בשנת 1909, במפנה המאות, או מה שמכונה 'תור הכסף' של הספרות הרוסית, כותבת זינאידה גיפיוס (אייקון ספרותי פמיניסטי שנשכחה שלא בצדק) סיפור קצר שמשלב בין תחומים שלכאורה אין כל קשר ביניהם: מחקר סוציולוגי על התאבדויות של אמיל דורקהיים שהתפרסם בסוף המאה ה-19, תיעוד מוקומנטרי (כל קטעי העיתונות המצוטטים בסיפור הם אמיתיים ולקוחים מעיתוני התקופה, כולל הדו-קרב שהתקיים בין שני משוררים שהוגדרו כסוג ז' על ידי המחברת – הגם שזיכרם השתמר בקנון הספרותי בהצלחה רבה יותר מזה של המחברת) ואלמנטים של מד"ב. רגע לפני שתהפוכות ומלחמות שוטפות את רוסיה וגיפיוס עצמה נדחקת מרוסיה אל חיי ההגירה (לא רעים, יש לומר, זינאידה גיפיוס ודמיטרי מרז'קובסקי, להבדיל מגולים רבים אחרים, דאגו לנדל"ן ורכוש בפריז מבעוד מועד והפכו למרכז החיים הרוחניים של הגולים הרוסים) מתארת גיפיוס את סנט פטרבורג של מטה, את העולב, הריקבון וחוסר התוחלת שפשו בכל, בעזרת דימוי שלקוח מרומן של ג. ה. וולס "האנשים הראשונים על הירח" – נמלי ירח. והתוצאה – פנינה מבריקה במיוחד.
תרגום: אולגה סונקין
20-1 בנובמבר, שנת 1909
בחודש שעבר פסעתי לי על גשר איזמיילובסקי,[1] לעת דמדומים. היה קר, ורוח נשבה. לא היו הרבה אנשים. לפתע פתאום קלטתי – משהו אפל זינק אל המעקה, התהפך מעליו בכבדות וצנח אל המים השחורים, שכבר קפאו.
מיד נשמעו צעקות, שריקות, אנשים התקהלו ורצו מהמדרכה מטה, לאנשהו, אל המזח הריק, אל הצריפים.
גם אני הלכתי. בזמן שנדחפתי, שמעתי: "הוציאו אותו. תפסו אותו במוט והוציאו."
והנה עומד לו בחורון על המדרכה, המים נוזלים ונוזלים ממנו, עיניו מכוסות לחלוטין בשערו, והוא מתנשף ורועד. הדמדומים היו אפורים והראות גרועה, אך התקרבתי. בחור צעיר מאוד, רזה, קטן.
השוטר לידו התעצבן ודחף אותו לאנשהו.
"הנה לך! לך, כבר, לך!"
"הכובע שלי…" – מלמל הבחור – "הכובע…"
"כן, רק את הכובע שלך נשאר עוד לדוג… שב כבר… היי, עגלה."
עגלון לא מרוצה אך כנוע, צץ מאיפשהו.
קולות כעוסים נשמעו בקהל. כולם היו נגד הבחור.
"אבל הכובע" – הוא התעקש ורעד – "בהן צדק… כבודו…"
"תראו אותו, גם כן! תראו מה זה, החיים נמאסו עליו!" – העיר בבוז איזה בעל מלאכה – "הנה לך ב'הן צדק'!"
גברת אחת צרחה:
"אדוני השוטר, מה איתך? קח אותו לבית חולים! הוא בלע מים לא מטוהרים, הוא יחטוף כולרה!"
השוטר, שאיבד את עשתונותיו סופית, דחף את הבחורון בגידופים אל העגלה, התיישב בעצמו, תוך ניסיון לשמור מרחק כמה שיותר גדול, והלם בגבו של העגלון.
הטבוע ניער את שערו הרטוב, מלמל משהו בחוסר אונים, כנראה את אותו הדבר, והם נסעו, בטלטלה, אל עבר האפלה האפורה.
הקהל התפזר ורטן.
"אין תהום גדולה מספיק עבורם!" – אמר הסוחר וירק – "איזה פשפש, ואפשר לחשוב! כמה מהומה. מה זאת האופנה החדשה הזאת?"
בחורה במטפחת הביעה התנגדות חלושה:
"אם הוא מאס בחייו…"
הסוחר רק נשף לעברה וירק שוב.
"אולי הוא מובטל, או איבד את הכסף של הבעלים." – הפטיר מישהו ביובש.
איש לא שם לב לכך. הכול התפזרו בשוויון נפש. עניין שבשגרה.
בעיני רוחי עוד עמדו פניו של הבחור. רטוב, מתנשף וממלמל על כובעו. איך זה שהוא לפתע פתאום החליט להתהפך מעל המעקה? ללא שום אזהרה – ולפתע התהפך.
מאותו הערב נמשכתי למתאבדים. התחלתי לנהל סטטיסטיקה שלהם, לפי העיתונים; התעמקתי בכל מקרה. אך לא הצלחתי להבין דבר. מדפים שלמים שלהם נפרשו בפניי, נחילים מהם. הסיבות כולן שונות – וכולן זהות, וכולן חסרות פשר כלשהו.
מה קורה להם טרם ההחלטה? מי הם? האם אפשר לנחש אותם?
