הייתה זו עיר ענקית, שבה הם גרו: פקיד הבנק המסחרי פֵּטְרוֹב, וההוא, האחר, ללא שם פרטי ושם משפחה.

הם היו נפגשים אחת לשנה – בפסחא, בעת ששניהם ערכו ביקור באותו הבית אצל הוַסילְיֶבְסְקים. פטרוב ערך ביקורים גם בחג המולד, אך ההוא, האחר, שאיתו נפגש, בא לחג המולד בשעות אחרות, והם לא ראו זה את זה. בפעם-פעמיים הראשונות פטרוב לא שם לב אליו בין האורחים האחרים, אך בשנה הרביעית הפנים כבר היו נראות לו מוכרות, והם חייכו זה לזה כשאמרו שלום – בשנה החמישית פטרוב הציע לו להשיק כוסות.

– לחייך! הוא אמר והושיט לו כוסית באדיבות.

– לחייך! ענה וחייך ההוא, והושיט לו את הכוסית שלו.

אך פטרוב לא חשב על לשאול לשמו, וכשיצא אל הרחוב שכח כליל את קיומו ולא נזכר בו במשך כל השנה. כל יום הוא הלך לבנק, שבו שירת כבר עשר שנים, בחורף לעתים רחוקות ביקר בתיאטרון, ובקיץ נסע לבית קיט של מכרים, ופעמיים היה חולה בשפעת – בפעם השנייה ממש לפני הפסחא. ורק בכניסה לביתם של הווסילייבסקיים, לבוש במקטורן ועם מגבעת מקופלת תחת זרועו, נזכר שיראה שם את ההוא, האחר, והופתע מאוד מכך שלא הצליח להיזכר בפניו ובמבנה גופו. פטרוב עצמו היה נמוך קומה וגבו היה כפוף מעט, כך שרבים חשבו שהוא גיבן, ועיניו היו גדולות ושחורות עם לובן עין צהבהב. ביתר הדברים לא נבדל מהאחרים, שביקרו פעמיים בשנה אצל האדונים וסילייבסקיים, וכשהם שכחו את שם משפחתו, פשוט קראו לו "הגיבן".

ההוא, האחר, כבר היה שם ועמד לעזוב, אך כשראה את פטרוב, חייך בחביבות ונשאר. גם הוא היה לבוש במקטורן וגם הוא נשא מגבעת מתקפלת; פטרוב לא הצליח להבחין בפרטים נוספים, מכיוון שעבר לעסוק בשיחה, באוכל ובתה. אך הם יצאו ביחד, עזרו זה לזה להתלבש, כמו ידידים; פינו זה לזה את הדרך בנימוס ושניהם נתנו תשר לשוער. ברחוב הם נעצרו לרגע, וההוא, האחר, אמר:

– מס! אין מה לעשות.

– אין מה לעשות – ענה פטרוב – מס!

ומאחר שכבר לא היה להם על מה לדבר, הם חייכו בחביבות, ופטרוב שאל:

– לאיזה כיוון אתה?

– אני פונה שמאלה. ואתה?

– אני פונה ימינה.

כבר בעגלה נזכר פטרוב ששוב לא הספיק לשאול לשמו או להביט בו כמו שצריך. הוא סובב את ראשו: עגלות נעו בכל הכיוונים – המדרכות השחירו מרוב אנשים שהלכו בהן, ובתוך ההמון המתנועע הזה, לא היה אפשר למצוא את ההוא, את האחר, כפי שאי-אפשר למצוא גרגר חול בין גרגרי חול אחרים. ושוב פטרוב שכח אותו ולא נזכר בו במשך כל השנה.

הוא חי שנים רבות באותם החדרים המרוהטים, וגם שם לא אהבו אותו כל כך, משום שהיה זועף ועצבני, וגם קראו לו "הגיבן". לעתים קרובות ישב לבדו בחדרו ולא ברור מה עשה, מכיוון שקריאת ספר או מכתב לא נחשבה למעשה על ידי פֶדוֹט החדרן. לעתים יצא פטרוב לטייל, והשוער איבן לא הבין את הטיולים האלה, מאחר שפטרוב חזר תמיד פיכח ותמיד לבדו – ללא אישה.

פטרוב יצא לטיולים בלילה, מכיוון שפחד מאוד מהעיר שחי בה, ובמיוחד פחד ממנה ביום, כשהרחובות היו מלאים באנשים.

