בסיפור של תמר לויט נתקלתי כשהתארחתי בסיום של סדנת כתיבה בתל אביב. הדבר הראשון שאמרתי לה כשסיימה להקריא היה, “את קוראת הרבה ספרות אמריקאית צעירה, נכון?” ומיד זרקתי לאוויר שמות כמו טאו לין, מירנדה ג’ולי וכו’. לתמר לא היה מושג על מה אני מדברת. נדמה לי שמבחינתה, כמו רוב הקוראים הישראלים, הספרות האמריקאית הצעירה נתקעה איפשהו בין ספרן פויר לפרנזן. העניין הפתיע אותי מאוד, ועם זאת, שימח וריגש אותי. כמובן, אהבתי מאוד את הסיפור, עניין לא שגרתי בסדנה, אבל חוץ מזה היתה כאן הוכחה שהתרבות העכשווית שלנו באמת חוצה גבולות, והכתיבה של תמר, כמו הכתיבה של סופרים צעירים מניו יורק שמעולם לא שמעה עליהם, יכולות להיות דומות מאוד, רק משום שהם מתקיימים באותו עולם חברתי ותרבותי, ובמקרה הזה – סובלים מאותם חסכים רגשיים או עודפים רגשיים – צדדים שונים של אותו מטבע – שמאפיינים את כתיבתם. כתיבה שיש בה משהו דל, אירוני, כושל, שעייף מכישלונם של רעיונות גדולים, ועם זאת יש בה אמירה חזקה מאוד על העודפות והמניפולציה שמציפה את הדור המעודכן והמתוחכם הזה, עד שהוא עושה ככל יכולתו להתנער מהן ולהישאר עם הרגשות הבסיסיים ביותר. התחושות האלה מקבלות ביטוי נפלא ומדויק בגרסה הישראלית בסיפור על החופשה העצובה: הרוב מעורר חרדה, התקשורת הממשית עם אחרים היא כמעט בלתי אפשרית, התרבות מתקדדת בקלות לתוואים מוכרים, גם המחוות והשאיפות האישיות ביותר הן בסופו של דבר המוניות, לקוּחוֹת מהקשר תרבותי שכבר קודד, ובכל זאת, וכאן מתגלה גם היופי בסיפור, אפשר להביט בכל זה במעט אהבה, לצחוק, להזדהות מבלי לשנוא את עצמך (זה לא המודרניזם, אין כאן זעם ולא שנאה עצמית), לחוש מעין קבלה עדינה וניצחון קטן על חרושת התרבות, באמצעות כתיבה שמדברת את תחושת ההפסד. נדמה לי שזה תמיד היה ככה.
היא חיטטה באף במין שלווה נעימה בעודה מתבוננת דרך זגוגית החלון במראות השרון חולפים על פניה. ברקע שמעה את תחנות הרדיו מתגלגלות זו על זו בזמן שחיפש תחנה ראויה להאזין לה. הם היו בדרך צפונה, לחופשה כפויה למחצה שלא הצליחו לבטל, לכבוד חגיגות ה-500, שזה מספר הימים שהיו יחד. כך נהגה לחגוג עם כל בני זוגה, בספירה של מאות, וזו היתה מבחינתה דרך לא רעה לשמור על אינדיבידואליזם גם בזירה מאוד טקסית.
בכל פעם אחרת זו היתה יכולה להיות חופשה נהדרת, אבל הפעם היא היתה מעמסה. הוא העדיף להעביר את סוף השבוע במנוחה כללית על הספה, גמול על הימים המאומצים במעבדה, שם חקר כל מיני דברים שקשורים לחלבונים ולאלצהיימר. לא התחשק לו לשים דברים בצידנית ולמרוח קרם הגנה ולהסתובב במקומות עם ריח לא מוכר. ובנוסף, ראובן השני, החתול השמן והזקן שלהם, שוב פיתח אלרגיה חריפה שמופיעה אצלו בחילופי עונות, וגירד את הלחי שלו כל כך חזק עד שכמעט נתלשה. הווטרינר אמר שצריך להזריק לו מורפיום פעם בכמה שעות ולהחליף לו את התחבושות לפחות פעם ביום, ולכן הם נאלצו לקחת אותו איתם לחופשה. וגם זה היה עניין, כי הוא לא חשב שצריך להמשיך לתמוך ככה בראובן, שכבר היה זקן מאוד וחולה, ורוקן להם באיטיות את כל מה שניסו לחסוך, בהוצאות על הסרת גידולים מהכבד וניתוחי קטרקט, ואוכל מיוחד לחתולים קשישים. אבל היא לא קיבלה את רעיון הברירה הטבעית בחתולים מבויתים והמשיכה לתמוך בראובן, שניסה להתחמק בגמלוניות ממלאך המוות של החתולים.
