"שמעת על ההיא?" שאל אותי המוכר מ'עולם הממתקים', בחור שנראה בעצמו כמו דובון גומי אנושי. "לא שמעת? לפנות בוקר הביאו למיון מישהי, הסניטרים קוראים לה היפהפיה בתרדמת."
"אני מבין," קטעתי אותו, "שביטלו את המושג חסיון רפואי."
הפעלתי את מקציף החלב בדוכן הקפה שבו אני עובד, בבית החולים איכילוב. הדובון שיחק בשקיק סוכר חום ונשך את שפתיו בחיוך ממתיק סוד. מאחוריו חלפו אבא עם ילד עליז בכיסא גלגלים ואישה חיוורת עם גבס. איש נקיון מובס עמד ליד פח ובהה באוויר. מוט ההקצפה שקע בחלב והשאון הפך לגרגור עמום.
"חשבו שמשהו בוער לה בין הרגליים. הסתבר שהיא צובעת את המשולש. אדום. לא ג'ינג'י – אדום אש! היא עצמה קטנטונת ברונטית עם עור שחום – הי, הי, החלב נשפך לך! מה קרה, נדלקת?"
במסדרונות בית החולים הקריאה "זהירות, קפה חם!" משתווה לסירנת אמבולנס. פילסתי את דרכי למיון, לבוש במדי הבריסטה שלי. זהירות, צעקתי על מרדים רדום, קפה חם!
תחת שמיכה דקה, דהויה מכביסות, היא שכבה כמו בובה מקולקלת, זרועותיה במקביל לגופה, פניה מאובנות, צינור בין שפתיה התפוחות. על צווארה השחום ניכר תלם אדמדם. המזגן פלט קור של חדר מתים. מכשירים אתגרו את השפיות בצפצופים בלתי אחידים. בזכות מאושפז שהתפרע מעבר לוילון הרווחתי זמן לבד איתה. זאת אֵלַה. אלה שלי.
הכל התחיל אחרי שאבא גרש אותי מהבית. כל מי ששומע את הסיפור מסכים שהוא הגיב באופן מופרע לגמרי. שכבתי לי עירום בחדר, פתאום הוא מתפרץ – ביקשתי לא לגעת במיץ התפוחים, נכון? אני עירום, אבא, צא מפה! גם שתית הכל וגם החזרת את הבקבוק הריק למקרר!
על מסך המחשב שלצדי אישה שיחקה עם משהו נחשי. אבא דפק לי אגרוף בצלע וצעק: זה מה שאתה עושה עם החיים שלך? אני נותן לך גן-עדן ואתה יורק לי בפרצוף. תתלבש ותעוף מפה, אני לא צוחק, תעוף מהבית שלי. לך, נו, לך לך כבר!
בהתחלה היה נחמד ברחוב, תחושה של חופש, רחוק מאבא, אבל אז פרץ מבול ואיזה חכמולוג שכנע אותי לעבור לבית מחסה לנוער בסיכון. כולם שם התנהגו כמו חיות, אבל בסך הכל היה נוח. ארבעים יום הייתי שם, עד שנערה בשם יונה החליטה שהיא יכולה לעוף וקפצה מהחלון. היא נפלה על עץ זית ושברה את המפרקת.
התחלתי לעבוד: ניקיתי משרדים במגדל שדיברו בו בליל של שפות, וזה עשה לי סחרחורת. שטפתי פירמידות של צלחות במסעדת פועלים מצרית, עד שברחתי. טיילתי בטרמפים במדבר. יום אחד מצאתי בחול עגיל זהב, אבל כשניסיתי למכור אותו, הסתבר שהוא מזויף. על ספסל של תחנת אוטובוס בחזרה לתל-אביב מצאתי ספר תנ"ך. פתחתי בעמוד אקראי – עשרת הדיברות. נכנסתי למצב רוח פילוסופי, הרמתי את הראש מהספר, אבל במקום לראות שמיים, ראיתי אותה.
"האוטובוס לתל-אביב כבר עבר?" שאלה, נוטפת זיעה.
"עוד לא, גם אני מחכה." אמרתי בקול חדש.
