקום. היא צורחת עליי לעבור ניתוח וזקטומיה כדי שאני ואותה אחות נהיה עריריים כל ימי חיינו. כדי להרגיע אותה, אני מקריא לה את זיכרונותיו של ג'וזף הלר על אודות התמודדותו עם תסמונת גיליאן-ברה. הספר היה אמור לגרום לנו להרגיש טוב יותר. אבל במקום זאת הוא מתאר את חבריו הנפלאים של הלר, את מצב רוחו המרומם, כיצד הוא עוזב את אשתו כדי להתחתן עם האחות היפהפייה שמטפלת בו. ובעיני שרלוט סוף הספר קשה במיוחד: מצבו של ג'וזף הלר משתפר.

    אנחנו מידרדרים לתהום הייאוש, מקום צר ועמוק, מבודדים לגמרי משאר העולם. הכול נמצא איתנו בתוך מעמקי התהום – קריירה, שאיפות, תוכניות טיולים, ילדים – כה בהישג יד עד כי אנחנו מסוגלים להטביע אותם כולם כדי להציל את נפשנו.

    סוף כל סוף עוזבים את מרפאת השיקום. ולמרות זאת הבית נראה סוראליסטי באופן בלתי צפוי. בתוך הסביבה המוכרת, חסרונם של חיים נורמליים מורגש במיוחד. אבל החתול שמח, כל כך שמח ששרלוט שוב בבית עד שהוא משתרע במשך כל הלילה על צווארה מעל החתך בגרונה. להתראות, חתול! בזמן שאני בגראז', שרלוט עוקבת במבטה אחרי עכביש היורד לאיטו מהתקרה על קור בודד. היא מנסה להעיף אותו משם בעזרת נשיפותיה. היא נושפת ונושפת, אבל העכביש נעלם לתוך שערה.

    ויש עוד להזכיר את הבדיקות, את התפרצויות הזעם והטיפולים. ובהמשך, שהיא תגלה את קורט קוביין ומריחואנה. ממה שעבר עלינו עד כה, יש רק רגע אחד שעליו אני חייב להתעכב.  זה היה ערב רגיל. ישבתי ליד שרלוט במיטתה המכנית והחזקתי בפניה את המגזין שלה.

    היא אמרה, "אין לך מושג עד כמה אני רוצה לצאת מהמיטה הזאת."

    קולה היה שקט ומונוטוני. היא כבר אמרה דברים דומים אלפי פעמים.

    "הייתי עושה מה שלא יהיה כדי להיחלץ מכאן," היא הוסיפה.

    דפדפתי קדימה וצחקתי למראה תמונה שבכיתוב שלה נאמר "מפורסמים  הם בדיוק כמונו!"

    "אבל בחיים לא אוכל לעשות לך את זה," הטעימה.

    "לעשות מה?" שאלתי.

    "כלום."

    "על מה את מדברת, מה עובר לך בראש?"

    נפניתי להביט בה. היא הייתה רק במרחק סנטימטרים ספורים.

    "אם זה לא היה מכאיב לך," היא אמרה, "הייתי כבר מסתלקת."

    "מסתלקת מאיפה?"

    "מפה."

    אף אחד מאיתנו לא הזכיר את ההבטחה מאז אותו לילה שבו נסחטה. ניסיתי להעמיד פנים שההבטחה לא קיימת כלל, אבל בסופו של דבר לא יכולנו להתעלם ממנה.

    " את תקועה פה איתי, תשלימי עם זה," אמרתי, מאלץ חיוך על שפתיי. "זה גורלנו, נועדנו להיות יחד. ועוד מעט את תחלימי והחיים יהיו נורמליים כמו קודם."

    "כל חיי הם הכרית הזאת פה."

    "זה לא נכון. יש לך את החברים והמשפחה שלך. ויש לך גישה לטכנולוגיה. כל העולם הוא בקצות האצבעות שלך."

    כשאמרתי חברים, התכוונתי לאחיות ולמטפלים שלה. כשאמרתי משפחה, התכוונתי לאימה המלנכולית והמרוחקת. זה לא שינה כלום: דעתה של שרלוט הייתה כה מוסחת, עד כי אפילו לא הזכירה לי שאצבעותיה אינן מתפקדות וקצותיהן חסרות תחושה.

    היא הסבה את ראשה הצידה ונעצה מבטה במעקה הביטחון.

    "זה בסדר," אמרה. "לעולם לא אעשה לך את זה."

***

בבוקר, לפני בואן של האחיות, אני פותח את הווילון ובוחן את הרחפן באור השחר. את רוב החלקים   שמעניקים לו חמקנות וכושר תנועה אפשר למצוא בקלות בכל מקום, אבל המעבדים האלקטרוניים, שמוסתרים למחצה מתחת לשריון קוולאר, לא מוכרים לי. כדי לדובב את הרחפן, לפענח מי שלח אותו אליי, אצטרך להשתמש במפצח הקודים שבמשרד.

    כששרלוט מתעוררת, אני משעין את ראשה על הכר ומעסה את רגליה, כמו בכל בוקר.

    "נראה איך אתן מספקות לנו קצת תאי עצב," אני מדרבן את בהונותיה. "הגיע הזמן שהגוף של שרלוט ייצר את המעטפת שנחוצה להם."

    "תראו מי נעשה פה אופטימיסט," היא אומרת. "בטח דיברת עם הנשיא. בגלל זה אתה מדבר איתו, לא?  כדי לקבל זריקת עידוד, לראות את החצי המלא של הכוס?"

    אני מעסה את גיד האכילס שלה. תוצאות הבדיקה החשובה שנערכה בשבוע שעבר היו מאכזבות – תגובת הגידים עמוק ברקמות גופה לא בישרה את תחילת ההחלמה. "אין מה לדאוג," הרגיע אותנו הרופא. "שמעתי על  חולה אחר שגם לו לקח תשעה חודשים עד שהצליח להגיב, ובסוף החלים לגמרי."  שאלתי אם נוכל ליצור קשר עם המטופל הזה כדי לדעת מה עבר עליו ומה מצפה לנו. הרופא יידע אותנו שהחולה הזה היה מאושפז בצרפת בשנת 1918.