העיר הייתה ענקית ואנשים בה הרבה, והיה משהו בריבוי הזה של האנשים ובגודל העצום, משהו עיקש, בלתי-מנוצח ואדיש-אכזרי. בכובדם העצום של בתי האבן המנופחים דחסה העיר את האדמה שעמדה עליה, והרחובות בין הבתים היו צרים, עקומים ועמוקים כמו סדקים בסלע. והיה נדמה שהם אחוזי אימה ומנסים לצאת מן המרכז אל השדה הפתוח, אך לא מוצאים את הדרך, ומסתבכים, ומתערבלים ומזדחלים כמו נחשים, וחותכים זה את זה, ובייאוש חסר תקווה פונים בחזרה. היה אפשר להתהלך במשך שעות ברחובות המעוקמים, החנוקים, הקפואים בעווית נוראה, ולא לצאת מקו בתי האבן העבים. גבוהים ונמוכים, חלקם מאדימים מדמן הקר והדליל של הלבנים הטריות, חלקם צבועים בצבעים כהים ובהירים, הם עמדו בצדדים בנחישות בלתי מעורערת, מקדמים את פני העוברים ושבים ונפרדים מהם באדישות, הצטופפו בהמוניהם מלפנים ומאחור, איבדו את פרצופיהם, ונעשו דומים זה לזה – ופחד התעורר באדם: כאילו הוא קפא על מקומו, והבתים חולפים על פניו בשרשרת אין-סופית ואימתנית.

פעם הלך פטרוב בשלווה ברחוב – ולפתע הרגיש איזו שכבה עבה של בתי אבן מפרידה בינו לבין השדה הרחב, הפתוח, במקום שבו האדמה החופשית נושמת בקלות תחת השמש, והעין האנושית רואה למרחוק מסביב. והיה נדמה לו שהוא נחנק ומתעוור, והתחשק לו לרוץ ולפרוץ את חיבוק האבן – וליוותה אותו המחשבה המפחידה שמהר ככל שירוץ, ילוו אותו בצדדים בניינים, בניינים, והוא ייחנק לפני שיצליח לצאת מהעיר. פטרוב התחבא במסעדה הראשונה שנקרתה בדרכו, אך גם שם הוא הרגיש עוד זמן רב כאילו שהוא נחנק, והוא שתה מים קרים וקינח בממחטה את עיניו.

אבל הנורא מכל היה, שבכל הבתים הללו גרו אנשים. הם היו רבים מאוד, וכולם היו זרים ולא מוכרים, וכולם חיו את חייהם הנסתרים מהעין, נולדו ומתו ברצף בלתי-פוסק – ולא היו סוף והתחלה לזרם הזה. כשהלך לעבודה או לטייל, ראה פטרוב בתים מוכרים וכבר התרגל אליהם, והכול נראה לו מוכר ופשוט; אך ברגע שמיקד את תשומת לבו בפנים כלשהן – הכול השתנה ברגע חד ומאיים. בתחושת פחד וחוסר אונים הביט פטרוב בכל הפנים והבין שהוא רואה אותן לראשונה, שאתמול ראה אנשים אחרים, ושמחר יראה אנשים שונים, וכך תמיד, בכל יום, בכל דקה הוא רואה פנים חדשות ובלתי-מוכרות. הנה האדון השמן, שפטרוב הביט בו, נעלם מעבר לפינה – ופטרוב לעולם לא יראה אותו עוד. לעולם. ואם ירצה למצוא אותו, הוא יכול לחפש כל חייו, ולא ימצא.

ופטרוב פחד מהעיר הענקית, האדישה. בשנה הזאת שוב הייתה לפטרוב שפעת, חזקה מאוד, עם סיבוכים, ולעתים קרובות מאוד הופיעה נזלת. מלבד זאת מצא אצלו הרופא דלקת מעיים, וכשהגיע הפסחא ופטרוב נסע לווסילייבסקיים, הניח בדרך שהוא יהיה שם. וכשראה אותו, את האחר, שמח והודיע לו:

– מצאו אצלי דלקת מעיים, אבא'לה.

וההוא, האחר, הנהן בראשו בהשתתפות וענה:

– תראו מה זה!

