מזה עשרים שנה, עת יצא לאור רומן ביכוריה “מסע אנשי הספר”, נחשבת אולגה טוֹקָרְצ’וק לקול הנשי הבולט בספרות הפולנית העכשווית ולסופרת הנערצת על קוראים ומבקרים כאחד. העובדה שתרגום עברי מיצירותיה טרם ראה אור מפליאה מאוד, שכן כתיבתה פורצת הגבולות התרבותיים והגאוגרפיים הקנתה לתרגומיה פופולריות רבה בקרב קוראים זרים. טוקרצ’וק היא פסיכולוגית יונגיאנית בהכשרתה והדבר משתקף ברבות מיצירותיה המבקשות לחדור לנבכי הנפש דרך העיסוק במיסטיקה או לחלופין בגופניות ובגשמיות כשַעַר לעולמו הפנימי של האדם (כפי שבא לידי ביטוי בסיפור שלפנינו, כשהגיבורה מדמיינת איחוד רוחני וגופני כאחד עם מושא אהבתה הסופר תומאס מאן דווקא בעידוד כלי הרחצה שלו). בניגוד לסופרים פולנים אחרים בני דורה ממעטת טורקצ’וק לעסוק בהיסטוריה של ארצה או במציאות שלאחר הקומוניזם, ומבכרת יצירה “נוודית”, שנעה בחופשיות ובתזזיתיות בין זמנים ומקומות שונים ומאתגרת תוך כך זהויות לאומיות, דתיות ומגדריות. מתוך הקשר זה יש להתייחס גם לסיפור “ערב עם הסופר”, שבו מקיימת טוקרצ’וק שני סוגי דיאלוג – הראשון, מגדרי מטבעו, מספק נקודת מבט נשית על דמות הסופר תומאס מאן תוך התכתבות עם העולם הפטריארכלי של יצירותיו. הדיאלוג השני, המקומי דווקא, מתנהל עם עברן הגרמני של ערים כגון גְדאנְסק (דנציג), וְרוֹצְלָב (בְּרֶסְלאוּ, שאת עברה הגרמני הנכיחה טוקרצ’וק ברומן השני שכתבה) וכאן – אוֹלְשְטין (אָלֶנְשטיין) – שסופחו לפולין לאחר מלחמת העולם השנייה. תופעה זו מרתקת לא בשל סקרנותם המתבקשת של סופרים פולנים לגלות את ההיסטוריה של המקומות שגדלו בהם אחרי המלחמה, אלא בעיקר בשל יכולתם להמציא מחדש את אותו עבר בכוח דמיונם ולשלבו ביצירה הפולנית העכשווית – כך למשל פאבל הילֶה מגדאנסק שבספרו “קסטורפ” הוסיף פרק דנציגאי משלו ל”הר הקסמים” של תומאס מאן, או מארק קְרָיֶיבְסקי מוורוצלב, שבסדרת ספרי הבלשים שלו מוצגת העיר הגרמנית של תחילת המאה ה-20 כמקום דקדנטי ואפל כפי שוודאי לא הייתה מעולם. יש לציין, עבור מי שתהה, שכף רגלו של תומאס מאן מעולם לא דרכה באלנשטיין… קובץ הסיפורים האקלקטי למדי שמתוכו בחרתי לתרגם את הסיפור קרוי “נגינה על הרבה תופים”. נדמה שזוהי כותרת המייצגת נאמנה את יצירתה המגוונת של טוקרצ’וק, שרק לאחרונה יצא לאור בפולין רומן חדש ומדובר פרי עטה העוסק בדמותו של משיח השקר היהודי יעקב פרנק. תקוותי היא שתרגום סיפור זה יהיה סנונית שתבשר על תרגום יצירות נוספות של סופרת משובחת זו.
הרעיונות הכי טובים באו לה תמיד בלילה, כאילו בלילה היתה אדם אחר מאשר ביום. זה נדוש, הוא היה אומר. ואחר כך מחליף נושא, או מתחיל משפט ב"אני". אני, היה אומר, אני חושב בשיא הבהירות ביום, בבוקר, מיד אחרי הקפה הראשון, במחצית הראשונה של היום.