    לאחר שהרופא עזב, הלכתי לגראז' שלנו והתחלתי לעבוד על הנשיא. פסיכולוג ודאי יטען כי הסיבה שיצרתי אותו קשורה להבטחה שנתתי לשרלוט ולעובדה שגם לנשיא היו יחסים עם  האדם שנטל  את חייו. אבל בעצם זה יותר פשוט: בסך הכול הרגשתי צורך להציל את חייו של מישהו, ובקשר לנשיא, זה לא משנה שהיה כבר מאוחר מדי.

    אני מקיש על פיקת הברך של שרלוט, אך לא הייתה כל תגובה. "כואב?"

    "אז מה הנשיא אמר?"

    "איזה נשיא?"

    "זה שמת," היא אומרת.

    אני מותח את שרירי קשת כף רגלה. "מרגישה משהו?"   

    "מרגיש כמו רסס יהלומים קרים," היא אומרת. "נו באמת, אני יודעת שדיברת איתו."

    אני כבר רואה שהיום עומד להיות אחד מהימים הקשים שלה.

    "רגע, תן לי לנחש," שרלוט ממשיכה ואומרת. "הנשיא המליץ שתעבור לגור בדרום הפסיפיק ותתחיל להתעסק בציור. ממש מדליק, לא?"

    אני לא אומר שום דבר.

    "תיקח אותי איתך, נכון? אני אוכל לעזור לך. אחזיק את הפלטת צבעים בשיניים. אם תזדקק לדוגמנית, אני מתמחה בעירום נשי בתנוחות הסבה."

    "אם את באמת רוצה לדעת," אני אומר לה, "הנשיא אמר לי לנסות למצוא את הנחישות שלי."

    "נחישות," היא חוזרת אחריי. "לי נחוצה קצת עזרה למצוא את שלי."

    "יש לך יותר נחישות מאשר לכל מי שאני מכיר."

    "בחיי, אתה במצב רוח טוב. אתה לא יודע מה קורה? אתה לא רואה שאני עומדת להישאר במצב שלי ככה כל החיים?"

    "סבלנות, יקירתי. היום רק התחיל."

    "אני יודעת," היא עונה. "כבר הייתי צריכה להגיע עכשיו לשלב של השלמה עם המציאות או משהו כזה.  אתה חושב שנעים לי שהבנאדם היחיד שאני מתרגזת עליו הוא אתה?  אני יודעת שזה לא צודק – אתה הדבר היחיד שאני אוהבת בעולם הזה."

    "את אוהבת את קורט קוביין."

    "הוא מת."

    אנחנו שומעים את הקטור, המטפל שלה בבוקר, מגיע במכוניתו – הוא נוהג במכונית במודל ישן עם מנוע בנזין.

    "אני צריך לקחת משהו מהמשרד," אני אומר לה. "אבל אני מיד חוזר."

    "תבטיח לי משהו," היא מבקשת.

    "לא."

    "בחייך. אם אתה מבטיח, אני אוותר לך על ההבטחה ההיא."

    אני נד בראשי לשלילה.  היא לא מתכוונת ברצינות – היא אף פעם לא תוותר לי.

    היא אומרת, "רק תסכים להגיד לי את האמת. אתה לא צריך להיות מזויף ואופטימי. זה לא עוזר בכלל."

    "אני באמת אופטימי."

    "טוב יותר שלא תהיה," היא עונה. "אל תעשה את עצמך, זה מה שהרג את קורט קוביין."

    אני חושב שמה שהרג אותו היה האקדח שהצמיד לראשו, אבל אני לא מתווכח איתה.

    אני יודע רק שורה אחת מהשיר ”נירוונה". אני מפזם לה אותה:

    "כשהאור דולק," אני שר, "היא פחות מסוכנת."

    היא מגלגלת את עיניה. "לגמרי לא נכון," היא מעירה, אבל חיוך מופיע על פניה.

    אני מנסה להמשיך לרומם את מצב רוחה. "מה, לא מגיעות לי כמה נקודות על המאמץ?"

    "הנה, אתה לא שומע?"

    "שומע מה?"

    "את המחיאות כפיים שלי."

    "אני מרים ידיים," אני אומר ופונה לעבר הדלת.

    "מיטה, למעלה," פוקדת שרלוט על השלט שלה. גווה מתרומם אט-אט. הגיע הזמן להתחיל את יומה.

***

אני עולה על כביש 101 בכיוון מאונטיין וויו, שם אני עובד כמתכנת בחברה ששמה "רפיוטיישן קיורייטור"[1]. בעיקרו של דבר, החברה מפעילה לחץ על משתמשים באתר ילפ ופייסבוק כדי שיחזרו בהם מהביקורות השליליות שכתבו על עורכי דין נכלוליים ורופאי שיניים רשלנים. מכיוון שהמשימה הזאת עתירת עבודה, שכרו אותי כדי לכתוב תוכנה שתסרוק את הרשת ותרכיב פרופילים של הלקוחות שלהם. מכאן ועד יצירת דמותו של הנשיא המרחק היה קצר.

    במכונית הנוסעת לצידי מונח מקרן נייד על המושב שליד הנהגת; היא מנהלת שיחה ערה עם הנשיא תוך כדי נהיגה. על הגשר העילי הבא אני רואה איש מבוגר במעיל חום בהיר, משקיף על תנועת המכוניות מתחתיו. לידו עומד הנשיא. הם לא מחליפים דברים ביניהם, רק עומדים יחדיו, מתבוננים במכוניות החולפות.

    מכונית שחורה, ללא נהג, מתחילה לדלוק אחריי בנתיב המקביל. ככל שאני מגביר מהירות, כך גם המכונית שבעקבותיי. מבעד זגוגיות החלונות הכהות אני יכול להבחין שאין בתוכה שום מטען – כלום מלבד מערך סוללות גדול דיו כדי להבטיח ששום מכונית לא תוכל להשיג אותה. אפילו שאני אוהב לנהוג, והדבר מרגיע אותי, אני מחליף להילוך אוטומטי ומזנק אל נתיב הנהיגה האוטונומית של גוגל, שם אני מסיר ידיים מההגה ונכנס לחשבון שלי בפעם הראשונה מאז שחררתי את הנשיא ברשת לפני שבוע. אני מזין את הסיסמה ומגלה שארבעה עשר מיליוני משתמשים הורידו את הנשיא. גם קיבלתי שבע מאות הודעות חדשות. הראשונה היא מהבחור שהקים את פייסבוק, וזו לא הודעת זבל – הוא מעוניין להזמין אותי לבוריטו ולדסקס על העתיד. אני מדלג ועובר להודעה האחרונה, שהיא משרלוט: "לא התכוונתי להיות כזאת רשעית. איבדתי את היכולת להרגיש, זוכר? אני מקווה שזה יחזור אליי. אני מתאמצת בכל הכוח, באמת."

