נילס אולגרסון או נילס אנדרשון, או אלוהים יודע איך קראו בדיוק לבחור הזה, התעורר בבוקר נובמבר אפלולי במצב רוח רע: שממת החודש השתרעה לפניו במלוא תפארתה, כמו דרך ארוכה ללא מוצא. בתחילה חשב לעצמו, שמה שמדכא אותו זאת העבודה שלו. אולגרסון, או איך שלא קוראים לו, היה זבן בחנות נעליים לא רחוק מהפטרייה, בבירגרירלס גאטאן, מקום יוקרתי, מחירים שלא מהעולם הזה, חתיכות מכל הצבעים מסביבך כל היום, ואתה תקוע עם הנעליים הדפוקות ביד. לפטישיסט של נעליים, היה חושב לעצמו לפעמים, זה בלי ספק סוג מסוים של גן עדן, אבל מה שהוא גן עדן לאחדים, אינו אלא גיהינום לאחרים. אוננות סוערת שהיתה יכולה לפרוק את המתח שצבר במהלך היום, לו, כפי שאמרנו, היה פטישיסט של נעליים, גם היא עונג שניטל ממנו. הנעליים, של פראדה, של באלי, של ג'ימי צ'ו, כולן היו רק מחסום בינו לבין הבחורות שבאו לקנות אותן. הוא היה עבורן רק מלצר הנעליים, מין קולב שאוחז בקופסאות בזמן שהן מודדות, מודדות ומודדות.

איזה רגליים שאתה רואה בעבודה שלך, היו מקנאים בו מדי פעם החברים המעטים שאותם היה פוגש בפאב הגרמני באודן פלאן, בימי חמישי בערב. איזה רגליים, היה אולגרסון אומר להם, איזה רגליים. אתם חושבים שבאות אלי דוגמניות? תשכחו מזה. כולן באות אלי: אלה עם הקרסוליים העבים, אלה שאין להן שום קרסוליים בכלל, אלה שיש להן שיערות שחורות וצפופות ברגליים, כפות רגליים עם פטריות, כפות רגליים מיוזעות ומסריחות, תאמינו לי, זה לא מה שרואים בפרסומות. וגם לא מה שמריחים.

נובמבר העצוב בחודשים, חשב לעצמו אולגרסון בינו לבינו באותו בוקר עגום. חג המולד עוד נורא רחוק, הקיץ כבר מאחורינו, כסף לאיזה קפיצה קטנה למיורקה, בטח שאין לי, מה לעשות? אין מה לעשות, ענה לעצמו. פשוט תמדוד עוד ועוד נעליים בחנות של כהן עד שתמצא משהו יותר טוב. בשנים האחרונות היו מתחילים פרנסי העיר לקשט את העצים העומדים במערומיהם כבר באמצע נובמבר לקראת החג, אבל אפילו זה עוד היה רחוק.

קרון הרכבת התחתית שאליו נכנס בתחנה באנחדה דאלן היה דומם. דומה, שכל היושבים בו התמסרו לדיכאון נובמבר ולא הוציאו מלה. נו, חשב לעצמו אולגרסון, שיצלצל כבר איזה טלפון סלולרי לפחות, אבל שום צליל לא נשמע.

כשהגיע לחנות בתשע וחמש דקות, הזעימה אליו בעלת החנות פנים, כאילו איחר בשעה ולא בחמש דקות. הוא ניסה לחייך אליה, אבל היא לא נענתה לו. אני יוצאת היום לצהריים וכבר לא אחזור עד לסגירה, הודיעה לו. טוב, אמר, ולא הצטער. נוכחותה בוודאי לא היתה דבר שיתגעגע אליו.

בשתיים שלושים ושלוש, בעת שהיה שקוע במין נים ולא נים, היא נכנסה לחנות. שום דבר מיוחד, אם תשאלו אותי. לא גבוהה, לא יפה, לא צעירה. כבת ארבעים ואולי יותר, בהירה, אבל לא בלונדינית. פנים נעימים, רכים, אבל לא מקומטים עדיין. רגליים? בסדר, אבל כבר ראיתי גם יפות יותר. מידה 42. סליחה, אמרה, אני מחפשת נעליים. כן, בבקשה, אמר, בואי, תיכנסי, אמר לה. מה בדיוק את מחפשת? היא חלצה את נעליה ואמרה, משהו נוח. נו, חשב לעצמו, עוד איזה סבתא עם כסף, ששום דבר לא נוח לה והיא אוספת נעליים למאות, כדי שאולי בין כל הזוגות, יהיה אחד נוח. הוא הביא את הזוג הראשון: משהו שנשאר מהעונה הקודמת במחיר מציאה ממש. 5000 קרונות. שחורות, עקב נמוך, עור שחור. של מה העור הזה? שאלה הגברת, כשהיא ממששת את הנעל, מלטפת אותה, מחככת את חרטומה בלחיה ולרגע נדמה היה שהיא גם טועמת אותה בלשונה. זה עור, אמר. לא יודע בדיוק, סתם עור, אבל נעליים יפות, כדאי לך למדוד.

