*הסיפור זמין להאזנה ללא עלות במסגרת 10 סיפורים בהמלצת משרד החינוך לחטיבת ביניים*

אני גרב זול שעולה חצי דינר. ייצר אותי קואופרטיב תעשייתי, ושולי הרווח מהמכירה שלי חולקו בין גורמי הייצור. קנה אותי אדם פשוט, יצרן עני, שהתחתן עם בחורה פשוטה וגר איתה בדירה קטנה בשמחה ובאושר.

הכלה הייתה נחמדה אליי מאוד. היא רחצה אותי כל יום במים חמימים, לא צרבה את עורי בסבון ולא גרמה לי כוויות באשלג. כדי לרענן אותי תלתה אותי במרפסת, והרוח הקלה והנעימה של בנגאזי ייבשה אותי.

הסתודדתי עם משבי הרוח הקלילה ונזכרתי בשפשופים של קצות אצבעותיה המשוחות בחינה. היא שפשפה אותי לאיטה כמו מסטיק בפיה צחור השיניים בעודי שולח מבט אל הגרב הוורדרד המונח ליד הדלת תחת מראת השידה שבחדר הכניסה.

באחד הימים חלתה הכלה, אולי הייתה בהיריון, והחתן רחץ אותי במים קרים בעיצומו של החורף. הוא הכאיב לאריג שלי בשפשופיו הגסים וכמעט תלש לי את החוטים וקרע את הגומי בשוליים האלסטיים שלי. התחבאתי מפניו, מה לעשות,  בקצף של הסבון. כאשר תלה אותי על החבל שכח לחזק את אוזני באטב, והרוחות נשאו אותי הרחק משם. נפלתי לחצר של וילה מפוארת, והרוחות המשיכו להעיף אותי בתוך הווילה ממקום למקום כאילו רצו להבהיר לי את ההבדל בין דירה לארמון. באחת הפינות היה חדר כביסה, והתקרבתי אליו בזהירות. מתוך החדר נשמע קול זמזום. הצצתי פנימה כשגבי צמוד לידית הדלת, וראיתי את המשרתת זורקת בגדים לתוך מכל מתכת מחובר לחוט מתנדנד שיוצא מקופסה בקיר. אמרתי לעצמי שהמכל המזמזם הזה איננו כמו הגיגית הקטנה שלנו, שלא מחובר לגופה כל חוט הקושר אותו לדבר מה. פחדתי שהמשרתת תבחין בי, תחשוב שאני מהמשפחה ותזרוק גם אותי כדי שאסתובב במהירות יחד איתם בקבר הזה. התרחקתי אפוא מהחדר והתקרבתי לחבל הכביסה. ראיתי גרב משי צבעוני מתנועע כטווס ותפוס באטב יפה, ושאלתי אותו בשפת הגרביים על המכל שזולל בגדים. בהתחלה הוא לא הבין אותי, כי לא דיברתי ברור בשל חור קטן שנפער בי במקום הבוהן. חזרתי על שאלתי, והוא ענה לי בגַרְבִּית רצוצה:

"זאת מכונת כביסה חשמלי מיובא."

הודיתי לו מבלי לחייך, ותהיתי מדוע אין מכונת כביסה כזאת בבית הבעלים שלי. לאחר הרהור נוסף ייחסתי את הסיבה למחירה הגבוה. אבל אני מאושר שאין להם מכונה כזאת, כי הבגדים מסתובבים בתוכה במהירות כמו הסכמי שלום חפוזים. אני מאושר במכונת עשר האצבעות הטבעית עם הריח הטוב, המגע הנעים, השפשוף האיטי והמבט שאני שולח לעבר השידה בחדר הכניסה, שם מונח הגרב הוורדרד הביישן. אח, כמה יפה הדירה…בעודי שקוע בשחזור המענג של זיכרונותיי היפים התנפל עליי לפתע צינור לולייני שהתפתל כנחש ובלע הכול – אדמה, אבק, עלי עצים, חתיכות נייר…הוא משך אותי בכוח לתוכו, ומצאתי את עצמי בחשיכה. חסיתי בעלה של עץ והתרחקתי מחוטי חשמל שהיו בתוכו. שמחתי שאני לא רטוב, כי אחרת הייתי מתחשמל.

בערב רוקנו את שואב האבק החשמלי לתוך מכולת אשפה גדולה שעמדה ליד שער הפלדה המשוריין.

העברתי את הלילה בתוך המכולה המגעילה, וכדי להתמודד עם הזוהמה והסירחון נעזרתי בכל הריחות שעלו בזיכרוני – ריחות הכלה והמטבח שלה, ריח זיעת היצרנים וריחות המוצרים, אפילו ריחות השמנים העולים מהמכונות שייצרו אותי. נזכרתי בכל אלה, והם הגנו עליי.

בבוקר הסתיימה החופשה של החתן. יֶרַח הדבש היה ליַרְחֵי בצל מאושרים, והיצרן הפשוט חזר לעבודתו בחברת הניקיון הציבורית. מיד לאחר שרוקנו את המכולה לתוך ארגז מכונית הזבל נגליתי לעיניו מבין הערימות. הוא ראה אותי, חייך אליי, הרים אותי בעדינות והניח אותי בכיסו על אף היותי מטונף. הרי אני קרוב לליבו… אני אחד העדים של ליל כלולותיו… לאחר שסיים את יום העבודה שלו חזר איתי לדירה ונתן אותי לכלה. היא זיהתה אותי וקפצה משמחה, השמיעה צהלולים, ווידאה שבעלה לא נמצא תחת כישוף. אחר כך ניערה אותי מהאבק שדבק בי, נישקה אותי ולבשה אותי על ידה כמו כפפה.