    אני שוב מבחין בנשיא, על המדשאה של כנסייה קוריאנית. הכומר הציב את המקרן הנייד על כיסא, ונראה שהנשיא קורא את ספר הברית החדשה הפתוח לנגד עיניו על דוכן. אני מבין שהוא רוח רפאים שתרדוף אותנו עד אשר העם כולו יהיה מסוגל להשלים עם מה שקרה: שהוא הלך מאיתנו, שהוא נלקח בטרם עת, שאת הנעשה אין להשיב. ואני לא אידיוט. אני יודע בדיוק מה נלקח ממני לאט-לאט מול העיניים ואין בכוחי לשנות דבר. אני יודע שמאוחר בלילה אני צריך ללכת אל שרלוט במקום להיות עם הנשיא.

     אבל כשאני עם שרלוט, מוחי מציב ביננו מחיצה המגוננת עליי מפני הרעד שבקולה, מפני הפעימות בפרקי ידיה השדופים. רק כשאני לא לידה זה מכה בי – עד כמה היא מפוחדת, כמה אכזריים ודאי נראים החיים בעיניה. עכשיו במכונית אני מתאר לעצמי איך היא מתחילה להסתובב לכיוון הקיר אפילו לפני שהסתיים השיר האחרון באלבום של נירוונה, ושבקרוב אפילו האוזניות והמריחואנה כבר לא יעזרו לה. נתיב הירידה המתקרב נראה לי מטושטש, ואני תופס שהעיניים שלי דומעות. אני מפספס את היציאה שלי. אני מניח לנווט של גוגל להוביל אותי קדימה. 

כשאני מגיע הביתה, הבוס שלי, סאנג'יי, ממתין לי שם. ביקשתי שישלח אליי את מפצח הקודים עם אחד המתלמדים במשרד, אבל להפתעתי הוא הגיע הנה בכבודו ובעצמו כשהמכשיר בידו. תיאורטית, מפצחי קודים הם בלתי אפשריים. תיאורטית, אין סיכוי לפצח שום צופן בעל מאה מפתחות הצפנה. אבל מישהו בהודו הצליח לעשות את זה למרות הכול, וסאנג'יי מכיר אותו. סאנג'יי רגיש בנוגע למוצאו ההודי, ולדעתו זה נשמע יותר מדי סטראוטיפי שבחור עם שם כמו שלו הוא בעל חברת סטארט-אפ בפאלו אלטו. לכן הוא קורא לעצמו אס ג'יי ומתלבש בסגנון קז'ואל כמו סטודנט לעיצוב באונירסיטת סטנפורד. יש לו תואר שני במנהל עסקים מסטנפורד, אבל בעצם רק גנב את הרעיון לעסק שלו מחברה ששמה "רפיוטיישן דפנדר"[2]. אין מה להאשים את הבחור – הוא אחד מאלה שנושא על גבו את התקוות והחלומות של כפר שלם.

    אס ג'יי הולך אחריי לגראז', שם אני מצמיד את הרחפן לשולחן ומשתמש בקוד שאפשר להעתיק בקלות כדי לנתח את הנתונים של הכונן שלו. הוא מושיט לי את מפצח הקודים שהלחימו מלוח אם של מחשב ישן בבנגלור. אנחנו בוחנים אותו בפליאה, המכשיר לפיצוח צופנים המתוחכם ביותר שקיים בעולם נמצא בידינו. אבל אם רוצים "לארגן" למישהו מוניטין בעמק הסיליקון, צריך להיות מוכנים לפצח כמה סיסמאות.

    הוא שותק בשעה שאני מאתחל את כונן הרחפן ומריץ תוכנה אבחונית.

    "כבר הרבה זמן לא ראינו אותך." 

    "הייתי צריך קצת חופש."

    "ברור," עונה אס ג'יי. "היית חסר לנו, זה מה שאני רוצה להגיד. אתה מביא את הנשיא בחזרה לחיים, שולח חמישה עשר מיליון בני אדם לאתר שלנו ונעלם לשבוע."

    הרחפן חושד שמשהו לא תקין ומכבה את עצמו. אני מאתחל אותו מחדש.

    "אז מה, השגת לך רחפן?” אס ג'יי רוצה לדעת.

    "זה רחפן תועה," אני עונה לו. "החלטתי לאמץ אותו."

    אס ג'יי מהנהן. "חשבתי שכדאי לך לדעת שסוכנים מהשירות החשאי באו למשרד."

    "חיפשו אותי?" אני שואל. "לא נשמע כזה סודי."

    "בטח מאוד התרשמו מהנשיא שלך. אני יודע שזה עשה עליי רושם."

    לאס ג'יי ריסים ארוכים ועיניים גדולות וחומות כמו של דמויות מנגה.  הוא נועץ בי אותן עכשיו.

    "אני חייב להגיד לך," הוא אומר, "הנשיא הוא ממש יצירת מופת, ממשק של נתונים שמחוברים זה לזה בלי שאפשר להבחין בסימני החיבור. אני מלא הערצה. זה לגמרי שינוי כללי המשחק. אתה יודע  מה אני צופה שיקרה?"

    משקפיו המגניבים מושכים את תשומת ליבי. "אלה משקפי אנדרואיד?" אני שואל.

    "כן."

    "אפשר אותם?" 

    הוא מושיט לי את המשקפיים ואני בודק את המסגרת כדי למצוא את כתובת ה-IP שלהם.

