חָסֵר בָּהּ חֵלֶק. ואולי מדויק לומר שהיא שְׁלֵמָה מידי, סגורה, וחסר בה מה שיפרק אותה לחלקים. לדיבור צריך שניים והפה שלה לא הוציא דבר כבר שנים, המילים מתות וחיות בתוכה במחזורים. "אנשים מדברים", חשבה לעצמה, "ללא סיבה, הרים של מילים ולא מצטיירים בהם שביל או דרך".

ישבה והתבוננה במבטים המרקדים, בהתרגשות המדומה שאחזה, בתנועות הגוף שחזרו וסיפרו אותו סיפור שוב ושוב. במקרה הטוב המאזין השתנה. האוויר היה רווי במילים מחניקות, ומסביבה אנשים שתו אותן בצימאון, באושר של מי שהולך בְּמִדְבָּר הַדְּבָרִים. "אין דבר שאין לו לָמָּה", ידעה. אך מה אם לא תשתתף במופע הזה, מה אם לא תאמר דבר שלא מוביל לשום דבר, לא תדבר על היום, על מי שעקף אותה בתור, לא תספר על האורז ספוג השמן בארוחת הצהרים.

בתחילה החליפה משפט בצחקוק, למען הנימוס. אחר כך, בחיוך קל. חמתה הביטה בה במבט חסר שביעות, "תמיד את צריכה לעשות דברים אחרת, אי אפשר להבין אותך", ותמיד טרחה להזכיר לה, "ועדיין הסט של צלחות החרסינה עם העיטורים מזהב שקניתי לך לחתונה יושב אצלי במחסן, למה את לא מחליפה את הצלחות מזכוכית, את כל השריטות רואים להם", אמרה לה מיואשת ומיד חייכה לכלה האחרת, "בושה לארח ככה", והכלה האחרת מיד הנהנה בהסכמה, והלכה עמה לקצה המטבח להתענג על פיסת רכילות כמו על פרוסה גנובה מעוגת גבינה.

עם הזמן מבטה חמק. רכן לתוך הצלחת. גלגל בין אצבעותיה פיסת נייר. ספונה בתוך דפי עיתון, ממששת עטיפות שבאו להעיד על רכיבים: פחמימות, סוכרים, שומן רווי, עוקבת באצבעה אחר ציור שצייר אחד הילדים כמו מסלול במפה נשכחת; כל מה שהצליחה להיאחז בו על שולחן-האוכל רק לא להרים את המבט לשפתיים הלועסות-יורקות-בולעות מילים, "אותי לימדו שמשפים רזים צריך להיזהר", שלא ידברו אליה, והנה, אביה מחייך אליה, המילים תקועות כמו שאריות אוכל בין שיניו, "מה כבר לא נאה לך לבוא לבקר אותנו? אף אחד לא מחייב אותך להכין…", ואז מסיט את מבטו מבלי לחכות לתשובתה, "אפילו הם לא מאמינים לעצמם ולא משנה כמה יאשימו את הטרקטור ואת הגשם", והחברה החדשה של גיסה רוכנת עם מחשופה הנדיב, "בעצם הכי טוב שיאכלו גזר, גם לא משמין וגם עוזר לראות בלילה", משפטים שמחליקים כמו סופגניות בטיגון עמוק. היא יושבת מסביב לשולחן המאורך נאחזת במוטות העץ של הכיסא והדיבור של האנשים סביבה הולך ונערם מעליה:

— אין לי בעיה שהיא שונה, רק לא נראה לי שהיא מנסה לטפל בבעיות שלה לעומק.

— קצרה היריעה מלתאר את העוול שהיא גורמת.

— הפואנטה היא רק להכין את העוגה, לא לאכול אותה.

— יותר מידי עבה ושמנה, הייתי עושה את השכבות דקות יותר שירגישו את טעם.

— בסופו של דבר כולנו נצא מפסידים.

— העוגה הזאת עלולה לקצר לי את החיים, רק שיעבירו אותה מהר.