כאשר קראה בעיתון במקרה ("אלוהים, מה זה בעצם מקרה?") שהוא עומד להגיע לפרוסיה, לאָלֶנְשְטַיין, שהוא הולך להיות כל כך קרוב, לא הצליחה לישון. הכול חזר. או שכלל לא חזר, כי תמיד היה שם, מעולם לא עזב. היא שכבה על גבה ובחנה את כל ההתרחשויות שיכלו לנבוע ממה שרצתה לעשות. היא בתחנת רכבת, ברציף של עיר לא מוכרת, הוא מגיע מהכיוון הנגדי, מבחין בה, הבעת פליאה על פניו, הפתעה – הוא נעצר, המבט שלו, כיסוי כובעה המורם מעל פניה, התבוננותו הצלולה שהעבירה בה פעם רעד של התרגשות, לא הגוף, רק המבט הזה. ואולי זה קורה אחרת – היא הולכת ברחוב שטוף שמש בכיכר שוק (איך תוכל להיראות כיכר השוק של אלנשטיין?) והוא מגיע (שוב ממולה) מאחורי גבר ואישה. והיא רואה שהוא מזהה אותה, כי הוא מחוויר, כי הוא אומר לאותם אנשים בפיזור־דעת: "סליחה…" הוא מסיר ביד רועדת כובע בהיר (האם שיערו הידלדל, האם כבר הגיע הזמן לזה?) היא מושיטה לו יד, היא מאופקת, בסופו של דבר הסתובבה שעות בכיכר השוק כדי לפגוש אותו. האם אלנשטיין היא עיר גדולה? אולי גדולה מדי, אולי יפספסו זה את זה בהמון של חודש מאי, אולי יאספו אותו בכרכרה ישירות מתחנת הרכבת לבית המלון, אולי בכלל אין כיכר שוק בעיר הזו, אולי יירד גשם, אולי הוא לא יגיע, יבטל ברגע האחרון את הנסיעה בשל מחלת אשתו. אולי יעכבו אותו בגרמניה ענייני הוצאה לאור, הוא הרי סופר חשוב וסביר להניח שכל האנשים המשכילים מכירים אותו, ואולי לא, אולי רק היא עוקבת בעיתונות אחר כל אזכור ולו הקלוש ביותר על אודותיו, אולי רק היא מוודאת שבחנות הספרים נמצא הרומן בן שני הכרכים, ובכל פעם שהיא חולפת על פניו היא שולחת לעברו ליטוף קליל בכף ידה עטוית הכפפה ושואלת את מוכר הספרים על משהו אחר לחלוטין.
בבוקר נראה לה הרעיון לגמרי שטותי. יוהאן חבק את מותניה ונשק לה בפיה כשירדה לארוחת הבוקר. בעוד שעה אמור היה להגיע המורה למוסיקה של הילדים. כשקיפדה את קודקוד הביצה הרכה התעוררה בה תחושת צער גורפת למראה אצבעותיה, שהיו דקות למדי ויבשות, כאילו מעולם לא היו שייכות לה. ואז אמרה ללא כל תכנון מוקדם שהיא רוצה לנסוע לכמה ימים לאבא שלה, לדנציג. בעלה ניגב את פיו במפית – הוא לא נראה מופתע. הוא נסוג קלות מהשולחן והצית סיגר. היא הורתה למשרתת לפתוח את החלון. מן הרחוב פרצה אל חדר האוכל המולת הכרכרות וקרונות הסוסים. מיד לאחר מכן התנופפו הווילונות וריח הקטיפה העדין של הלילך שפרח בקדמת הבית זרם פנימה.
כובע פנמה רחב שוליים בקופסת כובעים, חצאית ז'ורז'ט כהה, חולצה לבנה עם קפלים בחזה, שמשיית תחרה. תיק יד ומזוודת עור גדולה. מגפיים רכוסים בכפתורים. בקבוקון בושם עטוף בתחתוני משי. כפפות להחלפה. מִטען. בתחנת הרכבת בדנציג היא קונה כרטיס לאלנשטיין וממתינה בקפיטריה של התחנה שלוש שעות. בשירותים של התחנה היא מופתעת לפגוש את בבואתה בראי – חשבה שהיא צעירה יותר. בתא הנוסעים היא שולפת מהתיק גיליון ישן של ה"נוֹיֶה דוֹיְטְשֶה רוּנְדְשאוּ" ומתאמצת לקרוא סיפור שלו שפורסם שם. בעבר הכירה אותם כמעט בעל פה, כעת היא מבחינה שקטעים שלמים פרחו מזיכרונה.
מתרחש נס קטן – ונציה ואלנשטיין משלימות זו את זו. באיחור של עשר שנים היו פתאום לקצוות של אותו רצף, ציר של מקטע מסוים מחייה. צפון ודרום. יובש ולחות. היסטוריה ומחסור בזמן. מבט לעתיד, מבט לעבר. הניגודים נפגשו.
