אחר צהריים אחד ישבתי בחוץ, בקפה דה לה פא, מתבונן בהדרם ובעליבותם של החיים הפריזאיים. עוד אני בוהה מעל כוסית הוורמוט שלי בתצוגה המוזרה של גאווה ודלות החולפת על פניי, שמעתי מישהו קורא בשמי. הסתובבתי וראיתי את הלורד מרצ'ינסון. לחצנו ידיים בחום. לא התראינו כעשר שנים, מאז ימי הקולג', והמפגש הבלתי צפוי הזה שימח אותי מאוד. באוקספורד היינו חברים טובים. רחשתי לו חיבה רבה. הוא היה נאה מאוד, נמרץ מאוד, מרשים מאוד. נהגנו לומר עליו אז, שאילולא הקפיד כל־כך לומר תמיד את האמת, היה המוצלח שבבחורים. למען האמת, אני חושב שהערכנו אותו הרבה יותר דווקא בגלל כנותו. הוא השתנה מאוד. נראה לי מודאג, טרוד, כמו ניקר בו ספק כלשהו. חשתי שאין זו ספקנות אופנתית. מרצ'ינסון היה שמרן קנאי, שדבק בברית הישנה באותה עיקשות שבה דבק בבית הלורדים; הגעתי למסקנה שמדובר באשה, ושאלתי אותו אם התחתן בינתיים. ״אני לא מבין את הנשים,״ השיב לי. "ג'רלד היקר," אמרתי לו, "נשים צריך לאהוב, לא להבין."

"אני לא יכול לאהוב כשאינני בוטח," השיב. "ג'רלד, אני חושב שיש תעלומה בחייך," הכרזתי, "ספר לי עליה." "בוא ניסע לטייל," ענה, "כאן צפוף מדי. לא, רק לא כרכרה צהובה. כל צבע אחר אפשרי. הנה, זאת בירוק כהה תתאים." ותוך כמה דקות מצאנו את עצמנו נוסעים לאורך השדרה, בכיוון ה"מדלן". ״לאן ניסע ?" שאלתי.

״אה, לאן שתרצה!" השיב. "למסעדה ב'בואה'. נאכל שם ארוחת ערב, ואתה תספר לי את כל קורותיך."

״אני רוצה לשמוע עליך תחילה," אמרתי, "ספר לי על התעלומה שלך." הוא שלף מכיסו נרתיק עור קטן עם אבזם מוכסף, והושיט לי אותו. פתחתי את הנרתיק. היה בו תצלום של אשה. היא היתה תמירה ודקה, ציורית באורח מוזר, בעלת עיניים גדולות וכהות ושיער פזור. היא נראתה כמו מגדת עתידות, והיתה עטופה פרווה יקרה. 

״מה דעתך על הפנים הללו?" שאל, ״הן מעוררות אמון?״ בחנתי אותן בקפידה. הן נראו לי צופנות סוד, אך לא היה לי מושג אם זהו סוד טוב או סוד רע. יופיין היה יופי יצוק מתעלומות רבות – יופי שהוא פסיכולוגי, למעשה, לא־פיסולי – והחיוך המרומז, שריחף על השפתיים, היה חמקמק מכדי שיהיה חינני באמת. 

"נו," קרא בחוסר סבלנות, "מה דעתך?״ 

"זוהי המונה ליזה בפרוות צובל," עניתי, "ספר לי עליה, הכול.״ "לא עכשיו," אמר, "אחרי ארוחת הערב," והחל לפטפט על דברים אחרים. 

כשהמלצר הביא לנו את הקפה והסיגריות, הזכרתי לג'רלד את הבטחתו. הוא קם ממקומו, פסע פעמיים או שלוש לאורך החדר, שקע בכורסה והחל לספר לי את הסיפור הבא:

"ערב אחד," אמר, "הלכתי ברחוב בונד בסביבות השעה חמש אחר הצהריים. היתה שם התנגשות כיכרות איומה, והתנועה נעצרה כמעט כליל. בסמוך למדרכה ניצבה כרכרה צהובה קטנה, שמסיבה זו או אחרת משכה את תשומת לבי. כשעברתי לידה ניבטו מתוכה הפנים שהראיתי לך אחר הצהריים. נשביתי מיד בקסמן. כל הלילה חשבתי עליהן וגם במשך כל יום המחרת. הסתובבתי הלוך ושוב ברחוב העלוב הזה, מציץ לתוך כל כרכרה וממתין לכרכרה הצהובה; לא מצאתי את 'ma belle inconnue', ולבסוף התחלתי לחשוב שהיא היתה רק חלום. כשבוע לאחר מכן הוזמנתי לארוחת ערב אצל מאדאם דה-רסטאיי. הארוחה נקבעה לשעה שמונה; בשמונה וחצי עדיין המתנו בחדר האורחים. סוף־סוף פתח המשרת את הדלת והכריז על בואה של ליידי אלרוי. היתה זו האשה שחיפשתי. היא נכנסה לאיטה, נראית כמו אור ירח בתחרה אפורה, לשמחתי הרבה נתבקשתי ללוות אותה לחדר האוכל. אחרי שהתיישבנו במקומותינו, הערתי בתום לב: 'נדמה לי שראיתי אותך לפני זמן־מה ברחוב בונד, ליידי אלרוי.׳ היא החווירה, ואמרה לי בקול נמוך: 'אנא, לא בקול רם כל־כך, האחרים עלולים לשמוע.' חשתי איום ונורא, לאחר הפתיחה הצולעת הזו, ופצחתי בפטפוט חסר שחר על מחזות צרפתיים. היא דיברה מעט, באותו קול מוסיקלי נמוך, כמו חששה פן יאזינו לה. התאהבתי בה ברגשנות, בטיפשות, ואווירת המסתורין הבלתי מוגדרת שאפפה אותה ליבתה את סקרנותי העזה. כשהיא היתה בדרכה החוצה, זמן קצר לאחר תום הארוחה, שאלתי אם אוכל לבוא לבקרה. לרגע היססה, התבוננה סביבה כדי לוודא שאיש לא נמצא לידנו, ואז אמרה: 'כן, מחר ברבע לחמש'. ביקשתי ממאדאם דה-רסטאיי לספר לי עליה; אך הצלחתי להוציא ממנה רק שהיא אלמנה המתגוררת בבית יפה בפארק ליין. היא עברה מיד להרצות בידענות טרחנית על אלמנות המהוות הוכחה חיה להישרדותם של אלה המסתגלים לנישואין. יצאתי משם והלכתי הביתה.

"למחרת הגעתי לפארק ליין בדיוק בשעה היעודה, אבל המשרת הראשי אמר, שליידי אלרוי יצאה זה עתה מהבית. הלכתי למועדון מדוכדך למדי ומלא תמיהה. שקלתי את העניין באריכות והחלטתי לכתוב לה. שאלתי אם אוכל לנסות שוב את מזלי. המתנתי לתשובה ימים אחדים, עד שקיבלתי פתק קטן, שבו נכתב שהיא תהיה בביתה ביום ראשון בשעה ארבע, בתוספת הערת שוליים תמוהה: 'אל תכתוב יותר לכתובת הזאת, בבקשה; אסביר לך כשנתראה. היא קיבלה את פניי ביום ראשון, והיתה חביבה להפליא; אך כשהייתי בדרכי החוצה, היא ביקשה שאם יזדמן לי לכתוב לה שוב, אפנה את מכתבי לגברת נוקס, בספריית וויטקר, רחוב גרין. "יש סיבות,' אמרה, 'שבגללן אינני יכולה לקבל מכתבים בביתי.'

"נפגשנו פעמים רבות במהלך העונה, אך אווירת המסתורין לא התפוגגה. מדי פעם עלה בדעתי, שהיא נתונה למרותו של איזשהו גבר, אבל היא נראתה בלתי מושגת כל כך, שאני עצמי התקשיתי להאמין בכך. לא יכולתי להגיע למסקנה כלשהי, מפני שהיא דמתה לאחד מאותם גבישים מוזרים שאתה רואה במוזיאונים; רגע אחד הם שקופים וברגע הבא הם עמומים. לבסוף החלטתי להציע לה נישואין: לא יכולתי לשאת עוד את החשאיות הבלתי פוסקת שהיא כפתה על כל ביקוריי, ועל המכתבים המעטים ששלחתי לה. כתבתי לה לספריה, ושאלתי אם תוכל לפגוש אותי ביום שני הבא, בשעה שש. היא השיבה בחיוב, ואני הייתי ברקיע השביעי מרוב אושר. הייתי מאוהב בה עד טירוף: למרות המסתורין – כך חשבתי אז; בגלל המסתורין – אני יודע זאת היום. לא. אהבתי את האשה. אך המסתורין הציקו, שיגעו אותי. למה הגורל תעתע בי?" 

"אם כך, גילית זאת?" קראתי.

"אני חושש שכן," השיב, "הנה, תחליט בעצמך. 

"ביום שני אכלתי ארוחת צהריים עם דודי, ובסביבות השעה ארבע מצאתי את עצמי בדרך מרילבון. דודי, כידוע לך, גר בריג'נטס פארק. רציתי להגיע לפיקדילי, ועל מנת לבצע קיצור דרך היה עליי לעבור בהרבה רחובות קטנים ועלובים. פתאום ראיתי לפניי את ליידי אלרוי, עטופה ברדיד ופוסעת במהירות רבה. כאשר הגיעה לבית האחרון ברחוב, היא שלפה מפתח ונכנסה פנימה. 'כאן קבור הכלב, אמרתי בלבי; מיהרתי לשם, ובחנתי את הבית. הוא נראה בית להשכרת חדרים. על מפתן הדלת היתה מונחת הממחטה שלה שנשמטה. הרמתי אותה והכנסתי אותה לכיסי. שקלתי את המהלכים הבאים שלי. הגעתי למסקנה, שאין לי זכות לעקוב אחריה, והמשכתי ישר למועדון. בשעה שש באתי אליה. היא נחה על הספה, בשמלת אחר הצהריים מאריג כסף שהיתה רכוסה באבני ירח מוזרות שאותן ענדה תמיד. היא נראתה נהדר. 'אני כל כך שמחה לראות אותך,' אמרה, 'לא יצאתי מהבית כל היום'. הסתכלתי בה בתדהמה והושטתי לה את הממחטה ששלפתי מכיסי. 'הפלת אותה היום אחר הצהריים ברחוב קמנור, ליידי אלרוי,' אמרתי בשלווה גמורה. היא הביטה בי באימה, אך לא ניסתה לקחת ממני את הממחטה. 'מה עשית שם?' שאלתי. 'באיזו זכות אתה חוקר אותי?' השיבה. 'זכותו של גבר שאוהב אותך,' עניתי. 'באתי לכאן כדי להציע לך נישואין'. היא טמנה את פניה בכפות ידיה ופרצה במבול של דמעות. 'את חייבת לספר לי,' המשכתי. היא קמה על רגליה, הביטה ישר בעיניי ואמרה: 'לורד מרצ'ינסון, אין לי מה לספר לך.' 'את הלכת לשם לפגוש מישהו, צעקתי, 'זה הסוד שלך'. היא החווירה מאוד, ואמרה: 'לא הלכתי לפגוש אף אחד. 'אינך מסוגלת לספר את האמת?' קראתי. 'סיפרתי לך אותה,' אמרה. הייתי מטורף מכעס, יצאתי מדעתי; אינני יודע מה אמרתי, אבל אמרתי לה דברים איומים. לבסוף הסתלקתי משם. למחרת קיבלתי ממנה מכתב; שלחתי אותו בחזרה, סגור כפי שהגיע, ויצאתי לנורבגיה עם אלן קולוויל. חזרתי חודש לאחר מכן, והדבר הראשון שראיתי ב'מורנינג פוסט' היה ידיעה על מותה של ליידי אלרוי. היא חטפה הצטננות כשיצאה לאופרה ונפטרה חמישה ימים לאחר מכן מדלקת ריאות. נסגרתי בבית ולא ראיתי איש. כל כך אהבתי אותה. הייתי מטורף מאהבה. אלוהים אדירים! כמה אהבתי את האשה הזו!"

"הלכת לרחוב ההוא, לבית ההוא?" שאלתי. "כן", השיב.

"יום אחד הלכתי לרחוב קמנור. לא יכולתי להתאפק. הספקות ייסרו אותי. הקשתי בדלת ואשה מהוגנת למראה פתחה אותה. שאלתי אם יש חדר להשכיר. 'ובכן, אדוני', השיבה, 'חדר האורחים מיועד להשכרה; אבל לא ראיתי את הגברת זה שלושה חודשים, והיות שלא קיבלתי דמי שכירות, אני מניחה שתוכל לשכור אותו.' 'האם זוהי הגברת?' שאלתי, והראיתי לה את התצלום. 'כן, מובן שזאת היא,' קראה. 'ומתי היא תחזור, אדוני?' 'הגברת מתה,' אמרתי. 'לא ייתכן, אדוני!' קראה. 'היא היתה הדיירת הכי טובה שלי. שילמה לי שלושה גיני בשבוע, רק כדי לשבת בחדר האורחים שלי מדי פעם.' 'היא לא נפגשה כאן עם מישהו?' שאלתי; אך האשה הבטיחה לי שהיא לא עשתה זאת, שתמיד באה לבד ולא פגשה איש. 'אז מה עשתה כאן, בשם אלוהים? קראתי. 'היא פשוט ישבה לה בחדר האורחים, אדוני, וקראה ספרים, לפעמים שתתה תה', ענתה האשה. לא ידעתי מה לומר. נתתי לה מטבע והסתלקתי משם. אז איך אתה מסביר את זה? אתה חושב שהאשה דיברה אמת?"

"בהחלט."

״אם כך, מדוע ליידי אלרוי הלכה לשם?"

"ג'רלד יקירי," אמרתי, "ליידי אלרוי היתה פשוט אשה אחוזת דיבוק של מסתורין. היא שכרה את החדר הזה רק על מנת להתענג על ההליכה לשם בפנים מצועפות, מדמה בנפשה שהיא גיבורה ספרותית. היתה בה תשוקה עזה לחשאיות, אך היא עצמה היתה ספינקס ללא סוד.״

״אתה באמת חושב כך?״

״אני בטוח בזה.״

הוא שלף את נרתיק העור, פתח אותו והתבונן בתצלום.

״האומנם?״ אמר לבסוף.

מתוך ורד לאמילי מסתורין ואהבה, הוצאת עקד-גוונים.