באביב החולף סטודנט שהכרתי ירה בעצמו. ראיתי אותו מעט לפני כן, ובוודאות לא שמתי לב לשום דבר חריג. אחר כך אמרו חבריו שהוא כל הזמן "שקע במחשבות". אך הם משקרים, הוא לא "שקע במחשבות" כלל.
8 בנובמבר
מאז שהתחלתי לספור אותם – איבדתי את שלוותי. אפילו לעבוד איני מסוגל. הדבר הכי לא מובן זה שיש מהם ערמה גדולה כל כך. כזאת לא הייתה קודם לכן מעולם. את זה אני יודע, בדקתי. ואז – ה"סיבות". כלומר, היעדר "סיבות", משום שהנסיבות, שהם מציגים כ"סיבות" – הן פשוט נסיבות החיים. ותמיד הן היו. לפעמים טובות יותר, לפעמים טובות פחות. תמיד היו.
במיוחד זה התפשט בקרב עלמות, מהפשוטות. בולעות דליים של חומץ מרוכז. בעצם, בכל מקום הם רבים באותה מידה, פשוט על העלמות שומעים יותר.
משום מה עשתה עליי רושם מיוחד קטיה קבָּטיה . אין לי מושג למה דווקא היא. אפילו ביררתי עליה בבית החולים. הצילו אותה. היא החלימה. והצהירה שאין סיבות.
15 בנובמבר
אתמול בערב הלכתי לבסוף לליגובקה.[2] כפור – הנשימה נעתקת.
נדבקו אליי איזה שתיים, שתיהן במעילים קלילים. אפים אדומים.
"שמעו, חמודות שלי," – אמרתי להן – "שום תועלת לא תצא לכן ממני, אל תחשבו אפילו, אבל אם אתן רוצות לקפוץ לאיזה מקום להתחמם לחצי שעה, אפשר שאזמין אתכן לכוס תה."
הן נעמדו במקומן, לא מבינות. מתחת לפנס הבזיקו עיניים של איזה כובען צעיר. הוא נעצר והתבונן והקשיב בתשומת לב. פרצוף רגיל, צעיר ובריוני.
"מה אתכן? ובכן, כרצונכן. אני רק בשביל השיחה."
הן נשפו.
"מה אנחנו…"
"אם אתן רוצות – ניקח גם את בן הלוויה, אם זהו מכר שלכן."
הכובען התקרב.
הוא שאל בקולו הצונן.
"מה זה?"
חזרתי על הצעתי הרגילה, שנראתה להם בלתי-רגילה. פניתי ללכת, נמאס לי מכל זה.
"הנה יש כאן לא רחוק מקום, ניכנס ל'רקורד'," – אמרה לפתע אחת העלמות – "קפוא בחוץ. אפילו הגרון קפא. לאיזה דיבורים בדיוק אתה חותר?"
"באופן כללי" – התנערתי.
והוספתי בגסות רוח:
"מסקרן אותי למה אתן, טיפשות שכמותכן, מרעילות את עצמכן לשווא?"
העלמות פרצו בצחוק.
"לא חסרות טיפשות! אבל אנחנו אפילו לא מדמיינות לעשות דבר כזה!"
פנינו אל "רקורד". הכובען עקב אחרינו. בעצם לא היה אפשר אפילו לקרוא לו כובען, מאחר שעל ראשו התנוסס כובע סטודנטים מקומט ודהוי. אך ידעתי שהכובע הזה מסמל: "את בעליו לא יעזו לא להכניס למסבאה" – כפי שהסביר לי ילדון אחד כזה כבר מזמן.
התברר ש"רקורד" היא מסבאה רגילה למדי; מזוהמת במידה הראויה, אך לא לגמרי חורבה.
התיישבנו באולם המשותף. הזמנו תה. בכוונה לא הזמנתי להן בירה.
העלמות נראו דומות מאוד, שתיהן כחושות, אפרוריות וצעירות.
"אנחנו שתי חברות: וריה ודריה. ואת שמות הכינוי שלנו לא נגיד, כי אין למה."
"אתן מכירות אולי את קטיה קבטיה?" – שאלתי.
"למה אתה רוצה לדעת, אדוני?" – ענה בשאלה איש בכובע.
"סתם כך, לשם השיחה. הרי אמרתי שאני מתעניין בעניין אחד. אבל נניח לזה. ומהו שמך?"
"שמי? לא חסרים לי תארים. בין היתר, אגב, קוראים לי איבן-חאן. כך, בין כל היתר. על זה שיש לי הרבה נשים. וזהו ונקה המשומד[3] שלנו."
הסתובבתי. לא שמתי לב קודם לכן, שהלך אחרינו עוד אדם אחר, באותו כובע בדיוק, גמלוני, איטי; הלך ברכות חתולית, וכשהתיישב, הניח את שתי רגליו על מרצפת אחת.
"תה וסוכר."
"ברוך הבא," – אמרתי – "אתה מהיהודים?"
"לא, אלוהים ישמור!" – ענה חאן במקומו (ובאמת לא היה נראה כך) – "משומד משום שלאחר המהפכה נטבל ללותרניות, רצה להתחתן עם יהודייה. אבל לא הצליח לו."
המשומד פנה אליי במבט מסתורי.
"אתה, אדוני, אם זה מהעיתון ובקשר להרעלות, אז הבנות האלה לא בשבילך. אני מכיר גם את קטיה קבטיה, וגם הרבה אחרים."
