ילד כותב מכתב לסנטה קלאוס ומבקש מכונית על שלט רחוק. ילד שרואה, ולא לגמרי מבין, איך אביו ואמו הורסים זה את זה. ילד תמים עדיין— אם כי לא לאורך זמן— שחי במרחב המוזר, החלומי, של הילדות, שבה עניינים רציניים וזוטות הם בליל אחד ויש קסם שעדיין מאפשר את האמונה. כן, זה חג המולד בבית מתפרק, אבל הילד ביקש את הצעצוע שלו, הילד עדיין מאמין. סמנתה שוובלין כותבת סיפור שמטיל ספק בכל הוודאויות, בכל המבנים, במנגנון שעליו— כך נדמה לנו— מושתת עולמנו המשפחתי, אבל היא מציגה את זה מנקודת מבטו של ילד שכתב מכתב לסנטה קלאוס וביקש מכונית על שלט רחוק. לא פחות ולא יותר.
חג המולד שבו סנטה קלאוס בילה את הלילה בבית שלנו היה גם הפעם האחרונה שהיינו כולנו ביחד, אחרי הלילה ההוא אבא ואמא הפסיקו לריב, אם כי לא נראה לי שזה היה בזכותו של סנטה קלאוס. אבא מכר את המכונית שלו כמה חודשים קודם כי פיטרו אותו מהעבודה, ולמרות ההתנגדות של אמא, הוא אמר שהפעם חשוב שיהיה לנו עץ טוב לחג המולד וקנה אותו בכל זאת. העץ הגיע בקופסת קרטון, ארוכה ושטוחה, ובה דף הוראות שהסביר איך לחבר את שלושת החלקים ולפרוש את הענפים באופן שיראה טבעי. בעמידה היה העץ גבוה יותר מאבא, הוא היה עצום, ואני חושב שבגלל זה סנטה קלאוס נשאר לישון בבית שלנו. אני ביקשתי במתנה מכונית על שלט רחוק. הייתי מסתפק בכל מכונית שהיא, לא רציתי משהו מסוים, אבל לכל הילדים הייתה כזאת בתקופה ההיא וכששיחקנו בחצר האחורית המכוניות על שלט כל הזמן התנגשו במכוניות הרגילות, כמו שלי. אז כתבתי את המכתב שלי ואבא לקח אותי לדואר כדי לשלוח אותו. הוא אמר לבחור בחלון השירות:
"מכתב לסנטה קלאוס," ומסר לו את המעטפה.
הבחור בחלון השירות אפילו לא אמר שלום, כי היו המון אנשים והוא בטח היה עייף מרוב עבודה, תקופת החגים היא בוודאי התקופה הכי קשה בשבילם. הוא לקח את המכתב, הסתכל ואמר:
"חסר מיקוד."
"אבל זה לסנטה קלאוס," אמר אבא, וחייך וקרץ לעברו, כדי להתחבב עליו, והבחור אמר:
"בלי מיקוד אין משלוח."
"אתה יודע שלכתובת של סנטה קלאוס אין מיקוד," אמר אבא. "בלי מיקוד אין משלוח," אמר הבחור וקרא לבא בתור.
ואז אבא קפץ על הדלפק, תפס את הבחור בצווארון, והמכתב נשלח.
בגלל זה הייתי מודאג באותו יום, כי לא ידעתי אם המכתב הגיע לסנטה קלאוס או לא. וחוץ מזה, כבר כמעט חודשיים שלא יכולנו לסמוך על אמא, וגם זה הדאיג אותי, כי אמא היא זו שתמיד טיפלה בעניינים ואז הכול היה מסתדר. עד שפתאום, יום אחד, היא הפסיקה לדאוג לנו. היא הלכה לבדיקות אצל כמה רופאים, אבא תמיד ליווה אותה ואני נשארתי בבית של מרסלה, השכנה שלנו. אבל המצב של אמא לא השתפר. נגמרה הכביסה הנקייה, נגמרו דגני הבוקר, אבא היה מאחר למקומות שהוא היה צריך לקחת אותי אליהם, ואחר כך שוב מאחר כשבא לאסוף אותי. כשביקשתי הסברים אבא אמר שאמא לא חולה, שאין לה סרטן ושהיא לא עומדת למות. שמשהו כזה בהחלט יכול היה לקרות אבל הוא לא בר מזל עד כדי כך. מרסלה הסבירה לי שאמא פשוט הפסיקה להאמין בדברים, שזה מה שנקרא "להיות בדיכאון" ושזה מוציא לך את כל החשק, ועובר רק אחרי הרבה זמן. אמא הפסיקה ללכת לעבודה, לא נפגשה עם חברות ולא דיברה עם סבתא בטלפון. היא הייתה יושבת בחלוק שלה מול הטלוויזיה ומזפזפת כל הבוקר, כל הצהריים וכל הלילה. התפקיד שלי היה להאכיל אותה. מרסלה הייתה משאירה אוכל מוכן במקפיא מחולק למנות. אני הייתי צריך לשלב ביניהן. לא יכולתי למשל, לתת לה את כל מאפה תפוחי האדמה ואחר כך את כל הפשטידה. הייתי מפשיר את האוכל במיקרוגל ומביא לה אותו על מגש, עם כוס מים וסכו"ם. אמא הייתה אומרת:
"תודה מתוק שלי, שלא תתקרר," היא הייתה אומרת את זה בלי להביט בי, בלי להסיר את מבטה ממה שהתרחש בטלוויזיה.
