קראו ב:
תרגום: משה רון
היתה זו אחת מדעותיו הכמוסות של פיטר בְּרֶנְץ', כאותן דעות הנצורות בלב כולנו, שהצלחתו הראשית בחיים סופה שתתבטא בכך שהוא מעולם לא נקט עמדה כלפי מה שקרוי יצירתו של ידידו מורגן מַאלוֹ. בעניין זה חזקה אמונתו כי אין לצטטו נכונה וכי לא יימצא זכר להזדמנות או למצוקה כלשהי שיצא בהן אי-פעם מפיו דבר אמת או דבר שקר בהקשר זה. ניצחון אשר כזה מנחיל כבוד אף למי שלזכותו ניצחונות אחרים – אדם שהגיע לגיל חמישים, נמנע מנישואים, חי על הכנסתו, היה מאוהב במרת מאלו זה שנים בלי לגלות זאת לאיש, ואולי חשוב מכול, חרץ משפט על עצמו אחת ולתמיד. כך למעשה חרץ את דינו, שקיבל עליו ענווה מופלגת וכוללת כמנת חלקו היאה לו; אולם לא היה דבר שגרם לו להשתבח בשאר רוחו כאותו נתיב שפילס לו בין המהמורות הנזכרות למעלה. כך קם הדבר ונהיה לפלא אמתי, שאותם ידידים שהִרבה ביותר לתת בהם אמון היו גם אלה שכלפיהם היה מסויג ביותר. נבצר ממנו לומר למרת מאלו – כך לפחות סבר, איש מצוין שכמותו – שהיא הסיבה האחת והיפהפייה שבעטייה לא נשא אישה מעולם; ממש כשם שנבצר ממנו לומר לבעלה שמראה חפצי השיש הפורים ורבים בסטודיו של אדון נכבד זה הוא מכאוב שגם הזמן לא הקהה את עוקצו. ברם, כפי שרמזתי, ניצחונו – באשר לתוצרים אלו – לא הסתכם סתם בכך שלא הביע את סלידתו כלפי חוץ; הוא הגדיל לעשות ולא עצר אותה בתוכו על ידי הבעת רגש אחר תחתיה.
כל המצב שהיו נתונות בו בריות טובות אלו היה פלא פלאים ממש, ומן הסתם לא היה לו אח ורע אף במרחק ניכר מן המקום שאנו עוסקים בו – המקום שבו התחיל באותה תקופה המדרון הנוח של הֶמסטֶד להמתיק סוד למקוטעין עם סיינט-ג'ונס-ווּד. הוא בז לפסליו של מאלו וסגד לרעייתו של מאלו, ואף על פי כן היה מאלו חביב עליו בהחלט, כמו שאף הוא היה יקר ללב חברו. מרת מאלו התענגה על הפסלים, אף כי בשעת הדחק העדיפה את הפרוטומות; ואם נתקשרה בגלוי אל פיטר ברנץ' הרי זה משום חיבתו המיוחדת למורגן. יתר על כן, כל אחד מהם אהב את זולתו בשל האהבה שרחשו כולם ללַנסלוֹט, שבני הזוג מאלו הוקירוהו כבנם יחידם, ואילו ידיד ביתם מצא בו את השלישי – אך בלא פקפוק יפה התואר ביותר – מבני סנדקותו. עוד לפני עידן ועידנים באו הדברים לידי כך שלא היה עולה כלל על דעת מי מהם, אף לא על דעת התינוק, לראות בהקשר זה איש לבד מפיטר. שפר עליהם מזלם, ועצמאות מסוימת, מן הבחינה הכלכלית, היתה נחלת כולם: אלמלא כן לא יכול היה הרב-אמן לבלות את הרבות-החשיבות1 שלו בפירנצה וברומא, ועוד להמשיך על גדות התֶמְז כמו על גדות הארנוֹ והטיבֶּר, ולהוסיף קבוצה על קבוצה של פסלים באין קונה, ולעצב בעבור מה שנתגלה בעליל כאהבה ותו לא ראשי פאר של ידוענים שהיו עסוקים או קבורים – שקועים בחיי השעה או פטורים מהם – מכדי לשבת לפניו. מכל מקום, לא היה לאל ידו של פיטר, שנהג להתרווח במחיצתם כמעט מדי יום ביומו, למצוא את הפנאי הנחוץ לקיים בנוכחותו את כל המסורת הסבוכה ההיא. איש מוצק אך נוח היה אותו יודע ח"ן – רחב וגמלוני ומתולתל ואדמוני, בעל קול עמוק, עיניים עמוקות, כיסים עמוקים, שלא לדבר על הרגלו לעשן מקטרות ארוכות, לחבוש מגבעות רכות וללבוש בגדים דהויים בצבעי חום ואפרפר, שהיו ככל הנראה תמיד אותם הבגדים עצמם.