בפעם הראשונה ראתה אותו בחוף הים. הוא לבש בגדים בהירים וחבש כובע. היא זכרה אותו, אבל בעצם כמעט תמיד זכרה אנשים שראתה רק פעם אחת. שם, בחוף הים, דעתו הוסחה, הוא היה צעיר ברוחו. לאחר מכן, כשערכוּ ביניהם היכרות, הוא נראה לה כמו איש במסכה. הוא אמר על עצמו: "אני סופר", אבל לה זה כלל לא נראה חשוב. הוא היה נבוך. חמק ממבטים. היא זכרה שאחד ממכריהם המשותפים כינה אותו מתוך שיכרות קלה "חמור". כשראתה בפעם הראשונה את חדר הרחצה במלון, כבר אחרי הכול, נדמה היה לה שרק עכשיו היא מצליחה להכיר אותו. לא הלילה האינטימי שבילו יחד, ואף לא היכרות הגוף החטופה, שאמנם היתה חושנית ביותר, אפשרו לה לחדור את מעטהו של הגבר הזה, כי אם דווקא חדר הרחצה של המלון. המגבת שלו שהושלכה על דופן האמבטיה, כלֵי גילוח, מברשת, מברשת שידיתה כבר ניזוקה ממים, קופסת עץ לסבון. ישויות דוממות, עדוֹת לקיומו של הגוף האנושי. כשנגעה בחפציו, בשעה שעדיין ישן, או אולי כבר התעורר וחיכה לה (שתיקת בוקר נבוכה משהו אחרי ליל אהבים), חשה לפתע נרגשת. היא היתה מסוגלת להשעין את ראשה על הראי הקר ולפרוץ בבכי מרוב התרגשות. היא תמיד נזכרה ברגע הזה – זו היתה כנראה תחילת האהבה. האם האהבה אינה ביסודו של דבר היכרות? האין זו הסיבה שאנשים כה משתוקקים זה לגופו של זה, לא לשם ההנאה, אלא כדי להתקרב עד למרחק הקטן ביותר? אותה חדירה אל שקעי הגוף, פריצת כל הגבולות, חתירה אל האמצע, חיפוש הצד הפנימי.
התברר כי תחנת הרכבת באלנשטיין קטנה משחשבה. לרגע קצר היא נתקפה חרדה – ידיה התהדקו מוכנית על המעקה הקר של מדרגות הרכבת. אבל כשהסיעה אותה הכרכרה אל המלון הטוב בעיר, חשה פתאום כאילו נפלה לידיה שליטה מוחלטת על העולם. האנשים נראו לה קטנים כל כך, דו־ממדיים, לא יודעים דבר, לא חשים במאום, מכונות בשרניות קטנות ורכות. החנויות הקטנות והעלובות שלהם, פיותיהם שאינם מודעים לדבר, ושבזה הרגע מטלטלים את פני הקפה החלקים שבספל, גופיהם המכונסים בתוך עצמם, הטקסים המצחיקים של הידיים המטיילות אל הכובע וחזרה, נאחזות ברעד במקלות ובשמשיות, הערבים המשעממים והריקים ממשמעות בבתיהם המרופדים בשטיחים מהוהים, מחשבותיהם המוגבלות, שלא מסוגלות לחרוג מתחומי המשפט הבא שייאמר. קטנטנים, בובתיים. ויחד עם זאת, בעודה נוסעת בכרכרה הזו, מתרווחת על המושב כמו גבר, חשה שהיא אוהבת אותם. היא הזדהתה איתם בלי לחוש רחמים. היתה זו דווקא אהבה, כמו זו שמעוררים ילדים שמממשים את התוכניות החינוכיות של הוריהם בלי לדעת את מטרתן. והיא, בתוך אותה כרכרה, מוקמה גבוה יותר, ראתה יותר. היא הכתיבה בעצמה את הכללים. במו ידיה יצרה כל דקה ודקה, כל מחווה ומחווה, כל אירוע ואירוע.
לאחר שנרשמה בספר האורחים של המלון בפרטים בדויים לחלוטין, שאלה באדישות את פקיד הקבלה:
"האם יש אמת בשמועה שבמלון הזה יתארח היום אותו סופר ידוע, ת'?"
פקיד הקבלה נשא אליה זוג עיניים שעוּותו דרך עדשות משקפיים עבות. ניכר בו שהוא מצליח בקושי רב להסתיר את התרגשותו וגאוותו.
"זה נכון. מחר הוא אמור לתת הרצאה על מוסיקה וספרות. אחר הצהריים." הוא הרצין בבת אחת. "אני מתחנן בפניך גברתי, שלא תספרי לאף אחד שהוא מתגורר במלון שלנו, למרות שמובן שאין עוד מקום כמוהו בעיר, זה המלון הטוב ביותר. ויש לנו סוויטה בשבילו. היא נוקתה וסודרה ומצפה לבואו כמה ימים." הוא הצביע על מפתח התלוי בצד תחת הספרה הרומית I. "אנחנו חוששים שהקוראים לא יתנו לו מנוח."
"האם הוא אמור להיות עד כדי כך פופולרי?"
"אשתי קראה את כל הספרים שלו," ענה, כאילו זה אמור להבהיר הכול.
"מתי מגיעה הרכבת מברלין? אני מצפה למישהו."
פקיד הקבלה הביט עליה בחשדנות ומסר לה את השעה המדויקת.
החדר היה עלוב. שני חלונות גבוהים פנו לרחוב הראשי. על אדן החלון התנחלו יונים.
היא התרחצה וניגבה את פניה במגבת מחוספסת. החליפה חולצה. סירקה את שיערה, ואחר כך החלה להדק אותו בקפידה מול הראי. הוא הורם מעט גבוה מדי והיא ראתה רק את עיניה ומצחה. היא מרחה באצבעה בושם על העור. היא חשבה שיש לה עוד לא מעט זמן, שתוכל לצאת ולשוטט ברחובות. לערוך קניות כלשהן. להותיר את בבואתה בחלונות הראווה, למדוד ברגליה את ממדיה המפוקפקים של כיכר השוק הקטנה. לשתות לימונדה מתחת לאחת השמשיות. היא חבשה כובע אבל מיד התחרטה וויתרה על היציאה. היא נשכבה כך, עם הכול, עם השמשייה בידה על המיטה המוצעת, על הגב. החריצים הקטנים בתקרה שלחו לה סימנים במין כתיב מסתורי.
