סיפור רוחות ״אמיתי״ – אותנטי כזה, מהמאה ה-19, ולא תחליף ניאו-גותי עלוב – לא פוגשים כל יום. ולכן הייתה ההיכרות המאוחרת עם ״נפוליאון ורוח הרפאים״ של שרלוט ברונטה הפתעה נעימה. סיפור מפגשם הלילי של המהפכן וחיזיון הבלהות נדמה בהתחלה סתום במקצת, וקל לייחס זאת לבוסריות של הקטע, שנכתב כשהייתה מחברת ״ג׳יין אייר״ בת 17 בלבד. אך בקריאה חיצונית על גיבוריו נגלית פרשייה מסעירה ונשכחת, מפתח למסתרי קסמו האפלולי של הסיפור: קנוניה כושלת להדחת נפוליאון מכס השלטון המסתיימת במוות של אחד הקושרים, בתא המעצר, בידיי עניבתו שלו. האם נרצח במצוות השליט, או שמא נטל נפשו בכפו? ברונטה הצעירה נמנתה, ללא כל ספק, עם המחנה המאמין באמיתות האפשרות הראשונה. ולכן, אף על פי שבקרב החוגים הבורגנים של בריטניה באותה העת עוד נחשב נפוליאון לגיבור המשחרר, מתואר הוא בסיפורה כדמות טרודה ונלעגת, רדוף תחושות אשם על מעשה שפל מעברו. במבט שני, מתברר כי לפנינו סיפור הדוק ומוקפד, תענוג אמיתי לחובבי הז׳אנר הגותי, שניכרים בו כבר ללא ספק הניצוץ, הכישרון והיכולת לבנות מהלך סיפורי מנומק, מלוכד ושלם.
״שָׁבֵלִיֵה,״ הוא אמר למשרתו האישי, ״הסט את הווילונות הללו, וסגור את החלון לפני שתצא מהחדר.״
שָׁבֵלִיֵה עשה כאשר נצטווה, ואז נטל את פמוטו בידו ונפרד מעליו.
מקץ כמה דקות הקיסר חש כי כריתו הולכת ומתאבנת, והוא קם כדי לנערה. בעודו עושה זאת, אוושה קלה עלתה מכיוון מראשות המיטה. הוד מעלתו האזין, אך השקט נשמר בזמן ששב ושכב על יצועו.
בקושי עלה בידיו למצוא תנוחה רגועה של שלווה, כאשר טרדה את מנוחתו תחושת צמא. הוא הזדקף על מרפקו, נטל כוס של לימונדה משידת הלילה הקטנה שהוצבה בסמוך למיטתו, והתרענן בלגימה ארוכה. כשהשיב את הגביע חזרה למקומו בקעה נהימה עמוקה מכְּעֵין ארון באחת מפינות החדר.
״מי שם?״ קרא הקיסר, אוחז באקדחיו. ״דבר, או שאפצפץ את גולגולתך.״
האיום הוליד רק צחקוק קצר וחד בתגובה, ולאחריו דממת מוות.
הקיסר זינק ממשכבו ופסע באומץ, מתעטף בחופזה ברוֹבְּ-דֵה-שַׁמְבֵר1 שנתלה ממסעדו של כיסא, אל עבר הארון הרדוף. כאשר פתח את הדלת רשרש דבר-מה. הוא הסתער קדימה, חרבו בידו. אך איש לא הופיע, לא ברוח ואף לא בחומר, והרחש, כך הוברר, נבע מנפילתה של גלימה שנתלתה מזיז בולט בדלת.
בוש בעצמו, הוא שב אל המיטה.
בדיוק כאשר עמד לשוב ולעצום את עיניו, אורם של שלושת נרות השעווה שדלקו במנורת קנים משתרגת מעל למדף האח הועם לפתע. הוא נשא מבטו. צל שחור ודחוס הסתירם. כשזיעה פורצת מגופו באימה, הושיט הקיסר את זרועו לעבר חבל הפעמון, אך ישות בלתי-נראית כלשהי חטפה אותו בגסות אל מעבר להישג ידו, ובאותו רגע ממש נעלם הצל המאיים.