הוא "כתב" לפנים, רווחה הידיעה, אך מעולם לא דיבר – על כך, בייחוד, לא דיבר מעולם; והכרת פניו ענתה בו (שכן, רווחה הסברה, לא חדל מן הכתיבה) שהוא מתמיד בכך כדי שיהיה לו דבר-מה נוסף – כאילו אין לו כבר די והותר – שלא לפצות פה עליו. יהיה סבר פניו אשר יהיה, מכל מקום, דברי הפרוזה והשירה לעת מצוא שפיטר עבר עליהם בשתיקה אכן היו תוצאות הדחף לקיים את טוהר טעמו בכך שיכונן ביתר תוקף יחס של אמת בין התהילה לבין אוזלת היד. הדלת הקטנה הירוקה של נחלתו היתה קבועה בחומת גן שהַטיח הדהוי הותיר בה כתמים, ובחווילה הקטנה המופרשת שמאחוריה היה הכול ישן: הרהיטים, המשרתים, הספרים, ההדפסים, המנהגים העתיקים והשיפורים החדשים. בני מאלו שכנו ב"בקתת קַרארה", מהלך עשרה רגעים, ועל חלקתם הקטנה – שאת גבולה הרחיבו, באמונתם התמה, כדי להקימו – היה הסטודיו. כך התמזל מזלם הטוב, אלמלא היה זה מזל ביש דווקא, והיא הביאה לו בנדוניה רכוש שהניחם לחיות ברווחה יחסית ובזאת אפשר להם להתמיד בדבר מצִדם. והם התמידו בדבר – מאז ומתמיד – הפסל השוגה באשליות ורעייתו, שהטבע ריכך למענם את הבלתי אפשרי בפוטרו אותם מכל חוויה של קושי. מורגן, מכל מקום, בורך בכל הסגולות היאות לפסל פרט לרוחו של פידיאס – הקטיפה החומה, הבֶרֶטוֹ ההולם, הנוכחות ה"פלסטית", האצבעות הדקות, ההיגוי המושלם באיטלקית והשַמָש האיטלקי הזקן. על הכול כיפר, כמדומה, כאשר היה פונה אל אֶג'ידיוֹ בלשון tu ומרמז לו באצבעו שיסובב את אחד הכנים הסבים על צירם שהבית היה משופע בהם. איטלקים מופלגים הם היו, יושבי "בקתת קרארה", וסוד התפקיד שמילאה עובדה זו בחייו של פיטר היה, במידה מרובה, שכך זכה, בן בריטניה מוצק שכמותו, בכמות המדויקת של "חוץ-לארץ" שעצר כוחו לשאת. בני מאלו היו לו כאיטליה כולה, ואולם במובן-מה דווקא בגלל איטליה רחש להם חיבה. מקור דאגתו האחד היה לאנס – כך קיצרו את שמו של בן סנדקותו – שלמרות חינוכו באחת הפנימיות הפרטיות, היה אולי איטלקי כזית יתר על המידה. מורגן, לעומת זאת, דמה לתפיסתו המחניפה של פלוני את תוארו של אותו פלוני באולם הגדול במוזאון אופיצי שהוקצה לדיוקנאות עצמיים של גדולי האמנים. צערו היחיד של הרב-אמן על כך שלא למכחול יולד כי אם לאזמל נבע מחפצו העז להימנות אף הוא עם התורמים לאותו אוסף.
מכל מקום, ברבות הימים התברר שלאנס דווקא למכחול יולד; שכן, יום אחד, בהתקרב לאנס לגיל עשרים, גילתה מרת מאלו את אוזן ידידם, שהיה חולק עמם כל בעיה ומכאוב עד לפרטי הפרטים, כי אכן דומה שאין לו אלא לפנות אל דרך הציור. אי אפשר עוד להעלים עין מן העובדה שאינו מפיק שמץ תהילה מישיבתו בקיימברידג', שם נוהג בו הקולג' של ברנץ' לפנים משורת הדין זה שנה תמימה רק בזכות חסד נעורים של ברנץ' עצמו. מה הטעם אפוא לחזור לריק על מצוות אנשים מלומדה ולהכשירו לקראת הבלתי אפשרי. הבלתי אפשרי – כך התחוור בעליל – הוא שלאנס נועד להיות כל דבר מלבד אמן.
"הו, אלי, אלי!" אמר פיטר המסכן.
"אינך מאמין בזה?" שאלה מרת מאלו, שאף כי מלאו לה יותר מארבעים, לא הועם הזוהר מעיני הקטיפה שלה, מעורה הצח כעין הסַטֶן ומשערה הערמוני הרך כמשי.
"מאמין במה?"
"בתשוקת לבו של לאנס, כמובן."
"אינני יודע מה כוונתך במילה 'מאמין'. ודאי שמעולם לא נעלמה ממני, משחר ילדותו, הנטייה שלו להתעסק ברישום ובצבע; אבל אני מודה ומתוודה שקיוויתי כי תדעך."
"אבל מדוע," חייכה במתיקות, "כשיש לו תורשה נפלאה כל כך? תשוקה היא תשוקה – אם כי, כמובן, אתה, פיטר יקירי, זר לכל זה. האם תשוקתו של הרב-אמן דעה אי-פעם?"
פיטר הסיח מעט את מבטו, ודרך קרבה חסרת גינונים השמיע משך רגע מין קול שבין שריקה חנוקה ובין זמזום כבוש. "את חושבת שהוא יהיה רב-אמן נוסף?"
עד כדי כך לא היתה נכונה להרחיק לכת, כמדומה, אולם פיעמה בקרבה תחושה כללית של אמון מופלא וגמור. "אני מבינה את כוונתך. שמא תעיר עליו קריירה זו את הקנאות ותעורר עליו את התככים שלעתים קשו מנשוא גם על אביו? ובכן – נאמר שייתכן הדבר, שהרי רק מליצות נבובות מסוגלות להצליח בעולם בימים טרופים אלה, ואדם שנפלה עליו קללת הייחוד והעידון עשוי בנקל למצוא את עצמו פושט יד למחייתו. נניח את הרע מכול – נאמר שאירע לו אסון זה, ואכן הגביהו כנפיו עוף למרומים שאין טעמם ההמוני של בני ארצו הנואלים יכול לעמוד בהם. צא וחשוב, אחרי ככלות הכול, מה האושר שייפול בחלקו – אותו אושר שזכה לו הרב-אמן. הוא יֵדע.