הם התהלכו ימים שלמים בעיר. ונציה היתה לוהטת ומהבילה. תעלותיה העלו צחנה. הם שמו לב שהם כל הזמן מאיצים את צעדיהם – ודאי נראו כמי שמיהרו לאנשהו. "אה, למה לנו למהר כל כך," ריסנו את עצמם. הם פרצו בצחוק. העיקר שבזמן ההליכה ייפגשו כפות ידיהם כאילו בטעות, שכתפיהם יתחככו זו בזו, שהרוח תחשוף בפניהם לפתע את ריחותיהם. שצלו של האחד יושלך על רגלי השנייה. בלי להביט זה בזה, בהליכה כתף לכתף, בחנו אחד את השנייה. הכיצד זה יתכן? הוא סיפר לה כמעט ללא הרף על המשפחה שלו. זה הפליא אותה, כי לה מצדה לא היה דבר לומר בנושא. והוא דיבר ודיבר, כאילו היה חייב להוכיח לה שהוא קיים, שהוא נושא בגנים שלו כל מיני סוחרים הָנְזַטיים, את נשותיהם הלאות מלידות, את ילדיהן, יזמים משופמים מעוררי אימה. הוא הִמְשיג את הזמן באמצעות אנשים. אולי בכך טמונה הפיכת האדם לסופר. הוא זכר את שמותיהם ואת אימרותיהם המבדחות, הוא זכר את ההשתטויות והמנהגים המוזרים שלהם. לכל אחד מהם העניק ברוחב לב תכונה מסוימת. היא לא האמינה לו, לא יתכן שכולם היו אנשים מעניינים. זה מנוגד להיגיון. העולם מורכב מהמון רב וממעט יחידים, ולא מרבּים, לא מרבּים, כך חשבה. עבורה היו האנשים כמו גל, בלתי נבדלים זה מזה, להוציא את אלו שאוהבים. אי אפשר לאהוב את כולם.
כשהתיישבו במקום כלשהו לרגע, בבית קפה צנוע, על כיסא בחוף ריק, על קורות המזח, אז נפגשו לבסוף מבטיהם. היה קשה לומר משהו. היא רצתה להתכרבל בחיקו. היא חשה על עורה כל מבט שלו. המבט התכול הבהיר הזה היה חסר בושה.
הערבים שבילו בישיבה עם אחרים על המרפסת היוצאת אל הלגונה. עלוות העצים שהוארה באור הצהבהב של פנסי הרחוב יצרה אשלייה של סבך עירוני בלתי צפוי. החברים הללו, המכרים המשותפים, קהל מבודח והולך רכיל – היו אי שעָגַנּו בו לרגע, כדי לחוש ביבשה קבועה תחת כפות רגלינו, אבל הרי עניינה אותנו רק ההפלגה.
בית מכוסה עשבי פרא. תָחום בגדר גבוהה. היא מתגנבת לעברו, היא יודעת שהוא נמצא שם. רק לראות אותו. פתאום היא נבהלת לגלות שהיא ערומה וחומקת הצידה מן השביל אל תוך עשבי הפרא. היא מדדה דרכם בכיוון הגן, מצדו האחורי. היא רואה כעת את חלונות הסלון המוארים. מעין מסיבת בית. אנשים חולפים על פני השמשה, כוסות משקה בידיהם. שפתיהם נעות בדממת הזכוכית. האישה הזו, האישה היפה בצבעי תכלת, היא אשתו. היא מפזרת חיוכים – היא כבר יודעת איך להסתדר. עשבי הפרא נעשים חדים ודוקרניים. הוא איננו שם, באקווריום הסלוני הזה. הוא איננו.
היא ניעורה בבת אחת משנתה. שפשוף הכובע בעורף הכאיב לה. היא קמה והביטה בראי. עיניה התנפחו קלות, דמעו. הגיע הזמן.
אלנשטיין, שני רחובות מצטלבים, טירה, בית עירייה והאופנה של אתמול בחוצות העיר. כאן חייב כל סיפור להתחיל בתחנת הרכבת. אי אפשר לחיות כאן, אפשר רק לנסוע הנה. סדר פרוסי ומלנכוליה אסיאתית. ריח מים שבקושי מורגש. היא הזמינה קפה, כשהשעון צלצל שלוש – עכשיו הגיעה שעת מנוחת הצהריים בחדר הילדים. פתאום נתקפה געגוע לריח שלהם – מדוע שיער ילדים מריח תמיד כמו רוח? המלצר לקח את הכסף והביט עליה בעניין, כמעט בפלרטטנות. היא התקדמה לאיטה לעבר תחנת הרכבת. ופתאום בבת אחת כל השלווה שלה נעלמה. ליבה החל להאיץ את קצב פעימותיו. נדמה היה לה שהיא דו־ממדית, שאינה מתקיימת מעבר לרגע הזה, שאין לה שום עבר ועתיד. אישה שהולכת לתחנת הרכבת ותו לא.