ובזמן שדהרו צפונה על כביש מס' 2, הוא עצר את השיטוט בין התחנות על שיר יפה מהאייטיז, והשיר התנגן והיא התחילה לתופף קלות על הדשבורד וחשבה לעצמה שהיא מתופפת מצוין ולמה אף פעם לא הלכה ללמוד תיפוף. שניהם שרו ביחד את מעט השורות שהם זכרו מהשיר ולרגע משהו ביניהם נראה נכון.
לקראת הצהריים הגיעו אל המקום, אתר הנופש "עין הרים", ששכן במקום שטוח לחלוטין מצפון לנהריה. איש זקן וזעוף קיבל את פניהם בכניסה. "ברוכים הבאים לעין הרים," אמר בעייפות יבשושית שנשמעה כמעט כמו לעג, והציץ בחשדנות לעבר ראובן המסכן ששכב מעולף בכלוב. מאחוריו ניצבו שלושה מבנים נמוכים ורחבים בצבע ורוד בהיר, שהתגודדו ככנופיה מסביב ללשונית חוף צרה וחסרת אונים. שמש הצהריים הקופחת בזדון לא השאירה צל של ספק בנוגע לגילו המתקדם של המקום. הזקן הוביל אותם לחדרם והראה להם היכן נמצאים הבריכה, שולחנות הפינג פונג ושאר המתקנים באתר. זה היה סוף הקיץ והמקום נראה תשוש ומבולגן, כאילו רק חיכה לבוא החורף אז יוכל להצטנף לו בשקט ולהזדקן בנחת ללא מבטם הביקורתי של הבאים והולכים. הם חלפו על פני מזרונים מפונצ'רים של משפחות סוררות וניילונים מלאי אבק שכיסו מתקנים שיצאו מכלל שימוש, והוא רטן בליבו על כך ששמעו בקולו של אביה שהמליץ להם לבוא לכאן. איך העלה בדעתו לנסוע לנופש על סמך המלצה של אדם שמחביא את תפריטי היין במסעדות? היא לעומת זאת דווקא רצתה להאמין שיש קצת חן בעזובה המגושמת הזו, בין אם מתוך נאמנות לאביה ובין אם מתוך אמונה דון-קישוטית שלרוב שמרה לעצמה, בדבר העוצמה החתרנית הטמונה בריקבון.
את שארית היום הם העבירו בחדר. הוא קרא עיתונים והיא וראובן ישבו במרפסת הגדולה והתבוננו באנשים הקטנים ששכשכו בים ונאבקו בגלים. היא הרגישה שהנוף הנפרש לפניה, ושעת הדמדומים שעטפה אותו, מחייבים מחשבות הרות גורל ואיזו התבוננות פנימה על המקום שהיא נמצאת בו כרגע בחיים ועל התואר שזנחה לפני שלושה חודשים. אבל המחשבות המכובדות מיאנו להגיע והיא רק התבוננה באנשים שנאבקו במרץ בגלים המנסים לבלוע אותם פנימה אל הים הגדול.
בערב הגיע נער מבויש לתקן להם את הסתימה שנוצרה בשירותים. למרות קריאות התדהמה הקולניות בקבלה, היה נדמה להם שהוא כבר שיחרר כמה וכמה סתימות בעבר. הוא השאיר להם את הפומפה, "לכל מקרה" והיא נותרה בפינת השירותים לאורך כל החופשה, תזכורת שקטה לשבריריותו של המקום.
ובלילה הם שכבו. לא בתשוקה גדולה אלא בהשלמה עם הכלל חובק התרבויות לפיו זוג צעיר שנוסע לחופשה אמור לקיים יחסי מין, לפחות בלילה, אם לא גם במהלך היום. הם לא יכלו להרשות לעצמם להפר את הכלל הזה, שמא תהא זו עוד הוכחה למשבר הנרקם ביחסים ביניהם.