פניו של פיטר נפלו. "הה, אבל מה הוא יֵדע?"
"רוממות נפש!" קראה מרת מאלו בקוצר רוח והפכה פניה.
ב
לא יצא זמן רב וכצפוי היה עליו לשבת על המדוכה עם הנער עצמו ולשמוע מפיו כי לאמתו של דבר כבר נתקבלה ההחלטה. לאנס לא נועד לשוב אל האוניברסיטה אלא, תחת זאת, לצאת לפריז. זה המקום – כיוון שהופל הפור – העתיד להנחיל לו את מיטב היתרונות. מאז ומתמיד הרגיש פיטר כי יש לקבלו כמו שהוא, אך מעולם לא מצאו כל כך "כמו שהוא" כפי שהיה באותו מעמד.
"אתה משליך אפוא את קיימברידג' לגמרי? האם אינך מצטער במקצת?"
לאנס יכול היה להיות כאביו, לדעת ידידו, אילו בורך פחות בחוש הומור, וכאמו – אילו בורך יותר ביופי. ואולם היתה, לדידו של פיטר, דרך ביניים נאה בהיותו של העלם קרוב – על פי הנוסח המודרני – לדמותו של סוכן הבורסה יותר מאשר לדמותו של האמן הצעיר. הלה גרס שאין זו אלא שאלה של זמן – בכור היתוך אשר כזה עליו עוד להיצרף, כל כך הרבה עליו עוד ללמוד. הוא כבר שוחח עם כמה בחורים והגיע לכלל דעה. "היום חייבים," אמר, "לדעת."
לשמע הדר פלט בן שיחו אנקה. "הו, לכל הרוחות, אל תדע!"
לאנס השתומם "'אל תדע'? אם כן, מה הטעם – "
"הטעם למה?"
"לכל דבר שהוא. אינך חושב שיש לי כישרון?"
שעה ארוכה עישן פיטר במרץ ושתק; אחר כך המשיך ואמר: לא הידיעה כי אם הבערות – כדבריו הנפלאים של המשורר – היא האושר העילאי."
"הו," אמר הנער. "אם על הבערות שלך אתה מגונן – !"
שוב השתהה סנדקו על הספה והמשיך לעשן. "לא עליה. נגזר עלי להיות יודע כול."
"הו, יפה," חזר לאנס וצחק. "אם אתה יודע יותר מדי – !"
"אמנם כן, ולכן אני כה אומלל."
עליצותו של לאנס גברה. "אומלל? אנא, חדל מזה!"
"אבל שכחתי," הוסיף ואמר בן שיחו, "אסור לך לדעת זאת. גם בשבילך זה יהיה קשה מנשוא. אבל אומר לך מה אעשה." ופיטר קם מן הספה. "אם תשובה לקיימברידג' – כל מחסורך עלי."
לאנס בהה בתוגה כלשהי, אם כי עדיין היה משועשע. "הו, פיטר! עד כדי כך אתה מתנגד לפריז?"
"ובכן, אני חושש מפניה."
"אה, אני מבין."
"לא, אינך מבין – עדיין לא. אבל אתה תבין – כלומר תרצה להבין. ואסור שתבין."
הצעיר התעמק בדבר ביתר כובד ראש. "אבל התום, אתה יודע –"
"– כבר ניזוק כהוגן? הה, אין לזה כל חשיבות, התעקש פיטר. "נטליא אותו כאן."
"כאן? אם כך אתה רוצה שאשאר באנגליה?"
פיטר כמעט הודה באשמה. "ובכן, טוב לנו כל כך – ארבעתנו ביחד – כמו שהננו עכשיו. אנחנו כה מוגנים. באמת, אל תקלקל זאת."
כיוון שכבר שקע בכובד ראש הוסיף הנער ושקע בדכדוך לנוכח הנימה הדוחקת במפגיע של ידידו. "אז מה כבר יכול בחור לעשות?"
"בעיה פרטית שלי. אנא, חביבי" – ופיטר התחנן עתה, פשוטו כמשמעו – "אני אדאג לך."
לאנס, שנשאר יושב על הספה, רגליו פשוטות וידיו בכיסיו, התבונן בו בעיניים שחשד עולה מתוכן. אחר כך קם ממקומו. "אתה חושב שמשהו בי אינו כשורה – שלא אוכל לנחול הצלחה."
"ובכן, מה היא בעיניך הצלחה?"
לאנס הרהר שוב. "ההצלחה הכי טובה היא כאשר אדם משביע את רצונו שלו. האם לא זה סוג ההצלחה, שלמרות קנוניות ועניינים נחל – בתחום המיוחד שלו – הרב-אמן?"
דברים רבים מדי התובעים מענה מיניה וביה היו בשאלה זו, שבעטיים כמעט נסתם השיג ושיח, והמשכו הועמד בקושי מיוחד לנוכח ראיה חדשה זו, שאף כי תומו של העלם צפוי – כטענתו – להצטמק במהלך לימודיו, הרי תמציתו העדינה יותר עודנה עומדת בעינה. אכן, בדיוק כזאת שיער פיטר, ובזאת רצה מעל לכול; אף על פי כן, באופן פרדוקסלי, העביר בו הדבר צמרמורת. הנער האמין בַּקנוניות ובָעניינים, האמין בתחום המיוחד, האמין, בקצרה, ברב-אמן. מה שאירע כעבור כחודש או חודשיים הוא שלא שב לאוניברסיטה על חשבון סנדקו אלא שכשבועיים לאחר שהשתכן בפריז שיגר לו אותו מכובד חמישים לירות שטרלינג.
