ביודעם כי מרת מֶלָארְד סובלת מבעיות לב, הקדישו תשומת-לב קפדנית כדי לבשר לה, בכל העדינוּת האפשרית, את החדשות על מות בעלה.

היתה זו אחותה ג'וזפין שסיפרה לה, במשפטים שבורים; רמזים וכיסויָים חשפו את ניסיונותיה להסווֹת. ידידו של בעלהּ, ריצ'רדס, היה שם גם כן, סמוך אליה. היה זה הוא שנמצא במערכת העיתון כשפיסות המידע על אסון מסילת הרכבת התקבלו, ויחד עִמן שמו של בְּרֶנְטלי מלארד בראש הרשימה שכותרתה "הרוּגים". הוא השתהה רק כדי לאשרֵר לעצמו את האמת הזו על ידי קריאת טלגרמה שנייה, ומיהר לעכב כל ידיד – עדין פחות, זהיר פחות – שיגיע כשהבשורה העגומה בפיו.

היא לא שמעה את הסיפור כפי ששמעוהו נשים רבות, כשהן משותקות, חסרות יכולת לקבל את מלוא משמעותו. היא ייבבה באחת, והשליכה עצמה לפתע לזרועותיה של אחותה. כשרוח הסערה שהביא איתו היגון שככה, היא הלכה לבדה לחדרה. היא לא הרשתה לאיש ללכת בעקבותיה.

שם ניצבה, כשפניהּ לחלון הפתוח, כורסה מרוּוחת, נוחה. כך שקעה לתוכה, נשאבת מטה על ידי תשישוּת פיזית שרדפה את גופה ונדמָה שחדרה גם לנשמתה.

יכולה היתה להבחין, ברחבה הפתוחה שלפני הבית, בצמרותיהם של עצים שֶׁרטטו מרוב אביב של חיים מחוּדשים. נשימתו העסיסית של הגשם הרוְותה את האוויר הפתוח. במורד הרחוב רוכל זעק את דרשותיו. תוויו של שיר רחוק שמישהו שר הגיעו עד אליה, חלוּשות, והדרורים הרבים לאין-ספור צייצו מן המרזבים.

טלאים של שמים כחולים הגיחו פה ושם מבעד לעננים, שפגשו אלה באלה ונערמו האחד מעל האחֵר במערב, מול חלונהּ.

היא ישבה כשראשה לאחור על משען הכורסה, חסרת-תנועה למדי, עד שיבבה עלתה בגרונה והרעידה אותה, כפי שילד, שבכה עד שלבסוף נרדם, ממשיך לייבב גם בחלומותיו.

היא היתה צעירה, פניה בהירים ושלֵווים, בעלי קווי מִתאר שהעידו על דיכוי וכך גם על מידה מסוימת של כוח. אך לפי שעה מבט קהה נשקף מעיניה וננעל הרחק על אותם הטלאים ההם של שמים כחולים. לא היה זה מבט של הרהור, אלא כזה שהצביע על השהייתה של מחשבה תבוּנית.

משהו היה בדרכו אליה, והיא המתינה לו, בחשש. מה זה היה? היא לא ידעה; דקיק וחמקמק היה מכדי לִזכּוֹת בשֵׁם. אבל היא חשה בזה, מתגנב מן השמיים, מגיע לכיוונה בעד הצלילים, הניחוחות, הצבע שמילא את האוויר.

עתה התרומם חזהָ וצנח בגעש. היא החלה לזהות את הדבר הזה, שהתקרב כדי להשתלט עליה, והיא חתרה להתגושש ולהסיג אותו בעזרת כוח הרצון שלה – עד כמה ששתי כפות ידיה הצנומות והלבנות היו חסרות אונים. כשהניחה לעצמה, מילת-לחש נמלטה מבין שפתיה הפשוקות. היא אמרה זאת שוב ושוב תחת הבל פיה: "חופשייה, חופשייה, חופשייה!" בהייתה החלולה, ומבט האימה שהופיע בעקבותיו, התפוגגו מעיניה. הן נותרו בהירות וחדות. נקודות הדופק שלה פעמו במהירות, וזרם הדם חימם והרגיע כל חלק בגוף שלה.

