אישה זקנה מנקה לי את הבית. את הכסף שהיא מרוויחה היא שולחת לילדיה ולנכדיה − אולי כבר יש נינים – שגרים כולם בבית יפה באחד מן החלקים המוריקים של אירופה, על גדות נהר.

בימים שאיננה עובדת אצלי, מסתתרת המנקה הזקנה שלי בבניין תעשייתי נטול חלונות בבני ברק, שהיה בעבר מפעל לתרכיזים ממותקים. היא משלמת 500 שקל דמי חסות לפיליפיני שמן שיושב יום-יום בכניסה לבניין הנטוש ושומר על דרי הבית. את כל המידע הזה סיפרה בפעם הראשונה שהגיעה אליי, בלי שום גמגומים, כמו למדה בעל פה את הטקסט השבור. בתנועות גסות שרטטה את קווי המתאר של עיניו המלוכסנות ושל גופו המנופח, והוסיפה שאחת לחודש הוא גובה ממנה תשלום. "ככה לא בעיות," אמרה.

היא עובדת אצלי כבר שנתיים, ועושה את העבודה בזריזות וביסודיות יחסית. אמנם איננה מזיזה רהיטים – כבדים כקלים – אבל היא מנקה בכל הפינות, לא מציפה במים, לא מאבדת דברים, לא שוברת אותם, לא משנה את הסדר הקיים, מבריקה את הרצפה, ולא מבריחה את שני החתולים שלי.

זאת לא חוכמה כשמדובר בפרינס, חתול הקטיפה שלי המשתרך אחריי לכל מקום, צעדיו אטיים תמיד – אבל לא מתוך היסוס או חשש, כי אם מתוך בוז תהומי למי שאיננו הוא. המנקה הזקנה שלי מסתדרת היטב גם עם פּוּטין − חתול חמוץ פנים, נוירוטי ושרוט מרוב הגלגולים שעברה נשמתו, כולל זה הנוכחי − שכל נפילת עלה מקפיצה אותו עד לגגון, לא כל שכן – ליטוף.

היא לא מתחנפת אליו ולא מרעיפה עליו אהבה, אבל די בקולה המלטף כמו באקראי בשעה שהוא חומק החוצה למראה הדלי הגדוש במים, כדי להחזיר אותו פנימה. שלא כמו פרינס, הרובץ על הספה כל הימים, פוטין מעז לרבוץ בה רק בימים שבהם מנקה אצלי הזקנה.

המנקה שלי לוקחת 250 שקל לחמש שעות, פלוס מינוס. בפעם האחרונה שהייתה אצלי ביקשתי ממנה לטפל קצת במקרר. המדפים היו ירקרקים משאריות פטרוזיליה ודביקים מטביעות דבש. לא זכרתי מתי ניקיתי אותו בפעם האחרונה – ואם אכן ניקיתי אותו אי-פעם באופן מרוכז.

היא רוקנה את תכולתו, הוציאה את המדפים ואת התאים, והחלה לקרצף. פרינס אכל באטיות, ופוטין שכב מכווץ בפינת הספה ונעץ בה מבט חודר. לפתע נתתי בה גם אני מבט ארוך, והבחנתי בוודאות שאכן הייתה זקנה − אבל ממש-ממש זקנה. היא הייתה אמנם מוצקה ורחבה, אך קטנה כל כך, גוצה, ראשה הִקְביל לקו החזה שלי. עורה היה שקוף כמעט, וּורידים בשלושה צבעים חתרו תחתיו לכיוון הצוואר, שהידלדל כשרכנה כדי להוציא ממקומה את מגירת הירקות הימנית.

רגשות אשמה איומים נדחסו לתוכי באחת –  אני מעבידה קשישה פריכה מרוב שנים שישנה בבית נטוש ומשלמת מחצית מהמשכורת שהיא מקבלת ממני לפיליפיני שמן, ואת השאר – 500 ש"ח − חוסכת. ממה היא חיה בעצם? מי עוד מעסיק אותה חוץ ממני? האם יש לה חשמל ומים זורמים? היכן היא מכבסת את בגדיה? מה היא אוכלת?

"עכשיו אפשר סנוויץ'," אמרה לפתע.

הצטמררתי. המקרר היה מבריק וצלול כל כך. הרצפה הייתה מזוהמת משאריות, והמתינה שהמנקה הזקנה תכבד אותה כמו שרק היא יודעת.

