רק פעם אחת, אני זוכר את זה עד היום, רק פעם אחת ראיתי אותו מתנהג  כמו כולם, נראה כמו ילד רגיל, סתם ילד, כמו כולנו. כמה שנים עברו מאז? אני זוכר עד היום. רוב הבתים בשכונה היו עדיין בשלבי בניה ואנחנו שיחקנו בין ערימות של חומרי בנין, טפסנו על הפיגומים, בנינו מצודות בתוך שלדי בניינים… שמעון, הבהמה של השכונה, עמד על ערימה של חצץ, כבר אז הוא נראה כמו מבוגר, שמן וגס, עם פרצוף ענקי ושיניים קטנות של היפופוטם. הוא עמד על הערימה ושר: "חנוני תרנגול, תרנגול אני…" הוא שר את שיר הילדים כמו שיר מלוכלך, מלווה כל שורה בתנועת אגן גסה, וכולנו, גם אני שרתי שם ביחד עם כולם, שרנו אחריו: "תרנגול קטן…" איך ילד בן שבע ידע לשיר ולהתנועע ככה? את מי הוא חיקה? אני לא יודע. גם עמנואל שר אתנו, צרח: "תרנגול קטן" וצחק ואפילו ניסה להזיז בגסות את התחת קדימה לפי הקצב. התנועות שלו היו עקומות, קצת מאולצות, אבל ראו שהוא מאד נהנה להיות פעם אחת כמו כולם, סתם ילד. אפילו היום, אחרי עשרים וכמה שנים, קשה לי להאמין

יונתן, קצת דם, רק קצת דם לקינוח הדבש. הדבש – זהו מידת הדין, שהמתוק שבדבש מורעל בארסן של האמיתות הקשות, החותכות, הצורבות, והטעם קשה והוא כמו פיתוי, ויש בו מידה של שחור על מידה של כתום – מידה של זוהר השמש על מידה של חשכת הליל,  והעוקץ פתוך בדבש, מכורבל בתוכו כמו צפע, וזהו יצר הרע. והחמאה – זה מידת הרחמים, שהיא עשויה מקשה אחת, והיא עשירה ורכה וחלבית, וקצת סתמית, ושמנונית כמו זכרונות רחוקים, נעימים, רחומה כמו עורם הרך של הזקנים, כמו אור הבוקר, כמו אמא. ככתוב: דבש וחלב תחת לשונך.

הוא היה ילד חלש, רזה כזה, שקוף, חצי בן אדם חצי אויר. חלש, אבל לא מהמגעילים האלה, שהילדים מרביצים להם, הוא היה משהו אחר, רצית לשמור עליו, לא לפגוע בו. רק פעם אחת ראיתי אותו מקבל מכות, אבל איזה מכות, מכות רצח. אבא שלו, יוסי, היה לו עסק של פורמייקה ועבודות עץ על דרך בית לחם, באיזור התעשייה. יום אחד, בקיץ, בצהריים, בשיא החום, עמדתי בחלון. פתאום שמעתי רעש ברחוב, רעש מפחיד כזה, בכי, צעקות של חיות, וראיתי את יוסי סוחב את הילד באוזן, ככה ברחוב, ומרביץ לו עם כל הכוח, איזה מכות. יוסי היה משוגע מרוב עצבים, הלך בריצה, ירד  וחזר מהמדרכה לכביש ועמנואל, מסכן, נסחב אחריו בכוח, כמו כבש שלוקחים אותו לשחיטה, ובכה. למה? אני לא יודע, מה כבר ילד יכול לעשות שיגיע לו מכות כאלה? ועוד מי? המלאך הזה, שבחיים לא פגע באף אחד ולא עשה שום דבר רע? מה כבר הוא עשה, שהוא קיבל מכות כאלה? אף אחד לא העיז להתערב, יוסי היה משוגע לגמרי. אני ברחתי מהחלון והילדים האחרים, שבדרך כלל לא היו אף פעם מפסידים אם היה מכות ברחוב, גם כן נעלמו. כאילו שהרחוב התרוקן, והיה רק אבא שלו והוא והמכות והבכי.