— אני מעדיפה למות מאשר לחיות עם פה סגור ובלי אוכל

— חבל שאתה לא רואה את המציאות העגומה.

ואיש אינו עוצר לנקות. כשהסתיימה ארוחת-הצהריים המשפחתית, המשיכו כולם לשבת סביב שולחן האוכל, והיא הזדרזה לאסוף, לעמוד ליד הכיור, להיצמד לשפתו ולשקוע לתוך מירוק הצלחות. אבל השקט, למרבה הפלא, היה רק משפתיהּ והלאה. בתוכה קמו המילים, כמו ציור שמעיר את הבד. חשבה: "סוגים שונים של מבע יש לכיור המטבח. מביט בי עומדת מעליו כמו שָׁמַיִם; מטיחה בו מים ושמן, חלקיקי מזון ורקב. והוא מלבני, חור פעור במרכזו, חסום בזְמָם – כל מה שאינו מצליח לבלוע נצרב על פניו".

ופתאום מאחורי גבה קול אחז בכתפה: "עַזְבי, חבל שאת ככה מבזבזת את הכוחות שלך, אחת-שתיים הכול נכנס למדיח", רצתה להגיד שאצלה אין מדיח, שהיא לא מבינה למה אצלה האוטומט לא הצליח, לא נקלט לה ברחם של התנועה האנושית שנעה קדימה אל הבא, החדש, כי אצלה עדיין לכלכתָּ – שטפתָּ, עדיין "צלחת תמורת צלחת, כוס בעבור כוס, מילה תחת מילה". ואולי גם קִנאה ביכולת שלהם, האחרים, להניח, להניח את הכלים בתוך מכשיר השטיפה, גם אם לא יצא נקי תמיד אפשר להפעיל מחדש, להניח, למשפט שיאמר, במקרה הגרוע, ידחַק אותו הצידה המשפט הבא, שכבר נושף בגבו ממהר, ומה היא מודדת פה רכיבים בִּגרמים; מילים יוצאות, נכנסות, כמו אוויר, מזוהם, נקי, גם בערים הכי מזוהמות אנשים ממשיכים לנשום, ללכת ברחובות.

פתח הניקוז של הכיור היה חסום בגרגרי אורז ובעדשים שחורות, לכד את עינה, "שום דיבור לא יכול לצאת ממנו", חשבה, אם רק היו העיצורים השְּׂפָתִיים פורצים את הר השיירים כמו סילון של מים, מהליבה לחוץ, "אבל אני לא יכולה לעזור לו!", עמדה מהופנטת, חסרת אונים מול מסננת הכיור. כל מה שהיא צריכה זה רק לשלוח יד, לקחת את המסננת ולהפטר מתוכנה. אבל ידהּ פֹה, תקועה באוויר, והמסננת היא נקודת הניקוז והמים חונקים אותה, מובילים לתוכה את כל החלקיקים האלה וסותמים לה את הפיה; "מה נתקעת ככה?", יד נשלחת מאחוריה, מהירה, מרימה, מנערת ומרוקנת. והיא בקול נמוך ומבולבל עונה, "איך זה שבְּמקום שכל הזמן זורמים בו מים וסבון, מצטבר כל-כך הרבה לכלוך?". אבל בדרך כלל גם לא עצרו להקשיב לה, להקשיב באמת, אם בכלל עצרו האנשים באמת להקשיב קשב עמוק ומלא לאחר, לכן היו דבריה כאילו לא נאמרו.

ולכן גם לא דיברה. רחוקה מהאנשים שממללים את עצמם עד החול הדק הרגישה חופשיה. כל-כך מעט מילים נהגו על שפתיה שלפעמים הייתה משתהה זמן רב עד שיכלה לענות על שאלה פשוטה כמו: "בת כמה את?". אבל עם ילדיה הקטנים הייתה משתטה, בצלילים, ממציאה מילים, רוקדת עימם בשפה של הברות, מחליפות בין צורות לצבעים, לקרב את אצבעה אל שפתיה וללחוש "הַסּוּ כֶּלֶב וְדֻבּוֹן", כי שכבו הבובות לישון, וגם הצרצר, גם הוא עכשיו ישתוק, ששש, "הוּא חוֹלֵם חֲלוֹם מָתוֹק".