"אתה משקר!" – צעקה וריה – "אתה לא מכיר את קטיה קבטיה. מָתָרָה מכירה אותה, היא מכירה אותה באמת! רק שהיא עכשיו, קטיה, לא מההולכים. היא חולה, ואספו לה כסף אחרי הבית חולים."
"את מבינה בכלל מה הקשר בין הדברים? מתרה מכירה! אני יכול להביא את המָתָרָה הזאת עכשיו! תרצה, אדוני, שאביא את מתרה?"
נופפתי לעבר המשומד.
"קודם כול, זה בכלל לא מהעיתון, אלא מתוך עצמי. ושנית, אני מבקש שתהיה יותר בשקט. אל תתעסק איתי יותר מדי, לא תראה ממני תועלת, כך שאין טעם לשקר הרבה. אם לא תדחה את ההיכרות, אכבד אותך במעט שיש, ותו לא. אם מי מכם מכיר את קטיה קבטיה או את המָתָרָה הזאת, אז תגידו להן. אקפוץ גם מחר לחצי שעה, נשתה תה."
זה מצא חן בעיני בני שיחי. הכנות.
"אביא את מתרה" – הכריז המשומד.
וריה ודריה השתנקו מצחוק:
"הו, רק תה ותה ערום! אפשר להתייאש מהתה!"
ואכן הן שתו אותו בהנאה. הבטחתי שבפעם הבאה אולי גם תהיה בירה.
העלמות פרפרו בעליזות ובחוסר פשר, כמו דרורות צעירות. לא הן, ולא ונקה-חאן וונקה המושמד לא נראו לי קרובים ל"ייאוש מהחיים". בשום פנים ואופן!
17 בנובמבר
אני מחזק קשרים. אתמול היית שוב ב"רקורד" ורק היום חזרתי משם.
אמש המשומד הביא את מתרה (קיצור של מָתְרוֹנָה, כנראה). עליזה, רזה ולא טיפשה. התחילה להתלונן בקול צלול על ה"חיים", אך רואים שאינה מקשיבה באמת למילים השגרתיות. נושא ידוע, מה כבר אפשר להוסיף.
"יום ככה ויום ככה, זה ברור. היום אני שבעה, וזהו, כל כולי פה. ואילו הרוזנים והדוכסים, אפשר לחשוב, בטח גם לא כולם מלקקים דבש."
"אדונים, וגברים בכלל, מעדיפים את האקדח, אם משהו לא לרוחם" – אמר ונקה-חאן בקול מהורהר – "ואילו אנחנו, שאסורה לנו נשיאת נשק חם, לרוב יותר בעניין של חבל. אחותךָ יותר בענייני חומץ. אבל כל זה חסר משמעות, במובן של התוצאה."
המשומד גיחך.
"חבל! גם כן דרך – להיחנק. אם הנסיבות יהיו דוחקות, אז, סלחו לי, שלא נדע – עדיף כבר להתנגש בדבר הראשון שיבוא."
"גם זה אפשר" – ענה חאן באדישות – "העניין פשוט. עדיף או לא עדיף, אבל במובן התוצאה חסר משמעות."
"איך בדיוק?" – לא הבנתי.
אבל לא קיבלתי הסברים.
מלבד שתי הדרורות האפרוריות – וריה ודריה – הייתה גם שלישית, ילדה ממש, דריה הכריזה עליה בחגיגיות:
"ליוּבּוֹטינְקָה. אחות שלה לקחה רעל."
"באמת? מתי?"
"כבר לפני שבוע" – ענתה ליובוטינקה ברצון – "גם אותי היא רצתה לפתות. 'למה לך' – אמרה לי – 'בכל מקרה לא תשרדי'. אני אמרתי: 'בסדר, עוד נספיק', והיא הייתה פה, והנה איננה. אני גם לקחתי אותה לבית חולים."
"ומה אז?"
"מה אז. אחר כך היא אמרה: 'טוב מאוד. רק כואב'."
"אז היא החלימה?"
"לאא, מתה. את זה היא אמרה אחרי טקס הטבילה."
מתרה זרקה עליי את מבטה:
"תגיד, אדוני, זה נכון שיש רעל כזה, שגם לא כואב? ואומרים שלא יקר?"
"יש. אשלגן ציאניד. לא מוכרים אותו. אבל למעשה, כל מי שעוסק בצילום משיג אותו בקלות."
לפתע כולם התעוררו לחיים: גם חאן, גם המשומד, והבנות – כולם באופן שווה.
"מה, באמת? ואיך הוא? אתה עוסק בצילום?"
אני חייב להודות שהופתעתי. ולא אמרתי להם שעסקתי קצת בצילום בקיץ.
הפעם, מלבד התה, הייתה לנו גם בירה, רק קצת. אני בכלל לא רציתי לקנות את הפטפוטים שלהם בכיבודים. וגם השיחות יצאו איכשהו לא מעניינות, בכל אופן, לא כמו שציפיתי. אולי אלו האנשים הלא-נכונים?
ובכל זאת גם היום דידיתי אליהם. שוב אותם האנשים, בלי מתרה. כבר רציתי ללכת, נמאס. לפתע הופיעה מתרה, ואיתה איזו בחורה גבוהה עד מאוד במטפחת.
"רצית להכיר אותה כל כך, הנה היא, קטיה קבטיה" – אמרה מתרה בגאווה – "בקושי רב שכנעתי אותה לבוא, לשיחה. היא חולה עכשיו. ומהמקומיים רק מעטים מאוד מכירים אותה. רק אני מכירה."
