סעודת הערב, שמענגת ומציתה את האהבה.

סן חואן דה לה קרוס

 

נאלצתי לרוץ ברחובות זרים. נדמה היה שיעדי זורם לפני צעדיי, ושעת הפגישה כבר רטטה בשעוני העיר. הרחובות היו שוממים. נחשי פנסים חשמליים ריקדו מולי. כל העת צצו כיכרות עגולים עם צמחים; אורו המלאכותי של הלילה שיווה לגונם הירוק מראה מעודן שלא מן העולם הזה. נדמה לי שראיתי כמות רבה של מגדלים – איני יודע אם בבתים, אם בכיכרות – שהתאורה הפנימית שלהם חשפה לעיני כול ארבעה שעונים עגולים.

רצתי, כשאמונה טפלה לגבי השעה מדרבנת אותי. אמרתי לעצמי, אם תשעת הצלצולים יפתיעו אותי לפני שתנוח ידי על מקוש הדלת, משהו רע יקרה. ורצתי כמו משוגע, כשאני נזכר שכבר רצתי באותו המקום ובאותה השעה כשבלבי אותה המשאלה. מתי?

לבסוף, עונג הזיכרונות השקריים ההם שאב אותי באופן כזה שבלי משים חזרתי לקצב הרגיל שלי. מדי פעם, בין הרהור להרהור, קלטתי שאני נמצא במקום אחר ושלנגד עיניי מתפתחות נקודות מבט חדשות על הפנסים, על הכיכרות המוריקות, על השעונים המוארים… אין לי מושג כמה זמן חלף בעודי ישן בסחרור התנשפותי.

לפתע פתאום, תשעה צלצולים רמים החליקו, קרים כמתכת, על עורי. בתקווה אחרונה, נחו עיניי על הדלת הקרובה ביותר: הגעתי.

או אז, כדי להתכונן, חזרתי אל נסיבות נוכחותי במקום ההוא. בבוקר קיבלתי בדואר מכתב קצר ומשכנע. באחת הפינות של הנייר הייתה רשומה בכתב יד כתובתו של הבית. המכתב היה מהיום הקודם. במכתב היה כתוב רק:

"דונה מגדלנה ובתה עמליה מצפות לך לסעודת ערב מחר בתשע בערב. הו, לו נעתרת להזמנתנו!…"

וזה הכול.

אני תמיד נעתר לחוויות בלתי צפויות. בנוסף, היה משהו מסוים שמשך אותי בהזמנה הזו: נימת הקרבה שלה, שהייתה בה גם יראת כבוד, העידה על אופיין של אותן נשים זרות; יישוב הדעת: "הו, לו נעתרת להזמנתנו!…", אותו משפט עמום ורגשני, שכמו ריחף מעל תהום של וידויים – כל אלה הטו את הכף לחיוב. והלכתי בהתרגשות בל תתואר. לפעמים, כאשר מופיע הערב המוזר ההוא בסיוטי הלילה שלי (ערב שהמוזרות שלו מורכבת מדברים יומיומיים ושהמסתורין הדו-משמעי שלו צומח משורשיו הצנועים של האפשרי), נדמה לי שאני מתנשף בשדרות של שעונים ומגדלים שחומרת הסבר שלהם מזכירה את הספינקסים הניצבים למרגלות המקדשים המצריים.

הדלת נפתחה. פניי היו אל הרחוב ופתאום ראיתי על הארץ מרובע אור שצייר, לצד צלי, את צלה של אישה זרה.

נפניתי לאחור: כשהאור מאחוריי, מסנוור את עיניי, האישה ההיא לא הייתה עבורי אלא צללית, שבדמיוני הייתה יכולה לקבל פנים רבות שאף לא אחת מהן התאימה לקווי המתאר שלה. בינתיים מלמלתי אי אלו ברכות שלום והסברים.

"בבקשה היכנס, אלפונסו."

