This is Heading Animation

00.00
סבתא רוזי
  • סבתא רוזי

סבתא רוזי

3 דק'

קראו ב:

רן אפלברג

סבתא רוזי

3 דק'

כשסבתא רוזי שמעה ששיר ואני נפרדנו היא לקחה ישיר מפתח תקווה ודפקה לי בדלת. ״חם״, היא אמרה כשפתחתי, נכנסה בלי לשאול אם אפשר, נעמדה במרכז הסלון, שהוצף ארגזי קרטון ריקים שחיכו לארוז אותי בחזרה להורים, ודרשה שאביא לה ״כוס מים, כוס חלב ואבקת קפה שחור״. כשחזרתי מהמטבח היא התרוצצה ליד הוילונות ופטפטה במרץ עם האוויר. אמא טוענת שסבתא מדברת עם רוחות. אבא טוען שסבתא משוגעת. סבתא טוענת ששניהם צודקים.

מאז שאני זוכר את סבתא היא עוף מוזר, תמיד מסתובבת עם נוצת טווס בתיק, כדי לדגדג רוחות רפאים שנתקעו פה, ״כי אם רוח מצטחקת היא מיד נזכרת מי היא הייתה וממשיכה בדרכה״. בכיסים שלה תמצאו: בקבוקונים עם מי מעיין צלולים שנועדו למשוך מזל טוב, קופסאות גפרורים שבהן קופלו בזהירות קורי עכביש יבשים שלוכדים מחשבות רעות, ואבנים שלוקטו בכל העולם וחולקו למשפחה ולחברים ביד נדיבה: ״זו תעניק מחשבה בהירה״, ״זו תגרש פחדים״, ״זו מצוינת לדיאטה״. 

מי שפגש את סבתא רוזי לא היה מנחש שהתמהונית הזאת הייתה אחת המדעניות המובילות במכון ויצמן, שלזכותה נרשמו לפחות 12 פטנטים בביופיזיקה ושהיא הייתה אמורה לעמוד בראש המחלקה שלה אלמלא סבא נהרג בתאונת דרכים. ״באותו היום נהיה לה קצר במוח והיא התחילה לקשקש שטויות שמאז ומעולם היא בזה להן״, סיפר לי אבא. לעומתו, סבתא רוזי טענה שמיד אחרי התאונה סבא החל לבקר אותה בחלומות והסביר לה איך העולם מורכב מאינסוף חלקיקים לא מדידים, שלא נקלטים במכשירים המוגבלים שפיתחנו, והיא האמינה לכל מילה שלו כי הוא היה מדען כמוה.

אחותי הגדולה אמרה לי פעם שסבתא כל כך אהבה את סבא שהיא הייתה חייבת להמציא אותו מחדש, אחרת היא הייתה מתה מצער. דודה אסתר סיפרה לי בפסח, אחרי כמה כוסות יין, שסבתא רבה עם סבא באותו יום מקולל, סירבה להסיע אותו למכון, וכשהיא שמעה על התאונה,  האשמה פערה בה חור שחור שסחף לתוכו את כל מי שהייתה.

״אז למה נפרדתם רורי?״ סבתא בחנה אותי מבעד למשקפיים המיוחדים שבנתה, בהם כל עדשה הורכבה מזכוכית בצבע אחר.

״אנשים נפרדים סבתא״. 

״אנשים שנפרדים הם כאלו שנדבקו יחד בדבק אשליות זול של כסף, מעמד, יופי או שעמום. לעומתם, אנשים שהודבקו על ידי אהבה אפילו המוות לא יפריד ביניהם״. 

״אז אולי לא אהבנו…״

״שטויות״,  סבתא חיסלה בלגימה את המים ובחנה את הכוס מבעד למשקפיים המוזרים. 

״אתם הצעירים איבדתם כל קשר למציאות. כולכם קבורים במחשבים הקטנים שאתם מלטפים כל היום בכף היד כאילו הם  אפרוח, ומביטים דרכם על העולם בגלל זה קל לשטות בכם״.

״רוצה לדעת למה באמת נפרדתם? ואל תתחצף אליי עם המבט המתנשא הזה! סבתא שלך כבר בת 92 והיא ראתה בחיים שלה יותר ממה שאתה אפילו מעוניין לראות״. 