היא ישבה במשרד הקריר של ד"ר פלכטר, מומחה לרפואת עור. הגיעה להתייעץ עמו לגבי גרד שלא הניח לה. ד"ר פלכטר סקר אותה במבטו ואז שאל, "במה עוסקת?". האישונים שלה רצו על פניו למשך מספר שניות ארוכות ופיה עדיין סגור. ד"ר פלכטר חזר שוב לבדוק אם שמעה אותו, "במה את עוסקת?". אבל השאלה שלו לקחה אותה כל הדרך מן האוויר המשותף, האוויר שהיה כבד כמו מים, ועד לעורהּ שחצץ. נקביו מכווצים כמו מיליוני פיות חתומים, והמילים מצטברות עליו טיפות-טיפות עד שמחליקות לאדמה. מולה הַפָּנִים הלא-מוּבַנות שמחכות לתשובה. ואז הגרד. היא לא הבינה למה ד"ר פלכטר פונה אליה בשאלות כל כך קשות. המילה, "אני", לא הצליחה לצאת ממנה והיא הטתה את פניה במאמץ.

הלכה לגינה הציבורית והביטה בספסלים המפוזרים, היכן תשב? הגיעה עם מחברת שאחזה קרוב לגופה. אנשים חצו את הגינה, ובכל פעם שעבר מישהו קרוב לספסל שלה נשענה כמעט כדי חצי שכיבה, לסמן שאין פה מקום לעוד אחד. וכתבה, כמו שד"ר פלכטר ביקש ממנה, למרות שלא הבינה, מה הקשר בין המילים לגרד שהציק לה בעור:

"על הספסל שם, ספסל העץ, אני יושבת. מלטפת באצבעותיי את התבניות הארוכות הנמשכות ומחכה מי יישב היום לצדי. כל החריצים והבליטות, אלה שחרט הזמן ואלה שעשה אדם, ועדיין, המגע שלם ורך, וידי מחליקה, מתגמשת, הופכת היא עצמה לצורה". היא ליטפה את פני העץ של הספסל, וכמצוותו של ד"ר פלכטר המשיכה לכתוב.

בפגישה הבאה אצל הרופא, הוא ביקש את המחברת, היא הסמיקה ומסרה לו. הוא קרא בלב. פניו מעט התרככו, ואותה זה הרגיע. אבל אז אמר: "שָׂפָה ללא קול". ככה הוא קרא לזה ד"ר פלכטר. אבל מה הוא מבין, אמרה לעצמה. היא ישבה מולו, מתבוננת בו, עדיין בתוך החולצה הלבנה המכופתרת עם העניבה ששרוכה סביב צווארו, ואורו האפור של הפלורסנט נופל עליו באותה זווית, כאילו לא עברו חודשיים מאז ישבו זה מול זה בפגישה הקודמת. הוא המשיך להקליד בגיליון הרפואי שלה, והיא התבוננה מרותקת לתנועות, לצלילים של הדפסת המדפסת ואז הטבעת החותמת ותקתוק המקלדת כמו בפזמון חוזר. אחריה, אמרה לעצמה בלגלוג, יכנס הבא בתור ושוב אותם צלילים של מדפסת, חותמת, מקלדת. אבל אז ד"ר פלכטר יישר את עיניו אליה וקבע: "שָׂפָה שאינה עוברת את מחסום השפתיים". היא הביטה בו בפליאה, בפה פעור שעדיין אינו משמיע קול. "קדימה, אתְּ רוצה לשאול משהו?" המשיך, והיא הניעה את פניה לשלילה, ואז אמר, "אז אני רוצה להקריא לךְ בקול אֶת מה שכתבתְּ". "לא!" זה מה שיצא ממנה, "לא!" מבוהל. אבל ד"ר פלכטר התעלם והקריא בקול:

"אני מכניסה את אצבעותיי בין הסדקים שהרוח גילפה את שפתם ונאחזת, בְּטבעיות שמְכַנֵּס אליו מנעול את המפתח, בְּהסכמה הם נחים זה בתוך זה, משוחררים מן המטען שקודם נשאו על כתפיהם. גם הסודות שקוֹרַת העץ הזו נושאת עליה קלים פתאום כולם, אווריריים ויש מקום גם לי למצוא בו עוגן. מלמעלה השמיים בהירים רגע, ולאחריו מאפירים, ימים של סתיו, ופה למטה העץ-שבספסל כבר אינו שולח ענפים לשום מקום; לא בסתיו הזה, גם לא בחורף שאחריו. הפרח, הענף, העלה אגורים בו עכשיו רק כאפשרות – לבקוע פנימה, להיפתח כפיתול בתוך עצמו. וכבר שכחתי את מי שציפיתי לבואו, ולָמָּה, ואולי גם פתאום קיוויתי שלא יופיע איש וייקח ממני ומה אצטרך לתת לו? חיוך, דיבור. ופֹה, איני נותנת דבר, כמו קורת העץ, ששוב כל ענפיה בתוכה והיא אינה מתאמצת להרשים איש. דמות צועדת. אני מנמיכה את פניי, ממלאת בגופי את כל הספסל, שתמשיך הלאה."

וכל מילה שלו, שהיא בעצם שלה, חורצת את העור שלה. "קחי את המחברת", אמר נחרץ, "היא תעזור לך. בשילוב עם המשחה, כמובן", הושיט אליה את המחברת ועדיין המשיך להביט בה, ופתאום אמרה לו, "אני עובדת בבית". "למה את מתכוונת?", שאל בהפתעה, "שאלתָּ, במה אתְּ עוסקת?", השאלה שאחזה בה והלכה איתה במשך חודשיים. ד"ר פלכטר המשיך להביט בפניה, מנסה לשחזר במוחו את השיחה בניהם, ולא זכר ששאל אותה שאלה כזו, "אבל מילא", אמר לעצמו. "אני מגדלת את הילדים בבית. מבשלת. אנחנו בונים יחד מגדלים מִלְּבֵנים, שרים, אתה יודע," אמרה במבוכה, "שירי ילדים". היא לא הבינה מאיפה המילים שלה יוצאות, אבל הקשיבה לכל מילה ומילה איך היא נוצרת. ד"ר פלכטר חייך ואמר בהנהון של קבלה, "את בבית. מגדלת."

אחרי שהמחברת של ד"ר פלכטר נגמרה, נוספה עוד מחברת ואחריה עוד אחת ועוד, היא רקדה ורקדה, יפָה ומלאה בתוך עצמה, עלתה גבוה עד כמה שאפשר להימתח, כמו כששיחקה בגינה מציצה אל ילדיה מצינור המגלשה ושרה להם "וְאֶחָד קָטֹן קָטָן, / שֵׁם יָפֶה לוֹ טִמְפִּינְטָן, / … לוּלִי-לוּלִי-לוּלִילוּל." או כשהביטו יחד לירח, זה, שרק לאחר שנולדו הילדים, גילתה שהוא זורח גם ביום, בא אליה, כמו אורח מציץ לה בחלון, "בלי פֶּה ולָשון", ומהו הדבר שהוא אומר לה, "לְסַפֵּר אָסוּר!"