ונכנסתי, נדהם על שהיא מכנה אותי כפי שמכנים אותי בביתי. התאכזבתי מהמבואה. לאור הנוסח הרומנטי של המכתב (בעיניי, לפחות, הוא היה רומנטי), קיוויתי להימצא בבית עתיק, עתיר שטיחים, דיוקנאות נושנים וספות גדולות; בית עתיק נטול סגנון, אבל מכובד להפליא. תחת זאת, מצאתי את עצמי במבואה זעירה עם גרם מדרגות קטן, רעוע ונטול הידור; מה שהבטיח ממדים מודרניים וצרים ביתר חלקי הבית. הרצפה הייתה רצפת פרקט מבהיקה; קומץ הרהיטים ניחנו ביוקרתם הקרה של החפצים מניו יורק ועל הקיר המצופה בטפט ירוק בהיר נראו שתיים או שלוש מסכות יפניות, סממנים בלתי נסלחים של המוניות. אפילו היססתי… אבל נשאתי את מבטי ונרגעתי: לנגד עיניי, לבושה שחורים, תמירה והדורה, האישה שהכניסה אותי הורתה על חדר האורחים. צלליתה נצבעה בתווי פנים; לולא הבעת החמלה המודגשת על פניה, אלה היו נראים לי סתמיים; לבסוף העלה בי שיערה הערמוני, הרופף מעט בתסרוקתה, אמונה משונה: נדמה היה לי שכל ישותה מתקפלת ונוצקת מתוך רמז לשם.

"עמליה?" שאלתי.

"כן." ונדמה היה לי שאני עצמי משיב לשאלה.

כפי שדמיינתי, חדר האורחים היה קטן. אבל העיצוב, כפי שקיוויתי, היה שונה בתכלית מזה של המבואה. היו בו השטיחים והכיסאות הגדולים והמהודרים, פרוות הדוב על הרצפה, הראי, האח, הכדים; הפסנתר עם הפמוטים, עמוס בתצלומים ובפסלונים – פסנתר שאיש לא ניגן בו -, ולצד הבמה המרכזית, כן ציור עם דיוקן מוגדל ומושחת במידה ניכרת: דיוקנו של אדון חצוי זקן ששפתיו גסות.

דונה מגדלנה, שכבר חיכתה לי על כורסה אדומה, הייתה לבושה גם היא שחורים וענדה על חזה תכשיט עבה להפליא, מן הסוג שהיה שייך להורינו: כדור זכוכית שבתוכו דיוקן, מעוטר בטבעת זהב. כבשו אותי מסתרי הדמיון המשפחתי. באופן בלתי מודע, נדדו עיניי מדונה מגדלנה לעמליה ומן הדיוקן לעמליה. דונה מגדלנה הבחינה בכך והפטירה לעברי פרשנות הולמת.

הדבר הנכון היה לשקוע במבוכה, להביע את הפתעתי, לגרום להן לתת לי הסבר. אבל מהרגע הראשון הפנטו אותי המבטים המקבילים של דונה מגדלנה ובתה עמליה. דונה מגדלנה הייתה כבת שישים; כך שהותירה בידי בתה את גינוני הטקס. עמלה דיברה; דונה מגדלנה הביטה בי; אני התמסרתי לגורלי.

האם – זה היה תפקידה הבלתי מעורער – קראה לנו אל השולחן. בחדר האוכל נעשתה השיחה כללית ושגרתית יותר. בשלב זה כבר הייתי משוכנע שהנשים ההן בסך הכול ביקשו להזמין אותי לארוחה ואחרי כוסית השאבלי השנייה כבר הייתי שקוע באנוכיות המושלמת של הגוף המדושן מותרות רוחניות. דיברתי, צחקתי והפגנתי את שנינותי בניסיון מוסווה להסתיר מפני עצמי את מצבי הבלתי רגיל. עד אז, ניסו הנשים למצוא חן בעיניי; מאותו הרגע הרגשתי שגם אני מוצא חן בעיניהן.

הבעתה החומלת של עמליה עברה לרגעים אל פני אמה. הסיפוק על פניה של דונה מגדלנה, שהיה פיזיולוגי לחלוטין,  שרה לפרקים על פני בתה. נדמה היה ששני המאפיינים הללו צפים בחלל החדר ומעופפים מקלסתר אחד אל השני.