התיישבנו כיסא ליד כיסא. במהלך הנסיעה שלחתי מבטים-מרגלים כדי לתור את גופה: החזק הוא אם רפה, השמנה היא אם רזה. היא נראתה לי כמו מישהי שאני ראוי למלצר, לא מעבר לזה. הייתי אז באמת יצור נבער. אבל חדור מטרה. כבשתי אותה בשפתי המפורקת, התנחלתי בלבה כמו הבטחה, לבסוף התוודיתי: אני לא מכיר אף אחד בתל-אביב. אתה מכיר אותי, היא אמרה. אני אפילו לא יודע איך קוראים לך, אמרתי. אֵלה, ענתה, ולך? משה, עניתי. שם יפה, היא אמרה.
היא גרה בדירת חדר עם קירות מתקלפים. את גרה פה לבד? שאלתי ובמקום להשיב היא נישקה את עפעפיי, ארוכות, כמו מושחת אותי למלך.
מצאתי ברחוב חנוכיה, צעקתי, לחנוכת הבית המשותף שלנו! זאת מנורה, תיקנה אותי, אבל זה חמוד מצדך. עשינו מנגל במרפסת הזעירה והעשן עלה לשמיים.
בהדרגה למדתי להכיר את מצבי רוחה המתחלפים מאסון לששון. היא הזיעה. תמיד. לפעמים נדמה שאדים עולים מגופה השחום. במקום הנמוך ביותר שלה היא היתה מלוחה. לשונה לעומת זאת, היתה קרה כשלג, כאילו הרגע אכלה ארטיק.
בשבוע הראשון התמסרה לי כולה ואחר כך פתאום אסרה עלי להתקרב אליה. מה קרה, שאלתי, לא מוצא חן בעיני שאתה מרגיש שאני כבר שלך. אני לא מרגיש, חייכתי, אני יודע.
מסתבר שאת הסטירה הראשונה שמקבלים מאישה זוכרים לא פחות מאת הנשיקה הראשונה. אחר היה נבהל, נעלב, אולי אפילו מחזיר לה. אני הבנתי לעומק מאיפה זה בא. חטפתי מכות אמיתיות בחיי וידעתי להבדיל. עיניה סיפרו סיפור אחר מכף ידה הסוטרת. עוד אחת, ביקשתי, וצלצול פעמונים נשמע באוזני. תיכנסי בי, אמרתי לה, תפרקי לי ת'צורה, אני יכול לעמוד בזה. היא שרטה אותי עד זוב דם ולחשה: אתה תרחץ לי את הרגליים ותשתה את המים. והסכמתי. המצאנו גרסה למבוגרים בלבד למשחק ים-יבשה. פסיכולוגים בשקל יגידו – זו לא היא הסדיסטית, זה אתה המזוכיסט, אבא שלך התעלל בך, אז התרגלת.
חיינו כמו שכולם חיים, ויום אחד היא אמרה: "אני בהריון, משה, בשבוע ה-8 או ה-9…"
לבי החסיר 8 או 9 פעימות.
"אם התינוק יהיה דומה לאבא שלי," הודעתי, "אין סיכוי שאצליח לאהוב אותו."
"הוא לא יהיה דומה."
"איך את יודעת?" שאלתי.
"כי הוא לא יוולד." אמרה.
בתור לרופאת הנשים, חטטנית עם שיער בצבע משתנה אמרה: "שיהיה במזל ואל תעצרו באחד, כמו כל הצעירים היום. ילד צריך אח."
"שמעת על קין והבל?" שאלתי אותה ונכנסנו לרופאה.
"אני אוהב אותך," לחשתי לה בחדר ההתאוששות.
"אני אויבת אותך," ענתה לי, מסוממת, אך חריפה כתמיד.
"עברנו את זה." ניסיתי לרכך.
"זה חורבן הבית."
"חורבן הבית ארע בגלל עבודה זרה ושפיכות דמים." התפלספתי.
"נו, בדיוק." ענתה קודרת.
ניחמתי אותה, ריחמתי עליה ואז גיליתי שהיא מנהלת רומן וירטואלי עם סטלן ארוך שיער מהגליל. מצאת מי שיושיע אותך ממני, אה? זרקתי לה בעלבון והיא ענתה בהתחכמות – אתה אמרת.
לפני שהוא נעלם הוא כתב לה מייל האחרון, השנים עשר במספר: "את עוד לא מוכנה אלי, אחזור כשתהיי". פוזאיסט פלספן. היא שכחה ממנו, אבל אני, בכל פעם שנשמעה דפיקה בדלת, הייתי בטוח שהוא חזר.