ומול מדבַּר הדיבור שהשתרע רחב וצהוב סביבהּ, בתוכה צמח יער מתפתל בסבך ענפיו, המחשבות עברו כמו הרוח בענפים, רשרשו בעלים, ואפשר שבן רגע הפך הכול לכחול שאין לו סוף, ופניה משתקפים רגועים במים הזכים. מה לה באנשים, יש פנים עגולים, מאורכים, אף במרכזם, שתי עיניים וּפֶה שתמיד צריך לעקוב אחריו, לשנן את המשפט האחרון שנאמר, עד שייקלט ויובן. והנה ממיליונים, ממיליארדים אפשר לכווץ לחמישה, שישה אנשים, מהר מאוד ללמוד בעל-פה נוסחים של תשובות ושאלות כמו משחק, לכל הגשה יש חבטה משלה, ואז כשמסתיים המשחק, לשבת על ספסל ולאט-לאט לחזור להיות לעץ. שָׂפָה ללא קול, אמר ד"ר פלכטר, תקעה בה שורש, צמחה מכפות רגליה, ועכשיו הכול יכול להיבנות במחשבה, להצטייר בתנועת עפעפיים, דבר לא עמד בדרכה.

ומה גילה לה הירח.

היא ירדה לגינה. הילדים כבר היו מעט גדולים לשחק בעצמם ועם חברים אחרים. על ידה התיישבה אימא אחרת. נראה שחזרה מיום במשרד. היא לא נראתה שונה ממנה. מלבד הלבוש המסודר של האם, ומלבד כתם הרוטב שהשפריץ על חולצתה שלה כשערבבה את הפסטה. הילד של האם האחרת נראה עליז ככל הילדים, אמרה לעצמה. היא חייכה בנימוס, ואז האם האחרת שאלה, ככל הנראה, גם מנימוס, "אז מה את עושה?", היא זכרה את מה שענתה לד"ר פלכטר, והשיבה, "בבית, מגדלת", "באמת? איזה כיף לך", ענתה האם האחרת, "אבל הם כבר גדולים, לא? הם לא הולכים למסגרות? ומה תעשי אחרי?" היא הרגישה מבולבלת, ניסתה להסביר משהו, אבל בראש שלה רק חזר והתנגן שמו של טִמְפִּינְטָן, והיא רצתה לשאול אותו מה הוא עוד עושה שם בְּתוֹךְ שַׁבְּלוּל. היא חייכה בנימוס לאם האחרת, ואמרה שכעת כבר מאוחר וצריך להתארגן לשינה ולארוחת הערב. את זה ידעה לומר היטב ברהיטות ובבירור.

בדרך חזרה הביתה הייתה עדיין נסערת, דרכה רגל אחת על רגל שניה, הצעד פתאום נראה לה כחוזר על עצמו, המנגינות שמשכו אותה הלאה פתאום הפכו הד לעצמן, מודעות למבנה הצר כגודל הגוף, התנועות התעייפו, מורגלות זו בזו, כל הפינות היו ידועות, ומאחורי מבטה לא נסתר דבר, נגמר הקסם. הדמיון שדימה עצמו דומה ושונה, ששיחק באור ובצל, עמד מתנשף, ומול עיניו רק הפיתולים, והבשר אותו בשר, אין לו פנים אחרות, והמים הזכים אטומים כמו כוס של ג'לי מתוך העיניים. היא שכחה לעבור למדרכה השנייה, כמו שתמיד נהגה לפני שהגיעו לבית הקפה השכונתי. היא שמעה את הרחש ההומה והרימה את המבט; ואז נעצרה. עדיין מחזיקה בידיהם של ילדיה, ומביטה בפליאה איך בחוץ משתולל הדיבור.

אנשים יושבים זוגות ושלשות, והקול במעין סחרור קופץ מאדם לאדם. היא הולכת בתוכם ובבת-אחת נדמה לה שֶׁעוֹרַהּ מקומט יותר, אפילו מאלה שמבוגרים ממנה. דבר לא זוהר בה, וכל היופי שהיה בתוכה נפרש כעת, לא שייך לה עוד, כמו קטיפה, על הַפָּנִים הפונות, על השפתיים המלאות, על רחש המתוק שנקרא חיים.

שיר הילדים "שיר ערש לבובה", מילים: עמנואל הרוסי
שיר הילדים "אצו רצו גמדים", מילים: מרים ילן שטקליס
שיר הילדים "בא אליי אורח", שיר עם צרפתי, נוסח עברי: אברהם ברושי