לא שיערתי בנפשי עד כמה אהנה מהשיחה ההיא. אף שריחפה עליה עמומות רוחו של סודרמן[1], עם אזכורים תכופים של הקשיים בניהול משק בית, כולל הבזקים חטופים נוסח איבסן[2] – כצפוי אצל נשים חזקות -, הייתי כה נינוח שהרגשתי שאני שוהה בביתה של דודתי האלמנה בחברתה של דודניתי, שעמה גדלתי, אשר החלה להפוך לבתולה זקנה.

בתחילה נסבה השיחה על עניינים מסחריים, כלכליים, שכנראה עניינו את הנשים. אין נושא מוצלח מזה כשמזמינים אותך לבית שאינך אורח קבע בו.

אחר כך השתנו פני הדברים. כל המשפטים החלו מתעופפים, כאילו חגו סביב איזו בקשה נושנה. כולם נטו אל תחום שלא היה לי מושג מהו. על פניה של עמליה הופיע לבסוף חיוך מושחז ומטריד. ניכר היה שהיא נאבקת בפיתוי פנימי. לפרקים פיעם פיה מתשוקה אל המילים, ובסוף היא תמיד פלטה אנחה. עיניה התרחבו שוב ושוב בפתאומיות וננעצו בבעתה או בהפקרות בקיר שמאחוריי, עד כדי כך שיותר מפעם נפניתי גם אני אל הקיר בתדהמה. אבל דומה היה שעמליה אינה מודעת לכאב שהיא מסבה לי. היא דבקה בחיוכיה, בתדהמתה ובאנחותיה, בעוד אני נרעד בכל פעם שחלף מבטה מעל ראשי.

לבסוף נרקם בין עמליה לדונה מגדלנה דו שיח אמיתי של אנחות. זעף אחז בי. מעל מרכז השולחן ואגב, קרובה אליו כל כך שהייתה ממש מטרד, הייתה תלויה המנורה עם שתי הנורות. ועל הקירות נראו הצלליות החיוורות של שתי הנשים, באופן כזה שלא ניתן לדעת איזו צללית שייכת למי. תקף אותי דיכאון עז והשתלט עליי ניצן של שעמום. מן המצב הזה חילצה אותי הזמנה בלתי צפויה:

"בוא נצא אל הגן."

האפשרות החדשה הזו השיבה את רוחי. הן הובילו אותי דרך חדר שניקיונו וצניעותו הזכירו לי בית חולים. באפלת הלילה הצלחתי לזהות גינה קטנה ומלאכותית כמו גינה של בית עלמין.

התיישבנו תחת סככת הגפן. הנשים החלו מונות בפניי שמות של פרחים שלא יכולתי לראות ואחר כך בחנו אותי על מה שלמדתי בעונג אכזרי. דמיוני המבולבל מכל המוזרויות שחוויתי לא ידע מנוח. בקושי הוצאתי הגה וכמעט לא הרשיתי לעצמי לענות. הנשים חייכו (יכולתי לנחש את זה), מודעות למצבי לחלוטין. דבריהן החלו מתערבבים בפנטזיה שלי. היום שאני נזכר בהם, ההסברים הבוטניים שלהן נראים לי מפלצתיים כמו הזיה: נדמה לי ששמעתי אותן מדברות על פרחים שנושכים ועל פרחים שמנשקים; על גבעולים שנתלשים משורשיהם ומטפסים עד צווארך כמו נחשים.

האפלה, העייפות, הארוחה, השאבלי, השיחה המסתורית על פרחים שלא ראיתי (ושלדעתי כלל לא צמחו באותה גינה מצומקת) – השרו עליי נמנום; ונרדמתי על הספסל, תחת סככת הגפן.

"סרן מסכן!" שמעתי כשפקחתי את עיניי. "עתיר חלומות, הוא נסע לאירופה. האור כבה בשבילו." אפלה המשיכה לשרור סביבי. משב רוח פושר הרעיד את סככת הגפן. דונה מגדלנה ועמליה שוחחו לצדי, משלימות עם אילמותי. נדמה היה לי שהן החליפו מקומות במהלך התנומה הקצרה שלי; כך היה נדמה לי, לפחות…

"הוא היה מפקד ארטילריה," אמרה לי עמליה; "צעיר ויפה תואר מאין כמוהו."

קולה רעד.