הרציף היה ריק למדי – ישבו בו על ספסל גבר צעיר עם זר פרחים, אישה עם צמד ילדים, מסוג האנשים שתמיד מאחרים את המועד, שהרכבות תמיד חולפות על פניהם מרחוק. מיד אחריה נכנסה קבוצה קטנה של גברים חשובים למראה, עבי בשר, אחד במשקפיים עם מסגרת מתכת דקיקה, אחר לבש חליפה שחורה שנתפרה באלגנטיות והרכיב על עינו מונוקל (קצת כמו עובד של חברת קבורה, חשבה כשהסתכלה עליו). השלישי והרביעי – חסרי כל תכונות מיוחדות. אלה ודאי הם. נציגי מוסדות התרבות של אלנשטיין, שהמתינו לקבל את פני הסופר. אחר כך באה קבוצה גדולה של בני נוער. המקום שינה בבת אחת את אופיו, נהיה תוסס, רועש. האם זה טיול לכבוד האחד במאי, האם הוכרז על יום חופש בבתי הספר הפרוסיים? המורה המבוגר ניסה להשליט סדר ללא הועיל.
"כמה מוזר," הוא בכה כשנפרדו בוונציה. הוא אחז בידה, ואותן עיניים כחולות וקרות שלו הבריקו מדמעות. הוא אמר: "איזו מין טיפשות לבכות, הרי עוד נתראה." היא חשבה שהוא צריך להציע לה נישואים – הוא היה מיושן שכזה. "איזו טיפשות להציע נישואים, הרי גם כך נהיה יחד," הדהדה מחשבה בראשה. באותו זמן לא העלתה בדעתה כל אפשרות אחרת.
רק בהמשך הבינה שהוא בכה על עצמו. "כתבתי לך ארבעה מכתבים," הזכיר בחמישי, "אבל לא שלחתי אותם. הם גירדו מחדש את מה שכבר היה צריך להגליד. את כל כך יפה, כל כך רעננה, כאילו העולם כלל לא נגע בך. את ממקום לגמרי אחר, כמו מלאך. ככל שאין לי אותך, כך אני חושק בך יותר." המכתב הזה עורר בה דאגה, היא אפילו לא ידעה מדוע. כאילו יועד למישהי אחרת.
הקהל הקטן החל לנוע בהתרגשות. הגבר הצעיר עם זר הפרחים קם מהספסל. האדון לבוש השחורים ניגב בחוסר מנוח את המונוקל בממחטתו. המורה המבוגר ניסה לשווא להעמיד את בני הנוער בשתי שורות. היא הבינה אז שכל האנשים הללו מחכים אך ורק לו, שת' חדל להיות רכושה הפרטי, שהוא שייך גם לאחרים. זכות הבעלות עליו שמורה גם לילדונים, ולאדונים החנוטים בחליפות, ולגבר עם הפרחים, ולכרוזי התחנה, לפקידי הקבלה ולנשותיהם קוראות הספרים.
אולם מה כבר יכלו לדעת עליו? האם הכירו אותו מהרומן הכי מפורסם שלו, מסיפוריו שהודפסו בכתבי עת? את מי הכירו, אם כן? בכל מה שכתב הותיר בקושי פירורים מעצמו, פתיתים של זיגוג מסוכר. האם הוא עצמו שָכַן במשפטיו המושלמים, הבהירים, המשכנעים? הרי בזמן ששוטטו ללא סוף בוונציה דיבר תמיד בעצבנות, במקוטע, גרם לה לתהות אם כבר מדובר בנקודה או רק בפסיק. האם הוא עצמו נכח בסיפורים שכתב, באנקדוטות? הרי לא ידע אפילו לספר בדיחה. איך עלה בידו להטעות את האנשים, עד שחשבו את הדמות שיצר לדמותו שלו? הוא עשה זאת בקלות רבה כל כך. אבל אולי דווקא להפך, אולי היא טעתה ובשיכרון אהבתה ותשוקתה ראתה בו מישהו אחר. לא, היא לא הצליחה לזהות אותו בשום משפט שכתב. הוא לא היה שם. הוא לא גוּלם במספֵּר הניטרלי של הסאגה. לא הוא דיבר. דיבר מישהו אחר, מישהו זר לחלוטין. דווקא זה היה מרתק – לחפש בקיום האנושי החי את אותו אדם שיוצר עולמות. "שליטי המילים". לחפש זאת בנשימתו, כשישן שעוּן על כתפה, לא מודע לדבר סביבו, לחפש זאת במבטו – אילו חללים מסתתרים מאחורי שערי העיניים. לבחון כיצד הוא אוכל גלידה – האם טעים לו בדיוק כמו לאחרים, האם עצביו מעבירים את הרשמים למוח באופן זהה לעצביהם של בני תמותה אחרים. חייב להיות הבדל כלשהו. לפתע נזכרה שאז בוונציה הוא גידל שפם. ידו טיפסה באופן בלתי רצוני אל השפה העליונה וקצות האצבעות השתעשעו במגעם המחוספס של הזיפים הכהים.