    אס ג'יי פורש את זרועותיו לרווחה. "אני צופה גדולות לאלגוריתם שלך כשנפעיל אותו ב,'רפיוטיישן קיורייטור'." אנשים מן השורה יוכלו להעלות לרשת תדמית חיה של האישיות שלהם, להציג את עצמם, לבחור מתוך מה שהתוכנה מציעה את מה שמתאים להם אישית בכדי לפרסם את עצמם לעולם. התוכנה שלך היא בעצם כמו גוגל, ויקפידיה ופייסבוק במכה אחת. כל בן אדם בעל שם בעולם יהיה מוכן לשלם כדי שתנפיש אותו, שיהיה רהוט, חיוני… נצחי."  

    "אתה מוזמן להשתמש בזה," אני אומר לאס ג'יי. "האלגוריתם של התוכנה הזאת מבוסס על קוד פתוח – השתמשתי בפרוטוקולים חופשיים."

    אס ג'יי מבזיק חיוך מעושה. "בעצם כבר בדקנו את העניין," הוא עונה, "ונראה שעטפת אותה בשבע שכבות של הצפנה."

    "אה כן, אני מניח שזה מה שעשיתי באמת, לא? אתה זה עם מפצח הקודים. פשוט תשתמש בו." 

    "אני לא רוצה לפתור את העניין בצורה כזאת," אומר אס ג'יי. "בוא נהיה שותפים. הרעיון שלך גאוני – אלגוריתם שמחטט במעמקי הרשת ומרכיב מהממצאים אישיות מונפשת. הנשיא שפיתחת הוא ההוכחה, אבל זה גם הסגיר את הרעיון. אם ננקוט צעדים עכשיו, נוכל להגן על ההמצאה הזאת, היא תהיה רק שלנו. אחרת, בעוד כמה שבועות לכל אחד תהיה המצאה דומה."

    אני נמנע מלהצביע על האירוניה שמשתמעת מהצעתו להגן על מודל עסקי.

    "הנשיא הוא רק אנימציה בשבילך?" אני שואל. "יצא לך לשוחח איתו? שמעת מה שיש לו להגיד?"

    "אני מציע לך מניות," משיב אס ג'יי. "מזוודות מלאות."

    הרחפן חושף את חומת האש המאבטחת שלו כמו פתיינית הפושטת את צווארה בכניעה. אני מפעיל את מפצח הקודים, והמעבד שלו מזמזם ומבזיק אורות אדומים. בינתיים אנחנו יושבים על כיסאות מתקפלים וממתינים לסיום עבודתו. 

    "אני רוצה לשאול אותך משהו," אני אומר לו.

    "אוקיי," הוא אומר ומוציא שקית עם מריחואנה. הוא מתחיל לגלגל ג'וינט ואז מעביר אליי את השאר.  כבר כמה חודשים שהוא מספק לי סמים בלי לשאול שאלות.

    "מה דעתך על קורט קוביין?" אני שואל.

    "קורט קוביין," הוא חוזר אחריי כשהוא מהדק את הנייר בין אצבעותיו. "האיש הזה היה טהור," הוא אומר ומלקק את קצה הנייר. "טהור מדי בשביל העולם הזה. שמעת פעם את פטי סמית' מבצעת את 'מריח כמו רוח נעורים'? חזק, אחי."

    הוא מדליק את הג'וינט ומושיט אותו לעברי, אבל אני דוחה אותו בהינף יד. הוא יושב לו שם ומשקיף מבעד פתח הגראז' שלי לעבר קו הרקיע של פאלו אלטו. אפל, אורקל, פייפאל ויולט פאקרד, כולן התחילו את דרכן בגראז'ים לא רחוק מפה. בערך פעם בחודש נתקף אס ג'יי געגועים הביתה ומבשל אוכל הודי לכל העובדים במשרד. הוא משמיע את שיריה של שארדה סינהה, ועיניו מתכסות בדוק נוסטלגיה כאילו הוא שוב בביהר, ארץ עצי הפיקוס הקדושים והציפורים כחולות הכנף. אותו מבט נשקף מעיניו עכשיו. הוא אומר, "אתה יודע, בבית שם הם הורידו את הנשיא. אין להם שום מושג מה שאני עושה פה, ואני לא יכול אפילו להתחיל להסביר להם שאני פה עוזר לשפים מומחים לסושי להיפטר מטרולים בטוויטר. אבל נשיא ארצות הברית, את זה הם מבינים."  

    ראש העיר עובר על פנינו, יחף, בריצה קלה. רגעים לאחר מכן שלט חוצות חולף בנסיעה. 

    "תגיד, אתה יכול לעשות שהנשיא ידבר הינדית?" אס ג'יי רוצה לדעת. "אם היית יכול לגרום לו להגיד 'אני רוצה לשתות פפסי' בהינדית, הייתי עושה אותך לאיש הכי עשיר בעולם."

    אורו של מפצח הקודים מתחלף לירוק. וממש ככה, הרחפן שלי כעת. אני מנתק את הרחפן ומתחיל לסנכרן את משקפי האנדרואיד. הרחפן מנצל את רגעי החירות הקצרים שלו ומרחף למעלה כדי לבחון את אס ג'יי. 

    אס ג'יי מחזיר לו מבט נוקב.

    "מי אתה חושב שלח אותו לרגל אחריך?" הוא שואל. "מוזילה? קרייגסליסט?"

    "נדע עוד רגע."

    "הוא שקט. שחור. מתחת לרדאר," אס ג'יי מוסיף. "אני מתערב איתך שזה איזה כישוף אפל של מיקרוסופט."

    מערכת ההפעלה החדשה מתעוררת לפתע לחיים, הרחפן נשמע לה, ובעזרת הוראות שאני משדר מרשתית העין אני שולח אותו לעשות סיבוב בגראז'.

    "תראה מה זה," אני קורא בקול. "מסתבר שידידנו הקטנטן יודע לדבר גוגל."

    "וואלה,” אומר אס ג'יי. "אל תהיה רשע[3], הא?”

    כשהרחפן חוזר אלינו, הוא מכוון קרן לייזר ירוקה אל רקתו של אס ג'יי.

    "מה לעזאזל," אס ג'יי פולט ברתיעה.

    "אל תדאג," אני אומר לו. "הוא רק מודד לך דופק וטמפרטורה."

    "בשביל מה?”