בינתיים התעשת אותו מכובד באנגליה לקראת הגרוע מכול; ומה עלול הגרוע מכול להיות לא נגלה לעיניו מעולם ביתר שאת מאשר שעה שהתייצב לסעודת הערב ביום ראשון אחד – כמנהגו הנאמן מימים ימימה – וגברת "בקתת קרארה" קידמה את פניו בקושיה שעניינה, מכל הדברים שבעולם, עושרם של תושבי קנדה. היא דיברה ברצינות, אפילו בהתלהבות. "האומנם רבים מהם עשירים באמת?"
היה עליו להודות שאינו יודע עליהם ולא כלום, אולם כעבור זמן חזר והרהר לא פעם בערב ההוא. החדר שישבו בו התהדר בדוגמאות שונות ומשונות לגאונותו של הרב-אמן, שלזכותן ייאמר – ומרת מאלו אמרה זאת תדיר – שגודלן נוח במידה בלתי מצויה. אכן, ממדיהן לא היו מן השכיחים בין יצירי האזמל, וייחודן היה בכך שהעצמים והפרטים שנועדו להיות קטנים נראו גדולים מדי, ואילו העצמים והפרטים שנועדו להיות גדולים נראו קטנים מדי. כוונתו של הרב-אמן, מבחינה זו או מכל בחינה שהיא, נותרה גם מקץ שנים, כמעט בלא יוצא מהכלל, בגדר תעלומה גמורה לפיטר ברנץ'. מעשי היצירה שכה היטיבו להעלים את כוונתו ניצבו על כנים וזיזים, על שולחנות ומדפים – אוכלוסייה קטנה ולבנה, תוהה ובוהה, של דמויות אֶפִּיות, אידיליות, אלגוריות, מיתיות, סימבוליות, שאבד ובטל בה כל "קנה מידה" עד שכיכר העיר נתחלפה בדל"ת אמות, המונומנטלי הוצג כמיניאטורי והמיניאטורי כמונומנטלי; כולם כאחד נצרים מובהקים למשפחה מוזרה, שלא נכירה בה כל זיקה בין שיעור קומה ובין מין, גיל או תכלית. הללו, כבני מאלו עצמם, היו לפיטר כקרובי משפחה שלו, שהרי שררה בינו לבינם, למצער, היכרות כה קרובה. המעמד היה מאלה שלמד מכבר להכירם ולכנותם בשם – שביבים חולפים של להבה קלושה, משבים קלילים של רוח מיטיבה. פעמיים בשנה, במועדים קצובים, היה הרב-אמן מאמין כי הנה האיר לו המזל פנים, לבד מאמונתו השלמה בכל ימות השנה כי גאון הוא ואין שני לו. הפעם דרך כוכבו בדמות הורים שכולים מטורונטו, שהפקידו בידיו הזמנה נאה ביותר למצבת קבר לשלושה ילדים ששכלו ורצו להנציחם על דרך הסמל וכל אחד על פי אופיו המיוחד.
הלקח המשתמע משאלתה של מרת מאלו היה זה: משעה שהתקבלה ההנחה בדבר עשירותם התחוור, על פי עוצמת הערצתם וכן מרמזים סתומים שהופרחו (אכן, בריות משונות!) בעניין אפשרויות נוספות באותו כיוון של הנצחה, עד כמה עשוי ארנקם הבלתי נדלה להיפתח; ובאותה מידה ודאי היה כי לו אך יצא שמעו באותן מדינות, אין לך דבר בטוח יותר מזרם של לקוחות קנדיים. פיטר כבר ראה בעבר זרמים של לקוחות, מן המטרופולין ומן המושבות, ראה את כולם אחד לאחד, ומאזנם הסופי הותיר פערים מועטים כל כך בחבורת השיש אשר סביבו; אולם מנהגו היה, כתמיד בנסיבות אלו, לא לנקוב את הבועה מלכתחילה. תוחלת השווא, כל עוד התקיימה, הקלה את פגיעתן של תחרויות שבהן לא זכה מעולם, המתיקה את הכאב המתמשך של פרסים ועיטורים אשר נפלו כפעם בפעם בחלקם של הכול לבד מן הרב-אמן; היא אף הפיחה רוח בגחלת העתידה להבהב במשך ליקוי המאורות הבא. עם זאת הם הלוא חיו – חיזיון מלבב תמיד – בגבהים שכמעט אין לחוש בהם מעלות ומודרות. יש שניאותו לוותר כהוא זה ולהודות, שזעיר פה זעיר שם, אין הציבור נקלה מכדי לקנות; אולם לא היו מגעים לשום מקום אלמלא עמדתם הנחרצת, שהרב-אמן טוב מכדי להימכר. מכל מקום, פיטר חזר ואמר בלבו לעתים קרובות שתכונות אופיים סיגלו אותם לגורלם עד להפליא: הרב-אמן הצטיין ביוהרה, אשתו הצטיינה בנאמנות, וההצלחה היתה שוללת מסגולות אלו את תום הלב ובכך גורעת מערכן ומחנן. כל אדם עשוי להלך קסם כשהוא נתון בחבלי קסם, ומדי התבוננו סביבו בעולם של שגשוג, שחוש המידה חסר בו אף יותר משהוא חסר בבית הנכות של הרב-אמן, היה פיטר חוזר ותוהה אם מכיר הוא עוד זוג שההמוניות כה רחוקה ממנו.