הרכבת הגיעה. עשן הקטר יצר מעל ראשיהם צורה כמעט מוחשית. ליבה הלם בחוזקה, היא חשה יובש בפה. היא נסוגה אל מתחת לשלט של מסעדת התחנה, הפשילה את כיסוי הפנים. הרכבת עצרה לרגע קצר ובמהלכו לא קרה שום דבר. תחנת הרכבת קפאה להרף עין מכל תנועה שהיא. ארבעת הגברים איבדו את חוש ההתמצאות ומבטם חלף מקרון לקרון. לאחר מכן ראתה כיצד הקבוצה הקטנה החלה בבת אחת לנוע ימינה, אל עבר תחילת הרכבת. האישה הלא מרשימה עם שני הילדים התקדמה גם היא באותו הכיוון. פניה העלו סומק. הגבר עם הפרחים הקדים את השאר, כמעט רץ.
היא ראתה אותו רק כשיצא מן התחנה מוקף בקהל הצנוע. היא התפלאה לראות שכעת הוא מוצק יותר, מילולי יותר, זוויתי יותר. אלה היו אותן הפנים שכה היטיבה להכיר, אך כעת הן נראו אחרות, כאילו השתרשו טוב יותר במציאוּת. אחר כך הוא הוסתר מפניה. בני הנוער הגישו לו אלבומים לחתימה, הגבר עם המונוקל גונן עליו בגופו. והוא עמד במרכז אותה התקבצות – מאפיר, שלו, כאילו שום דבר כבר לא יכול להפתיעו.
ובכן מאוחר יותר, לא עכשיו. ליבה נרגע. היא עקבה אחריהם ממרחק בטוח. היא ראתה אותם נכנסים לכרכרה.
המפגש עם הסופר תוכנן להתקיים בתיאטרון העירוני. הכריזו עליו מודעות שנתלו במגוון מקומות. "הסופר רב התהילה ת' יקריא מספריו…" היא היתה מהראשונים להגיע לשם. האנשים התאספו לאיטם. הנשים במיטב הבשמים, מדיפות ניחוח בורגני. בעליהן הכרסתניים, עם שעוני שרשרת בצד המקטורן, בדקו בעצבנות את השעה. הבורגנות של אלנשטיין. והיו שהתלבשו צנוע יותר – אולי היו אלה מורים, האינטליגנציה המקומית חסרת הביטחון העצמי. היה גם הגבר הצעיר מתחנת הרכבת, הפעם כבר ללא זר פרחים. שלוש נשים מחויכות, בעלות מבטים חותכים. שחקניות? קבוצות קטנות של תלמידות תיכון. ובכן, זהו קהל קוראיו של ת', מעריציו בפרוסיה המזרחית.
"לא מעניין אותי דבר בחיים זולת הכתיבה. אני יודע שתביני אותי." כך הסתיים מכתבו האחרון אליה. היא לא הבינה. טמונה כאן סתירה כלשהי, אלא שהיא לא ידעה לזהות אותה. היא היתה עשירה. הוא יכול היה לגור איתה בוונציה או בכל מקום אחר ולכתוב. אולי זה היה בעצם העניין. אולי לא היתה משכילה דיה, אולי ממשפחה לא מספיק טובה. היא זכרה שלשמע המילה "פרופסור" תמיד נדרך מיד מבפנים, נעמד דום. מוזר, שמישהו כמוהו יכול להימשך כך לזוהר. בסוף הוא התחתן, ואכן עם בת של פרופסור. הייתכן שבתוך פחות משנה מאז ונציה ש ל ה ם יכול היה לבקש את ידה של מישהי אחרת, יכול היה להתאהב באחרת? הו, לא, היא לא האמינה שהוא אוהב אישה אחרת – זה ודאי תרגיל כלשהו, התחלה של סיפור טיפשי. הרי אי אפשר לכתוב רק חומרים טובים, יש גם מעידות. באותו זמן התמחתה בהמצאת תירוצים. כל אחד ואחד מהם נשמע בלתי סביר.
היא כתבה לו מכתב ארוך. מעולם לא זכתה לתשובה. ודאי מעך את הנייר בשלב הקריאה והשליכו לפח. אולי שרף אותו, שהרי שומה עליו לדאוג לביוגרפיה שלו, להעניק לה כיוון מתאים. בחיים לא עושים מה שרוצים. החיים מובילים אותנו, מממשים מטרות כלשהן שקשה לצפותן מראש, גוררים אותנו אחריהם. פתאום המחשבה הזו החרידה אותה כל כך, עד שהשתוקקה לצאת לרחובות העיר שטופי השמש.