ביציאה מבית הספר הייתי תופס את היד של אמא של אוגוסטו, שהייתה יפהפייה. זה עבד כשאבא בא לאסוף אותי, אבל אחר כך מרסלה התחילה לבוא ופתאום זה לא מצא חן בעיני אף אחת מהן, אז הייתי מחכה לבד מתחת לעץ שבפינת הרחוב. מי שלא יהיה, הם תמיד אספו אותי באיחור.
אבא ומרסלה התיידדו מאוד, ולפעמים אבא היה נשאר איתה בלילה בבית הסמוך, לשחק פוקר, ולאמא ולי היה קשה לישון כשהוא לא בבית. היינו נתקלים זה בזה בשירותים ואז אמא הייתה אומרת:
"תיזהר מתוק שלי, שלא תתקרר," וחוזרת לשבת מול הטלוויזיה.
מרסלה הייתה בבית בשעות אחר הצהריים לעתים קרובות. בימים האלה היא הייתה מבשלת לנו ומסדרת קצת. אני לא יודע למה היא עשתה את זה. אני מניח שאבא ביקש ממנה עזרה והיא הרגישה מחויבת כי הייתה ידידה שלו, אבל האמת היא שהיא לא נראתה מרוצה כל כך. בכמה מקרים היא כיבתה לאמא את הטלוויזיה, התיישבה מולה ואמרה:
"אירנֵה, אנחנו צריכות לדבר, זה לא יכול להימשך ככה…"
היא אמרה לה שהיא חייבת לשנות גישה, שככה היא לא תגיע לשום מקום, שהיא בעצמה לא יכולה להמשיך לטפל בכל הדברים, שהיא חייבת להתעשת ולהגיע להחלטה כי אחרת היא תהרוס לנו את החיים. אבל אמא אף פעם לא ענתה לה. ולבסוף מרסלה הייתה הולכת בטריקת דלת ובערב אבא היה מזמין פיצה כי לא היה מה לאכול, ואני מת על פיצה.
סיפרתי לאוגוסטו שאמא הפסיקה "להאמין בדברים", ושבגלל זה היא "בדיכאון", והוא רצה לבוא לראות איך זה. עשינו משהו מאוד לא יפה, שלפעמים אני מתבייש בו: קפצנו מולה כמה זמן, אמא רק התחמקה בתנועות ראש; אחר כך הכנו כובע מנייר עיתון, מדדנו אותו עליה בכל מיני צורות והשארנו אותו על הראש שלה כל אחר הצהריים, אבל היא אפילו לא זזה. הורדתי לה את הכובע לפני שאבא חזר. ידעתי שאמא לא תגיד לו כלום, אבל הרגשתי רע בכל מקרה.
אחר כך הגיע חג המולד. מרסלה הכינה את מנת הדגל שלה: עוף בתנור עם ירקות מגעילים, אבל מכיוון שזה היה ערב מיוחד, היא הכינה לי גם צ'יפס. אבא ביקש מאמא שתקום מהכורסה ותאכל איתנו. הוא העביר אותה בזהירות אל השולחן – מרסלה ערכה אותו עם מפה אדומה, נרות ירוקים ועם הצלחות ששימשו לאירוח – הושיב אותה בראש השולחן והתרחק כמה צעדים לאחור, בלי להסיר ממנה את מבטו, אני מניח שהוא חשב שזה יכול לעבוד, אבל כשהוא היה רחוק דיו היא קמה וחזרה לכורסה שלה. אז העברנו את הדברים לשולחן הקפה שבסלון ואכלנו איתה שם. הטלוויזיה פעלה, כמובן, ובחדשות שידרו כתבה על אנשים עניים שקיבלו מלא מתנות ואוכל מאנשים שיש להם כסף, ועכשיו הם מאוד מרוצים. אני הייתי לחוץ וכל הזמן הבטתי בעץ חג המולד כי השעה הייתה כבר כמעט שתיים-עשרה ורציתי את המכונית שלי. ואז אמא הצביעה על הטלוויזיה. זה היה כמו לראות רהיט זז. אבא ומרסלה החליפו מבטים. בטלוויזיה ישב סנטה קלאוס בסלון של בית. זרוע אחת שלו חיבקה ילד שישב על ברכיו והשנייה חיבקה אישה שדומה לאימא של אוגוסטו, ואז האישה רכנה ונישקה את סנטה קלאוס וסנטה קלאוס הביט בצופה ואמר:
"…וכשאני חוזר מהעבודה הדבר היחיד שאני רוצה הוא להיות עם המשפחה שלי," ולוגו של קפה הופיע על המסך.