ואז קרה משהו שבנסיבות אחרות היה נראה לי שגרתי, אבל שברגעים ההם הבהיל אותי וגרם ללבי להחסיר פעימה. עד לאותו הרגע, חשתי בנוכחותן של הגברות רק הודות לרחשי שיחתן ולהווייתן. אבל אז פתח מישהו חלון בבית והאור נפל במפתיע על פני הנשים. באותו הרגע – שומו שמים! – ראיתי אותם ניצתים פתאום, אוטונומיים, צפים באוויר – כשבגדיהן השחורים נבלעים בחשכת הגן – והבעתן החומלת חקוקה על תווי פניהן כמו על אבן. הם היו כמו הפנים המוארים בציוריו של אצ'אבה האב[3], כוכבים עצומים ופנטסטיים.

איבדתי שליטה וזינקתי על רגליי.

"חכה," צעקה דונה מגדלנה, "עדיין חסר החלק הנורא ביותר."

ואחר כך היא פנתה לעמליה:

"תמשיכי, בתי; האדון הזה לא יכול לקום עכשיו ולהסתלק בלי לשמוע את כל הסיפור."

"ובכן," אמרה עמליה: "הסרן נסע לאירופה. הוא עבר בלילה בפריז כי היה לו דחוף להגיע לברלין. אבל בעיקר הוא רצה להכיר את פריז. בגרמניה הוא היה צריך לעבור הכשרה כלשהי במפעל תותחים… יום אחרי שהגיע, הוא איבד את מאור עיניו בפיצוץ של דוד."

יצאתי מדעתי. רציתי לשאול; אבל מה אשאל? רציתי לדבר; אבל מה אגיד? מה קרה פה? בשביל מה הזמינו אותי?

החלון שוב הוגף ופני הנשים נעלמו פעם נוספת. קולה של הבת נשמע:

"הו! ואז, רק אז, הוא נלקח לפריז. לפריז! שאליה השתוקק יותר מכול! תאר לעצמך שהוא עבר תחת שער הניצחון: עיוור, הוא עבר תחת שער הניצחון ודמיין את סביבתו… אבל אתה תספר לו על פריז, נכון? אתה תספר לו על פריז, שאותה הוא לא יכול לראות. זה ישמח אותו כל כך!"

("הו! לו נעתרת להזמנתנו!… "זה ישמח אותו כל כך!")

ואז הן גררו אותי אל חדר האורחים, תומכות בזרועותיי כאילו הייתי נכה. ברגליי הסתבכו צמחי הגן; עלים צנחו על ראשי.

"הנה הוא," אמרו לי והראו לי דיוקן. זה היה דיוקנו של איש צבא. הוא חבש קסדת מגן, לבש גלימה לבנה, ענד דרגות כסופות על השרוולים וממותניו היו תלויות כשלוש חצוצרות. עיניו היפות, תחת הגבות המושלמות, היו ייחודיות ביהירותן. הבטתי בנשים: שתיהן חייכו, כאילו חשו הקלה על שמילאו את חובתן. הבטתי בדיוקן פעם נוספת; ראיתי את עצמי במראה; איששתי את הדמיון: הייתי מעין קריקטורה של אותו הדיוקן. על הדיוקן נראו הקדשה וחתימה. הכתב היה זהה לזה של המכתב האנונימי שקיבלתי באותו הבוקר.

הדיוקן נשמט מידיי ושתי הנשים הביטו בי בחמלה קומית. שמעתי משהו כמו נברשת המתרסקת על הארץ.

ורצתי ברחובות הזרים. הפנסים ריקדו לנגד עיניי. שעוני המגדלים בלשו אחריי, גדושים באור… הו, אלוהים אדירים! כשהגעתי, מתנשף, אל המשטח המוכר של דלתי, הרעידו את הלילה תשעה צלצולים רמים.

היו עלים על ראשי; בדש מקטורני היה פרח צנוע שלא אני קטפתי.

 

 

[1] הרמן סודרמן (1857-1928) היה סופר ומחזאי גרמני.

[2] הנריק איבסן (1828-1906) היה מחזאי נורווגי רב השפעה.

[3] בלטסר דה אצ'אבה אוריו (מאה 16-17) היה צייר בסקי.