ובכן, מאז לא כתב לה יותר אף מילה. נודע לה שהתחתן, שנולדו לו ילדים. שניים? שלושה? בכל פעם שנתקלה בשמו בעיתונים, חיפשה לעצמה איזשהו סימן. באותו האופן קראה גם את מה שכתב. זו היתה מחשבה כפייתית, שכתביו רוויים בסימני סתרים המיועדים לה, שהוא כותב עבורה, שכך ניתן להסביר את המשפט הנורא ההוא: "לא מעניין אותי דבר בחיים זולת הכתיבה".
האנשים תפסו אט אט מקומות באולם שבו עמדה להתחיל ההקראה. היא נכנסה עם האחרים והתיישבה הכי רחוק שניתן מהשולחן המכוסה בקטיפה אדומה כהה. בחלל החדר כמעט לא היה אור טבעי, לפיכך האירו את השולחן קלות. זה טוב. הוא לא יבחין בה משם. הוא ייתן לזרקור לסנוור את עיניו.
שררה במקום אווירה של תיאטרון. המבקרים דיברו כמעט בלחש, סקרו במבטיהם את האולם. הצלם המקומי העמיד בשתיקה את החצובה. לבסוף בקע מכיוון הדלת רחש. ת' הופיע בה בכבודו ובעצמו. הוא נראה ללא רבב. הוא היה ללא רבב. הוא נבדל מאחרים, אלא שהיא לא ידעה במה בדיוק. הוא הישרה על סביבתו מעין טוהר – פנים חיוורות מגולחות למשעי, חולצה לבנה, קו חד של צווארון קשיח, משקפיים כסופות. חליפה אפורה קרה. היא לא ראתה מכאן את נעליו, אבל פתאום נזכרה איך נראו לפני עשור – הן היו חומות, עם קצוות מחודדים, שהתעקמו קלות כלפי מעלה. והיא זכרה את כפות רגליו הערומות שחשפו יותר מהווידויים העמוקים ביותר. היא דמיינה אותו חוצה את האולם יחף.
הוא התבגר והשתנה. לא הסתכל על הקהל. התרווח על הכיסא. הוגשו לו קנקן מים וכוס. הוא הזיז אותה. הוא שלף מכיס החליפה הפנימי ניירות כלשהם, פרש אותם בקפידה על השולחן, כחכח בגרונו ורק אז סקר במבטו את האולם. הוא צמצם את עיניו. היא נרעדה, כי את המבט הזה, המוחלש בשל צמצום העפעפיים, חשה לרגע על עצמה. הוא לא זיהה אותה. הוא לא יכול היה לזהות אותה, היא היתה רחוקה מדי. היא מצדה היתה מזהה אותו בין אחרים, תמיד. מכל מרחק שהוא.
"רבותיי הנכבדים," פתח בדבריו, "הוזמנתי הנה, כדי שאתייחס ל…"
הוא לא אמר מילה על העיר הזו, לא חייך אל הצופים המרותקים, לא התעכב על מבטיהם, לא הודה על הפרחים, על קבלת הפנים בתחנת הרכבת, על ההתרגשות הזו. הוא לא הציג את עצמו, לא אמר מי הוא ומה מביאוֹ הנה, לא ציין אם מוצא חן בעיניו כאן או לא, מהו יחסו האישי לשֶמש של חודש מאי, לכובעי הנשים ולשעוני השרשרת של בעליהן. הוא לא גמגם, לא נאנח, לא עטה שום הבעת פנים. הוא דיבר בבהירות, גם אם במונוטוניות/ בטון אחיד. המחווה היחידה שנדרש לה היתה תיקון עניבת הפרפר, כאילו רצה לוודא שהיא יושבת במקומה. ודאי רצה להיראות בעיניהם איש העולם הגדול, סופר אירופי אוניברסלי, סטוֹאי בחוכמתו, סטואי בניטרליות שלו. הוא ראה ודאי ערך בהיותו בלתי ניתן להגדרה. אלגנטיות אריסטוקרטית, לא יותר ולא פחות מכך. היא זיהתה זאת, ועוד איך. זה היה מלהיב, אבל רק כשהיתה ודאות שבעוד רגע תוסר המסכה. הניגוד היה מלהיב. בדיוק את זה אהבה בו. הוא שכלל אותו לכדי אמנות.
הוא דיבר בשקט ובענייניות, בהפסקות שבמהלכן נשא את מבטו התכול אל התקרה. ההפסקות היו פסיקים, רווחים, קווים מפרידים. כמה שהוא התפתח. הוא דיבר על מוסיקה, לא על ספרות. כמה מהנוכחים באולם יכלו לחוש עצמם מאוכזבים, שהרי סופר אמור לדבר על ספרות, לא?
"… מן הסתם קשור הדבר למעבר המוסיקה ממוֹנוֹדיה לרב־קוליות, להרמוניה, מה שמיהרו להחשיב קידמה, הגם שזהו למעשה הישג לברבריות…" זה כל מה שקלטה.