ניסינו להיות מיתולוגיים, חשבנו שאנחנו מרכז העולם, אבל כשפורצים רוקנו לנו את הבית, לקחו הכל, אפילו את המנורה-חנוכיה, הכל התפוצץ. קללות והאשמות הפכו ליריקות ודחיפות. אלה דפקה לי מרפק לאף. הוא נשבר, התנפח פי שניים מגודלו והתעקם לנצח. שנאתי אותה על שגרמה לי לאהוב אותה מלכתחילה. הבית השני בחיי נחרב והרגשתי שיקח הרבה זמן עד שאהיה מוכן לבנות בית נוסף. בבוקר למחרת עליתי על מונית לנתב"ג. מה הטיסה הפנויה הבאה, שאלתי. רומא, ענתה הפקידה. וִיוַה רומא, עניתי.
לעזאזל! בלמתי את הזכרונות בחריקה, ורכנתי אל הגוף השוכב.
"אלה, זה אני, משה…" ליטפתי את לחייה הקרה, את כתפה, משכתי בעדינות בכף ידה, טלטלתי את גופה עד שהשמיכה נשמטה. לא התאפקתי והסטתי גם את חלוק האשפוז. בהיתי מהופנט בסנה הבוער. היא עשתה את זה בתקופה שלא היינו ביחד. ואולי לא צבעה את הערווה, אולי הגוון הזה פשוט נבע מתוכה.
"סלח לי, מי אתה?"
בתנועה זריזה ומגושמת כיסיתי אותה וגמגמתי אל הגבר בלבן: "אחי – "
"אל תקרא לי אחי." זה היה קטנוני מצדו של מי שבחר להיות אח כמקצוע.
הצצתי בתג השם שלו. "מוחמד. שלום. אני משה." לא עמדתי אז על הפן המיתי-פתטי של מפגש השמות שלנו. "באתי לבקר את אֵלַה."
"מי אתה בשבילה?" מה יכולתי לענות: עבד, אדון, הנבחר… "אתה מהקפה למטה לא? מה אתה עושה פה?"
"באתי לאֵלַה. מה אתה מסתכל עלי ככה? אני מכיר אותה!"
"יש לך הוכחות?" הוא הרים עלי גבה.
"אתה שוטר, מוחמד?" שאלתי. "לא. אז חכה רגע עם החקירה. אתה רואה את הקפה הזה? הוא בשבילה. היא היחידה בעולם ששותה הפוך עם חלב ודבש. עכשיו עשה לי טובה, קצת פרטיות, גם ככה קשה לי לראות אותה במצב הזה."
חשבתי על אנשים בתרדמת שבמשך שנים שמעו את כל החרא שקורה סביבם וזה נתן לי תקווה. התקרבתי לאוזנה של אהובתי ופצחתי בשיר חרישי: "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת…"
"אדוני, אני מבקש."
לא נתתי למוחמד להפריע לי. "בגוף כואב, בלב רעב…"
"משה… תפסיק עם זה."
"לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה."
"אבטחה!" מוחמד צעק.
דחפתי אותו, הוא דחף בחזרה. אֵלַה היא אחת כזאת שגורמת לגברים להילחם עליה גם מתוך תרדמת.
"בבקשה – תתעוררי!" זעקתי בשמאלציות שרק אישה בתרדמת יכולה לשאת בלי לפרוץ בצחוק.
לחדר נכנס איש אבטחה.
"אני מבקש לעצור את האיש הזה!" דרש מוחמד.
המאבטח פקד עלי להתלוות אליו. סירבתי. הוא הזעיק תגבורת במכשיר הקשר. שפכתי עליו את הקפה. להגנתי אציין שהוא כבר היה קר. המאבטח בתגובה עיקם לי את היד.
"אני פה הבעייתי?!" התפרצתי וצעקתי על מוחמד. "שלא תתקרב אליה, מחבל!"
שעות ספורות לאחר מכן ישבתי בתחנת המשטרה, מול חוקר צעיר ששאל אותי בקול יבש:
"ספר לי על הקשר שלך עם אֵלה."
אני לא בנוי לכלא, הזעתי, יש שם קפה בוץ ושיעורי פסיכודרמה. סיפרתי לחוקר איך אני ואלה הכרנו, האוטובוס, הנשיקה, ים-יבשה, הסטלן מהגליל, הפריצה, הפרידה.