ושוב לא גילה פטרוב מה שמו, אך החל להחשיבו למכרו הטוב והיה נזכר בו בהרגשה נעימה. ה"אחר" – הוא קרא לו, אך כשניסה להיזכר בפניו, העלה בזיכרונו רק מקטורן, מותנייה לבנה וחיוך, ומאחר שלא הצליח להיזכר בפניו כלל, יצא שהמקטורן והמותנייה הם אלה שמחייכים. בקיץ נסע פטרוב לעתים קרובות מאוד לאותו בית הקיט, ענב עניבה אדומה, צבע את שפמו ואמר לפדוט שבסתיו יעבור לדירה אחרת, ואחר כך הפסיק לנסוע לבית הקיט, ושתה במשך חודש שלם. כשיכור הוא היה פתטי, בכה ועורר מהומות; פעם שבר בחדרו זכוכית, ובפעם אחרת הבהיל גברת אחת – נכנס לחדרה בערב, כרע על ברכיו והציעה לה נישואין. הגברת הזרה הייתה זונה, ותחילה הקשיבה לו בתשומת לב ואף צחקה, אבל כשהחל לדבר על בדידותו ופרץ בבכי, חשבה שהוא משוגע והחלה לצווח מפחד. הוציאו משם את פטרוב; הוא התנגד, משך את פדוט בשערו וצעק:

– כולנו אנשים! כולנו אחים!

כבר רצו לסלק אותו, אך הוא הפסיק לשתות, והשוער חזר לקלל בלילות כשפתח וסגר את הדלת מאחוריו. לקראת השנה החדשה העלו את שכרו: 100 רובלים בשנה, והוא עבר לחדר הסמוך, שהיה יקר יותר בחמישה רובלים וחלונותיו יצאו אל החצר. פטרוב האמין שכאן כבר לא ישמע את שאון הרחוב ויוכל לפחות לשכוח איזו כמות אדירה של אנשים זרים ולא מוכרים מקיפה אותו וחיה לידו את חייה הייחודיים.

בחורף באמת היה שקט בחדר, אך כשהגיע האביב ופינו את השלג מהרחוב, שוב החל להישמע שאון התחבורה, והקירות הכפולים לא הועילו. ביום, כשפטרוב היה עסוק בעיסוקיו, התנועע והרעיש, הוא לא שם לב לרעש, אף על פי שלא פסק לרגע; אך כשירד הלילה והכול בבית נרגע, השתלט הרחוב הרועש על החדר החשוך וגזל ממנו את השלווה ואת הפרטיות. נשמעו טרטור וקול הלמות שבור של מרכבות בודדות; אי-שם נולדה הלמות שקטה ורדודה, גדלה והתעצמה יותר ויותר ואז שקטה בהדרגה, ורעש חדש בא במקומה, וכך ללא הפסק. לעתים נשמע רק קול הלמות פרסות סוסים בקצב אחיד וברור, והגלגלים לא נשמעו – סימן שעברה עגלה בעלת גלגלי גומי – ולעתים קרובות הלמותן של מרכבות בודדות התמזגו לרעש מחריש אוזניים, שהחל להרעיד בעוויתות קלות את קירות האבן וגרם לצנצנות במזווה להצטלצל. והכול היו אנשים. הם ישבו בעגלות ובמרכבות, נסעו לא ברור מאיפה ונעלמו לתוך העומק הלא נודע של עיר עצומה, והחליפו אותם אנשים חדשים, אחרים, ולא היה סוף לתנועה הבלתי-פוסקת והנוראה באי-ההפסק שלה. וכל אדם שעבר היה עולם נפרד, עם חוקים ומטרות משל עצמו, עם השמחות והעצבונות המיוחדים שלו, וכל אחד היה כמו רוח רפאים, שמגיחה לרגע ונעלמת, מסתורית ובלתי-מפוענחת. וככל שהיו יותר אנשים שלא הכירו זה את זה, כך הפכה לנוראית יותר בדידותם של כל אחד מהם. ולעתים קרובות בלילות השחורים, הרועשים האלה, רצה פטרוב לצעוק מרוב פחד, להצטנף באיזה מרתף עמוק ולהיות שם לגמרי לבדו. שם אפשר לחשוב על אלה שאתה מכיר, ולא להרגיש בודד עד אין קץ בינות אנשים זרים רבים כל כך.

בפסחא, לא היה ההוא, האחר, אצל הווסילייבסקיים, ופטרוב שם לב לכך רק כשהביקור התקרב לסופו, כשכבר החל להיפרד ולא פגש בחיוך המוכר. ולבו נחמץ, ולפתע הוא רצה עד כאב לראות את ההוא, את האחר, ולומר לו דבר-מה על בדידותו ועל לילותיו. אך הוא זכר מעט מאוד על אודות האדם שאותו חיפש: רק שהוא בגיל העמידה, בלונדי ככל הנראה ותמיד לבוש במקטורן, ולפי הסימנים האלה האדונים וסילייבסקיים לא הצליחו לנחש במי מדובר.