הטביעו לי במצח את האות האפעי שברו אותי הרגו אותי גמרו אותי ביום אני נמחק אל תוך האין אני בלילה הפחד מקיים אותי פחד, פחד, קר בבטן פחד בעמוד השדרה אבא רוצה להרוג אותי מפלצות אדם מבעתות אותי הנה  אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

אמא ראתה ואמרה: "הוא חושב שהוא לא שלו". לא הבנתי מה היא אומרת, עכשיו אני מבין, אבל אז הייתי ילד, מה ילד מבין בדברים כאלה? שאלתי אותה: "אז של מי הוא, איך ילד יכול להיות לא של אמא ואבא שלו?". אמא לא ענתה לי, לא זוכר מה היא אמרה, "עזוב", או "לך תשחק" או משהו כזה. היום, כשאני מבין מה שאמא אמרה, זה עדיין לא נראה לי הגיוני, איפה אמא שלו ואיפה דברים כאלה, היא בעצמה נראתה כמו ילדה קטנה, ביישנית, וקטנה כזו, ההיפך מיוסי, נראתה כמו אחות של עמנואל, לא כמו אמא שלו, כמו בחורה צעירה, יותר ילדה מאשה.

אני זוכר את השיעולים שלו בכיתה, מסכן, איזה שיעולים, כל הגוף שלי היה מתכווץ כשהוא היה משתעל, שיעולים חדים כאלה, דקים, כמו דם. הוא היה ילד חולני, מסכן, דאגנו לו, ילדים בדרך כלל לא חושבים על דברים כאלה, אבל לעמנואל תמיד דאגנו, היה בו משהו כזה, רצית לשמור עליו, כאילו הוא הילד שלך או אחיך הקטן. חלש ומסכן, כל הזמן היה יורד לו דם מהאף, הוא היה מחזיק את הראש שלו למעלה, ואפילו אז, מתוך הדם, הוא היה מחייך את החיוך החלש שלו, ילד טוב. פעם, אני זוכר, התחיל לרדת לו דם מהאף, באמצע השיעור, זה היה בחורף, אמרו לו לשכב על הרצפה, לא יודע, זה כאילו עוזר לדם לא לזרום החוצה או משהו כזה. כמה דם, מסכן, הרצפה היתה קרה, היה לו סוודר ירוק, גדול עליו, אני זוכר עד היום, והסוודר התמלא דם, כתמים חומים של דם על הסוודר הירוק. בסוף המורה אמרה לי, קח אותו לאחות. ירדתי אתו במדרגות של הבית-ספר, לאט לאט, הייתי מאד גאה שנתנו דוקא לי לטפל בו, לשמור עליו, היה בו משהו כזה, הרגשת משהו מיוחד כשהיית אתו, מין נסיך קטן, מסכן כזה, חלש, אבל נסיך. ירדנו מדרגה מדרגה, לאט, לא דיברנו, אני החזקתי לו את היד וכיוונתי אותו לרדת לאט, בזהירות, מאד נהניתי לטפל בו. אני חושב שגם האחות אהבה אותו, היה בו משהו כזה, לא יודע, כשהיא ראתה אותו היא ממש נבהלה, כאילו היא אמא שלו או משהו, ילדים אחרים היו פותחים את הראש באבנים ובכדורגל והיא לא היתה נבהלת ככה. לפני שהיא הוציאה אותי מהמרפאה וסגרה את הדלת, ראיתי איך שהיא שמה לו מטפחת לבנה על הפנים, לספוג את הדם, ונשאר שם מין ציור של האף שלו, ושל הפה, כמו מסכה אדומה על הלבן של המטפחת.

אחי הקטן עמנואל יושב על המרפסת ובידו תפוח חצי אכול. הסתיו מעביר אצבעות של רוח בשערו החום. החורף מנשק בפתיתים של שלג את קצה האף הסולד. האביב צובע שושנים בלחייו, הקיץ בפירות בשלים אותו מפנק. ושוב העגורים עפים דרומה, עמנואל מביט בם וצוחק, צוחק, צוחק. אחי הקטן עמנואל יושב על המרפסת והזמן אותו מחבק. מי  יתנך כאח  לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ  אשקך גם לא יבוזו  לי.