אבל כולם נשארו אדישים. רק אני הייתי… מרוגש איכשהו. אפילו התביישתי קצת.
"שלום, קטיה. תשתי תה?"
קבטיה התיישבה. היא הייתה גדולה, חיוורת, חסרת תנועה, אך חפה משמץ של קדרות.
"תה עם קוניאק?" – היא שאלה בקול עבה.
"אפשר גם עם קוניאק."
מתרה התערבה בשירותיות.
"הנה האדון פה מתעניין מזמן, מאיזו סיבה הרעלת את עצמך."
קטיה פזלה לעברי.
"אני, מה אני… הרבה שאלו אותי."
ליובוטינקה הצטרפה.
"תראו אותה, עכשיו בטח את עשירה, אספו לך בבית חולים כסף. עכשיו זה להרבה זמן. אבל נטליה מתה באביב, קפצה מהחלון. ז'קט חדש, אבל חדש לגמרי, גנבו לה. ברור, מעצבן."
"לא, ובכן" – שוב אמרה קבטיה – "אני רק…"
"מהחיים" – הסבירה מתרה – "הרי, כמובן, איזה מין חיים יש לנו…"
המשומד גיחך.
"אלה החיים שיש. מה זה, מה את, נסיכה פרסית?! לא מוצא חן בעינייך, אז לא צריך."
לי קטיה קבטיה נראתה בדיוק כמו כל השאר. כאילו גם היא לא הרגה את עצמה, כמו וריה, ליובוטינקה, אני וחאן.
"אז ללא שום סיבה?" – שאלתי אותה – "סתם ככה?"
קבטיה פרצה בצחוק באופן מפתיע, כה מפתיע שאפילו נבהלתי.
"הראש שלי מסתחרר מהקוניאק עכשיו. אני כבר לא רגילה לזה. מה ללא שום סיבה? בלעתי את החומר? על זה אתה מדבר? כבר שכחתי מזה. מהרגע שהגעתי להשגחה, לא נותנים לי מנוח עם הסיבה. הקרביים שלי בוערים, והם – סיבה. אז אמרתי להם: 'תעזבו אותי, אין שום סיבה, וזה כל הסיפור!'"
כל העלמות פרצו בצחוק, וונקה-חאן והמשומד, שבלי משים הספיקו לרוקן את כל בקבוק הקוניאק, והחלו לריב בפראות.
נמאס לי והלכתי. מלבד זאת ליובוטינקה החלה לעגוב עליי בתמימותה. היא, כפי הנראה, לא האמינה שאני מחפש שיחות כלשהן. וגם לא יצאו שום שיחות.
אלך אליהם פעם שוב, אבל לא עכשיו. או שאיני רואה משהו, או שאיני מבין, או שאנשים הם אותו הדבר בכל מקום. ואין שום פסיכולוגיית מתאבדים. גניבת ז'קט – סיבה אחת. אלה הם החיים – סיבה שנייה. אין סיבה – גם סיבה.
איני מבין שום דבר.
20 בנובמבר
ניסיתי לחזור לעבודה, הלכתי לפרופסור, הייתי בספריית האוניברסיטה. ראיתי אנשים פה ושם. הבטתי בסקרנות. אולי חלקם כבר הרגו את עצמם, אחרים יהרגו מחר – ולא רואים דבר על איש. הם מתנהגים רגיל, כמוני. והבעות פניהם משועממות, וכמוהן הבעת פניי, סביר להניח.
הרפש הצהוב ברחובות, עד הברך, חונק בהפרשות חמות – הגיע עד כאן. חשוך מהבוקר. הצַבָּעים, שרצחו מישהו בסְטָרָיה דֶרֶבְנָיה,[4] שדדו ממנו רובל, ואת הרובל בזבזו על שתייה, דינם כבר נגזר והם נתלו במהירות הבזק. הם, מצדם, הפגינו אדישות קיצונית כל הזמן. נזכרתי באיבן-חאן: "במובן של התוצאה, חסר משמעות".
נראה שהפסיכולוגיה שלהם, וגם זאת של חאן והמשומד, היא זהה – פסיכולוגיית צַבָּעים.
ומה עם הבחורון שלי – הטבוע?
21 בנובמבר
היום בתשע וחצי הגישו לי מכתב. אני עוד שכבתי במיטה. היה כה חשוך, שהייתי צריך להדליק נר.
קראתי. לא הבנתי מיד. קראתי שוב.
אז זהו זה!
המכתב היה מלֶבֶּדֶב, מזכירהּ הזקן של "ידיעות קאזאן". אני מכיר אותו כבר הרבה זמן, כמו גם את הטוֹלְמָצֶ'בים, בעל ואישה. הוא – עורך, היא – העוזרת הנאמנה שלו. אינם צעירים, אחראיים, עובדים מסורים. בספטמבר שניהם באו לפטרבורג בענייני העיתון שלהם, ראיתי אותם לעתים תכופות, עזרתי להם בכמה דברים… דחו אותם בכל פינה. הם התלוננו, כמובן, גם על הזמנים, ועל הפרובינציה… התלוננו, כרגיל, אבל… אני לא שמתי לב לשום דבר.
לא חשוב! ניקאנור סאביץ' כותב ששניהם, הבעל והאישה, הרעילו את עצמם בשבוע שעבר. מאותה הכוס. אני לא ידעתי, אני פספסתי… או שעל הפרובינציה לא כותבים אפילו?