״אוף!״ זעק נפוליאון. ״לא היה זה אלא חיזיון תעתועים.״
״כלום כן הדבר?״ לאט קול חלול, נימתו אפלה ומסתורית, בסמוך לאוזנו. ״ההיה זה תעתוע ותו לא, קיסר צרפת? לאו! מה ששמעו אוזניך וחזו בו עיניך הוא ממשות עגומה ובשורה רעה צפונה בה. קום, אוחז נס הלגיון! עורה, החולש על אוצרות הכתר! בוא בעקבותיי, נפוליאון, ודברים נוספים יתגלו לעיניך.״
לכשנדם הקול, הלכה והתגבשה לנגד מבטו המשתאה צורה של ממש. זו לבשה דמותו של גבר גבוה צנום, לבוש במעיל עליון מפואר בגוון כחול ואמרותיו רקמה זהובה. מטפחת שחורה נקשרה בצמוד מדי לצווארו, מהודקת למקומה בשתי פיסות מקל קטנות שנתחבו מאחורי כל אחת מאוזניו. פניו היו כחולים-סגולים; לשונו בצבצה מבין שיניו, ועיניו, מזוגגות ואדומות כדם, בלטו מאיימות, כמעט יוצאות מחוריהן.
החיזיון לא פצה את פיו, אך נע קדימה, מצווה על נפוליאון לבוא אחריו באצבע זקורה.
נתון להשפעה מסתורית, המונעת ממנו כל חשיבה או פעולה עצמית, ציית זה בדממה.
הקיר האיתן של החדר נפתח כשנגשו אליו, ומשעברו בו שניהם, נסגר מאחוריהם בטריקה מהדהדת כרעם.
מצויים היו בעלטה מוחלטת לגמרי כעת, אלמלא האור העמום שזרח מסביב לדמותה של הרוח וחשף את קירותיו הטחובים של מסדרון ארוך ומקומר. הם פסעו הלאה במורדו בחופזה דמומה. מקץ זמן לא רב בישר משב רוח קריר ורענן, אשר נשב ביללה במעלה הקמרון וגרם לקיסר להדק את כותנתו המשוחררת קרוב יותר סביב לגופו, כי מתקדמים הם אל עבר האוויר הפתוח.
במהרה הגיעו עדיו, ונאפּ מצא עצמו באחד מהרחובות הראשיים של פאריס.
״נשמה עליונה,״ הוא אמר, רועד בצינת אוויר הלילה, ״הרשי נא לי לשוב על עקביי וללבוש דבר-מה נוסף. אשוב ואהיה לצידך ללא כל דיחוי.״
״הלאה,״ השיב שותפו בארשת חָמוּרה.
הוא חש מחויב, על אף פחיתות הכבוד המקוממת שעלתה בקרבו וכמעט וחנקה אותו, לציית.
הם המשיכו הלאה דרך הרחובות השוממים עד שהגיעו לבית הדוּר שניצב לגדות הנהר סֵן. כאן נעצרה רוח הרפאים, השערים נעו על גלגליהם כדי לקבל את פניהם, והם נכנסו לאולם גדול ומחופה שַׁיִשׁ, מוסתר בחלקו בווילון שנתלה לאורכו, ומבעד לקפלי אריגו השקוף-למחצה ניתן היה לחזות בבוהק מזדהר באור יקרות. שורה של דמויות נשיות נאות, מלובשות בהדר, ניצבו לפני המסך הזה. ראשיהן מעוטרים בזרי פרחים מהיפים ביותר, אך פניהן מוסתרות מאחורי מסיכות עוועים, המחקות את גולגולת המת.