הגברת מדדה את הנעליים והתחילה להתהלך בהן ברחבי החנות. היא הלכה עד לקצה החנות ובחזרה וכמי שמנסה להתרשם מהן לעומק, חזרה שוב על ההליכה הזאת ושוב, עד שאולגרסון נתקף איזו אי נוחות קלה, כאילו לא הבין מה בדיוק רוצה הגברת הזאת.

היא הסירה את הנעליים והניחה אותן בצד. הייתי רוצה אולי משהו קצת אחר, אמרה. אולי אלה? שאל והגיש לה זוג נעליים חומות, סגורות, מהקולקציה החדשה של פראדה, רק דגמים בודדים במידה 42, שיוצרו למען הקולקציה הסקנדינבית, עקב טיפה יותר גבוה. מתאים לחורף, או לפחות לתחילת החורף, אמר לה. כן, בשנה שעברה בכלל לא ירד פה שלג. מדדה. זה קצת צר, אמרה. טוב, חשב בינו לבין עצמו, ישר ראיתי שיש לך רגליים של איכרה סלבית. היא בטח מאיזה מוצא פולני, ארץ בלטית, הורים שברחו הנה אחרי המלחמה, אולי אפילו יהודייה למחצה. אף על פי שרגליים כאלה כבדות, זה לא מתאים ליהודיות. דווקא מתוך כל המחשבות האלה נתקף פתאום טירוף קל. הוא גמר אומר בנפשו למצוא לאשה הזאת את הנעליים שיימצאו חן בעיניה. הוא הביא זוגות נוספים, בתחילה רק את הדגמים המקובלים ואפילו כמה זוגות של סנדלים, שנשארו לו מהקיץ, כאלה עם רצועה שבשום אופן אסור לה לנעול, כי אין לה מספיק קרסוליים בשביל זה, ואחרי שתי שניות שתנעל אותם, הם יהפכו לקבקבים, ואחר כך עוד ועוד נעליים, שחורות, חומות, אפורות ולבנות.

עד שפתאום זה בא לו, והוא הבין מה היא מחפשת. כדי לבדוק שלא הגזים ושלא יגרום לכך שתלך להתלונן עליו בעוון הטרדה מינית בתחנת המשטרה שבמורד הרחוב, התחיל בזוג נעליים שנשתכח מהעונה הקודמת בקצה המחסן: זוג ירוק בהיר, כצבעה של צפרדע נחלים שראה פעם בעת שנסע עם הוריו לבקר את סבא וסבתא שלו בדלרנה. "טיטה פו לילה גרודה!" (הבט בצפרדע הקטנה) אמרה לו סבתא כשטיילה איתו ביחד על גדת הנחל שזרם ליד הבית שלה. בערב הציעה לו לרחוץ באמבטיה שמחוץ לביתה. אחרי שהסכים ברפיון, סידרה סביבה בולי עץ שאותם הדליקה, מילאה את האמבטיה במים וכשהתחממו, הכניסה אותו פנימה. מכיוון שכבר היה גדול, וקרא כמה ספרים ובעיקר בדיחות על מנהגי הקניבלים בגיניאה החדשה כלפי המיסיונרים שבאו לנצר אותם, חשש, שגם לסבתא יש כל מיני רעיונות כאלה ושאולי תבשל ממנו מרק. אבל אחרי שישב כמה זמן באמבטיה, הוציאה אותו סבתא מהמים, ניגבה אותו היטב, למרות שכבר היה גדול, עזרה לו להתלבש והושיבה אותו לאכול שבלולי שמרים בקינמון, כאשר אהב. היא בעצמה התכבדה בשבלול אחד וקינחה בכוסית של אקווה ויט, לא לפני שהרשתה גם לו לטבול את לשונו בתוך הכוסית. הטיפה שטעם סחררה את ראשו וגרמה לו לצחוק. את התחושה ההיא, שאותה חש כשישב ביער על ספסל מעץ ליד שולחן מעץ לא מעובד אחרי הרחצה, אכל שבלולי קינמון וטעם אקווה ויט, ניסה לשחזר אינספור פעמים בכל הרפתקאות ההשתכרות שלו ומעולם לא הצליח לחזור עליה.