המכתב היה שלו להפליא, נימתו מוכת הגורל הייתה שקטה.
"העניינים הלכו והידרדרו… כבר לא היה אפשר היה להיאבק… לא עמדו בזה…"
עניינים. כך. הרעילו עצמם הזקנים ה"הגונים" שלי. ומה אם במקום ללכת ל"רקורד" הייתי נוסע לקאזאן? הנה עכשיו, לפני שבוע? לא, אלה הבלים. הם בטח היו כמו תמיד, כמו בספטמבר. הייתי יושב במשך ערב אחד אצלם, הם היו מתלוננים, לגמרי כרגיל, ואז בלילה, אולי, היו מרעילים את עצמם. העניינים הידרדרו. לא הצלחתי לעבוד.
נפלו הקשישים.
איכשהו זה לא מזעזע אותי. מוזר אפילו, כאילו חיכיתי לזה; או שמא התרגלתי שהבלתי-צפוי מתרחש?
עם זאת, אני חושב עליהם. מועקה בנפשי, אך המועקה היא גם כתוצאה מההתחממות החשוכה הזו. אני לא סובל התחממות בחורף.
אני חושב גם על עצמי. החיים שלי הולכים יחסית לא רע. אני צעיר, רווק, יש רק מעט כסף ברשותי, אך זה מספיק לי, מכיוון שאיני תובעני. קיבלתי משרה באוניברסיטה, אני מתכונן לבחינות המאסטר, עושה את העבודה שאני אוהב… כלומר, שאהבתי תמיד. השנים ה"משפיעות" (שלא השפיעו על דבר) – סחררו אותי, תפסו אותי אז, ואני… בעצם, אין בכך צורך, אין צורך להיזכר בזה. איני רוצה, איני אוהב. הכול עבר, הכול השתנה. אני כה רגוע. עוסק בענייניי בשלווה. ומדוע לפתע פתאום נכנסו לראשי המתאבדים? איני יודע בעצמי. אבל דבר שמתחילים להתבונן בו – בא אליך בעצמו. הנה כעת הזקנים שלי מקאזאן… הסיבה – העניינים הידרדרו. הסיבה – גניבת ז'קט חדש. הסיבה… מה עוד?
אין סיבה. ו"במובן של התוצאה" – מה ההבדל? שום הבדל.
24 בנובמבר
הלכתי היום לחֶבְרָה ה"פסיכומטפיזית". מעולם לא אהבתי חברות, ולפתע פתאום זה משך אותי. אנשים – רבבות. מה משך אותם את כולם?
מכרים רבים. אני נמנע ממכרים. דיברתי רק עם חבר אחד, שאותו אהבתי תמיד – עורך דין צעיר, בקיא בספרות.
פטפטנו על אודות דו-קרב קומי, שארע לא מזמן בין שני משוררים דרג ז'.[5]
"מה עבר עליהם?" – אמרתי – "רק עשו צחוק מעצמם ואיבדו ערדל."
"כן… אתה יודע… אני התעמקתי במקרה קצת: החיים נמאסו עליהם נורא. הגעילו אותם."
זה היה בלתי-צפוי ובלתי-סביר. חייכתי.
"והתוצאה – אבידת ערדל?"
"ובכן, זה מה שהם יכלו. אך אני אומר לך, זה טבוע בהם."
התרחקתי. מרחוק עוד הבטתי בידידי. נראה בסדר, עומד, פניו שמחות. אך עמידתו רפוסה קצת, כאילו שרגליו מתקפלות קלות. רציתי לחזור ולשאול: "האם החיים אינם מגעילים אותו?" אך לא חזרתי. הרי ממילא אינו יודע. הפנים – שמחות. וזה בכלל לא קשור לכך שהחיים מגעילים! הלכתי למבואה. נעמדתי ליד הדלת.
לא הקשבתי להרצאה, וגם לא לדיון. רק התבוננתי איך כולם יושבים ומקשיבים. יושבים, אין דבר. שקט. זזים מעט. ובמין זהירות, כאילו הם עשויים מזכוכית. לראשונה הבחנתי ברוגע החדש, האיטי, בתוך ההמון – שקט זהיר ואדיש. וזה לא שהם השתעממו – לא! פשוט ישבו להם.
הם היו רבים כל כך. מי מהם יגמור מחר, מפני שלא עמד בגניבת הז'קט, או ממשהו אחר? מי מהם היה קרוב לגמור אתמול וניצל במקרה באופן זמני, כמו קטיה קבטיה שלי?
איני יודע. והם אינם יודעים בעצמם. לא ההם, ב"רקורד", ולא אלה, כאן… הרי גם הפועלים שלי מקאזאן לא ידעו עד לשעתם האחרונה שישתו רעל, שאכן שתו.
מתי כל זה קרה? דבר כה עצום קרה, ואיש לא שם לב. הרי אלה הם כלל לא אנשים!
זה כמו הכה בי. מיד יצאתי, הלכתי ברגל וחשבתי כל הזמן. ובכן, עכשיו זה נהיר לחלוטין. הדוגמה הבהירה הכול.