"מה חבל שלאנס איננו אתנו לחלוק את השמחה!" התאנחה מרת מאלו כשישבו לסעודת הערב.
"נלגום כוסית לחיי הנעדר," השיב בעלה, מילא את כוס ידידו ואת כוסו ומזג טיפה לבת לווייתם. "אבל שומה עלינו לקוות שהוא מתקין את עצמו לאושר הדומה פחות לאושרנו הערב – אם כי אני מודה שהוא לא יגונה! – ויותר לאותה נחמה אשר תמיד, בכל אשר אירע ובכל אשר לא אירע, בטחנו בעצמנו כי נדע להתנחם בה. הנחמה," ביאר הרב-אמן ונשען לאחוריו בנוגה הנעים שבקע מן המנורה ומן האח, נושא את כוסו וסוקר את משפחת השיש שלו, מושבה מפלצתית שקנתה לה משכן כמעט בכל חדר, "הנחמה שבאמנות לשמה."
פיטר הביט, נכלם במקצת, בְּיינו. "ובכן, לא אכפת לי איך תקרא לכך שמישהו אף פעם לא… אבל לאנס מוכרח ללמוד למכור, אתה יודע. אני שותה למען רכישתו את סוד הפופולריות הבזויה!"
"הו, כן, הוא מוכרח למכור," הודתה בלי כחל ושרק אמו של הנער; ועם זאת היתה אף יותר, כפי שניתן להקיש מדבריה, אשתו של הרב-אמן.
"הו," הצהיר הפסל בבטחה לאחר רגע, "לאנס ימכור. אל חשש, הוא כבר ילמד."
"וזאת בדיוק," החזירה מרת מאלו, "סירב פיטר – איך זה יכולת, פיטר, להיות נלוז כל כך? – זאת סירב לשמוע כאשר אמר לו."
כל אימת שנתנה בו גברת זו מבט של תוכחה אוהדת – חסד שהוענק לעתים לא נדירות – נעתקו מילים מפיו של פיטר; אבל הרב-אמן, לעולם תמצית האדיבות והנועם, חילץ אותו עתה כדרך שנהג פעמים רבות. "מדובר באותו רעיון ישן שלו, את יודעת, אותה מחלוקת נצחית בינינו; התאוריה שלו, שהאמן חייב להיות כולו יצר ודחף. אני מצדד, כמובן, ברכישת השכלה מסוימת. לא יותר מדי, אבל במידה הדרושה. מכאן נובעת המחאה שלו," המשיך והסביר לאשתו, "אל מה שעלול – הלוא את מבינה? – לעמוד על הפרק בשביל לאנס."
"אה, כן" – ומרת מאלו נתנה את עיניה הסגולות במי שדובר בו, מעבר לשולחן – "ודאי וודאי שלא התכוון אלא לטוב, כמובן; אבל אילו שמע לאנס לעצתו, לא היה מנוס מן הקביעה שנהג, במקרה זה, באכזריות מחרידה."
מנהג חברותי עשו להם לשוחח עליו בפניו כאילו היה שוכן בחומר או, לכל היותר, בטיח, והרב-אמן גילה רוחב לב לא אכזב. היה אפשר לחשוב שהנה הוא מרמז לאג'ידיו כי יסובבו על צירו. "אה, אבל פיטר לא טעה כל כך לגבי מה שאחרי ככלות הכול עלולים הדברים להגיע לידי כך שילמד."
"הו, אבל לא שום דבר פסול מבחינה אמנותית," עמדה היא על שלה נגד פיטר המסכן, קנטרנית ורעננה כמקודם.
"כמה תחבולות צרפתיות ותו לא," אמר הרב-אמן. ולידידם לא נותר אלא להודות מן השפה ולחוץ, לאחר שמרת מאלו דחקה בו, כי אותם קלקולים אסתטיים הם שהילכו עליו אימים.
ג
"עכשיו אני יודע," אמר לו לאנס בשנה שלאחר מכן, "למה התנגדת כל כך." הוא חזר, לכאורה לשם מנוחה בלבד, והיה מתבונן סביבו ב"בקתת קרארה", שכבר בא אליה מאז צאתו לגלוּת לשתיים או שלוש גיחות קצרות. הפעם התארכה שהותו כמדומה לכדי פגרה ארוכה יותר. "משהו די נורא קרה לי. לא כל כך טוב לדעת."
"אני חייב לומר שאין אותותיו של מצב רוח מרומם ניכרים על פניך," הוכרח פיטר להודות, לדאבונו. "עם זאת, האם אתה בטוח מאוד שאכן אתה יודע?" חילופי דברים אלה התגלגלו בקיטונו של פיטר, והצעיר עישן סיגריות ונשען בגבו אל האח המבוערת. דומה היה שניטל ממנו באמת משהו מלבלוב הנעורים.
פיטר המסכן תהה. "ברור לך אפוא מהו במיוחד הדבר שלא רציתי שתבקש לדעת?"
"במיוחד?" השיב לאנס. "נדמה לי שבמיוחד לא יכול להיות אלא דבר אחד בלבד."