"בטח, בטח," קפצתי ממקומי וחיפשתי אבוקדו רך. למן ההתחלה אהבה רק כריכים עם אבוקדו. כשהתקרבתי לפוטין, זינק כנשוך נחש ונמלט החוצה מבעד לחלון. בוססתי בנוזלי הרצפה והכנתי לה כמו תמיד כריך עם אבוקדו, כמה טיפות לימון, קורט מלח ושלוש פרוסות עגבנייה. מזגתי לה מים לכוס גבוהה.

היא התיישבה ואכלה את הכריך בשתיקה. לבסוף פינתה לכיור את הצלחת הקטנה, אבל לא את הכוס, שממנה תשתה בהמשך.

התכווצתי. אולי זאת הארוחה היחידה שלה. רק עכשיו עמדתי על כך שהמנקה הזקנה איננה רחבה ומוצקה פיזית כפי שחשבתי – הבגדים הגדולים וגסי האריג שלבשה הם ששיוו לה מראה מוצק. רק עכשיו התבהרה דמותה לפניי – אישה זעירה כבת שבעים, אולי יותר, רזה כשלד, שקופה כאגל טל, זרה בארצה, מורעבת, עובדת אצלי בפרך כבר שנתיים.

"זהו, חמודה, אני הולך," אמרה לפתע.

הסתכלתי מסביב בתדהמה. הרצפה שינתה את צבעה לאדמדם, להרף עין נדמה שהבחנתי בברבורים לבנים שטים עליה. הכול נראה בהיר יותר וחדש – הרהיטים והתמונות.

לבי החסיר פעימה כשהבטתי על שעון הקיר – ניקוי המקרר גבה עוד ארבעים וחמש דקות, ולי היו רק מאתיים וחמישים שקלים בארנק. התחלתי להתנצל ולהצטדק.

"הכול בסדר," לקחה את השטרות בזריזות והחליפה את ערדלי העבודה בנעלי ההליכה – "פומה" מזויפות ולבנות. "אני תמיד לוקח מאתיים וחמישים, אני אוהבת לנקות, נקי לך − נקי בלב שלי, ושכולם שמח."

לפתע התקבעו אישוניה על מתנות קטנות שהכנתי לכבוד החג לרואת החשבון, לגנן ולקוסמטיקאית. היו שם תפוחים קטנים מפלסטיק אדום או מחוטי ברזל כסופים, מלאים בסוכריות ושוקולדים.

"יפים," אמרה במבט חולמני.

איך לא חשבתי עליה.

"שלום, חמודה," אמרה וסגרה אחריה את הדלת, לא לפני שלקחה את שקית הזבל.

כל הלילה לא ידעתי את נפשי. איך לא חשבתי על המנקה הזקנה, איך אישה זקנה יכולה להיות כה שקופה בעיניי, בלתי-נראית. מה זה אומר עליי. מה זה אומר על החברה שלנו. מה זה אומר על אלוהים. לפנות בוקר גמרתי אומר בלבי לעשות את זה – לצאת מן האני המורגל, להיות בן אדם.

 

***

 

התקשרתי אליה על הבוקר. היא התנשמה והתנשפה מעבר לקו.

איפה את גרה? יריתי מיד.

"למה חמודה רוצה לדעת?" נקבה.

"אני רוצה להביא לך מתנה לחג," הכרזתי בעליזות.

"הקישון 300," אמרה לבסוף בהיסוס.

יצאתי לרחוב ביאליק ברמת גן וליקטתי מתנות למנקה הזקנה: צנצנת זכוכית גדושה בשוקולדים משובחים, הרבה יותר טובים מאלה שהיו בתוך התפוחים המזויפים; מארז מגבות מטבח קטנות, רקומות בשוליהן בדוגמת ורדים; זר חמניות, אגרטל קלאסי, מארז טיפוח לאישה, שלוש חבילות גרביים ושתי כריות נוי עם הכיתוב "שלום" ו"אהבה".

נכנסתי עם השקיות למכונית והנחתי לווייז לקחת אותי לביתה של המנקה הזקנה. בדרך חלפתי על פני מוסכים ומגרשים עמוסי רכבים וחלקי רכבים. לבסוף הגעתי לבניין תעשייתי מפלצתי בגודלו.

יצאתי מהמכונית ונשאתי את עיניי השמימה – ארובה ענקית פלטה עשן אפור ומתקתק.

בכניסה ישב איש שמן מאוד, אדום וקירח ומלוכסן עיניים.