אמא פרצה בבכי. מרסלה אחזה בידי ואמרה לי שאעלה לחדר, אבל אני סירבתי. היא חזרה על דבריה, הפעם באותה נימה חסרת סבלנות שבה היא מדברת אל אמא, אבל בלילה ההוא שום דבר לא יכול היה להרחיק אותי מהעץ. אבא רצה לכבות את הטלוויזיה אבל אמא התחילה להיאבק בו כמו ילדה קטנה. צלצל הפעמון ואני אמרתי:
"זה סנטה קלאוס." ומרסלה נתנה לי סטירה ואז אבא התחיל לריב עם מרסלה ואמא שוב הדליקה את הטלוויזיה אבל סנטה קלאוס כבר לא הופיע בשום ערוץ. הפעמון צלצל שוב ואבא אמר:
"מי זה יכול להיות, לעזאזל?"
הלוואי שזה לא הבחור מהדואר, חשבתי, אחרת הם בטח יריבו שוב כי אבא כבר היה עצבני.
הפעמון צלצל שוב ושוב, ברצף, ואז לאבא נמאס, הוא ניגש לדלת וכשפתח אותה, מולו עמד סנטה קלאוס. הוא לא היה שמן כמו בטלוויזיה והוא נראה עייף. הוא בקושי עמד על הרגליים ונשען על המשקוף הימני של הדלת ואז על השמאלי, לסירוגין.
"מה אתה רוצה?" שאל אבא.
"אני סנטה קלאוס," אמר סנטה קלאוס.
"ואני שלגיה," אמר אבא וטרק את הדלת.
ואז אמא קמה, רצה אל הדלת, פתחה אותה וסנטה קלאוס עדיין היה שם, מנסה לשמור על יציבות. היא חיבקה אותו. אבא נתקף זעם:
"זה הוא, אירנה?" הוא צעק על אמא, והתחיל להגיד מלים לא יפות ולנסות להפריד ביניהם. ואמא אמרה לסנטה קלאוס:
"ברונו, אני לא יכולה לחיות בלעדיך. אני גוססת."
אבא הצליח להפריד ביניהם ונתן לסנטה קלאוס אגרוף. סנטה קלאוס נפל לאחור והשתטח על הרצפה בכניסה. אמא התחילה לצעוק כמו משוגעת. אני הייתי עצוב בגלל מה שקורה לסנטה קלאוס, וכי זה עיכב את עניין המכונית, אם כי מצד שני שמחתי לראות את אמא שוב בתנועה.
אבא אמר לאמא שהוא הולך להרוג את שניהם ואמא אמרה לו שאם הוא כל כך מאושר עם הידידה שלו למה היא לא יכולה להיות ידידה של סנטה קלאוס. לי זה נשמע הגיוני. מרסלה ניגשה לסנטה קלאוס, שהתחיל להתנועע על הרצפה, ועזרה לו לקום. ואז אבא שוב התחיל לקלל אותו ואמא שוב התחילה לצעוק. מרסלה אמרה תירגעו, בואו ניכנס, בבקשה, אבל אף אחד לא הקשיב לה. סנטה קלאוס שלח את ידו לעורף וראה שהוא מדמם. הוא ירק על אבא ואבא אמר לו:
"הומו מזדיין."
ואמא אמרה לאבא:
"אתה בעצמך הומו, חתיכת בן זונה," וירקה עליו גם היא. היא הושיטה יד לסנטה קלאוס, הכניסה אותו פנימה, לקחה אותו לחדר שלה ונעלה את הדלת.
אבא נשאר קפוא במקומו, וכשהתעשת הבחין שאני עדיין שם ושלח אותי למיטה בזעם. ידעתי שאין טעם להתווכח; הלכתי לחדר בלי חג מולד ובלי מתנה. שכבתי וחיכיתי שהכול יירגע, וצפיתי בדגי הפלסטיק של מנורת הלילה שלי שוחים על הקירות. לא תהיה לי מכונית על שלט רחוק, זה היה ברור לגמרי, אבל בלילה ההוא סנטה קלאוס ישן בבית ובשבילי זו הייתה הבטחה שהשנה הבאה תהיה יותר טובה.
