סדקים

סיפורים רבים קרו, זה הוא אחד מהם.

יש לך אישה, יש לך ילדים, יש לך עבודה, יש לך מכונית, בית בפרבר העיר, כפי הנראה תמות מאושר וילדיך יבכו בלוויה שלך, השכנים יביעו צער על לכתך. ואז ערב אחד, כאשר קנוקנות האור האחרונות עומדות להתפוגג, אתה נוסע הביתה במהירות סבירה, כמו מדי יום, ואז חבטה. פגעת במשהו. לא ראית דבר, רק חשת משהו נחבט במכונית. אתה עוצר, יוצא לראות מה קרה. מתחת למכונית שלך שוכב ילד בן שבע-שמונה בערך, כמו הילד שמחכה לך בבית, הוא היה יכול להיות שלך. הוא לא זז, מתחת לגלגלים מתפשטת שלולית דם.

אתה צורח, מתכופף, ממשש את הדופק, לא מרגיש דבר. אתה מסתכל סביבך, אין איש מסביב, הכביש ריק. כל יום אתה נוסע בכביש הזה, ואינך מכיר איש, זה אזור שיכונים אפור ומוזנח, איש אינו מסתכל, כל האורות כבויים.

מה עכשיו? מה עושים כשקורה לך דבר כזה. אילו הילד היה נאנח היה יותר פשוט, היית משכיב אותו במכונית ולוקח אותו לבית חולים או מזמין את כוחות ההצלה. אתה מגלה שאין מה להציל. כשאתה נרגע מעט, אתה רואה שהכבישים והרחובות אינם מוארים, אתה רואה שאין שום מכונית ברחוב. אתה מסתובב סביבך ובודק, אולי מישהו בא, אולי מישהו מסתתר מאחורי פחי האשפה ומסתכל, אבל אין אף אחד בשום מקום.

היית רוצה לקרוא למישהו, אבל למי? אין לך בכלל סוללה בטלפון, ואתה תופס שאף אחד לא היה עונה, גם אילו היתה לך. שוב אתה מסתכל בילד. נדמה לך שהוא שוכב שם כבר שעות רבות, פניו החווירו, הדם תחת הגולגולת כבר התייבש. שוב אתה מביט סביבך ונדמה לך שהבניינים ליד הכביש מתפוררים, שהאספלט נסדק, שבשמי הערב נבקעו בקעים גדולים ודרכם יחל לחלחל הריק בכל רגע. ביד אתה עדיין מחזיק את מפתחות המכונית, אתה מתבונן בהם, מתבונן במכונית שלך, וברור לך שהיא כבר לא תנוע לעולם. אתה שומט את המפתחות, הם נופלים לאט אל תוך החשכה שמתחתיך, ואינך מתפלא כלל שצליל חבטת המתכת באספלט איננו נשמע. הכלבים לא נובחים, הטלוויזיות לא מזמזמות, הטלפונים לא מצלצלים, אתה מתכופף שוב אל הילד, הוא נהיה יותר ויותר קטן ומצומק, אתה מתבונן בכפות הידיים שלך וממתין שיתחילו להופיע בהן סדקים. אתה חושב: היתה לי אישה, היו לי ילדים, הייתי אמור למות מאושר, עכשיו זה יהיה אחרת, לסיפורים רבים אין סוף טוב, זהו אחד מהם.

יבשה

זה קרה בתקופה שעוד היה לי שיער, תקופה רחוקה משנראה עכשיו, ובתקופה ההיא הכל היה כאן, ממש כאן, ולפעמים היה הכל כאן מדי ערב, ממש ולגמרי כאן, אבל לא על זה רציתי לדבר, לא על זה עכשיו. הייתי רוצה לדבר על מה שאירע באותו ערב, על איך בין כל הנשים הללו הבחנתי בה ואמרתי: כמה היא יפה! החברים שלי פרצו בצחוק ואמרו, השתגעת! יפה? זאת? ואני לא התייחסתי אליהם, שידברו, ניגשתי אליה ואמרתי, את רוצה לרקוד? והיא צחקה ואמרה: "אמא מרשה לך?" לא ברשעות היא אמרה, אלא בנחמדות ואפילו בחום. הוספתי שאולי אקנה לנו משהו לשתות, והיא שוב צחקה ואמרה שזה בסדר, יפה, ובאמת היה יפה ולא הלכתי עם החברים הביתה.

אחר כך סיפרה לי על חתך בבטנה מידיי רב חובל, שרצתה לעזוב אותו מהר, מהר מדי לטעמו. ומאז, היא אמרה, העדיפה להתרחק מהחוף, אף על פי שהזמינו אותה לא פעם, אבל החוף מסוכן, רב חובל כלשהו עשוי להופיע שוב. אם כי בא רגע שבו על אדם להתמודד עם הפחד, וללכת לשם, אל המקום שקשה ללכת אליו, אז עכשיו היא כאן, והיא עושה חיים. היא הוסיפה לדבר וסיפרה עוד ועוד על דברים שלא חשבתי שקיימים, או לכל הפחות לא קרו לאף אחד שהכרתי אי פעם, אבל לה הם קרו, ואם לא תיזהר, הם יקרו לה שוב.

ואז הייתי מוכרח, מוכרח לומר שאני חייב ללכת, שעלי להיות במיטתי בבוקר, אחרת לא אוכל שוב ללכת לרקוד, ושוב היא צחקה ואמרה, שהיא יודעת את זה, ושהיה לה ברור שאני חייב ללכת, שאלך.

 ושהיה יפה.

ורק בדלת עוד שאלתי: "תבואי לרקוד שוב?"

וכעת בכל פעם שאני עובר שם, על פני המקום הזה שאיש לא רקד בו שנים, שגולח כדי לפנות מקום למלון שתמיד יהיה הבניין הגדול ביותר מקילומטרים, בבעלותו של יזם אחר בכל כמה חודשים, ואז כל העבודה שובקת, בכל פעם שאני חולף על פני המקום הזה אני נזכר במבט על פניה כשאמרה: "לא, אני חייבת לחזור מחר."

איזה מבט, אתם שואלים? עצוב.

וידעתי כבר אז, שהדברים קרו כך, כדי שאזכר בכל פעם שאעבור כאן, וגם בזמנים אחרים, בלילות בלי שינה, איך זה היה בתקופה ההיא ובמקום ההוא, אי אז כשעוד היה לי שיער.