– בחגים אנחנו מארחים כל כך הרבה אנשים, שאנחנו לא מכירים את כולם בשמות המשפחה – אמרה וסילייבסקיה – בעצם… זה לא סמנוב?

והיא מנתה על אצבעותיה כמה שמות משפחה: סמירנוב, אנטונוב, ניקיפורוב; אחר כך בלי שמות משפחה: הקירח, זה שמשרת בדואר, נדמה לי; הבלונדיני; זה שכולו שיבה. והם כולם לא היו זה שעליו שאל פטרוב, אך גם יכלו להיות הוא. וכך הוא לא נמצא.

בשנה הזאת דבר לא אירע בחייו של פטרוב, ורק עיניו החלו להיחלש, כך שנאלץ להרכיב משקפיים. בלילות, אם היה מזג אוויר נאה, הלך לטייל, ובחר לטיוליו סמטאות שקטות ושוממות. אבל גם שם היו אנשים שלא ראה קודם, ולא יראה עוד אחר כך, ובצדדים עמדו הבניינים כמו שורת קיר אטום, ובתוכם הם היו מלאים באנשים זרים בלתי-מוכרים, שישנו, דיברו, רבו: מישהו מת מאחורי הקירות הללו, ולידו אדם חדש נולד אל העולם, כדי להיאבד לזמן-מה בתוך האין-סוף התזזיתי, ואז למות לתמיד. כדי לנחם את עצמו, מנה פטרוב את כל מכריו, ופניהם הקרובות, המוכרות, היו כמו קיר שמפריד בינו לבין האין-סוף. הוא ניסה להיזכר בכולם: שוערים שהכיר, בעלי מכולות ועגלונים, אפילו עוברי אורח שזכר במקריות, ובהתחלה היה נדמה לו שהוא מכיר אנשים רבים מאוד, אך כשהתחיל לספור, יצא מעט להפליא: בכל חייו הוא הכיר מאתיים וחמישים איש בלבד, וזה כולל את ההוא, האחר. וזה כל מה שהיה קרוב ומוכר לו בעולם. ייתכן שהיו אנשים שהכיר אבל שכח אותם, וזה היה בדיוק כאילו שהם כלל אינם.

ההוא, האחר, שמח כשראה את פטרוב בפסחא. הוא לבש מקטורן חדש ומגפיים חדשים חורקים, כשלחץ את ידו של פטרוב אמר:

– אל תשאל, כמעט מתּי. חטפתי דלקת ריאות, ועכשיו כאן – הוא טפח על צדו – למעלה כנראה לא הכול לגמרי כשורה.

 – באמת? – פטרוב השתתף בצערו בכנות.

הם המשיכו לדבר על מיני מחלות, וכל אחד דיבר על שלו, וכשנפרדו, לחצו ידיים באריכות, אך לשאול על השם – שכחו. ובפסחא הבא לא הגיע פטרוב לווסילייבסקיים, וההוא האחר דאג מאוד ושאל את גברת וסילייבסקיה, מי זה הגיבן הזה, שמגיע אליהם.

– בוודאי, אני מכירה אותו – היא אמרה – שם משפחתו פטרוב.

– ומה שמו הפרטי?

גברת וסילייבסקייה רצתה להגיד מהו שמו, אך התברר שלא ידעה מהו, והיא הופתעה מכך מאוד. היא גם לא ידעה היכן פטרוב עובד, באיזה משרד הוא בנקאי.

אחר כך לא הגיע ההוא, האחר, ואחר כך הגיעו שניהם, אבל בשעות שונות, ולא נפגשו. ואחר כך הם הפסיקו להגיע כליל, והווסילייבסקיים לא ראו אותם עוד, אך לא חשבו על זה, משום שהיו אצלם אנשים רבים והם לא יכלו לזכור את כולם.

העיר הענקית גדלה עוד יותר, ובמקום שבו השתרע השדה, נמתחים בלי שליטה רחובות חדשים, ובצדיהם בנייני אבן גדולים נטולי דלתות דוחסים את האדמה שעליה הם ניצבים בכובד משקלם. ולשבעת בתי הקברות שהיו בעיר התווסף חדש, שמיני. אין בו עדיין צמחייה כלל, ובינתיים קוברים שם רק את העניים.

וכשמגיע לילה סתווי ארוך, משתרר שקט בבית הקברות, ורק הדים רחוקים של שאון תחבורת רחוב, שלא פוסק ביום ובלילה, מגיעים מרחוק.