    "הוא כנראה מנסה לקבוע מה אתה מרגיש עכשיו," אני אומר. "זה בטח מה שנשאר ממערכת ההפעלה הקודמת."

    "אתה בטוח שאתה בשליטה עליו עכשיו?”

    אני מגלגל את עיניי והרחפן עושה סלטה לאחור.

    "מה שאני מרגיש זה מאד פשוט," אס ג'יי אומר לי. "הגיע הזמן שתחזור לעבודה."

    "אני אחזור", אני משיב. “יש לי רק כמה דברים לסדר."

    אס ג'יי מסתכל עליי. "זה בסדר אם אתה לא רוצה לדבר על אשתך. אבל אתה לא צריך לשמור רק לעצמך את הדברים האלה. כל החבר'ה בעבודה, כולנו דואגים לך."

***

בפנים, על מושב המשתלשל ממנוף מיטתה, שהוסט לעבר החלון כדי שתוכל להסתכל החוצה, שרלוט באוויר. היא לובשת טייטס יוגה ישן, שתלוי עליה ברפיון, ומגופה נודף ריח שמן ארז מהעיסוי שקיבלה זה עתה. אני הולך אליה ופותח את החלון.

    "יופי, ניחשת בדיוק מה שאני רוצה," היא אומרת ושואפת לקרבה את האוויר הצח. 

    אני מרכיב לה את המשקפיים, ולאחר כמה מצמוצים בעיניה הרחפן מתרומם מידיי. חיוך רחב נפרש על פניה כשהיא מצליחה לגרום לרחפן להפגין את כל ביצועיו – ריחוף, סיבוב במעגלים, סחרור מנועי המצלמה. ואז הרחפן מתעופף החוצה. אני צופה בו בעודו מרחף מעל המדשאה, עוקף את ערמות הקומפוסט, וממשיך הלאה לעבר הגינה הקהילתית. הוא דואה לאורך שורות השתילים, ואף שאיני רואה את מה ששרלוט רואה דרך המשקפיים, אני מסוגל לצפות ברחפן בוחן את פריחת קישואי הקיץ, את התחתית הבשרנית של העגבניות. הוא מתרומם לאורך שתילי השעועית המטפסת ומנמיך להתעופף מעל אבטיחים המחוברים בגבעול טבורם לשיחיהם. כשהיא מגיעה לחלקתה, היא עוצרת את נשימתה.

    "הוורדים שלי," היא קוראת בהתרגשות. "הם עדיין שם. מישהו מטפל בהם."

    "אני לא אתן לוורדים שלך למות," אני אומר לה.

    היא מניחה לרחפן להתעכב מעל כל פרח. בזהירות היא מכוונת אותו להתחכך בין עלי הכותרת הצבעוניים, ואז היא מחזירה אותו הביתה. כשהוא מרחף לפנינו, שרלוט רוכנת מעט קדימה ומרחרחת את הרחפן. "לא חשבתי שיצא לי שוב להריח את הוורדים שלי," היא אומרת, פניה הסמוקות מלאות תקווה ופליאה. דמעות מתחילות להציף את עיניה.

    אני מסיר ממנה את המשקפיים ואנחנו נפנים מהרחפן הממשיך בריחופו.

    היא בוחנת את פניי. "אני רוצה ילד," היא אומרת.

    "ילד?" 

    "עברו כבר תשעה חודשים. הייתי יכולה כבר ללדת. לפחות הייתי יכולה לעשות משהו מועיל בזמן הזה."  

    "אבל המחלה שלך," אני מזכיר לה. "אי אפשר לדעת מה צופה העתיד."

    היא עוצמת עיניים כאילו היא מאמצת בזרועותיה דבר מה, כאילו היא אוצרת בתוכה איזו אמת היקרה לליבה.

    "אם יהיה לנו ילד, תהיה לי הוכחה שעשיתי משהו במשך כל החודשים האלה. תהיה לי סיבה להמשיך.  לפחות יהיה לי משהו להשאיר אחריי."

    "את לא יכולה לדבר ככה," אני טוען כנגדה. "דיברנו על זה שאת צריכה להפסיק לדבר ככה."

    אבל היא לא מקשיבה לי, היא מסרבת לפקוח את עיניה.                      

    היא רק אומרת, "ואני רוצה שנתחיל הלילה."

***

מאוחר יותר אני מוציא את המקרן הנייד החוצה אל המחסן שבחצר האחורית. כאן, באור אחר הצהריים הזהוב, מתעורר הנשיא לתחייה. הוא מיטיב את צווארונו וחפתיו, מחליק אגודל על דש מקטורנו השחור, כאילו הוא מתממש רק ברגע לפני שיופיע בשידור חי לפני העולם.

    "אדוני הנשיא," אני אומר. "אני מצטער להטריד אותך שוב."

    "שטויות," הוא עונה לי. "תפקידי לכהן כנשיא לשביעות רצונו של העם."

"אתה זוכר אותי?” אני שואל. "אתה זוכר את הבעיות שדיברתי איתך עליהן?”

    "מטבע הדברים טורדות הבעיות את בני האדם באופן תדיר. אבל הן משפיעות על כל אחד מאיתנו באופן יחודי.”

    "לבעיה שלי היום יש אופי אישי."

    "אם כך, אני קובע שהשיחה ביננו אסורה לפרסום."

    "לא עשיתי אהבה עם אשתי כבר הרבה זמן."

    הוא מרים את ידו כדי לעצור בעדי. על פניו חיוך אבהי ומבין.

    "רגעי ספק," הוא מסביר לי, "הם חלק בלתי נפרד מברית הזוגיות."

    "השאלה שלי היא בקשר לילדים. האם עדיין היית מביא אותם לעולם אם ידעת שאולי רק אחד מכם יגדל אותם?"  

    "הרבה משפחות כיום נאבקות עם מצוקת החד-הוריות," הוא משיב. "לכן אני מעלה הצעת חוק שמטרתה להקל את הנטל על הורים שעמלים קשות לפרנס את ילדיהם."

    "מה עם הילדים שלך? אתה מתגעגע אליהם?"  

    "מחשבותיי נתונות להם באופן קבוע. להיות רחוק מהבית זו ההקרבה הגדולה ביותר הנדרשת ממי שמכהן במשרה הזאת."