הוא היה ילד טוב, יותר מדי טוב, כאילו לא היה בו את הצד השני, הרע. לידו התביישת לעשות דברים רעים, זה לא שהוא היה אומר לך משהו: אל תעשה, זה לא יפה, וזה לא שהוא היה מלשין למורה, בחיים לא, הוא לא היה כזה בכלל, לא יודע, פשוט התביישת, זה מרוב שהוא בעצמו היה טוב. היה אחד, אני זוכר אותו אבל שכחתי איך קראו לו, ילד מגעיל כזה, שמן, תולעת כזה, קצת דומה לאשה, ומעצבן, היה מתגרה בך ומעצבן אותך, הוא כאילו ביקש את המכות. פעם הוא הלשין למורה, לא זוכר מה היה, הרבצנו לו במגרש או זרקו לו את הסנדויץ' על האדמה, לא זוכר, והוא הלשין למורה, אז עשינו לו משפט. עשינו עליו ציד בהפסקה, הוא ניסה לברוח, אבל תפסנו אותו ולקחנו אותו לשדה, מחוץ לבית ספר, היום יש שם שכונת וילות, אבל אז זה היה שדה פתוח, סלעים, קוצים, נחשים… הבאנו אותו לשדה, שתיים תפסו לו חזק את הידיים, ושמעון, הוא היה הכי גדול בחבר'ה, ואכזר כזה, כל הילדים אכזרים אבל הוא היה אכזר כמו מבוגר, בא אליו ואמר לו, אנחנו נלמד אותך מה זה להלשין, יא שמן, יא נקבה, היה לו דיבור כזה, של מבוגרים, לא יודע מאיפה הוא למד לדבר ככה, ילד בן עשר או משהו כזה, עכשיו נזיין אותך, עכשיו נעשה ממך אשה, והוא תפס לשמן את הפנים, חזק, ופתח לו בכוח את הפה. השמן אפילו אז לא התחרט, היה לו מבט מעצבן כזה בעיניים, כאילו שהוא אומר: "מה תעשו לי, הא?". אנחנו התרגשנו מאד, ידענו שזה לא טוב, מה שאנחנו עושים, אבל לא יכולנו להפסיק, הרגשתי מין דגדוג מוזר כזה בבטן, זה היה מחשמל כזה, נעים ומפחיד, מה יעשו לשמן עכשיו? ושמעון פתח לו את הפה בכוח, ומשך מוחטה מהאף ועשה קול מגעיל כזה, שהוא מכין יריקה גדולה, ועשה חחח…טווו, וירק ישר לתוך הפה של המלשן. ואז פתאום, אני לא יודע מאיפה הוא בא, וממתי הוא היה שם, ראינו את עמנואל, עומד ומסתכל, ופתאום כל השמחה שלנו, שעשינו לשמן משפט, נעלמה. שני אלה שתפסו לו את הידיים עזבו אותו והוא התחיל לירוק מהפה ולבכות, וכמעט התחיל להקיא מרוב שהוא רצה לירוק את המוחטה המגעילה של שמעון החוצה מהפה שלו. אפילו שמעון התחרט: "טוב, יאללה סליחה… סליחה, בסדר? אבל יותר שלא תלשין! סליחה, בסדר? די, נגמר…". חזרנו מבוישים לבית ספר, ההפסקה כבר נגמרה.

היתה לנו בכיתה ילדה אחת, מירי, אני הייתי מאוהב בה כמו משוגע, לא רק אני, כולם. שמעון, כמה שהיה בהמה, כשהוא היה לידה היה נהיה כמו ילד, היה נהיה לו מין חיוך כזה, עדין, הבהמה הזה, שבקושי ידע לדבר ורק ידע להשליט את עצמו במכות על כולם. זו היתה פעם ראשונה שהרגשתי ככה, איפה אנחנו היינו ואיפה הדברים האלה, אהבה, דפיקות לב, סבל, לא היה את מי לשאול מה עושים, עם מי לדבר, כלום. ילדים גסים, מטומטמים, מורים עצבניים, צעקות, זהו. מירי, היה בה משהו, לא יודע מה, משהו משגע, זה לא משהו שאפשר להסביר, כשהיא דיברה, רק הקול שלה, לא חשוב מה היא אומרת, היית מרגיש את כל הגוף שלך, הכל… כאילו אתה חי באמת, ובלי מירי זה לא ממש לחיות, לא יודע.

כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה מים רבים  לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו

הטיול השנתי של כתה ח', כמה שנים עברו מאז? עשרים ומשהו, ואני זוכר את הדברים האלה כאילו זה היה אתמול. יצאנו לטיול שנתי, שירים גסים באוטובוס, כולם צרודים מרוב צעקות, רכילות על המורה והמורה שמזדיינים בין השיחים, אף אחד לא ידע בדיוק מה זה זיונים, רק שמעון היה אומר שהוא מזיין קבוע, סתם, דיבר שטויות… בלילה, הילדים, היינו צובעים זה את זה עם ליפסטיקים ומשחת שיניים, מישהו ירק לסיר של המרק והיו צריכים לשפוך את כולו, שטויות של ילדים. מירי ישבה בספסל לפני, באוטובוס, היה לי חום מרוב התרגשות, הצואר שלה, היתה לה חולצה כחולה, עם פסים… הקול שלה כל הזמן… אני זוכר איך בערב, שכולם היו במדורה, משתוללים וזורקים תפוחי אדמה שרופים אחד על השני, והבנות היו שרות, ואני ראיתי איך מירי שרה, והעיניים שלה מבריקות באש של המדורה, וכל הבנים סביבה… לא יכולתי לסבול את זה, כשאתה ילד האהבה יש לה כח של ברק, זה לא כמו היום, כשאנחנו מבוגרים. הלכתי מאחורי איזה בנין שהיה שם, אכסניית נוער, משהו כזה, לא יודע, הלכתי ועמדתי עם הגב אל הקיר, והדבקתי את הידיים חזק לבטון של הקיר, כאילו שרציתי להיכנס לקיר, שיבלע אותי, והלב שלי דפק, והראש שלי הסתובב, הייתי כמו שיכור אבל אז לא ידעתי מה זה להיות שיכור… היה שם איש מבוגר אחד, עשה סיבוב מסביב לבנין, אולי זה היה השומר, לא יודע, איש עם שפם, עישן סיגריה, הוא ראה אותי עומד שם לבד, בחושך, הוא לא הבין מה אני עושה שם, הוא שאל אותי למה אני לבד ולא עם כל הילדים, לא זוכר מה עניתי לו, התביישתי, הייתי מבולבל, מה אני אגיד לו? שאני משוגע מרוב אהבה? שהגוף שלי מתפוצץ עלי? איך אומרים כזה דבר? לאף אחד לא סיפרתי, לאף אחד, עד היום. בסוף הוא עזב אותי, עניתי לו משהו, לא זוכר, בטח חשב שאני ילד משוגע.

שבע גלויות הן, והן מלופפות זו בתוך זו, וזו על גבי זו כטבעות של כוכב שבתאי. ואלו הן: גלות שבגוף, וגלות שברשמים – אלו נתוני החושים, גלות שבמושגים שהיא הגלות שבשכל, וגלות שבמרחב, וגלות שבזמן, והגלות שבקיום המופשט, וקשה מכולן ודקה מכולן היא הגלות שבאהבה – שהיא כמו ארס בגוף, וכמו רעל ירוק בטרפי העלים, וכמו שריקת המות ברוח וכמו קיפול הזמן בשכשוך המים הזורמים. ומידת הדין היא פולחת את הגלויות כחרב ישרה, והרחמים, הרחמים הם כמו סולם. ככתוב: והנה סולם ניצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