עזר לי הרומן של וולס.[6] עלה לפתע בזיכרון, נדלק בראש. שני אנשי כדור הארץ הגיעו לירח. התושבים שם – רבבות. הם דומים לנמלים, שנעמדו על הרגליים האחוריות; גובהם קצת נמוך מזה האנושי. הם היו שם רק שני אנשים, במערות תת-קרקעיות כלשהן, וגדודים שלמים של נמלים עוינות עצומות החלו לכתר אותם. היה נראה שזהו הסוף. אך האנשים לפתע שמו לב שהנמלים האלה – חלשות באופן בלתי-רגיל ושבריריות. רק נוגעים בהן – בענף, באצבע – וכבר הן נופלות. ואם לא די בכך, הנמלה עצמה, אם היא נתקלת במשהו – נסדקת; הרגליים מסתבכות בגמלוניות זו בזו – הנמלה נופלת, נופחת את נשמתה. כך הן מתגלגלות על רצפת המערה בגופותיהן המתות.
בשקט החלו אנשים להשתנות ולהפוך לנמלים כאלה בדיוק. כמה זמן זה נמשך? ממתי? ומדוע?
כאילו שמישהו מילא את האוויר באדים בלתי-נראים, שאוצרים את כוח ההשתנות; וכולם נושמים אותם, מ"רקורד" עד "החברה הפסיכית", מפטרבורג עד קאזאן וסרטוב – בכל מקום, כולם; נחלשים, נשברים ונופלים אל מותם. נופלים רק ממבט אנושי, כמעט ללא כל סיבה. היא עצמה, הנמלה, אינה חושבת, אינה מצפה… הסתבכו הרגליים שלה במקרה, וכבר היא נופלת, נסדקת, ומתה, להפתעתה שלה עצמה.
מה יש באדים האלה? מתי הרעל התפשט על אדמתנו? מי הפך אנשים לנמלים לא מוגנות מפני המוות?
25 בנובמבר
ישנתי בשלווה. לא חלמתי דבר. בבוקר היה קצת בהיר יותר, לפחות אפשר היה לקרוא, כמו שצריך, בלי להדליק אש.
בעיתון "זמנים חדשים" פרסמו את התחקיר הבא (אני מביא בכוונה את הציטוט במלואו, זה המקור; מסמכים זה אמנם דבר משעמם, אך חינוכי). הנה אחד מאתמול, יום יקטרינה:[7]
"…שד' ריזְ'סְקי; הפועלת אלכסנדרה סמירנובה, בת 15, באה לביקור אצל סבתה, ובעת השיחה לפתע שתתה בקבוקון של חומץ מרוכז. מצבה קשה. על גדת תעלת אוֹבּווֹדְני נצפתה אלכסנדרה סרגייבה, בת 17, שהורעלה בתמיסת אמוניה. אכזבה מהחיים. בבית מס' 3, ברחוב מוֹגילוֹבְסקי, שתה חומץ מרוכז איבן פילֵם, בן 29, טכנאי. בבית מלאכה לצבע "דָמָה" בלע חומצה גופריתית איבן פיליפוֹב, בן 23. בשד' מָלִיי − אלכס. מסליניקוב, לאחר ריב עם אשתו נטל חומץ מרוכז. בערב (של אותו היום) קפץ אל תעלת אובוודני צעיר אלמוני. הוא ביקע את הקרח, נעלם מתחת למים. גופתו לא נמצאה. אנה זָכָרוֹבָה, בת 16, בלעה חומץ מרוכז וכבר נפטרה בבית חולים אוֹבּוּחוֹבְסְקָיה. באותו היום פקיד בית המשפט המחוזי ו. ק. קוסמינסקיי נמצא תלוי בדירתו, בשנתו ה-65. הסיבה אינה ידועה. בבית מס' 20, בפלוגה הראשונה של גדוד איזמיילובסקי, שיסף לעצמו את גרונו, אלוף-משנה בדימוס, ו.ג. פטרוביץ', בן 70. חי מכספי הפנסיה, לא היה נשוי, לא הותיר מכתבים, המצב קשה…"[8]
זה מספיק, לא? לא, הנה עוד: "שתי צעירות אלמוניות לקחו עגלה ושתו בדרך בקבוקון של חומץ מרוכז."
בעיתון אחר נתקלתי בריאיון עם הפרופ' פְרְזְ'בִטֶק. אח, הראיונות הללו! ואכן זה של היום מסתיים במשפט מלא תבונה:
"איני אומר" – טוען הפרופסור בחריפות – "שהמאבק בהרעלות אינו נחוץ, אך הרי במהותו איננו כלל אפשרי, כך שכל המאמצים שיושקעו מכל הצדדים ובכל הכיוונים, אינם יכולים להביא לשום תוצאות".
ובכן, כמובן! כיצד אפשר להילחם באפשרות שלנמלה-נָטָשָה יגנבו את הז'קט, שהנמלה-פילֵם יריב עם אשתו, שהסטודנטית ב. תתאכזב מהחיים, או שרגלה של הנמלה תתקפל?
העניין אינו בכך שהרגל תתקפל, העניין כאן הוא רציני יותר, והוא בכך שעל פני האדמה מתהלכות רגלי נמלים במקום רגליים אנושיות.
בערב הלכתי ל"רקורד". לא היה שם איש מהמכרים. יצאתי לליגובקה, טיילתי במשך זמן רב, פניתי אל הסמטאות השכנות; ראיתי המונים, אך לא רציתי לדבר, חיפשתי את מכריי. שאלתי רק בחורה אחת על מתרה; נראה שהיא כאן הכי מפורסמת. אך ללא תוצאות.