"אז אחרי שנפרדתם, נסעת לרומא…" חזר החוקר כמפקפק. "ומתי חזרת?"
"ברומא למדתי להיות בריסטה ואז עברתי להתמחות במדריד, אבל גירשו אותי מהדירה, טסתי לפריז, שם מצאתי חירות ואחווה, אבל אפילו לא טיפת שיוויון. בברלין הייתי כוכב עולה, עד התקרית ההיא…"
"איזו תקרית? החוקר לא עמד בקצב.
"חתיכת תקרית. רקדתי עם עצמי במועדון חשוך בברלין, מהופנט לחותמת הזוהרת על זרועי, פתאום איזה קטנצ'יק עם בלורית צורח עלי: למה יש לך אף כזה ארוך? לא חשבתי שיקרה משהו אבל פתאום הופיע חבר שלו, ראש ביצה מגודל וקלטתי שכדאי לברוח. ניצלתי בזכות הברמנית הפולניה שהסתירה אותי מתחת לבר, לעד אשמור לה חסד. שם, בין ארגזי הייגרמייסטר והשנאפס החלטתי שאני חוזר לארץ. השנתיים בחו"ל הרגישו פתאום כמו אלפיים שנה."
"אדוני," התרגז החוקר, "כדאי שתתחיל לדבר לעניין, יש לנו אישה בתרדמת ואתה החשוד המרכזי. אותי מעניין רק דבר אחד: איפה היית אתמול בלילה?"
מחלון התחנה נשקפו שמיים נמוכים שהלכו והשחירו. החוקר חזר ושאל ודפק על השולחן ולבסוף התייאש ויצא מהחדר. לא הספקתי לספר לו כמה התרגשתי כשחזרתי לארץ ופגשתי שוב את אלה על החוף בתל-אביב.
אני לא מאמינה, היא צרחה ורקדה איתי במעגל. תמים שכמוני, קיוויתי שהיא מחכה לי נקייה מעִקבות רגליים וטביעות אצבעות, אבל הסתבר שכמו שהייתי נאמן לה בחלומותיי, כך בגדה בי בחייה. היו לה פרסי, יווני, איטלקי, מוסלמי, נוצרי, טורקי ובריטי.
עכשיו אני דווקא עם בחור מקומי, היא אמרה, דומה לך, האמת, אולי תלמדו לחלוק בי. אני מוכן לחלוק, עניתי מיד והאמנתי לעצמי, התבגרתי בחו"ל, ציינתי. העברית שכמעט נשכחה ממני קמה לתחיה. הח' החותכת, הר' המגרגרת והל' המצליפה.
ביום שבו התנחלתי בדירה שלה נשמע צלצול בדלת. אל תפתחי, לחשתי. למה, זה הבחור שלי? סוף סוף תכירו. בפעם אחרת, התחננתי. לא יפה לגרש אותו ככה, אמרה. מי מגרש, היתממתי. הוא אוהב אותי, התעקשה. אני יותר, נישקתי את צווארה הרותח. אבל אני אוהבת גם אותו, אמרה וניסתה לקום אבל ריתקתי אותה למיטה. הוא הלם בדלת בחוזקה, ביאוש, בזעם, ואז שמענו את המעלית היורדת, כמו יללת שועל שהחליק לבאר.
לחדר בתחנת המשטרה נכנס חוקר מבוגר, מסריח מסיגריות. הוא נשען על השולחן ורשרש בשקית ניילון. זה הוציא אותי מדעתי. תמיד שנאתי ספרי בלשים, אין לי סבלנות לפרטים כמו ליפסטיק על פומית עץ. החלטתי פשוט להתוודות על אירועי ליל אמש. ככה. לרסקולניקוב זה לקח מאות עמודים, אני הבנתי את זה מהר יותר.
"הייתי אתמול עם אלה," התוודיתי. "אבל לא עשיתי לה שום דבר ש…" התחלתי לבכות, בכי משפיל עם התנשפויות, עם נזלת והכל.
"לאט לאט. ספר לי מה בדיוק קרה אתמול בערב."
סיפרתי והכל נשמע בנאלי להגעיל: היכולת ההודינית שלה לאזוק את עצמה בארבע גפיים עם האזיקונים הזרחניים שקניתי לה, השקית הצהובה עם הבקלוואה שמצאתי על השולחן, ידעתי שזה הוא שלח לה, השועל מהמעלית, וזללתי את הכל.