לא יודע כמה זמן עמדתי שם, הרבה, בסוף חזרתי למדורה. גם לראות אותה מרחוק היה כמו חשמל, והייתי מזיז את העיניים בפחד הצידה כל פעם שחשבתי שהיא מסתכלת בכיוון שלי, שלא תראה איך אני מסתכל עליה, פחדתי שהיא תבין, ושהיא תצחק עלי. ואז קרה משהו, שאני רועד עד היום כשאני נזכר, ראיתי שהיא מסתכלת עלי, בהתחלה חשבתי שזה על מישהו אחר, היא אף פעם לא הסתכלה עלי, חשבתי שאפילו את השם שלי היא לא יודעת. מירי הסתכלה עלי ואמרה לחברה שלה משהו באוזן, היתה איזו שמנה אחת שהיתה מסתובבת אתה כל הזמן, מכוערת כזו, רשעית ומכוערת. ואז, לא האמנתי שזה קורה, ראיתי איך החברה שלה קמה, כבדה כזו, קמה בקושי, ובאה בכיוון שלי, זה היה כמו חלום משונה, כאילו שזה לא קורה לי, וההיא באה אלי ואמרה לי: "מירי רוצה לדבר אתך".

הלב שלי דפק כמו משוגע, היתה לי סחרחורת, הרגליים שלי בקושי סחבו אותי, הברכיים שלי היו כמו מים. הלכנו למירי, אני והשמנה, היא היתה כמו מלכה, מירי, יושבת שם עם חיוך קטן ומחכה שכולם יבואו אליה, וכולם היו באים, ככה היא היתה. אני בקושי יכולתי לדבר, לא הוצאתי מלה, הפה שלי היה יבש והלשון כמו חתיכת קרש בפה, ומירי חייכה אלי, אפילו שמסביב היה כל הרעש של המדורה והילדים והשירים וההשתוללויות אני לא שמעתי כלום, כאילו שנהיה פתאום שקט ושמעתי כל מלה שלה, אפילו שהיא דיברה בשקט, והיא אמרה את השם שלי, הלב שלי קפץ, ואז היא אמרה שאני בחור נחמד, ושהיא רוצה לשאול אותי משהו, הלב שלי השתולל, ואז היא אמרה, אני אף פעם לא אשכח: אתה חבר של עמנואל, נכון? הלב שלי קפא במקום, קרח, והיא אמרה אני רוצה שתעשה בשבילי משהו, שתלך ותגיד לו שאני אוהבת אותו, ושהוא יכול להיות החבר שלי, טוב? זה היה כמו סכין בלב, הכל נהיה כמו בתוך חלום רע. הלכתי להגיד לו, מה אני יכולתי להגיד לה?

האכזבה שגעה את מירי, באותו הלילה משהו אצלה השתנה, זה כאילו שהיא הפסיקה להיות ילדה ונהיתה אשה, בבת אחת. נהיה לה מבט מוזר כזה בעיניים, מבט רע, שידעתי שיקרה משהו רע, עכשיו אני מבין מה זה היה, אז, מה ידעתי אז? כבר באותו לילה היא הלכה עם איזה פושטק לשיחים בחושך, כולם ידעו מה קורה, כולם הבינו, הבינו בלי להבין, שמעון התחיל להרביץ למישהו מבית ספר אחר, היה שם עוד בית ספר בטיול, בבנין ליד. ואחר כך הוא נעלם, לא ידענו איפה הוא כל הלילה, ואני הלכתי לחדר, היה שם רעש והשתוללויות אבל אני לא שמעתי כלום, היו לי צפצופים באוזניים, וקרח בבטן, והפה שלי רעד ולא יכולתי להוציא מלה, איך אנחנו סובלים את הכאבים האלה, איך בני אדם, ילדים, לא משתגעים? נכנסתי לשק שינה, כאילו שאין אף אחד בחדר, הכנסתי את הראש שלי עמוק בפנים, לתוך החושך של השק שינה. לא בכיתי, פחדתי שישמעו אותי ויצחקו עלי. 

כי כאב ועונג ושמחה וצער הם תלותים בהכרה ואם אפשר היה לא להכיר עוד היה אפשר פשוט להיות: טעם, חם, זיעה… בלי לחוות תמיד דעה בלי לומר: אניאניאני כל הזמן ואפשר היה להתבונן באיבר שנכרת מגופנו וגם בגדם שעוד מחובר ואי אפשר היה לאבד את יקרותנו כי מה זה בכלל יקר?