נכנסתי לשתי מסבאות. לא. חמים והרוח נושבת, אך לא רטוב כל כך. מזג אוויר כזה עוד אפשר לסבול.
כבר פניתי הביתה – לפתע פתאום הבזיקה דמות בין הצללים, מעבר לפינה, דמות רוקדת ומוכרת.
השגתי אותו וקראתי בשקט:
"היי משומד!"
המשומד הסתובב והביט בעוינות.
"מה אתה רוצה?"
"מה איתך? לא תרצה לקפוץ למסבאה? לאן נעלמתם כולכם?"
המשומד המשיך להביט בחומרה.
"לא תודה, אדוני, עדיף שתלך לעניינך ולא תתעכב."
"אל תצא מדעתך" – צעקתי עליו – "אם אתה עסוק, אז לך לעזאזל, אני הולך לחפש את ונקה-חאן."
הצעקה, כמו תמיד, פעלה מצוין. המשומד התקרב אליי בצעדי ריקוד, הביט סביבו ומלמל:
"סלח לי, אני תחת אזהרה כבר כמה זמן. אפילו את כובע הסטודנטים נאלצתי להוריד. ואילו את ונקה-חאן, סלח לי, אתה לא תמצא."
"וזאת מדוע?"
"ובכן זה המצב. הוא נמצא במאסר."
"אז זה העניין! מזמן?"
"מזמן או לא," – לחש המשומד והתקרב עוד – "רק שהפעם זה סופי. הוא פוצץ את הפרצוף לאיזה שוטר, סלח לי על הביטוי!"
"מה אתה אומר! היה שיכור, או מה?"
"לא-לא, לא שתה! יצאה לנו מהומה הגונה, אך לא היה קורה דבר, אבל ונקה, כאילו משהו התפרץ לו בפנים, הביא כזה פיצוץ! וגם מצאו אצלו סכין אחר כך… שייקח השד את השטן" – הוסיף לפתע המשומד בכעס – "חד וחלק, למה לערב אחרים, אמא שלו…"
"טוב, שלום לך," – אמרתי – "השתגעתם כולכם מזמן, תקפדו את חייכם, אם כך!"
"כן זה נכון, השתגענו. אבל אני, סלח לי, מאחר שתמיד היית כל כך אדיב… אני מבין את הדברים. בקטיה קבטיה התעניינת לשם ההתבוננות… ועכשיו שתי הבחורות האלה נפלו."
"מה אתה אומר? אילו בחורות? עדיף שתלך, תשתה משהו, הנה, קח. אני הולך הביתה."
"תודה לך" – אמר המשומד בלי לאבד את כבודו והחביא את הרובל. (לא פינקתי אותם בכסף, אבל שיהיה לעת פרידה).
"מודה מקרב לב. והבחורות זה נכון. דריה ווריה. הזמינו עגלה, ורוקנו את הבקבוקון. העגלון הוביל אותן ישירות לאובוחובסקיה[9]."
"לאובוחובסקיה?"
"לאן עוד? שייקחו אותן לארמון?"
הוא צחקק באוויליות. הסתובבתי אליו בחדות. אז אלה "הצעירות האלמוניות" מהעיתון! וריה ודריה, שתי הדרורות הטיפשות והעליזות! מה דרורות! הן נמלות ירח. "לפתע" – משהו אינו נעים, "לפתע" – חומץ מרוכז ו"לפתע" − שתו. ואחר כך… "כואב, אבל טוב!" – כמו שאמרה אחותה של ליובוטינקה − "כבר אחרי הטבילה". התקפלה הרגל ונסדקו הכנפיים.
רוח חמימה, שהביאה איתה ריח ריקבון, עצרה את נשימתי. חיכיתי רגע – והמשכתי ללכת.
27 בנובמבר
מובן שהיום האחרון של יומני זה יהיה היום שבו נסעתי לאובוחובסקיה לבקר את שתי הנמלים העליזות שלי. ואז הבנתי את הדבר האחרון שהיה עליי להבין. תִסָגְרי, מחברת. תתגוללי לאן שאת רוצה! אני פשוט לא זקוק לך עוד.
זה לא היה קל לברר על הבחורות בבית חולים. אך אני התעקשתי. החלטתי שאצליח, ויהי מה. נדנדתי לאנשים עסוקים. וכשכבר השגתי את שלי – ראיתי שבעצם אפשר היה גם לא לברר.
אמרו לי שדריה מתה אתמול, ואילו וריה כבר יממה לא בהכרה ותמות בקרוב. הציעו לי ללכת אליה, אך לא הלכתי להביט בווריה מחוסרת ההכרה.
שבתי הביתה, ואני יושב בחדר שאני כה רגיל אליו, עם הניירות הרגילים ועם הספרים והאהיל הירוק, שתמיד מדיף קצת ריח של נפט.
נמלי ירח… מדוע לא חשבתי על כך (רק עכשיו זה ברור לי) שגם אני עצמי – נמלת ירח? הרי בשבילי – זהו הדבר העיקרי. כעת אני מבין זאת. אני מבין שזה לא יכול היה להיות אחרת. הרי גם אני נחנק מאותו החנק, מורעל באותו הגז השקוף, הבלתי-נראה והרע, שהזדחל על אדמתי והפך את האנשים – בהדרגה – לנמלים שבריריות, מטות לנפול, רכות. איננו חושבים על המוות, איננו רואים אותו – משום שהוא קרוב מדי – הנה הוא.