"את מי את מחפש?" סינן חרש.

לפתע עלה בדעתי שבכל פעם אני שוכחת את שמה של המנקה – הוא דומה לסרילנקה, אבל לא עם קו"ף אלא עם אות אחרת, והרי ממילא זהו איננו השם שאיתו נולדה.

"אישה זקנה, מנקה," השבתי רפות.

"ישר, ישר וימינה," אמר.

פסעתי במסדרון חשוך עשוי גבס מטונף. מנורת חירום הבהבה במרחק, טיפת מים נשרה על ראשי אי-משם. מימיני הייתה דלת עץ רעועה עם ידית פלסטיק. דפקתי שלוש פעמים.

המנקה הזקנה פתחה את הדלת בפנים מופתעות.

"חג שמח ושנה טובה!" קראתי בעליזות והושטתי לה את השקיות.

היא שלחה מבטים חשדניים מאחוריי, מימיני ומשמאלי, ולבסוף הכניסה אותי פנימה.

החדר היה עלוב מאוד, מואר בנורה חסכונית וחפה מאהיל, אבל מסודר ונקי – היו בו מיטה, ארון, מיקרוגל, מקרר קטן, מכונת כביסה ודלת פתוחה למחצה, שחשפה שירותים ומקלחון זעיר.

נחרדתי. "איזה יופי כאן!" התפעלתי בקול מעושה, "חמוד מאוד!"

פרשתי את מתנותיי על המיטה והדגשתי עד כמה מיוחדות המגבות ועד כמה איכותי השוקולד.

"תודה, חמודה! תודה!" אמרה וחיבקה אותי חזק. אפה נלחץ אל הפופיק שלי בדיוק בגומה, כמו היה זה מקומו מאז ומעולם. עצמותיה היו קרות וקשות ועיניה התכולות-דהויות היו לחות ושקופות.

הבנתי שזה הזמן ללכת וצעדתי צעד אחד עד הדלת. "רגע," אמרתי פתאום. "נעשה כמה סלפי?"

צילמתי אותנו ליד המיקרוגל, ליד המקרר וליד מכונת הכביסה.

כשעשיתי פרסה כדי לשוב לתל אביב, ראיתי אותה צועדת במהירות, כמעט רצה ב"פומה" הלבנות שלה. פניה הביעו בעתה, עיניה היו עצומות למחצה, פיה היה קפוץ. היא נראתה זקנה ורזה מאי-פעם; ידיה היו חרושות קמטים וגידים, מעוטרים בשטפי דם ובכתמי זקנה, ושערה הדליל התפורר לנוכח אור השמש השוקעת. כשהרמזור התחלף התנערתי באחת מהמראֶה. אלו דמיונות שווא, ביטלתי את חרדותיי, זאת בטח אישה זקנה אחרת, שנעלה במקרה נעלי ספורט לבנות.

כעבור עשר דקות התקשרה. תחילה לא זיהיתי את קולה. הוא היה חלש ומרוסק. המנקה הזקנה ייבבה. "למה היית צריכה לעשות את זה?" הטיחה בי חרש. זאת אכן הייתה היא שנמלטה על נפשה.

"לעשות מה? סרילנפה, מה קרה?" הרמתי את קולי.

"אני יודעת שהלכת לפוליסיה," התייפחה. "בשביל זה גם צילמת. למה לעשות זה?"

"מה פתאום פוליסיה?" צעקתי, "רק רציתי לשמח אותך!"

"למה?" כעת היה תורה לצעוק. "בשביל מה המתנות?"

"כי… כי אתמול ניקית את המקרר… וניקית הרבה זמן," גמגמתי. פתאום זה באמת נשמע משונה.

"אז מה!" זעקה בקול נשבר, "בכל פעם אני עוברת זמן ולא מביאה מתנות. בכל פעם! ועכשיו מתנות יקרות וצילומים! בשביל הפוליסיה! טפו עלייך! טפו!" ירקה וטרקה.

כבדה וחפוית ראש הגעתי הביתה. היום כבר פנה, הבית היה אפלולי. פרינס רבץ על הספה, ופוטין ניגש לעברי, לראשונה בחייו, והתחכך ברגלי. שלחתי אליו יד קרה כדי ללטף את ראשו האפור, אך בטרם הספקתי לחוש בפרוותו, ניתר אל החלון, זינק משם החוצה ומעולם לא נראה אצלי עוד – וכמוהו המנקה הזקנה.