הוא התעורר מוקדם. הוא תיכנן לחזור לישון אבל אז גילה טיפות דם בכל רחבי החדר. מצבו של ראובן החמיר והלחי שלו שוב עמדה ליפול. הוא ניקה את הדם, החליף לו תחבושות ונתן לו עוד זריקת הרגעה. אחר כך הכין לעצמו כוס קפה ויצא אל המרפסת להתבונן בחוף הים. הוא ניסה לזהות צורות פראקטליות בנוף והאזין לנשימותיה הכבדות שעלו מחדר השינה – משהו על הגבול שבין נשימה לנחירה, אבל הוא כבר דמיין כיצד יספר לה בשוויון נפש שהיא נחרה כל כך חזק שאפילו ראובן נבהל והטיח נשר מהתקרה. הוא ידע שהיא תכחיש בכל תוקף ותישבע שהיא בחיים לא נחרה, והמחשבה על כך העלתה על פניו חיוך קטן בלי שהרגיש.
בארוחת הבוקר הם נתקלו סוף סוף באורחי המקום. היו שם באמת הרבה אנשים שנראו כמו אבא שלה, פנסיונרים עם שיער מאפיר מדובלל, לבושים חולצות טריקו עם צווארון וחמושים בפלאפון שתלוי על חגורת מכנסיהם כמו אקדח שיש לשלוף ברגע מכריע. ונשותיהם. טיפוסים חייכנים עם שיער קצר, נעות בין עמדות המזון בתזזיתיות של דבורים פעלתניות בעונת הפריחה. הנער שתיקן אמש את הסתימה עמד עכשיו בעמדת החביתות ובירך אותם לשלום. ברקע התחוללה מהומה קטנה משום שמגש האבוקדו והבולגרית נלקח ולא טרחו למלא אותו מחדש.
בשלב זה כבר היה להם ברור שהם טעו בחופשה ואותו זה העציב. הוא תמיד ציפה מהחיים שיהיו קצת יותר יפים ממה שהיו באמת ובסוף תמיד היה מתבדה.
אבל הם לא רצו לומר נואש ועוד היו צעירים מכדי להרים ידיים והחליטו שהם יורדים לנסות את מזלם בבריכה. אולי הכלור יטהר את האווירה. הבניין הוורוד המרכזי חסם את קרני השמש, ומי הבריכה היו קרירים ולכן אף אחד לא נכנס, למעט אישה מבוגרת בכובע ים סגול שנראתה מרוצה מהעובדה שהבריכה כולה לרשותה. הם ישבו על כסאות הפלסטיק הצהובים והמתינו שהמים יתחממו. השעה היתה שעת בוקר מאוחרת והמקום עוד היה שקט. הם לא באמת הצליחו לדבר והשתררו ביניהם שתיקות ארוכות שנעו בין אינטימיות נעימה למבוכה קלה, עד שכבר קצת קיוו שיופיעו ילדים רועשים ואימהות צועקות, אבל שום קול לא נשמע, רק האישה בכובע הסגול נעה באיטיות לאורך דפנות הבריכה, באופן שלא הסגיר חד משמעית אם היא שוחה או הולכת.
משהבינו שאין כל נחמה בבריכה כבר רצו לחזור הביתה. להודות בקול רם שהם טעו ולנצל את מה שנותר מסוף השבוע למנוחה בבית. היא כבר התכוונה להסתכל לו בעיניים ולהגיד לו, תולעת, בוא נחזור, אבל אז ראתה את מבטו השפוף ועד כמה לא רצה להודות בכישלון שניבט מכל עבר. הוא בהה ברצפה ושיחק בעצבנות בזקן שלו, כפי שעשה תמיד כשחשב על דברים רציניים והיא ניגשה וחיבקה אותו. לרגע היו ביחד, מאוחדים בתבוסתם אל מול אתר הנופש עין הרים, שסגר עליהם מכל עבר.