הם עמדו זמן-מה ותהו איש על קנקן רעהו. "האם אתה בטוח לגמרי?"
"בטוח לגמרי שאני חמור גרם? עכשיו – כמעט לגמרי."
"הו!" ופיטר הפך את פניו כמעט בהקלה.
"זה הדבר שלא נעים לגלות."
"הו, 'זה' לא אכפת לי," אמר פיטר, אך התעשת במהרה. "כלומר, לא זה באופן אישי."
"אבל אני מקווה שתוכל להבין במידת-מה מדוע אכפת לי באופן אישי."
"ובכן, למה כוונתך?" שאל פיטר בספקנות.
ובתשובה היה על לאנס להסביר כי המסקנה מכל לימודיו בפריז העלתה ללא מנוס פקפוק יסודי ביכולת הביצוע שלו ותו לא. לימודים אלה פקחו את עיניו ואור חדש נגה עליהן; אלא שהאור החדש לא שימש לו אלא להראותו הרבה למעלה מן המבוקש. "אתה יודע מה הבעיה שלי? אני הרבה יותר מדי נבון. פריז היתה באמת המקום האחרון בשבילי. נודע לי מה איני מסוגל לעשות."
פיטר המסכן בהה – זאת היתה הלצה מהממת; אבל באותו עניין התנהלה ביניהם שיחה לא קצרה שהנער נתן בה ביטוי מלא ללקח המר שהפיק, וגם בסופה נתגלתה על פני ידידו הנאה פחותה מזו הניכרת בדרך כלל על פניו של אדם לקול הנעימה הערבה של"הלוא אמרתי לך!" פיטר המסכן עצמו נמנע עתה כל כך מלהזכיר לו כי הלוא אמר לו, עד שלאנס חזר ופתח בנקודה אחרת כעבור יום או יומיים. "ובכן, מה היה הדבר, לפני שנסעתי, שחששת כל כך פן אגלה אותו?" ברם, זאת סירב פיטר לומר לו, מן הטעם שאם טרם ניחש, אפשר שלעולם לא ינחש, ואין כל טובה עשויה לצמוח למי מהם מקריאת הדבר בשמו. בתגובה תלה בו לאנס את עינו לרגע בסקרנות נעורים עשויה לבלי חת, ארשת שהעידה כי שניים או שלושה שמות עולים בדעתו ואחד מהם אפשר שהוא השם הנכון. אף על פי כן חזר פיטר והפנה לו עורף בלא מילת עידוד, וכאשר נפרדו שוב לשלום, התלווה לפרדתם מפגן מסוים של קוצר רוח אצל הנער. לפיכך, בפגישתם הבאה, ראה פיטר במבט ראשון שבינתיים עלה בידי הנער לנחש, וכי הוא אך ממתין לרגע שיישארו לבדם כדי להשמיע את דברו. הוא הצליח להביא לידי כך, ואז פתח במישרין. "אתה יודע שבגלל החידה שלך לא עצמתי עין? אבל באישון לילה נתגלתה לי התשובה – בהן צדק! עד כדי כך שפרצתי בצחוק ממש. האומנם האמנת שהייתי צריך לנסוע לפריז כדי להיווכח בזה?" גם עכשיו, למראה פיטר העומד בגבורה על משמרתו, נאלץ ידידו הצעיר לפרוץ בצחוק. "לא תראה סימן עד שלא תהיה בטוח? פיטר קשישא, חביבי המופלא!" ואולם לבסוף פרק לאנס את אשר עם לבו. "כמובן, לכל הרוחות, האמת על הרב-אמן!"
כאן נפלה עליהם הפוגה נרגשת של כמה רגעים, כולה השתאות, מזה ומזה, להשתאותו של הזולת "אם כן, מתי עמדת –"
"– על הערך האמתי של יצירתו? עמדתי על כך," דלה לאנס מזיכרונו, "משעה שהתחלתי לעמוד על דעתי. ולא התחלתי לעמוד על דעתי, אני מודה, עד שלא הגעתי là-bas צפרתית, לשם .
"אלי, אלי!" נאנק פיטר בבעתה שלאחר מעשה.
"אבל לְמה נחשבתי בעיניך? אמנם אני לא יוצלח חסר תקווה – זאת נאלצתי ללמוד על בשרי – אבל לא יוצלח כמו הרב-אמן אינני!" הצהיר לאנס.
"אם כן, מדוע לא אמרת לי אף פעם –?"
"שלא נשארתי, אחרי ככלות הכול," יצאו המילים מפי הנער, "אידיוט שכזה? רק מפני שלא חלמתי שאתה יודע. אבל אנא, סלח לי. כל רצוני היה לחוס עליך, ומה שאיני מבין עכשיו הוא איך זה לעזאזל הצלחת במשך זמן רב כל כך לשמור על הסוד."
פיטר המציא את ההסבר, אולם רק לאחר שהות קלה ובכובד ראש שלא חסרה בו מבוכה. "עשיתי זאת למען אמך."
"הו!" אמר לאנס.
"וזה עיקר העיקרים עכשיו – עכשיו שיצא המרצע מן השק. אני רוצה לשמוע מפיך הבטחה, כלומר" – והמילים שאמר פיטר רדפו זו את זו כמעט בקדחתנות – "התחייבות מצדך, התחייבות חגיגית למעני, כאן ועכשיו, שתקריב כל קורבן, ובלבד שהיא לעולם לא תנחש –"
"– שאני ניחשתי?" לאנס עיכל את הנאמר. "אני מבין." מקץ רגע היה ודאי שעיכל הרבה. "אבל איזה קורבן אחר אתה משער שיזדמן לי אולי להקריב?"