ירקרק, אה? שאלה אותו הגברת וזיק ניצת בעיניה. ובזמן שמדדה אותן, הלך להביא את הדבר האמיתי וחזר ממעמקי המחסן עם הקופסה שידע שבתוכה נמצא מה שהיא מחפשת. כדי לא להיראות בטוח מדי בעצמו, מה שחשב תמיד שהוא מתכון לכישלון, אמר באדישות, אולי כאן יש משהו שיתאים, אפילו בלי להביט בה. כשפתח את הקופסה ידע שצדק: זוג נעליים אדומות, מהסוג ששום אשה שמכבדת את עצמה לא תנעל, היו מונחות בתוך הקופסה, במידה 42, גדולות, חצופות, יפהפיות ודורשות את שלהן. והעקב? לא מאוד גבוה ולא מאוד דק, אבל כזה שמבליט יפה את התחת ויוצר חלומות מתוקים על מה שמתחתיו. היא לא אמרה כלום. היא הוציאה נעל אחת מתוך הקופסה והביטה בה. כשמשהו מעניין אותך באמת, את לא שואלת איזה עור זה, חשב לעצמו. נחמד אמרה. אהממ… אמר, לא רוצה להישמע גס.

אפשר למדוד? בוודאי שאפשר. היא התיישבה, הוא ישב מולה על שרפרף המדידה כשכף נעליים בידו. להרף ניסה להציץ מתחת לשמלתה, בין רגליה. אשה שנועלת נעליים כאלה ידע, מסוגלת לכול. לא היה צורך בכף הנעליים, רגליה, גדולות ורכות החליקו פנימה כאילו נתפרו עבורה. היא קמה והתהלכה כמה דקות בחנות. יפה? שאלה. יפה מאוד, ענה הפעם. או קיי, אמרה בלי לשאול למחיר, תארוז לי בבקשה. אני לוקחת אותן. מחשבה חלפה במוחו, איפה היא תנעל אותן, איפה? אבל מכיוון שידע שיש לו עוד המון נעליים לסדר, כי בחנות היו מפוזרים עשרות זוגות נעליים וגם צריך לארוז את הנעליים יפה יפה בשקית של כהן סקור (נעלי כהן) וגם לקבל את הכסף – 10,000 קרונות – ניסה להתרכז בעבודה ולהתעלם מהזקפה שפקדה אותו זו הפעם הראשונה מאז שהוא מודד נעלי נשים.

הוא לקח את הנעליים, הניח אותן בקופסה, שם את הקופסה בתוך שקית הנייר המהודרת של הפירמה וניגש לקופה. 10,000 בבקשה. היא הוציאה כסף מזומן ושילמה בלי היסוס. תודה, אמרה, לקחה את השקית והלכה.