היא לא עצרה כדי לשאול אם היה הדבר – או לא היה – שמחה מפלצתית שאחזה בה. מרוממת וצלולה היתה תפישׂתה והיא איפשרה לה לפטור את האפשרות הזו כפשוטה מדי, כטריוויאלית. היא ידעה שעוד תשוב לייבב כשתראה את ידיו הטובות, הרכות שבמוות; את הפנים שמעולם לא הביטו בה אצוּרים מרוב אהבה ויוותרו מקובעות ואפורות ומתות. אבל היא ראתה, אל מעֵבר לרגע המר הזה, תהלוכה ארוכה, של השנים שעוד יבואו ויהיו שייכות לה ורק לה. והיא פתחה את זרועותיה ופרשׂה אותן בברכת-שלום.

בשנים הקרובות לא יהיה בשביל מי לחיות; היא תחיה בשביל עצמה. רצון עוצמתי כלשהו לא יכופף את רצונה-שלה באותה התמדה עיוורת שבה גברים ונשים מאמינים שיש בידיהם הזכות לִכפות רצון פרטי על רֵעַ שלהם. כוונה טובה, כמוה כוונה זדונית, הפכו מעשה שכזה לפשע, לא פחות, כשהסתכלה כך על הדברים ברגע החטוף ההוא של הארה.

ועם זאת, עדיין אהבה אותו – לפעמים. לעתים קרובות היא לא. מה זה כבר שינה! כיצד היתה יכולה להיחשב האהבה, התעלומה הלא-פתורה, אל מול הבעלוּת הזו שבחֲזָקה העצמית, שזיהתה לפתע כדחף החזק ביותר של ישוּתה!

"חופשייה! חופשייה בגוף ובנפש!" היא המשיכה ללחוש.

ג'וזפין כרעה לפני הדלת הסגורה כששפתיה צמודות לחור המנעול, מפצירה בה להיכנס. "לואיז, פִּתחי את הדלת! אני מתחננת; פִּתחי את הדלת – את תגרמי לעצמך להיות חולה. מה את עושה, לואיז? למען השם פִּתחי את הדלת".

"לכי מכאן. אני לא גורמת לעצמי להיות חולה". לא; היא ניצבה לוגמת מִסם החיים בעד החלון הפתוח ההוא.

הדמיון שלה השתולל באשר לימים שלפניה. ימי אביב, וימי קיץ, וכל מיני ימים מסוגים שונים שיהיו רק שלה. היא לחשה תפילה חפוזה, שהחיים יהיו ארוכים. היה זה רק אתמול שהתחלחלה לחשוב שהחיים יהיו ארוכים.

היא התרוממה באריכוּת ופתחה את הדלת בפני עתירותיה של אחותה. ניצוץ קדחתני ניבט מעיניה, והיא נשאה עצמה מבלי משׂים כמו אֵלת ניצחון. היא אחזה במותנה של אחותה, ויחדיו הן ירדו במדרגות. ריצ'רדס המתין להן בתחתית.

מישהו פתח את השער הקִדמי. היה זה בְּרֶנְטלי מלארד שנכנס, מוּכתם מעט מתלאות הנסיעה, נושא ברוגע את תיק הנסיעות שלו ואת מטרייתו. הוא נמצא הרחק מזירת התאונה, ואפילו לא היה ער לכך שאירעה. הוא ניצב המום נוכח בכיהּ הנוקב של ג'וזפין; נוכח תנועתו המהירה של ריצ'רדס כדי להסתירו משדה הראייה של אשתו.

כשהרופאים הגיעו, הם אמרו שהיא מתה ממחלת לב – מהשמחה שהורגת.