״לא מתנשא סבתא, פשוט עייף. לא ישנתי טוב. המזגן התקלקל והיו בעיות בחשמל ו…״

״הכל בגלל השעירים!״ היא הכריזה, ״הדירה שלכם מלאה בהם. בגלל זה נפרדתם. הם גרמו לכם לריב על כל מיני דברים קטנים וטיפשיים״. 

רציתי לענות שבדרך כלל זוגות נפרדים בגלל דברים קטנים וטיפשיים. בגידות לא מנפצות זוגיות כמו ריב בלתי פוסק על גרביים שנזרקו על הרצפה, או שקית אשפה שנשכחה ליד הדלת, או חולצה אהובה שנעלמה בכביסה. 

״תפסיק להתווכח כבר ותקשיב״, התרגזה סבתא, למרות שלא אמרתי כלום. ״שעירים הם ישויות ממימדים משיקים, שנכנסים לעולם שלנו ויוצאים ממנו דרך דלתות מצל. הם סקרנים מאוד ולפעמים מתעניינים בכפכף שהשארת  ליד הדלת, משחקים איתו ולא מחזירים למקום. ואתה, שבדיוק תכננת לצעוד בכפכפים למכולת, מחפש אותו ומחפש ומתמלא כעס כי השארת אותו במקום הקבוע והוא גם לא מתחת לספה או לשולחן. אז אתה מאשים את האישה שלך באובדן, כי היא ׳מסדרת יותר מדי.׳ בסוף אחרי שאתם פוצעים זה את זו במילים עוקצניות,  הכפכף מתגלה ליד העציץ במרפסת. אתה יודע שלא הנחת אותו שם ולאשתך אין סיבה לשים אותו שם והמריבה הופכת לשתיקה חמוצה״. 

בעודה נואמת היא הרימה את כוס החלב ושפכה ממנה, שלוליות־שלוליות, בכל החדרים בדירה. ״שעירים אוהבים להשתכשך בחלב. הם מתמגנטים אליו כי הם עשויים צל ואנחנו תמיד נמשכים להפכים שלנו״. היא רוקנה את החלב ופיזרה את אבקת הקפה בשלוליות. ״הקפה יצמיד אותם זה לזה לכמה שעות טובות ואנחנו בינתיים ניתן לזה להתייבש, נטאטא לשקית, נגרש את כולם מהבית ושלום על ישראל!״. 

סבתא נשארה אצלי עוד שעתיים, עד שהחלב והקפה התייבשו ואז טאטאה הכול, ארזה בשקית, ניגבה את הרצפה במטלית, נפנפנה בנוצת הטווס כדי לדגדג רוח שמתה פה לפני שלושים שנה, נישקה אותי בלחי והלכה.

אחר הצהריים המזגן חזר לפעול. בערב הפקק לא קפץ אפילו פעם אחת. בלילה שיר הגיעה לאסוף ספר ללימודים והכנתי לה ארוחת ערב כי היא הייתה גמורה מעייפות. דיברנו קצת והיא נשארה לישון. בבוקר כל החפצים היו היכן שהנחנו אותם ולא רבנו אפילו פעם אחת. בערב שיר קפצה כדי לחפש משהו במגירה שלה ושוב נשארה לישון. בסוף השבוע זרקתי את הארגזים. מאז, בלי שאף אחד יודע ובלי שאני בכלל מאמין בזה, אני שופך מדי פעם על הרצפה שלוליות של חלב סויה (נהיינו טבעונים), מפורר מעל קפה וכשזה מתייבש מטאטא הכל לפח.

תרצו משהו
אחר?

© פרויקט הסיפור הקצר 2022

Made with ☕ and 🚬 by Oddity

חפשו:

אופס, זה פיצ'ר של האזור האישי.
האזור האישי פתוח רק למשתמשים רשומים. הירשמו בחינם עכשיו ותוכלו להנות מכל האפשרויות של האזור האישי!

רוצים לשמוע סיפורים קוליים?

רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר

ברכישת מנוי אתם תומכים באופן ישיר בסופרים, מתרגמים ועורכים.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp