רחוב נוֹרת ריצ'מוֹנד, רחוב ללא מוצא, היה רחוב שקט, חוץ מבשעה ש"בית-הספר של האחים הנוצרים" שילח לחופשי את תלמידיו. בית ריק של שתי קומות עמד בקצהו הסתום, מופרד משכניו במגרש רבוע. שאר בתי הרחוב, יודעים שחיים הגונים בתוכם, הביטו זה בזה בפנים חומות שלווֹת.

הדייר שגר בביתנו לפנינו, כומר, מת בסלון האחורי. אוויר, עבש מהיותו כלוא ימים רבים, עמד בכל החדרים, ובקיטון הפסולת שמאחורי המטבח היו מפוזרים ניירות שאין בהם צורך. בין אלה מצאתי ספרים אחדים בכריכת נייר, שעמודיהם קמוטים ולחים: "אב המנזר" של וולטר סקוט, "מקבל לחם הקודש האדוק¹" ו"זיכרונותיו של וידוֹק²". הספר הזה היה חביב עלי יותר מכל האחרים מפני שדפיו היו צהובים. בגינה המוזנחת שמאחורי הבית היו עץ תפוח במרכזה ושיחים פזורים אחדים שתחת אחד מהם מצאתי את משאבת האופניים החלודה של הדייר המת. הוא היה כומר נדיב לב מאוד; בצוואתו הוריש את כל כספו למוסדות ואת הרהיטים שבביתו לאחותו.

כשבאו ימי החורף הקצרים ירדו הדמדומים עוד קודם שסיימנו לאכול את ארוחת הערב. כשיצאנו להיפגש ברחוב כבר קדרו הבתים. גון פיסת השמים שמעלינו היה סגול משתנה תדיר ואליה נשאו פנסי הרחוב את אורותיהם הקלושים. האוויר הקר דקר בנו ואנחנו שיחקנו עד שהתלהטו גופינו. צעקותינו הדהדו ברחוב השקט. מרוצת משחקנו העבירה אותנו דרך הסמטאות הבוציות והחשוכות שמאחורי הבתים, שכנופיות הפרחחים מהבקתות התגרו בנו שם, אל פתחיהן האחוריים של הגינות החשוכות והרטובות שריחות עלו שם מבורות האשפה, אל האורוות החשוכות המדיפות את ריחן, שעגלון החליק וסרק שם את שׂער הסוס או ניער צלילים מהרתמה המאובזמת. כשחזרנו אל הרחוב כבר מילא האור שבא מחלונות המטבחים את חצרות החזית הקטנות. אם נראָה דודי פונה ונכנס לרחוב, התחבאנו במקום חשוך עד שראינו שהוא ספון לבטח בביתו. ואם יצאה אחותו של מאנגֶן אל המפתן לקרוא לאחיה לאכול, צפינו בה מהמחסה שלנו כשסקרה במבטה את הרחוב לכאן ולכאן. חיכינו לראות אם תישאר או תיכנס, ואם נשארה, יצאנו מהמחסה שלנו ומתוך השלמה ניגשנו אל מדרגות ביתו של מאנגֶן. היא עמדה וחייכה לנו, והאור הבא מהדלת הפתוחה למחצה מתווה את תווי גופה. אחיה היה מקניט אותה תמיד קודם שנשמע לה ואני הייתי עומד ליד המעקים ומסתכל בה. כשהניעה את גופה התנפנפה שמלתה ומקלעת שערה הרכה היטלטלה מצד לצד.

כל בוקר רבצתי על הרצפה בסלון הקדמי וצפיתי בדלתה. המסך היה מורד כמעט עד למסגרת החלון וכך הייתי סמוי מן העין. כשיצאה אל המפתן ניתר לבי. רצתי אל הפרוזדור, חטפתי את ספרַי והלכתי אחריה. דמותה החומה לא נעלמה מעיני אף לרגע, וכשקרבנו למקום שדרכינו נפרדות שם החשתי את צעדתי ועברתי אותה. כך היה בוקר-בוקר. אף פעם לא דיברתי אִתה אלא כמה מילים באקראי, אבל שְׁמה היה מזעיק את כל דמי הפותה.

מראהָ היה מלווה אותי אפילו במקומות היותר מנוגדים לרומנטיקה. במוצאי שבתות, כשהלכה דודתי לערוך קניות, היה עלי ללכת אתה ולשאת קצת מן החבילות. הלכנו ברחובות שטופי האורות, שגברים שתויים ונשים מתמקחות דחפו אותנו שם במרפקיהם, בתוך קללותיהם של פועלים, קריאותיהם הצווחניות של נערים זבנים שעמדו על המשמר ליד חביות של ראשי חזירים, שירתם המאנפפת של זמרי רחוב, ששרו פזמון על אוֹ'דוֹנוֹבֶן רוֹסָה או בָּלָדָה על הצרות במולדתנו. הרעשים האלה התמזגו לי לתחושת חיים אחת ויחידה: ראיתי את עצמי בדמיוני נושא לבטח את גביע הקודש שלי דרך המון של אויבים. שְׁמהּ עלה על שפתי לרגעים בתפילות והוֹדָיות משונות שאני עצמי לא הבנתי אותן. פעמים רבות מלאו עיני דמעות (לא ידעתי מדוע), ולפעמים נחשול שבא מלבי כמו השתפך לתוך חזי. העתיד לא נחשב בעיני. לא ידעתי אם אי-פעם אדבר אִתה אם לא, ואם אדבר אִתה, איך אוכל להביע לה את הערצתי הנבוכה. אבל גופי היה כמו נֵבֶל ומילותיה ותנועותיה כאצבעות הפורטות על מיתריו.

ערב אחד נכנסתי אל הסלון האחורי שהכומר מת בו. הערב היה קודר וגשום ובבית לא נשמע כל רחש. בעד אחת השמשות השבורות שמעתי את הגשם ניחת בקרקע, את מחטי המים הדקיקות הלא-פוסקות משתכשכות בערוגות הספוגות מים. איזה פנס רחוק או חלון מואר הזדהר תחתי. אסיר תודה הייתי על שאני יכול לראות מעט כל-כך. כל חושי כמו ביקשו להצטעף, ומאחר שחשתי שאני עומד לאבדם, הצמדתי את כפות ידי זו אל זו בחוזקה עד שהרעידו ומלמלתי "הו אהובה! הו אהובה!" פעמים רבות.

לבסוף דיברה אלי. כשאמרה לי את המילים הראשונות הייתי נבוך כל-כך עד שלא ידעתי מה להשיב. היא שאלה אותי אם אלך ל"עַרַבּי³". אינני זוכר אם השבתי כן או לא. זה יהיה בָּזָאר נהדר, אמרה; ברצון היתה הולכת לשם.

– ולמה את לא יכולה ללכת?

בשעה שדיברה סיבבה שוב ושוב צמיד של כסף על פרק כף ידה. היא לא יכולה ללכת, כך אמרה, משום שבשבוע ההוא היו ימי פרישׁוּת במנזר שלה. אחיה ועוד שני נערים נלחמו אז על כובעיהם ואני הייתי לבדי ליד המעקים. היא אחזה באחד המוטות והרכינה אלי את ראשה. אור הפנס שמול דלתנו נפל על עיקול צווארה הלבן, האיר את שׂערה המונח לו שם והמשיך והאיר גם את ידה שעל המעקה. הוא נפל גם על צד אחד של שמלתה והאיר את אמרתה הלבנה של תחתוניתה, שהציצה קצת כשעמדה עמידת נוח.

– לךָ כדאי, אמרה.

– אם אלך, אמרתי, אביא לך משהו.

אֵילו שיגיונות רבים מספור טרפו את הרהורי בשוכבי ובקומי לאחר הערב ההוא! ביקשתי למחות את הימים השוממים שעד בוא היום ההוא. עיסוקי בית-הספר היו לי למורת-רוח. בלילה בחדר השינה שלי וביום בחדר הכיתה באה דמותה וחצצה ביני ובין העמוד שהתאמצתי לקרוא. הברות המילה ערבּי נזעקו אלי בעד הדממה שהתמוגגה בה נפשי והילכו עלי קסם מזרחי. ביקשתי רשות ללכת אל הבּזאר במוצאי שבת. דודתי הופתעה ואמרה שהיא מקווה שאין זה אחד מאירועי "הבונים החופשים". בכיתה כמעט לא עניתי על שאלות. ראיתי שארשת פני המורֶה משתנה מחביבה לחמורה; הוא מקווה, כך אמר, שאינני נעשה עצלן. לא יכולתי לכנס את מחשבותי התועות. כמעט לא מצאתי בי סבלנות לעיסוקים הרציניים שבחיי, שעכשיו, כשניצבו ביני ובין תשוקתי, נראו בעיני כמשחק ילדים, משחק ילדים משעמם ומכוער.

בשבת בבוקר הזכרתי לדוֹדי שאני מבקש ללכת בערב לבּזאר. הוא היה ליד הקולב שבפרוזדור, טרוד בחיפוש מברשת הכובעים, וענה לי בקיצור:

– כן, בחור, אני יודע.

מאחר שהיה בפרוזדור לא יכולתי להיכנס לסלון הקדמי ולרבוץ ליד החלון. יצאתי מהבית במצב-רוח רע והלכתי לאטי לעבר בית-הספר. מזג-האוויר היה סגרירי ללא רחם ולבי כבר נמלא חששות.

כשבאתי הביתה לארוחת הערב דודי עוד לא היה בבית. אבל השעה עדיין היתה מוקדמת. זמן-מה ישבתי ובהיתי בשעון וכשהתחיל תקתוקו להרגיז אותי, יצאתי מהחדר. עליתי במדרגות והגעתי אל חלקו העליון של הבית. החדרים הקודרים הקרים והגבוהים נתנו לי פורקן, והולך ושָר עברתי מחדר לחדר. בעד החלון הקדמי ראיתי את חברַי משחקים למטה ברחוב. צעקותיהם הגיעו לאוזני מעומעמות, לא ברורות, ואני, משעין את מצחי על הזכוכית הקרירה, הבטתי מולי בבית החשוך שהיא גרה בו. שעה אולי עמדתי שם, לא רואה אלא את הדמות הלבושה חומים שעיצב דמיוני ופנס הרחוב מאיר במוצנע את עיקול צווארה, את היד שעל המעקים ואת האִמרה שמתחת לשמלה.

כשירדתי שוב למטה מצאתי את מרת מֶרסֶר יושבת ליד האח. היא היתה זקנה להגנית, אלמנתו של משכונאי, שאספה בולים משומשים לצדקה. הייתי חייב לסבול את הרכילות שליד שולחן האוכל. הארוחה התמשכה יותר משעה ודודי עוד לא בא. מרת מרסר קמה ללכת – צר לה, אבל אינה יכולה לחכות עוד, אבל כבר אחרי שמונה והיא לא רוצה להיות בחוץ בשעה מאוחרת כי אוויר הלילה מזיק לה. לאחר שהלכה, התחלתי להתהלך בחדר, מאגרף את ידי. דודתי אמרה:

– אני חוששת שתצטרך לוותר על ההליכה לבּזאר בערב היום הקדוש הזה.

בשעה תשע שמעתי את מפתחו של דודי ננעץ בדלת הכניסה. שמעתי אותו מדבר אל עצמו ושמעתי את הקולב שבפרוזדור מתנדנד כשהוטל עליו כובד מעילו. ידעתי את פשר האותות האלה. כשעמד בחצי ארוחתו ביקשתי ממנו שייתן לי את הכסף לביקור בבּזאר. הוא שכח.

– האנשים כבר במיטה וכבר ישנים מזמן, אמר.

לא חייכתי. דודתי אמרה לו בתוקף:

– אתה לא יכול לתת לו את הכסף ולהניח לו ללכת? כבר עיכבת אותו די.

דודי אמר שהוא מצטער מאוד ששכח, אמר שהוא מאמין באמרה הישנה: "רק עבודה ללא שעשועים תעשה את יעקב ילד מַשמִים". ואז שאל אותי לאן אני הולך, וכשחזרתי ואמרתי לו בפעם השנייה, שאל אותי אם אני יודע את השיר "ברכת הפרידה של הערבי לסוסו⁴". כשיצאתי מהמטבח עמד לדקלם באוזני דודתי את טורי היצירה הראשונים.

בכף ידי הקפוצה החזקתי מטבע של שני שילינגים וירדתי ברחוב בקינגהאם אל התחנה. מראה הרחובות המלאים קונים וזוהרים באור גז הזכיר לי מה מחוז חפצי. התיישבתי בקרון המחלקה השלישית של רכבת שוממה. באיחור קשה מנשוא יצאה לאִטה הרכבת מן התחנה. בין בתים חרבים זחלה ואל מעבר לנהר המנצנץ. בתחנת וֶסטלנד רוֹ נדחק המון רב אל דלתות הקרון, אבל עובדי התחנה הדפו אותם ואמרו שזאת רכבת מיוחדת אל הבּזאר. נשארתי בקרון לבדי. כעבור דקות מעטות נעצרה הרכבת ליד רציף עץ מאולתר. יצאתי אל הכביש, ועל לוח הספרות המואר של שעון ראיתי שכבר עשר דקות לפני עשר. לפני היה בניין גדול ועליו הוצג השם הקסום.

לא מצאתי שום כניסה של חצי שילינג ומחשש שהבּזאר ייסגר, עברתי מהר בדלת סובבת, מושיט שילינג לאיש עייף למראה. מצאתי את עצמי באולם גדול מוקף בחצי גובהו יציע. כמעט כל הדוכנים היו סגורים ורוב האולם היה שרוי בחשכה. הדממה שם נדמתה לי כדממה היורדת על הכנסייה לאחר התפילה. בצעדים מהוססים הלכתי עד אמצע האולם. אנשים מעטים עמדו סביב הדוכנים שעדיין היו פתוחים. לפני מסך, שהמילים⁵ היו כתובות מעליו בפנסים צבעוניים, ספרו שני אנשים כסף על טס. הקשבתי לקול המטבעות הנופלים.

זוכר בקושי לשם מה באתי ניגשתי אל אחד הדוכנים והסתכלתי באגרטלי חרסינה ומערכות כלי תה פרחוניים. ליד דלת הדוכן היתה גברת צעירה משוחחת וצוחקת עם שני אדונים צעירים. השגחתי במבטאם האנגלי והקשבתי בחצי אוזן לשיחתם.

– הו, אף פעם לא אמרתי דבר כזה!

– הו, דווקא כן אמרת!

– הו, דווקא לא!

– היא לא אמרה את זה?

– כן. שמעתי אותה.

– הו, זה ממש… לא נכון!

כשהשגיחה בי הגברת הצעירה, ניגשה אלי ושאלה אותי אם אני רוצה לקנות משהו. נעימת קולה לא היתה מעודדת; היא דיברה אלי כמתוך חובה. הבטתי שפל-רוח בכדים הגדולים שעמדו כזקיפים מזרחיים בשני צדדיו של פתח הדוכן האפל ומלמלתי:

– לא, תודה.

הגברת הצעירה שינתה את עמידתה של אחד האגרטלים וחזרה אל שני הצעירים. הם שבו לדבר על אותו נושא עצמו. פעם או פעמיים הציצה בי הגברת הצעירה מעבר לכתפה.

השתהיתי ליד הדוכן שלה, אף-על-פי שידעתי שעמידתי שם אין לה טעם, רק כדי שהתעניינותי בסחורתה תיראה כנה יותר. ואחר-כך התרחקתי משם לאִטי והלכתי עד אמצע הבּזאר. הנחתי לשני הפֶּנים ליפול על חצי השילינג שבכיסי. שמעתי קול מכריז מקצה היציע שהאורות כבים. חלקו העליון של האולם כבר היה חשוך לגמרי.

כשנשאתי את עיני אל תוך החשכה ראיתי את עצמי כברִייה שהיוהרה דוחפת אותה ושמה אותה לצחוק; ועיני צרבו מכאב וזעם.

*מתוך "דבלינאים", הוצאת עם עובד והקיבוץ המאוחד, 2009

1. חיבור דתי משנת 1813 שכתב הנזיר הפרנציסקני פסיפיקוס בייקר.
2. (1775-1858) צרפתי שבצעירותו ישב בכלא ולמד את דרכיהם ושיטותיהם של הפושעים ואחר-כך שירת במשטרה ונעשה ראש הבולשת בפריס. לבסוף מת עני וחסר כול. ספק אם "זיכרונותיו" הם אמנם פרי עטו.
3. עֲרָב. בָּזָאר שנערך בדַבּלין מ-14 עד 19 במאי 1894 לטובת אחד מבתי-החולים. נקרא כך על-פי שיר פופולרי בימים הם ותואר כ"חגיגה מזרחית מפוארת".
4. שיר סנטימנטלי של המשוררת קרוליין נורטון (1808-1877).
5. Café Chantant בית-קפה שיש בו תוכנית בידור מוסיקלית.