״מהו הקרקס הזה?״ קרא הקיסר, מתאמץ לנער מעליו את שלשלאות הרפאים שריתקו אותו כך כנגד רצונו, ״היכן אני נמצא, ומדוע הובאתי הנה?״
״החרש,״ אמר מורה הדרך, משרבב אף יותר את לשונו השחורה ומגואלת הדם. ״החרש, אם אין מבוקשך למות במקום עומדך.״
הקיסר משיב היה, האומץ הטבעי של אופיו מתגבר על היראה קצרת המועד שאחזה בו ברגע הראשון, אך בדיוק אז בקע ניגונו של לחן פראי בעל צליל חריג מאחורי הווילון האדיר, שהתבדר קדימה ואחורה, מתנפח באיטיות כמו מוטרד מהתרחשות פנימית כלשהי, או קרב אכזרי בינות לרוחות מנשבות. באותו רגע ממש תערובת ניחוחות מסחררת של ריקבון אנושי, הנמסך בקטורת עשירה מארצות המזרח, הסתננה מבעד לאולם הרדוף.
רחש של קולות רבים נשמע כעת במרחק, ומישהו אחז בזרועו מאחור בלהיטות רבה.
הוא סב בחטף על עקביו. עיניו פגשו בפניה המוכרות כל כך של מארי לואיז2.
״מה! גם את נמצאת בתופת הזו?״ הוא אמר. ״איזה מקרה הביא אותך לכאן?״
״האם ירשה לי הוד מעלתו להפנות את אותה שאלה עצמה אליו?״ שאלה הקיסרית בחיוך.
הוא לא ענה; התימהון מנע בעדו.
אף וילון לא הפריד כעת בינו לבין האור. הוא הוסר, כאילו בדרך קסם, ונברשת מופלאה הופיעה, תלויה מעל לראשו.
להקות של גבירות, לבושות בהידור אך ללא מסיכת פני-גולגולת, ניצבו מסביב, ומספר הולם של אצילים עליזים התרועע עמן. המוזיקה עוד נשמעה, אך דומה היה כי מקורה בהרכב של נגנים בני-תמותה שהתמקמו בעמדה ייעודית לצדם. האוויר עוד אפוף היה בריח ניחוח, אך הייתה זו בְּשֹׂמֶת שלא נמזגה בה הצחנה.
״מוֹן דיוּ!״ זעק הקיסר, ״הכיצד ארע כל זה? והיכן לכל הרוחות והשדים פישֶׁה?״3
״פישֶׁה?״ השיבה הקיסרית. ״למה מתכוון הוד מעלתו? האם לא מוטב יהיה שתצא את הבית ותפרוש לנוח?״
״לצאת את הבית? מדוע, היכן אני נמצא?״
״בסלון הפרטי שלי, מוקף בכמה אישים נכבדים מן החצר המלכותית שהזמנתי בערב זה לנשף. נכנסת הנה לפני כמה רגעים בכתונת הלילה שלך, כשעיניך קרועות לרווחה ואינן מביטות בדבר. אני מניחה, לנוכח השתאותך הרבה, שכעת תעיד בפניי כי הילכת בשנתך.״
הקיסר התמוטט מיד לכדי התקף של קטלפסיה, שנמשך כל אותו לילה וחלק נכבד מהיום שלמָחֳרָת.
*דימוי: צ'אד ווהרל
1.מצרפתית: חלוק בית (ההערות משל המתרגמת).
2. דוכסית פארמה, אשתו השנייה של נפוליאון.
3. הגנרל ז'אן-שארל פישֶׁגרוּ היה מלוכני סמוי שהנהיג קנוניה שביקשה להפיל את נפוליאון מכס השלטון. ההתארגנות נחשפה ושלושת הקושרים נשלחו למעצר. זמן קצר לאחר מכן נמצא פישגרו מת בתאו, כשעניבתו כרוכה סביב צווארו, חונקת אותו למוות. נסיבות מותו נותרו מסתוריות עד ליום זה. לאחר מותו פשטה שמועה כי פישגרו נחנק למוות במצוות נפוליאון.