יהרגו, ידחפו, ירמסו – נהרג, נדחף, נרמס – בכל מקרה אנחנו מתים, ואין כל הבדל "במובן של התוצאה", כמו שנהג לומר איבן-חאן. וגם לך עצמך מותר להרוג כדי לשדוד 100 קופייקות (רובל אחד), ולבזבז אותן על שתייה. כך תיערמנה גופה אחר גופה, בערמה אחת: הנמלים הרי נערמו זו על זו במערת הירח האחרת. וזה בסדר.
גם אני איני חושב כלל על המוות, אני חי לי בשלווה. אך כאשר אני נזכר – אני נזכר איך הייתי בן אדם. אני מניח שאני יכול להתחקות אחר הרגע שבו התחילה ההשתנות שלי (שלנו). כן, כן, בסופן של השנים "המשפיעות". הן נגמרו, וההשתנות החלה; הרי אז החלה דליפת הגז הרעיל. פעם לא אהבתי להיזכר בשנים האלה, בזמן שבו עוד הייתי בן אדם – אבל אם כבר הבנתי ונכנעתי לנמליות, אז אפשר גם להיזכר.
מרוב אדישות איני מאמין באפשרות של גאולה – שינוי. הרי דרוש כוח נשימה עצום כדי למחות אדים כבדים כל כך, אדי רעל ששקעו באדמתנו; קרובים, צפופים, חזקים. אולי רק נשימה אלוהית הייתה יכולה למחות אותם, הייתה מטהרת את האדמה שקפאה בדממת מוות… אולי רק אלוהית.
איני חושב על להרוג את עצמי. הרי חיי שלווים. אך לכל מקרה שלא יהיה, כדי לא להתעסק עם זה אחר כך, הוצאתי מתחת למיטה ארגז מאובק של דברי צילום ומצאתי בתוכו צנצנת עם קריסטלים לבנים.
יש לי קופסה עם גלולות אספירין: אני נוטל אותן כשכואב לי הראש. אז זה מה שעשיתי: פתחתי את אחת הגלולות, רוקנתי את האספירין ושמתי שם את ה… הלבן, אחרי שכתשתי את הקריסטלים בעלי ומכתש. את הגלולה סגרתי שוב. ציירתי עליה איקס בעזרת דיו שחור ושמתי אותה בצד, כדי לא לטעות, אלוהים ישמור. איני מתכוון להרעיל את עצמי, בטח לא במקרה.
בחוץ, אגב, מתחילות המעלות לרדת… אין לי מושג איך אעבור את ההתחממות הבאה. זה מעבר לכוחותיי הנמליים. יהיה נהדר אם לא תהיה התחממות. אך מה אם לפתע – תהיה? בדצמבר? בינואר?
ובכן, אם כך אז גלולה עם האיקס השחור. "טוב…" ואפילו לא כואב.
אחיות יקרות − קטיה, דריה, וריה ואחרות, עובדות מטבח, זונות, סטודנטיות, כלות, מאהבות, אמהות ורווקות זקנות – אחים יקרים − סגני אלוף, טכנאים, פועלים, פקידים משפטיים, סטודנטים, מהפכנים, משפטנים, עורכים, מתעמלים – ואתם − צַבָּעים עם הרובל ומרדנים ומפקיעים, ומושלים – כל האבודים וכל המתאבדים, כל החנוקים, הטבועים, המורעלים, השחוטים והקרועים, אחיי, צלליות מוות – חכו לי! אני – שלכם, אני – כמותכם. תנשב הרוח הרקובה מהים הרקוב, יתבוססו רגלי הנמלה שלי ברפש הפטרבורגי החום – והן יתקפלו, ואפול ואסדק, כמו שאתם נפלתם.
להתראות יקרים… עד ההתחממות הראשונה.
____________________________
[1] גשר עתיק מעל נהר הנבה בסנט-פטרבורג (כל ההערות − של המתרגמת).
[2] שכונה במרכז סנט-פטרבורג, בתקופת התרחשות הסיפור הייתה שכונת פשע, מעוז הזונות והשיכורים.
[3] מי שהמיר את דתו מיהדות לדת אחרת (נצרות במקרה זה).
[4] מילולית: הכפר הישן, שכונה עתיקה בסנט-פטרבורג, שכשמה כן היא, מקורה בכפר שהתמזג עם העיר.
[5] הכוונה לדו-קרב בין המשוררים ניקולאי גומילוב ומקסימיליאן וולושין, שאירע ב-22 בנובמבר 1909.
[6] הכוונה ל"האנשים הראשונים על הירח" מאת ה. ג'. וולס.
[7] יום בלוח השנה הפרובוסלבי – ה-24 בנובמבר, יום לזכרה של הקדושה המעונה – יקטרינה מאלכסנדריה, בתו של המלך קסנתוס, שניחנה ביופי, חוכמה ואומץ והייתה מגנתה של האמונה הנוצרית. בהוראת מקסימיאן היא הוצאה להורג בעינויים וערפו את ראשה. נחשבת למגינת הפילוסופים, עורכי דין, הנוער הלומד וגם הנערות.
[8] זה ושאר קטעי העיתונות המצוטטים בסיפור הם קטעים אותנטיים שהתפרסמו בשנת 1909.
[9] בית-חולים בסנט-פטרבורג.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.