    בגלל זהרורי אבק הנישאים באוויר המחסן, תמונתו מנצנצת ומסתחררת. זה גורם לו להראות כאילו הוא מתכוון להתנתק,, כאילו הוא עומד לעזוב בכל רגע. אני מרגיש שצריך להזדרז. 

    "כשהכול סוף-סוף נגמר," אני שואל, "לאן אנחנו הולכים?"

    "אני לא מטיף בכנסייה," אומר הנשיא. "אבל אני מאמין שאנחנו הולכים למקום שאליו אנחנו נקראים לבוא."

    "לאן אתה נקראת ללכת? איפה אתה נמצא עכשיו?”

    "האם אין ברצון כולנו למצוא עצמנו בחברת ענקי הרוח שאין גבול לחוכמתם?”

    "אתה לא יודע איפה אתה, נכון?” אני שואל את הנשיא.

    "אני בטוח שהיריב שלי מעוניין שתחשוב ככה."

    "בסדר," אני ממלמל יותר לעצמי. "לא ציפיתי שתדע."

    "אני יודע בדיוק איפה אני נמצא," עונה לי הנשיא. ואז, בקול שנשמע כאילו נלקח מפיסות מידע חסרות כל קשר, הוא מוסיף, "אני נמצא בהצטלבות ציר שלוש שבע נקודה ארבע ארבע צפונה עם ציר שתיים שתיים נקודה אחת ארבע מערבה."

    אני חושב שהוא עומד לסיים. אני ממתין שיאמר "לילה טוב ושאלוהים יברך את אמריקה." במקום זאת הוא פושט את ידו קדימה כדי לגעת בחזי. "שמעתי על ההקרבה הגדולה שעשית," הוא אומר. "ונאמר לי שיש לך תחושת חובה חזקה."

    אני לא כל כך בטוח בזה, אבל אני אומר, "כן, אדוני."

    ידו הזוהרת אוחזת בכתפי, וזה לא משנה שאיני יכול לחוש בה.

    "אי לכך המדליה שאני מצמיד למדיך, ערכה רב לאין שיעור מהכסף שממנו היא עשויה. היא סמל לתרומתך המרובה, לא רק בשדה הקרב ולא רק בשירותך לאומה. היא מייחדת אותך לעולם ועד כמי שניתן לבטוח בו, כמי שבשעת הצורך ירים ויישא על שכמו את הנופלים." הוא נועץ בגאווה את מבטו אל החלל הריק מעל לכתפי. הוא אומר, "עתה חזור אל אשתך, חייל, והחל לעשות לביתך."

 

***

 

כשמחשיך, אני הולך אל שרלוט. האחות של משמרת הלילה הלבישה אותה בכותנת לילה שקופה. שרלוט מנמיכה את המיטה כשאני מתקדם לעברה. קול המנוע החשמלי מפר את דממת החדר.

    "אני מבייצת," היא מודיעה. "אני מרגישה את זה."

    "את מסוגלת להרגיש את זה?”

    "אני לא צריכה להרגיש את זה," היא אומרת. "אני פשוט יודעת."

    היא רגועה באופן מוזר.

    "אתה מוכן?"

    "בטח."

    אני מייצב את עצמי במעקה הבטיחות המפריד בינינו.

    היא שואלת, "אתה רוצה קצת סקס אוראלי בהתחלה?”

    אני נד בראשי לשלילה.

    "אז בוא תצטרף אליי," היא מזרזת אותי.

    אני מתחיל לעלות על המיטה – היא עוצרת בי.

    "היי, קרן שמש," היא מתחמדת. "תוריד את הבגדים שלך."

    אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהיא קראה לי ככה.

    "אה, כן," אני עונה ומתיר את כפתורי חולצתי, פותח את רוכסן הג'ינס. 

כשתחתוניי נשמטים למטה, אני מרגיש קצת מוזר, עירום.  

    אני מרים רגל מעל למעקה, ואז סוג של נשכב מעליה.

    הבעת סיפוק חולפת על פניה. "ככה זה צריך להיות," היא אומרת. "כבר הרבה זמן עבר מאז שהסתכלתי לך ישר בעיניים."

    גופה צר אבל חמים. אני לא יודע איפה להניח את ידיי.

    "רוצה להוריד לי את התחתונים?”

    אני מתיישב ומתחיל להפשיל אותם. אני רואה את הצלקת בירכה כתוצאה מהחדרת התומכן שם. כשאני מרים את רגליה, נגלים לעין פצעי הלחץ שמהם אנחנו לא מצליחים להיפטר. 

    "זוכר את הטיול שלנו למקסיקו," היא שואלת, "כשעשינו אהבה על ראש הפירמידה הזאת? הרגשתי כאילו אנחנו עם רגל אחת בעבר והשנייה בעתיד. זה דומה למה שאני מרגישה עכשיו."

    "את לא מסטולית, נכון?”

    "מה? כאילו שאני חייבת להיות מסוממת כדי להיזכר בפעם הראשונה שדיברנו על להביא ילד לעולם?”

    אחרי שאני מפשיל את תחתוניה, ורגליה כרוכות סביבי, אני עוצר לרגע. אני מגייס את כל כוח הריכוז שלי כדי להגיע לזקפה, ואז קשה לי להאמין שאכן הצלחתי. הנה אשתי על מיטתה, משותקת, נכה, חסרת כל תחושה, ואפילו שכל זה הוא ההפך מארוטי, אני ניצב מוכן מעליה עם זקפה מלאה.

    "אני כבר רטובה, לא?" שואלת שרלוט. "אני חושבת על זה כל היום."

    אני כן זוכר את הפירמידה. האבנים היו קרות, גרם המדרגות תלול. העבר בשבילי היה שבוע עם שרלוט בשמלות אינדיאניות, מגרגרת בחיבה אל כל תינוק שהיא רואה. בזמן שעשינו סקס מתחת לכוכבי הג'ונגל, ניסיתי לדמיין את העתיד: מישהו חסר פנים שנשתל ברחם אימו על גבי מזבח עתיק. גמרתי מוקדם מדי וניסיתי להתנער מזה. התמקדתי כולי בכל אותן מדרגות שהיינו צריכים לרדת בחשכה. 