"הו, תמיד יש לו לאדם משהו להקריב."
לאנס נתן בו מבט חודר. "אתה מתכוון שלך היה –?" אבל המבט שזכה לו בתגובה התעלם מן השאלה במפגיע, ועד מהרה נמצאה לו שאלה אחרת. "האם אתה סמוך ובטוח שאמי אינה יודעת?" פיטר, לאחר שחזר והגה בדבר, היה סמוך ובטוח. "אם היא יודעת, היא מופלאה לאין שיעור."
"אבל האין כולנו מופלאים לאין שיעור?"
"כן," הודה פיטר, "אבל איש על פי דרכו. חשיבותו של העניין גורלית כל כך מפני שהקהל הקטן של אביך כל כולו, כידוע לך אפוא," הרחיב פיטר, "ובכן – כמה אנשים?"
"ראש וראשון," העז בנו של הרב-אמן ואמר, "הוא עצמו. וגם אחרון-אחרון. איני רואה מי עוד."
פיטר היה קרוב מאוד לקוצר רוח. "אמך, כמובן – תמיד."
לאנס הניח הכול על הכף. "וכך, בהחלט, אתה מרגיש."
"יפה, אם כן. יחד אתך מגיע המניין לשלושה."
"הוא, אני!!" ובניד ראש חביב הוציא עצמו פיטר בענווה מן הכלל. "המניין, מכל מקום, קטן כל כך, שאם תגרע ממנו נפש אחת יורגש חסרונה במידה נוראה. לפיכך, אם לומר זאת בקיצור נמרץ, הישמר לך נערי – זה הכול – פן תכזיב אתה!"
"אני חייב להתמיד באחיזת עיניים?" נאנח לאנס.
"רק כדי להזהיר אותך מן הסכנה פן תסטה ימינה או שמאלה פתחתי בדברים."
"ומה בדיוק," שאל הצעיר, "הסכנה בעיניך?"
"הוודאות, כמובן, שברגע שאמך – בעוצמת הרגש האופיינית לה – תגלה ולו טפח מן הסוד שלך, ובכן," אמר פיטר נואשות, "אז לא תהיה לדבר תקנה עולמית."
לרגע נראה לאנס בוהה בלהבה שבאח. "היא תשליך אותי מעל פניה?"
"היא תשליך אותו מעל פניה."
"ותעבור אל צדנו?"
לפני שהשיב, הפך פיטר את פניו. "תעבור אל צדך," אולם כבר יצא מפיו די לפרש – וכן, כך האמין, ככל הנראה, למנוע – את האפשרות המחרידה.
ד
אף על פי כן, במשך חצי שנה חזר אותו פחד ונקרה לפניו לא אחת. לאנס שב לפריז לשם ניסיון נוסף; אחר כך חזר והופיע בבית, ובפעם הראשונה בחייו פרצה מריבה בינו ובין אביו, מאותן מריבות שניצוצות ניתזים בהן. בעושר הבעה תיאר באוזני פיטר את המעמד, שכן בני הזוג מ"בקתת קרארה" נמנעו הפעם, בעניין אישי כל כך, לפתוח את סגור לבם לפני ידידם הטוב, אם לא מרוב שמחה הרי מרוב צער; וכיוון שכך לא נהגו בו מעולם, ראה בזה אות להסתייגות חדשה שהם מסתייגים ממנו. למעשה, אולי הביא הדבר לידי שמץ התנכרות מזה ומזה ולהפוגה קלה בשיח ושיג, מה שהתבטא בעיקר בכך שכדי לשוחח בנחת עם שותפו למשחקים משכבר הימים נאלץ לאנס ללכת לבקרו בביתו. כך נפתח פרק היחסים הקרוב ביותר, אם לא העליז ביותר, שהיה ביניהם מעולם. הקושי שעמד לפני לאנס המסכן היה המתח ששרר בביתו ומקורו בשאיפת אביו שהוא ינחל לפחות אותה הצלחה שנחל האב עצמו. הוא לא "השליך" את פריז, אף כי לא היה דבר נהיר לו יותר מן העובדה שפריז השליכה אותו; הוא אמר לשוב אליה בשל הקסם שבהתנסות, בראייה, בהעמקה עד אין חקר – בקיצור, בהפקת הלקח, ואפילו יתמצה הלקח בחוסר האונים שלו נוכח החיזיון הנעלה יותר הנגלה לעיניו. אבל מה לו לרב-אמן המרחף לו במרומים מכוח זריזותו הנואלת ולחוסר אונים? ואיזה חזון הראוי להיקרא בשם זה נגלה אי-פעם לעיניו בכל ימי חייו מוכי העיוורון? מלוהט וממורמר גילה לאנס את לבו לפני סנדקו.
