אני חי באימת הדממה. אבל האם אני לא הדומם מכולם? מפלצות אפורות גבנוניות, עכברושיות עם עינֵי אודם מלוות את חיי. אני מאתר אותן. מזהה אותן. מריח כשהן מתקרבות. הסימנים בלתי נראים – הגעה חשאית, מבט צף, מהוסס, מבוהל כשהן נתקלות במבטי ומתגלות. הצלליות השבורות הרופסות יוצאות ממני ומטיילות על השולחן שרגלי מונחות עליו וגדלות על הקיר.

הפסיכולוג, בחביבות: "תמצא להן מקום לגור בו".

הייתי ילד קטן. ברחתי מהן. כל יום הייתי בורח מבית הילדים. השארתי להן את החדר. הייתי זוחל בין הגרוטאות שבגן המשחקים מוסווה בתחתונים וגופיה שנמרחו בבוץ של החול המושקה, העיניים של שומרת הלילה דוקרות כמו זרקורים. עצור. תזחל. עצור. תזחל. גשם, שרב, סתם רוח. זחלתי וזחלתי. עד שביל הבטון החמים ששיחי הרדוף הסתירו, עד גזע האשל השמן, עד שיח הוורדים, מתחת לשולחן הפלטה-עץ במרפסת שלהם. רצתי, הסירנות של השומרת צורחות, הצ'קלקות מהבהבות. רצתי לאבא שלי.

הפסיכולוג: "צר לי שזה קרה".

השומרת רטנה, הכול הפוך ומהופך אצל הילד הזה. אבא שלי הרכין ראש כשראש ועדת החינוך אמר לו: מה יש לילד הזה? אולי יש כיני ערווה במזרון שלו?

אבי הלך וקנה שלושה מנעולי תליה מתקציב הממתקים והסנדלים, שיהיה אפשר לנעול את הגן בלילה. "ככה לא ייכנסו לך מפלצות לראש", אמר. בלילה עמדתי יחף מול החלון, בגופיה ותחתונים לבנים, וראיתי איך הוא נועל את הדלתות.

המפלצות נכנסו. הן הפילו דברים.

גררתי את המזרון למסדרון. על הסדינים היו כתמים של דשא ולכרית ריח של חול עוד מאתמול כשהחזירו אותי למיטה. השכבתי את המפלצות לישון ונעמדתי מול החלון. לאבא שלי, לידיים החזקות שלו שידעו להחזיק אותי גבוה קרוב למנורה שעל התקרה מעל כל החרא של החיים הקטנים שלי, וליצוּר התינוקי שהייתי יכול להיות. בכיתי. יללתי כמו תן את הקריאות המקוצרות של שמו. מסכן בית הילדים, מסכנים השולחנות והכיסאות והברז הדולף. איך אפשר לישון כשיללות כאלו מנסרות באוויר?

אמרתי לפסיכולוג: "אתה רואה איך התייחסו אצלנו לילדים?"

אמא אמרה: "אבל השארנו לו שטיח לפני החלון הגדול. הוא תמיד הלך יחף, לא רצינו שיתקרר. זה כלום? זה לא נחשב?"