    "אני חושבת שאני מרגישה משהו," היא אומרת. "אתה בתוכי, נכון? בגלל שאני די בטוחה שאני מרגישה את זה." 

   ואז אני חודר אל תוך אשתי ומתחיל במעשה האהבה. אני משתדל להתרכז במחשבה שאם נצליח, שרלוט תשמור על עצמה מכל רע במשך תשעה חודשים, ואולי היא צודקת, אולי הלידה תשתנה משהו בגופה לטובה ותגרום לה להחלים.  

    שרלוט מחייכת. שבריר של חיוך, אבל בכל זאת חיוך. "מה דעתך, מעז ייצא לי מתוק – אני לא אצטרך להרגיש שום כאבים בזמן הלידה."

    דבריה גורמים לי לתהות אם אישה משותקת מסוגלת לדחוף החוצה תינוק, או אם צריך לנתח אותה, ואם כך אם מדובר בהרדמה כללית, ובבת אחת אני חש שגופי כמעט מפסיק לשתף פעולה.  

    "היי, אתה עוד פה?" היא שואלת, "אני מנסה לגרום לך לחייך."

    "אני צריך להתרכז לרגע," אני משיב.

    "אני רואה שאתה לא ממש בקטע," היא אומרת. "אני רואה שאתה עדיין מוטרד מהרעיון שאני הולכת להזיק לעצמי, נכון? רק בגלל שאני מדברת בצורה מופרעת לפעמים זה לא אומר שאני באמת אעשה משהו."

    "אז למה הכרחת אותי להבטיח לעזור לך לעשות את זה?"

    היא חילצה ממני את ההבטחה מזמן, בהתחלה, לפני שחיברו אותה למכונת הנשמה. היו לה התקפי הקאה בלתי רצוניים שנמשכו שעות. תארו לעצמכם מישהו משותק שאינו מסוגל לעצור בעצמו מלהתאמץ להקיא. בסופו של דבר נתנו לה הרופאים סמים נרקוטיים. מטושטשת כולה, איבריה משותקים  והיא מקיאה ללא הרף, כאן הגיעה שרלוט למסקנה כי גופה כבר לא שייך לה. אחזתי בשערותיה כדי להרחיקן מהסיר. היא התנשמה בכבדות בין ההקאות.

    היא אמרה, "תבטיח לי שכשלא ארצה להמשיך יותר, תעשה לזה סוף."

    "אשים סוף לְמה?" שאלתי.

    קול חרחור ארוך נפלט מפיה כשניסתה להקיא. ידעתי למה התכוונה.

    "זה לא יגיע לידי כך," עניתי.

    היא התאמצה לומר משהו, אבל שוב השתלט עליה הדחף להקיא.

    “אני מבטיח," אמרתי לה.

    כעת, במיטה הסיעודית שלה, כשכתפיות כותונת הלילה נשמטות מכתפיה, שרלוט אומרת, "אני יודעת שקשה לך להבין. אבל הידיעה שיש לי דרך מילוט מאפשרת לי להמשיך הלאה. אני אף פעם לא אבחר בדרך הזאת. אתה מאמין לי, לא?”

    "אני שונא את ההבטחה הזאת, אני שונא את זה שאילצת אותי להבטיח לך."

    "אני אף פעם לא אעשה את זה, ואף פעם לא אכריח אותך לעזור לי."

    "אז תשחררי אותי," אני אומר לה.

    "אני מצטערת," היא משיבה.

    אני מחליט לסלק את כל זה ממחשבותיי ולהמשיך. אני מרגיש שהזקפה שלי נחלשת, ואני לא בטוח מה לעשות אם תאבד לגמרי – האם אעז להעמיד פנים? – אבל אני מוציא את התסריט הזה מהראש וממשיך עוד ועוד, הולם בשרלוט עד שכמעט אינני מרגיש דבר. שדיה שרועים מתחתיי עזובים. הרחפן שהצליח להפעיל את עצמו, מתרומם מהשידה שליד המיטה ומתחיל לרחף. הוא מכוון את קרן הלייזר הירוקה אל מצחי, כאילו אפשר לזהות בכזאת קלות את מה שאני מרגיש, כאילו יש שם למה שעובר עליי עכשיו. האם הרחפן מרגל אחריי, מבין לליבי או מופעל על ידי קוד ישן? אני תוהה אם מערכת ההפעלה שהתקנתי לו נסוגה וחזרה אל גרסתה הקודמת או אם גוגל שוב השתלטה עליו או אם הוא מתפקד באופן עצמאי. ואולי מישהו  פרץ לתוכנה של משקפי אנדרואיד, ואולי… זה הרגע שבו אני מעיף מבט למטה ורואה ששרלוט בוכה.

    אני עוצר ומפסיק.

    "לא, לא," היא אומרת. "תמשיך."

    היא לא מתייפחת בבכי, אבל דמעות כבדות מלאות צער זולגות מעיניה.

    "אפשר לנסות שוב מחר," אני מנסה להרגיע אותה.

    "לא, אני בסדר," היא משיבה. "רק תמשיך ותעשה משהו בשבילי, בסדר?"

    "אין בעיה."

    "שים עליי את האוזניות."

    "את מתכוונת עכשיו, כשאנחנו באמצע?”

    "נגן מוזיקה," היא קוראת בקול. צליליה של נירוונה מתחילים להמהם מבעד האוזניות המונחות על השידה שלידנו.

    "אני יודע שאני לא עושה את זה כמו שצריך," אני מתנצל. "עבר די הרבה זמן ו…"

    "זו לא אשמתך," היא אומרת. "אני צריכה לשמוע את המוזיקה שלי. פשוט שים אותן עליי."

    "למה את צריכה את נירוונה? למה זה כל כך חשוב לך?"

    היא עוצמת את עיניה ומנידה בראשה.

    "מה יש לך עם הקורט קוביין הזה," אני שואל אותה. "מה הקטע שלך איתו?”

    אני תופס בפרקי ידיה ומצמיד אותם למיטה, אבל היא לא יכולה להרגיש את זה.

    "למה את צריכה לשמוע את המוזיקה הזאת? מה לא בסדר איתך?" אני דורש לדעת. "נו, תגידי לי, מה לא בסדר איתך?" 