הוא נשאר עם כל הנעליים, השעה היתה ארבע אחרי הצהריים, כבר היה חושך בחוץ. הוא הדליק את האורות בחנות ונזכר שהוא רעב. אין דבר, חשב, קודם אסדר את החנות ואחר כך אולי אזמין לי משהו מהקפטריה ממול. הוא החליט שקודם יסדר את הנעליים השחורות. אסף את כל הנעליים, מיין אותן לפי הדגמים ואז לפי המספרים, ושידך אותן זו לזו, עד שהשכיב אותן ביחד בתוך הקופסאות המתאימות והחזיר אותן למחסן. את אותו הדבר עשה גם עם הנעליים החומות, האפורות והלבנות ולבסוף כשהגיע לקופסה האחרונה, פתח אותה וגילה שבמקום זוג נעליים, יש בתוכה נעל אחת ירקרקה ונעל אחת אדומה. הוא ניסה לחפש את הנעל הירוקה השנייה או את הנעל האדומה השנייה, אבל אחרי כמה דקות ואולי פחות, חשב לעצמו, אלוהים אדירים, הרי במקום זוג נעליים אדומות, נתתי לה נעל אחת אדומה ונעל אחת ירוקה, איזה אידיוט אני! אם יהיה לי מזל, והיא באה ברכבת, עברו אולי רק כמה דקות מאז שיצאה ואולי אצליח עוד לתפוס אותה ולתקן את מה שקלקלתי. הוא לקח את הקופסה שבה היתה נעל אחת אדומה ונעל אחת ירקרקה ורץ החוצה. הוא לא נעל את החנות, אלא מיהר אל תחנת הרכבת בקו האדום, ששם, משום מה, חשב שאולי ימצא אותה. במדרגות הנעות שיורדות אל תוך התופת ההולמת של קווי התחתית של סטוקהולם פתאום ראה ראש שנראה לו כמו ראשה. כשאיכשהו הצליח לפלס את דרכו אל עבר הראש הזה התברר לו שמדובר בראש של אשה צעירה בהרבה ושאין בידה שום שקית של נעלי כהן. הוא המשיך לרוץ, לרדת, לחפש אותה במעמקי האדמה ולמה דווקא שם? מי אמר שלא נכנסה לאחת החנויות האחרות ואולי לבית הכלבו של הנורדיסקה קומפנייט, למה דווקא בתחתית? אבל הוא הרגיש שהתחתית היא המקום שבו ימצא אותה והוא רץ הלאה ובדיוק כשהגיע את תחתית המדרגות הנעות, הגיעה הרכבת ובלי להביט ימינה או שמאלה, קפץ ועלה עליה והחל לחפש בין הקרונות. הוא ניסה לעשות זאת בעדינות כמה שאפשר. גם ככה נראה לעצמו מטורף, התחיל לחשוב על זה שהחנות נשארה פתוחה ומה יהיה אם פתאום תגיע גברת כהן, בעלת החנות, ותראה שהשאיר את החנות פתוחה וברח ומה יהיה אם ייכנסו גנבים, ישדדו את הקופה או את הנעליים ויברחו, אבל כל הדברים הללו היו רק יתושים טורדניים אותם סילק ממחשבותיו אל מול המשימה הגדולה והאמיתית שניצבה מולו: למצוא את הגברת שקנתה אצלו את הנעליים להשיב לה את הנעל האדומה ולקחת ממנה את הנעל הירקרקה.

או, אמר בלבו באחד הקרונות האחרונות, נדמה לי שאני רואה אותה. הוא ניגש אליה ושוב נוכח לדעת שטעה.

סטוקהולם אינה עיר גדולה, אבל לך תמצא אשה, שאת שמה אינך יודע, וכל מה שיש לך זה את מידת הנעליים שלה. בסלוסן ירד מהרכבת. שוטט על הרציף כמה דקות, מביט במים המתכהים, תולה מבטו בחלונות שאורות החלו לעלות בהם. הוא היה מיואש. לעולם לא ימצא את האשה הזאת והוא מוכרח למצוא אותה.

הייאוש השתלט עליו אבל הוא החליט שייסע בכל קווי הרכבת לאורכה ולרוחבה של סטוקהולם עוד באותו ערב. מזל, חשב לעצמו, שאני לא גר בניו יורק או בלונדון. ואגב המחשבה הזאת עלה על הקו שממנו ירד בכיוון השני ונסע עד לאוניברסיטה. עכשיו עשה זאת ללא התלהבות: הוא סקר את הקרונות, עבר אותם אחד אחד, ניסה להביט בנשים שישבו בהן בלי שיחושו במבטיו, ולא מצא אותה. הוא נסע בקו האדום ובקו הירוק ובקו הכחול ועד סמוך לחצות הלילה הגיע אפילו אל קווי הפרוורים שתדירותם היתה הולכת ופוחתת ככל שהשעון התקדם.

ואז עלה בדעתו, שנעליים מסוג זה יימצאו אולי על רגלי אחת הנערות במאורות המפוקפקות של העיר. לא שהיה לו הרבה ניסיון בעניין, אבל זכר לפחות שתיים מהן, האחת ברחוב פלמה והשנייה בדרוטנינג גאטאן ובטח שם, ליד המאורה בדרוטנינג גאטאן יימצאו לו גם מאורות נוספות. הוא הלך למאורה בפלמה ששמה "נערות ברזיל", אף על פי שלמיטב הבנתו לא היתה שם אף ברזילאית אחת אפילו. מאורה עם כרטיסי כניסה, עם חותמת של מס שעשועים בגובה של 40 אחוז, לתנאים הסוציאליים של הבנות. הבנות שהסתובבו שם על הבמה היו מכל מיני ארצות, אבל לא מברזיל. הן היו כולן בהירות גוף ושיער, סובבו את גופן ואת רגליהן מסביב לעמודי חשק בתאורה מעומעמת ואולגרסון חשב לעצמו שצריך המון חשק כדי להתגרות מהן. הן חייכו בחיוך קבוע ולרגליהן נעליים גבוהות עקב: שחורות בעיקר, אבל אפילו זוג אחד צהוב, ומכל מקום, לא היו בהן שום נעליים אדומות.