לפתע הוא התרומם ושאל אותה אם היא רוצה ללכת לים. לים. כמה פשוט. והם לקחו את הלונג והלכו לים. והנה באה רוח טובה, השמש היתה נהדרת והמים צלולים ונעימים. החוף היה כמעט ריק וכל זה היה בדיוק מה שהם היו צריכים. בין טבילה לטבילה היא סיפרה לו שהיא שוקלת ללמוד דיקור סיני לבעלי חיים ושזה ממש תחום שהולך ומתפתח. והוא, שכבר היה למוד רעיונות גרנדיוזיים שנפלו באותה המהירות שבה קמו, היה רגיש מספיק לענות לה ברצינות ואמר שזה נשמע לו רעיון מעניין, ושאולי היא תוכל להתאמן על ראובן. ובין לבין הם אכלו אבטיח, ונמנמו קצת וחשבו על כל מיני המצאות מטופשות שיעשו אותם עשירים כמו שהוא אהב, והיא קצת פחות. וקצת לפני שהשמש החלה לשקוע הוא עלה לחדר להביא עוד קרם הגנה. היא מחתה ואמרה לו שזה ממש מיותר בשעה הזו, אבל הוא התעקש, כמו שהוא תמיד מתעקש כשהוא מבין שכוח הרצון שלו עומד במבחן.
כשחזר לחוף היא כבר ישנה. היא הרגישה צל גדול מכסה אותה ופקחה את עיניה לאט. הוא עמד מעליה ונראה אחרת. כמו בפעם ההיא שדרס יונה באופניים ולא ידע איך לספר לה.
"רותי," הוא אמר לה. "משהו לא טוב קרה." היא זינקה לישיבה בן רגע.
"מה קרה?"
"ראובן נעלם."
ראובן, ששהה כל העת בחדר, הצליח כנראה, חרף גילו המתקדם ובריאותו הרופפת, לטפס ולחצות אל דירת הנופש של השכנים, ומשם אל איזה עץ ומשם אלוהים יודע לאן.
הוא המשיך ואמר שעבר על כל הדירה כמה וכמה פעמים ושלמעשה הוא כבר מחפש אחריו כמעט שעה בכל מקום. היא די התרגזה שהוא לא קרא לה בשנייה שגילה שראובן נעלם, הרי שניהם יודעים איזה גיהינום בטח עובר עליו עכשיו. בלבה האמינה שראובן כבר מזמן היה חוזר אילו רק היה שומע את קולה, ובלי שאפילו הבינה את זה כבר החלה לפתח כלפיו טינה כאילו הוא האשם בהיעלמות החתול. חיש קל הם אספו את רגעי האושר שהיו להם בים ודחפו אותם עמוק לתוך התיק, ובהליכה מהירה שבו אל המבצר הוורוד.
כל הלילה חיפשו אחריו. עברו מדלת לדלת ובדקו שוב ושוב בחדר אולי במקרה הוא חזר. התברר שבערב ההוא היו במתחם לפחות שלושה אנשים שקוראים להם ראובן, ולא הבינו על מה כל המהומה.
בבוקר הם קמו מוקדם וראובן עוד לא חזר. היא נזכרה איך יום אחד, אחרי שראובן כבר חצה בבטחה את הגיל הממוצע של חתולים מסוגו, היא התחילה להאמין שאולי ראובן שלה הוא לא חתול רגיל ושהוא לעולם לא ימות. החתול הכמעט עיוור, שצלע ברגל שמאל ועבר כל ניתוח מוכר לרפואה המודרנית, יישאר פה הרבה אחרי כולם ובוודאי אחריה, כך אמרה לכולם. ואף שידעה שזה לא הגיוני, בכל זאת סירבה להאמין שיום אחד ראובן באמת עלול ללכת ולא לחזור.
הם ישבו במרפסת בעיניים טרוטות, לגמו קפה והתבוננו בים. הוא נזכר שצעק עליה אתמול בלילה שראובן הלך למות כי נמאס לו כבר לחיות כל כך הרבה שנים, ושהיא צריכה ללמוד לשחרר כשצריך, והיא בכתה המון ואמרה שראובן לא היה הולך ככה בלי להגיד שלום.
לקראת הצהריים הם נאלצו לעזוב כי הבטיחו להחזיר את האוטו של דודה שלו בזמן. הם נתנו לילד עם הפומפה והחביתה את מספר הטלפון שלהם וגם תלו שלטים מאולתרים שהבטיחו פרס למוצא הישר. כשעלו לכביש המהיר היא עוד בכתה קצת, בעיקר כי הבינה שהיא כנראה לא תראה עוד את ראובן לעולם וגם כי היתה לה חופשה נוראית.
בעודם חולפים על פני ארובות חדרה הוא ניסה לשים תחנה ראויה ברדיו והבטיח שיביא לה ראובן שלישי ושהכול יהיה בסדר.