"אתה חנקת אותה." אמר החוקר.
"קצת, כי היא ביקשה. זה משחק כזה. תראה מה היא עשתה לי פה – " הרמתי את החולצה כדי להראות שריטה בגב אבל הוא לא התעניין.
"באיזו שעה עזבת?"
"אתה יכול להרגיע עם השקית?" התחננתי. הוא התעלם.
"אני שואל מתי יצאת אתמול מהדירה של אֵלה?"
"קצת לפני חצות," עניתי. "רצתי למשמרת לילה באיכילוב."
"אתה רופא?" התפלא.
"בריסטה." עניתי. "תשאל את אפילו את השכנה האמריקאית בבניין. היא טיילה בחצר עם הרוטוויילר כשיצאתי."
החוקר תקתק משהו במחשב.
"אני נשבע לך שכשעזבתי את הדירה אלה היתה בסדר גמור, היא ישנה. רגע, היא נחרה! זאת הוכחה, לא? אנשים בתרדמת נוחרים?"
הוא הפנה אלי מבט בוחן ואז אמר במפתיע:
"אוקי, תודה. אתה משוחרר. תשאיר את הטלפון פתוח, במידה ויהיו עוד שאלות."
לפני שהספקתי לקלוט משהו הייתי במסדרון. התכוונתי לחזור לאלה בתקווה שתתעורר כבר ותפתור את כל התעלומה. בדרך החוצה נדחפתי הצידה על ידי שוטר שהוביל בגסות חשוד באזיקים.
"רגע… מוחמד?" קראתי, "זה מוחמד, לא?" שאלתי את הפקידה.
"הם כולם מוחמד." היא ענתה.
הייתי צריך לרצוח אותו כשהוא היה בידיים שלי. אבל מי יכול היה לדמיין שזה הוא? אלה קיבלה הרבה הודעות בערבית לטלפון. זה היה מוחמד. הוא השועל מהמעלית. איך היא יכלה להגיד שאנחנו דומים? שום דמיון!
אבל מה קרה שם? הוא הגיע אליה בלילה אחרי שיצאתי? ניסה לרצוח אותה? כי עזבה אותו? למעני? אח מבית חולים שנוטל חיים? ומי מצא אותה והביא אותה למיון? בעודי ניצב תחת מפל סימני השאלה, הנאשם בכבודו ובעצמו יצא לרחוב, חופשי כאחד האדם.
לא התנפלתי עליו בכניסה לתחנת המשטרה – אני לא עד כדי כך אידיוט. עקבתי אחריו כשלושה רחובות עד שהוא פנה לגינה קטנה. היה שלט "נא לא לדרוך על הדשא", אבל שום דבר לא אסור כנראה בעיניו של המפלצת. הוא התקדם לעבר נדנדה שנתלתה ברפיון על שני חבלים והתיישב בה. התנפלתי עליו מאחור.
"אני לא יודע מה שיקרת להם כדי שישחררו אותך, אבל אני יודע שאתה זה שפגעת באלה!"
לא הערכתי נכון את כוחו. הוא התנדנד לפנים ולאחור והפיל אותי על ישבני.
"אתה גנבת אותה ממני!" הוא זינק עלי. "חיינו טוב ביחד. מי ביקש ממך לחזור לארץ?"
"היא היתה שלי לפניך!" בעטתי בו מהרצפה. הוא התקפל.
"כל העולם יודע שהיא שלי!" הוא התרומם והחטיף לי אגרוף בסנטר.
"מי זה כל העולם? אתה ואמא שלך?" שאלתי חנוק. החלפנו עוד כמה מהלומות מגושמות. משכנו זה לזה בשיער כשהתגלגלנו כגוף אחד לכיוון הקרוסלה. ירקתי עליו, אבל רוח סוררת החזירה את היריקה היישר אלי. ניגבתי את הפנים בשרוול והוא ניצל את הרגע כדי לנגוח בראשי. נראה שזה הכאיב לו לא פחות מאשר לי. שכבנו מתנשפים.
"אני לא אשם במה שקרה לטינה." סינן.
"למי?!"
"טינה. זה השם האמיתי של אֵלַה."