משם הלך ברגל את כל הדרך עד למאורה בדרוטנינג גאטאן ושם, הרבה אחרי חצות הלילה, בין מעילי העור המיובאים מטורקיה בחנויות שהיו עדיין פתוחות נתן בידו אדם מהוגן למראה כרטיס שאין לטעות בו. התמונה שהייתה מודפסת עליו היתה של נערה רעולת פנים אמנם אבל פטמותיה העירומות חוברו זו לזו בשרשת זהב דקיקה ועדינה שהיית צריך לבהות בתמונה במשך כמה דקות כדי להיות בטוח שהיא אכן קיימת ואינה פרי דמיונך, וערוותה, עניין הרבה פחות מרגש מבחינתו, נצבעה באדום לוהט. "בוא לראות מה יודעות הנערות שלנו לעשות" אמר הכיתוב שעל התמונה. מי היה מאמין, חשב אולגרסון בלבו ונתן לאדם שנתן לו את התמונה להוליכו בין המעילים התלויים אל מעמקי החנות ושם, אחרי ששילם אבל לא קיבל שום כרטיס, בקיר האחורי, נפתחה דלת מרופדת ומאחוריה חשב לרגע, שהנה מצא אותה, כי בוהק ירקרק לכד את עינו בעת שצפה בקרקס הנערות מאיסטנבול כפי שקראו למה שהתרחש על הבמה באותה העת. הנערות שיחקו כשהן עירומות לחלוטין ורק נעליים ירוקות גבוהות עקב לרגליהן במשחקי כדור שונים כשהן משתמשות ברגליהן במקום בידיהן, מה שהפך את המשחק לסטטי מאוד מבחינה ספורטיבית, אבל בעל יתרונות אחרים. בתחילה שיחקו בכדורעף והעבירו את הכדור מעל לרשת אנה ואנה, ואחר כך שיחקו במשחק שהיה אמור להזכיר כדורסל ובמהלכו ניסו, גם, באמצעות רגליהן בלבד, לקלוע לסל כדורים שהיו קטנים מכדורי הסל המקובלים ועל פי הכללים מותר היה ללוכדם בכל איבר מאיברי הגוף. אוף, אמר בלבו, כנראה שיש עבודות יותר גרועות משלי. כשהתחיל לסגת משם ראה שהנעליים הירוקות שלרגליהן מעוטרות בחרמשי ירח.

בשעה הזאת, אפילו רחובות העיר הגדולה בסקנדינביה היו ריקים למדי. טוב, אמר, עשיתי את שלי. אני חוזר לחנות. נקווה שעוד נשאר שם משהו.

הוא נכנס לחנות שנותרה פתוחה כפי שהשאיר אותה שעות רבות קודם לכן. עד כמה שהצליח להתרשם בשעה הזאת, נשאר הכול במקום. הוא נעל את הדלת, הפעיל את האזעקה והלך הביתה, מרוקן לחלוטין.

למחרת, כשעלה על הרכבת באנחדה דאלן, התיישב במקומו ונסע לנעלי כהן, פתח את הדלת וחיכה ללקוחות שיגיעו. פתאום, בתוך האפלולית שבחנות, ראה אותה יושבת על אחת מספות המדידה. חיכיתי לך, אמרה. נתת לי את הזוג הלא נכון. כן, אמר ולא שאל איך בדיוק הגיעה לשם ואיך לא ראה אותה כשחזר לשם בלילה. הוא הלך למחסן והביא את הקופסה שהשאיר שם לפני כמה שעות. הנה, קחי, אלה הנעליים שלך, אמר. חיפשתי אותך בכל סטוקהולם. באמת? אמרה. דווקא נסעתי הביתה ובדרך ראיתי שטעית, אז חזרתי ומאז אני מחכה לך. לא הבנתי לאן נעלמת.

הוא פתח את הקופסה, הוציא את הנעל האדומה, קיבל מידה את הנעל הירקרקה, שידע באותו רגע, שכבר לא תימכר לעולם, כרע ברך לפניה ואמר, תרשי לי, תרשי לי בבקשה לנעול לך את הנעליים.

*מתוך: קרפ, עלית, "אווזים: רשמי מסע בשוודיה", הוצ' אפיק, 2019. 

*איור: טליה בר