התברר שאביו דחק אותו אל הקיר על שאין לו דבר להראות לאחר זמן כה רב וקיווה שעד לביקורו הבא יתמלא החסר. הדבר בה"א הידיעה, קבע הרב-אמן בדעה זחוחה – בשביל כל אמן, נחות ככל שיהיה מדרגתו שלו – הוא לפחות "לעשות" דבר-מה. "מה אתה מסוגל לעשות? זה כל מה שאני מבקש!" הוא לכל הדעות עשה די והותר, ולא היה מקום לטעות במה שיש לו להראות. דמעות עמדו בעיניו של לאנס כאשר לידי כך הגיעו הדברים, והודיע לידידו עד כמה מכביד גודל הקורבן שנדרש ממנו. לא היה זה דבר של מה בכך להתמיד באחיזת העיניים – מצד בן כלפי אביו-מולידו – אחרי שאתה חש מבוזה על סירובך לבוסס בבוץ הבינוניות. ברם, כאשר עיינו במצב דרך קִרבה, הוסיף פיטר ותבע שניות נאצלת. זמן-מה עלה בידי ידידו הצעיר הנפגע והממורמר להתמיד בנאמנותו ולתת לו נחמה. אכן, לא פעם, בפריז ובלונדון, גמלו חמישים לירות לידיד הצעיר על נאמנותו; בלאו הכי עלה הדבר בקנה אחד עם השכל הישר, שכן הכסף לא היה אלא מקדמה על חשבון סכום נאה שמכבר הקדים פיטר והועיד לו תפקיד אחרון. אם בזכות תחבולות אלו ואם בדרכים אחרות, לפי שעה – אבל רק לפי שעה – לא נתן לאנס פורקן לתרעומתו הצודקת. בא היום והוא הזהיר את ידידו כי לא יוכל עוד להבליג. על "בקתת קרארה" הוטל להאזין לעוד דרשה שהונחתה מגובה רב- מהלומה כבדה יותר ממה שיכול בשר ודם לסבול בלא להשיב מלחמה שערה או להטיח בפניו של הרב-אמן את האמת לאמִתה.
"ומה שאני מבין," העיר לאנס, נושא את עיניו ברוגזה מסוימת אל הכבוד שאחרי ככלות הכול גם הוא זכאי לו, "מה שאיני מבין, בהן צדק, הוא איך אתה – כשכך הם פני הדברים – יכול להמשיך במשחק."
"הו, כל המשחק שאני משחק הוא רק למלא פי מים," אמר פיטר השלו, "וטעמי עמי."
"אמי, עדיין?"
פיטר הראה, כמו שהראה פעמים רבות, – כלומר בחִפזונו להופכן – פנים משונות.
"ומדוע לא? לא חדלתי לרחוש לה חיבה."
"היא יפהפייה – אישה יקרה, כמובן," הודה לאנס. "אבל מה היא לך, אחרי ככלות הכול, ומה אכפת לך, יהיה מה שיהיה, אם היא תנהג כך או אחרת?"
פיטר, שהאדים כסלק, החריש רגע. "ובכן, פשוט ככה כל זה נראה לי."
ואולם עתה גילה ידידו הצעיר התעקשות מוזרה מִדעת. "בסופו של דבר, מה אתה לה?"
"הו, לא כלום. אבל זה עניין אחר."
"היא אוהבת רק את אבי," אמר לאנס הפריזאי.
"מן הסתם – ודווקא משום כך."
"משום כך רצית לחוס עליה?"
"מפני שהיא מסורה במידה כה כבירה."
לאנס עשה סיבוב בחדר, אך לא גרע את עיניו ממארחו. "כמה נורא – תמיד – חיבבת אותה בוודאי!"
"נורא. תמיד," אמר פיטר ברנץ'.
האיש הצעיר נשאר על עומדו מהורהר עוד רגע, ואחר כך חזר ונעצר מולו. "האם אתה יודע עד כמה היא מסורה?" בהישאל השאלה נפגשו עיניהם. אבל פיטר, כאילו גילו עיניו דבר חדש בעיני לאנס, היסס, כך נראה, זו הפעם הראשונה היסוס ארוך כל כך לומר כי אכן הוא יודע. "לי התגלה הדבר רק עכשיו," אמר לאנס. "היא באה אמש אל חדרי, אחרי שצפתה במה שנאלצתי לסבול מידו, כשהיא שותקת ורק עיניה נישאות אלי; היא באה – והיתה בחברתי שעה לא שכיחה."
שוב עשה אתנחתה, ושוב תהו שעה ארוכה איש על קנקן רעהו. אחר כך עלה דבר-מה בדעתו של פיטר – והדבר גרם לו חיוורון פתע. "האומנם היא יודעת?"
"אמנם היא יודעת. היא שפכה את לבה לפני – כל זאת כדי לתבוע ממני לא יותר, כדבריה, ממה שעלה בידה לעמוד בו. היא תמיד, תמיד ידעה," אמר לאנס ללא רחם.
פיטר החשה שעה ארוכה; וכל אותה העת יכול ידידו לשמוע את רחש נשימתו הקלה, ואילו נגע בו היה חש בתוך תוכו המיה כבושה של צליל נמוך, מתמשך. "עכשיו אני מבין באיזו מידה כבירה."
"האין זה מופלא?"
"מופלא," הגה פיטר.
"וכך, אם המאמץ המקורי שלך למנוע ממני את פריז נועד למנוע ממני לדעת –?" קרא לאנס, כאילו אין צורך לומר יותר כדי להוכיח את אפס התוחלת שבדבר.
אפשר שאותו אפס תוחלת עצמו הוא שריחף עוד שעה קלה לנגד עיניו של פיטר. "דומני שזה היה כנראה – בלי שנתתי דעתי על כך אז – כדי למנוע זאת מעצמי!" השיב לבסוף והפך את פניו.
*מתוך: "הסיפור האמריקאי הקלאסי", עם עובד, 2012.
1.Wanderjahre גרמנית, שנות נדודים
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.