"לא זה לא," התרוממתי בכאב. "זה שם שאימצה כנערה. היא נולדה בתור אלה."
"זה ויכוח מיותר." הוא המשיך לשכב.
"אני לא מבין איך שחררו אותך," אמרתי. "זה ברור שניסית לרצוח אותה. לא יכולת לקבל את זה שהיא איתי, זה פגע בכבוד שלך."
הוא פלט צחוק מריר: "זה גם מה שהשוטרים חשבו בהתחלה. אף אחד לא מבין שהיריקות שלה זה השמן זית שלי. הבל פיה הוא משב הרוח שלי. אני מוכן לשכב לרגליה כל החיים, בלי אוכל ובלי מים, כמו גמל."
הדימויים המזרחיים השחוקים האלה הצליחו להעביר בי צמרמורת.
מוחמד קם על רגליו ואמר: "בוא, חייבים לחטא את זה."
ניגשנו לברזיה והוא רחץ את מצחי המדמם.
"זה שורף." אמרתי.
"זה פצע שטחי." אמר במקצועיות מרגיעה. "אל תנגב עם החולצה, אתה תזהם את זה," גער בי ושלף פיסת בד מקופלת מכיסו. "אחרי שהלכת ממנה אתמול, היא כתבה לי."
"לא יכול להיות," מחיתי. "היא כבר ישנה."
הוא ספג בטפיחות עדינות את המים והדם מפניי ואז שלף את הטלפון והראה לי התכתבות בערבית.
"מאיפה אני אמור להבין מה כתוב פה?" התרגזתי.
"אני את השפה שלך מבין," סינן בעלבון.
הוא השמיע לי הודעה מוקלטת משעה שתיים וחצי בלילה. זה היה הקול של אלה, בוודאות, זיהיתי את הרוטווילר של השכנה ברקע, אלא שהיא דיברה ערבית. מוחמד צלל לרגע אל הקול ועיניו התמלאו דמעות.
"היא התחננה שאגיע," טלטל את ראשו, "אבל בדיוק התחלתי משמרת עמוסה בבית החולים. מי ידע שכמה שעות אחר כך היא תגיע אלי בעצמה במצב של תרדמת."
"מי בכלל הביא אותה לבית החולים?" שאלתי.
"האמריקאית מלמטה, היא הגיעה איתה למיון וסיפרה לי הכל."
"תמיד דוחפת את האף…" סיננתי.
"היא הצילה אותה ממוות בטוח, היא סיפרה שבדיוק ירדה עם הכלב לטיול – "
"כמה פעמים אפשר לרדת לטיול בלילה אחד?!" התרעמתי.
"כמה שצריך, זה כלב גדול… בקיצור, הכלב התנהג מוזר, נצמד לדלת של אלה ולא הפסיק לנבוח. הדלת היתה פתוחה כי – "
"יש בעיה במנעול," אמרתי. "התכוונתי לסדר את זה."
"גם אני." הוא אמר בנימה מתנצלת. "בקיצור, היא מצאה את טינה אזוקה למיטה, על הראש שלה היתה שקית צהובה – "
"זאת השקית של הבקלאוות שלך!" הטחתי בו, חש משום מה שהפרט הזה מוכיח סופית שהאשם היחיד במצבה של אלה הוא מוחמד. אבל אז הוא השלים ואמר:
"שהיתה קשורה לצווארה באזיקון זרחני. האמריקאית אמרה שזה הדבר הראשון שהיא ראתה בחושך."
המתנה האיומה שהענקתי לה בעליצות מטומטמת.
"כשהשכנה קרעה את השקית בציפורניים, טינה כבר היתה במצב של היפוקסיה, חוסר חמצן במוח."
"אני לא מבין כלום," התרסקתי על הספסל. "אני לא הייתי שם ואתה לא היית שם, והיא שכבה אזוקה למיטה…"
"היא יודעת לאזוק את עצמה. זה טריק כזה שהיא…"
"אני יודע!" אמרתי ביאוש. "מי קשר לה שקית לראש? ולמה?"
"היא בעצמה." אמר מוחמד. הבטתי עליו בשאלה. "כן, היא קודם קשרה את השקית לראש באזיקון ובשארית כוחותיה אזקה את עצמה למיטה. היא ניסתה להתאבד."
"שטויות…" מלמלתי. "זה שקר."
"יש מכתב התאבדות." הוא אמר. "אמרו לי במשטרה."