כמה שנים עברו מאז? עשרים? עשרים ומשהו? התפזרנו, כל אחד לכיוון שלו, לחיים שלו. הזמן עובר, וכלום לא יכול לעצור את הזמן, ומה שהיה נראה קבוע השתנה, והחברויות שחשבנו שיהיו לתמיד נגמרו, והשכונה גם כן השתנתה, קשה להכיר אותה היום, או אולי זה שאני כבר לא ילד משפיע? משמעון לא שמעתי מאז סוף התיכון, או שהוא נהיה סבל או שעבריין, לא יודע. פה ושם אני רואה מישהו מהילדים של הכיתה: אדם מבוגר, אשה, ילדים, עבודה… על מירי סיפרו משהו מסריח, לא חושב שזה נכון, סיפרו שהיא נהייתה בסוף זונה, מישהו סיפר שראה אותה עומדת עם הזונות באיזה צומת בארץ, יוקנעם, נצרת,  מגדל-העמק, איפושהו שמה, על הכביש. הוא אמר שאפילו ניסה לדבר אתה אבל היא עשתה את עצמה שלא מכירה. והנה, לפני שבוע, בערב חג, אמא שלי, גם כן כבר לא צעירה ועובדת קשה, אף פעם לא נחה, הרגישה פתאום לא טוב, פחדנו שזה הלב, היא כבר לא ילדה. איזו הרגשה זו, שאמא שלך, שתמיד היא זו שהיתה מטפלת בך, נהיית כמו ילדה קטנה וחלשה, והאחריות פתאום עליך. לקחנו אותה לחדר מיון, מסכנה, היתה חיוורת כמו סיד. ישבנו שם שעות, במיון, בסוף, באיזה שלוש בבוקר, החליטו להעלות אותה לאשפוז, שתשאר שם בחג למעקב, לא רצו לקחת אתה סיכונים, בגילה. בדרך למחלקה, באחת מהקומות שהמעלית עצרה, הדלת נפתחה, וראיתי אותם פתאום, ככה, לפני. עמנואל נראה בדיוק כמו שהוא נראה כשהיה ילד, אפילו החיוך החלש הזה שלו נשאר אותו דבר ורק העיניים שלו היו מתות, כאילו שהוא כבר מת, שם, על המיטה עם הגלגלים. אמא שלו היתה לידו, גם כן לא השתנתה, עדיין נראית כמו בחורה צעירה, כמו ילדה, אבל השיער שלה נהייה לבן. בצד השני של המיטה עמדה מירי, תיכף הכרתי אותה, אפילו עם שיער בלונדיני וחצאית קצרה ואיפור חזק, תיכף הכרתי אותה, ואפילו היום, אחרי כל השנים האלה, הלב שלי קפץ. האח של הבית-חולים, זה שהסיע את המיטה של אמא, אמר לאח השני: "אנחנו עולים" והשני, זה של עמנואל, אמר לו: "טוב, אנחנו נרד בחזרה" וזהו, הדלת נסגרה.

קינה על אפרסק קינת תפוח קינת השזיף קינה על ארובות על רכבת על רציף קינה על הכבישים הארוכים קינה על תמרורים בכיה על אבק קינה על אטריות על לחם על מרק קינה על משטחים גדולים קינה על הצורות קינה על הימים בכי בלילות קינה על בוא השמש קינה על הדרום קינה על בניינים קינה על האדום קינה על איש עייף שחוזר מהעבודה קינה על הסבתא קינה על הנכדה קינה על הצבעים על הריחות הטעמים קינה על הטפשים קינה על התמימים קינה על ילדות יפות על ילדים מכוערים על משחקים יפים ואכזריים קינה על הרוח קינה על החול על גוני הביניים שבין ירוק וכחול קינה על הילדות על הבחרות על הזקנה קינה על הבגרות על עונות השנה קינה על הצהוב קינה על הכתום קינה על האהבה קינה על מות התום

*הסיפור לקוח מתוך הקובץ:"חביב" מאת רובי נמדר, הוצאת פראג, 2000.

*דימוי: דרך supergrotesque