פניו רוכנים מעליה, מעווים בכוח הכבידה. חיוך של נער – חציו תמים, חציו אכזרי. הבעה של סבל, לא של הנאה. אגלוני זיעה. כפתור תלוש.
כשסיים קמו כולם ומחאו כפיים, כאילו היה דיווה אופראית. לאחר מכן ניגשו כמה אנשים אל השולחן. הוא שלף מכיסו עט שבהק באור שהשתקף מהזרקור. הוא רכן מעל הספרים.
היא יצאה. הלכה בצעדים מהירים לכיוון המלון. היא חשה בודדה כפליים, פי שלושה, על סף יאוש. מאום כבר לא ישתנה, מאום. למה לא להודות פשוט לאלוהים על מה שנתן לנו? למה כל כך קשה להעריך את זה? למה תמיד רוצים את מה שאין. מנין הפגם הזה ברוח האדם?
בקבלה לא היה איש. באוויר נישא ניחוח עוגה שנאפתה זה עתה. היא חיכתה לרגע על יד הדלפק לפקיד הקבלה, אולם הוא לא ניגש, אולי גם הוא היה בתיאטרון, היא שלחה אפוא ידה אל המפתח שלה, ומיד אחר כך משכה גם את המפתח השני, זה שהיה תלוי תחת הספרה הרומית I. רשלנות שכזו! כיצד יכלו להשאיר את המפתח ככה. היא הסתערה על המדרגות כמו גנב.
היא פתחה בעדינות את דלת הסוויטה. היא לא הדליקה את האור – החדר נשטף בזוהרה החם של השמש השוקעת. היתה כאן מרפסת גדולה, וילון שהוסט לרווחה ומיטה זוגית רחבת ידיים. הוא לא הספיק אפילו לפרוק את מזוודתו. היא הונחה על המיטה, לא נעולה. לידה שלושה עותקים של ספרו האחרון, חדשים מן הדפוס, מן הסתם טרם נחתכו. על הכיסא מגבת אוורירית לחה שהמלון ודאי רכש במיוחד לרגל ביקורו. היא נגעה בה בזהירות. בסמוך – חדר רחצה גדול, עם אמבטיה רחבת ידיים שמוקמה תחת החלון, המון ברזי פּליז פרוסיים, כיור שעמד על רגל אחת. בכיור – אותה קופסונת עץ לסבון גילוח. לא יתכן, חשבה. היא לקחה אותה בידה והריחה. ניחוח מוכר זה מכבר, אף על פי שציפתה שיותיר בה רושם עז יותר. אה, פעמים כה רבות חיפשה אותו בחנויות כל-בו שונות, וכבר פקפקה שמא הוא קיים בכלל. מברשת הגילוח היתה לחה – ודאי התגלח לפני שיצא. מברשת השיניים השעירה היתה יבשה. על רצפת האריחים הושלכו גרביים כהות. היא התיישבה על דפנת האמבט ומחשבה מוזרה עלתה בראשה: היא היתה רוצה להיות הוא בגופו, כדי שתוכל לאהוב אותו באמת ובתמים. להיות בתוכו. ללטף את גופו במו ידיו, וכך להיטיב לטפח אותו משהיה מסוגל לעשות בעצמו. לו רק היינו יכולים להיות שם שנינו, חשבה. הוא יכתוב, אם יהיה לו צורך בכך, ואני אדאג לו. לא יהיו שום חטאים, קרעים, אילוצים. זו תהיה אך ורק אהבה תמימה לו עצמו, חיבה במזבחות חדר הרחצה. שהרי מגע עורו שלו לא נחשב ליטוף, לא ידובר כאן באהבה, אלא במציאת הסבונים הטובים ביותר לעורו. "אוכל להכיר בעל פה כל פיסה מגופו," חשבה, "אתוודע לתוך פיו כמו הלשון שלו, אכיר את צורתה של כל שן ושן – ריחו לעולם לא יהיה זר לי יותר, הוא יהיה שלי. ארדים אותו בנענוע."
באותו רגע שמעה רחש מלמטה, היא יצאה אפוא במהירות מהסוויטה ועלתה במדרגות לקומה שלה.
היא בדיוק שילמה עבור החדר ועמדה בגבה לאולם המסעדה, כשהם שבו מההקראה. היא שמעה את קולו אומר משהו.
"ת' הוא זה שעומד שם," לחש פקיד הקבלה בגאווה. "אשתי קראה את כל הספרים שלו."
היא רצתה להסתובב, אך לא היתה מסוגלת. היא קפאה ויָדה מונה את השטרות.
כשעלתה על הכרכרה חשה בבת אחת מותשת לחלוטין. נדמה היה ששקלה כמעט טוֹנה, אפילו הסוס מוכרח היה להרגיש זאת – הוא סירב לזוז ממקומו.
"לאן העלמה החסודה?" שאל הרָכָב, אחרי שהאריכה במיוחד בשתיקתה.
"לתחנת הרכבת."
בעיר כמו אלנשטיין הכול חייב להתחיל ולהסתיים בתחנת הרכבת.