פה איבדתי את זה.
"מה?! למה אני לא יודע כלום. למה אותי חקרו כמו רוצח? ולך סיפרו הכל?"
"המכתב הגיע חמש דקות אחרי שהתחילו לחקור אותי. הכלב של האמריקאית פלט אותו אצלה בסלון. זה כל מה שהספקתי לשמוע לפני ששחררו אותי.
"מה היה כתוב במכתב?" שאלתי בצעקה.
"הלוואי שהייתי יודע." אמר מוחמד.
הימים חלפו, כל העולם שמר על מחזור עירות-שינה, מלבד אלה. מוחמד בישר לי שהיא מוגדרת כשלוש בסולם גלאזגו. זה נשמע לי כמו ניקוד גרוע באירוויזיון. אמרו שהמוח מת, אבל הלב פועם. הרגשתי שזה מתאר גם את מצבי. היא פקחה עיניים, אבל לא ראתה דבר.
עם ההגדרה החדשה לגביה – "מצב וגטטיבי" – הוחלט שאלה תעבור למוסד מיוחד לחוסים מונשמים. כששמענו על עלות האשפוז כמעט התאשפזנו בעצמנו, אבל מוחמד הציע סידור שאי אפשר היה לסרב לו. המוסד מקבל אליו את אֵלַה ללא תשלום ובתמורה מוחמד מתנדב שלושה ימים בשבוע כאח מוסמך ואני מתנדב שלושה ימים כבריסטה, עד שהיא תתעורר או תרדם לעד.
קרובי משפחה שמבקרים אנשים בתרדמת צריכים הרבה קפה כדי לא להרדם בעצמם. אני הייתי שם בשבילם. ניסיתי להשפיע על תת המודע שלהם באמצעות ציור על הקצף של הקפה. נגיד, חייל במדים מזמין אצלי הפוך – אני מצייר לו על הקצף את סמל השלום. לדתיים אני מצייר חצי סהר. לערבים מגן דוד. לסחים עַלֶה. יש אפילו ציור מיוחד שיצרתי במוסד לחוסים בתרדמת: שעון מעורר. להיט.
אחד מלקוחותי הקבועים, גבר מרשים שפקד את אמו המורדמת, התגלה להיות קליבר במשטרה. הוא השיג לנו העתק של מכתב ההתאבדות של אלה. היא כותבת בו שמאסה בחיים הכפולים, שהנשמה שלה לא עומדת בזה יותר.
ימים הפכו לשבועות שהפכו לחודשים. שמרנו עליה במשמרות. לא פעם נשארנו יחד לילות שלמים. סירקנו אותה. רחצנו אותה. הפכנו אותה כדי למנוע פצעי לחץ. הכל בשיתוף פעולה מלא. כולם היו בטוחים שאנחנו אחים. לא טרחנו לתקן אותם.
מוחמד דאג שהמוניטורים, הזונדה והמַנְשֵם יעבדו כראוי. התגאיתי שאיש כזה אוהב את אלה שלי. חלמנו על היום שבו תקום ותראה אותנו יחד. אנחנו באמת יותר דומים משונים, הרי זה לא שאני צריך לחלוק בה עם איזה שוודי. שנינו כותבים מימין לשמאל, שנינו חטפנו מכות בילדות, שנינו אוהבים לגור על הים. השתניתי, כל מפגן אלימות, אפילו צפירה בכביש זעזעו אותי. גם מוחמד דיווח על תחושות דומות.
בכל פעם שהגעתי אל אלה, גם אם זה היה בשעת לילה, ברכתי אותה ב"בוקר טוב!" קיוויתי שצמד המלים הזה יפעל עליה ככישוף מעורר. לפעמים הייתי כועס עליה. למה עשית את זה? הרי יכולנו לחיות כולנו יחד! אבל אולי זה משהו שהסתבר רק אחרי שאיבדנו אותה. מי כבש את מי, אנחנו אותה או היא אותנו?
"אולי תישן קצת?" שאלתי את מוחמד שישב ליד המיטה של אלה, עפעפיו הכבדים מאיימים להיטרק על עיניו השחורות.
"לא, לא," הוא מלמל. "אני בסדר. אבל אתה נראֵה גמור."
"קפה." אמרתי. "אני אעשה לנו קפה. אנחנו חייבים להתעורר."