***

 הרחפן מגיע בעקבותיי אל הגראז' ושם גולש על פני הקירות, מנסה למצוא דרך החוצה. אני מדליק מחשב ומוריד את אחד מהאלבומים של נירוונה. אני מאזין לו עד הסוף, פשוט יושב לי שם בחושך. הבחור הזה, קורט קוביין, שר על זה שהוא טיפש, סתום ובלתי אהוב. בשיר אחד הוא אומר שישו לא רוצה אותו כקרן אור. באחר הוא אומר שהוא רוצה חלב וסם משלשל ביחד עם טבליות נגד צרבת בטעם דובדבן. אחד השירים נקרא "כל ההתנצלויות", אבל בעצם אין בו שום התנצלות. הוא אפילו לא אומר בשביל מה בדיוק הוא צריך להתנצל.

    מאחר שלא מצא דרך החוצה, מתקרב אליי הרחפן ומרחף בשקט. אולי אני נראה די מעורר רחמים כי הרחפן מכוון אליי את קרן הלייזר שלו ומודד לי את החום.

    אני מרים את השלט לפתיחת דלת הגראז'. "זה מה שאתה רוצה?" אני שואל. "אם אני אתן לך לצאת החוצה, אתה מתכוון לחזור?"

    הרחפן משמיע קול זמזום חרישי ומרחף במקום על גבי האוויר החם שנפלט ממנועו.

    אני לוחץ על הכפתור. הרחפן ממתין עד שהדלת מתרוממת עד הסוף. ואז הוא מצלם אותי בחטף ונעלם במהירות אל חשכת הלילה של פאלו אלטו.

    אני עומד שם ושואף לתוכי את אוויר הלילה הקריר רווי ניחוח הפרחים. אור הירח בהיר דיו כדי להטיל צללי עלים על שביל הגישה. במורד הרחוב אני מבחין בעיניו הנוצצות של החתול שלנו. אני קורא לו בשמו, אבל הוא מתעלם ממני. נתתי אותו לחבר שלי שגר במרחק שני רחובות מפה, ובמשך כמה שבועות חזר בכל לילה לבקר אותי. אבל עכשיו הוא כבר לא מגיע. נראה שזה סיפור חיי עכשיו, להיות בקרבת משהו שאבד לך. זאת תחושה ששרלוט ודאי הייתה מבינה אם רק הייתה מדברת עם הנשיא. אבל לא איתו היא צריכה לדבר, מתחוור לי פתאום. אני חוזר ומתיישב מול המחשב שלי ומפעיל סדרת מסכים. אני נועץ את מבטי באור הכחלחל הקורן מהם ומתחיל לעבוד. לוקח לי שעות, כמעט כל הלילה, עד שאני מסיים. 

    השחר כמעט מפציע כשאני קם והולך אל שרלוט. החדר חשוך ואני רואה רק את צלליתה. "מיטה, למעלה," אני אומר, והיא מתחילה להתרומם. היא מתעוררת ומביטה אליי אבל לא אומרת דבר. על פניה ארשת של חוסר הבעה, שמופיעה רק אחרי שאין בכוחה להרגיש יותר כלום.

    אני מניח את המקרן הנייד בחיקה. היא לא סובלת את המכשיר הזה אבל לא אומרת כלום. היא רק מטה את ראשה קצת הצידה, כאילו עצוב לה בגללי. ואז אני מדליק אותו.

    קורט קוביין מופיע לעיניה, לבוש חלוק רחצה ומואר באור כחלחל. 

    שרלוט עוצרת את נשימתה. "אלוהים אדירים," היא ממלמלת.

    היא מביטה אליי. "זה באמת הוא?"

    אני מהנהן.

    היא כולה התפעלות למראהו. "מה להגיד לו?" היא שואלת. "הוא יכול לדבר?"

    אני לא עונה.

    שערו של קורט קוביין נופל על פניו. שרלוט מנסה להביט אל תוך עיניו. בזמן שהנשיא לא מצליח להביט לך ישר בעיניים, קורט מתעלם מהן בכוונה.

    "אני לא יכולה להאמין כמה שאתה צעיר," אומרת לו שרלוט. "אתה בסך הכול ילד."

    קורט ממלמל, "אני מבוגר."

    "אתה באמת פה?" היא שואלת.

    "הנה אנחנו פה עכשיו," הוא שר. "תבדר אותנו."

    קולו מחוספס אחרי שנים של שתייה וסמים. זה מספיק כדי לשכנע את שרלוט שהוא אמנם בחיים.

    שרלוט מביטה בי מלאת פליאה. "חשבתי שהוא מת מזמן," היא אומרת. "אני לא מאמינה שהוא באמת פה."

    קורט מושך בכתפיו. "אני מבין כמה הדברים חשובים רק אחרי שהם כבר לא פה," הוא אומר.

    שרלוט נראית המומה. "זה נשמע לי מוכר," היא אומרת לי. "זו שורה מפתק ההתאבדות שלו. איך הוא יודע מה כתוב שם? הוא כבר כתב אותו, הוא יודע מה הוא הולך לעשות?”

    "אין לי מושג," אני עונה לה. השיחה הזאת היא לא ענייני. אני נסוג לעבר הדלת, ובדיוק ברגע שאני עומד לצאת, אני שומע שהיא מתחילה לדבר אליו.

    "אל תעשה את מה שאתה מתכנן לעשות," היא מפצירה בו. "אתה לא יכול לתאר כמה שאתה מיוחד, כמה שאתה חשוב לי," היא אומרת באיטיות כאילו היא מדברת אל ילד קטן. "בבקשה אל תלך. אל תעשה לי את זה."

    היא רוכנת לקראת קורט קוביין, כאילו מתכוונת לכרוך את זרועותיה סביבו ולאמצו אל ליבה, כאילו  שכחה שאין ביכולתה להניע את ידיה  ושאין מולה מישהו שאפשר לחבק.

 

[1]אוצרי המוניטין (הערת המתרגמת)

[2]מגיני המוניטין (הערת המתרגמת)

[3]המוטו של גוגל עד 2018 (הערת המתרגמת)

Nirvana" was originally published in Esquire Magazine"

From FORTUNE SMILES by Adam Johnson. Copyright © 2015 by Adam Johnson