סיפורו של יאן סנלה “פני חלב” הוא סיפור הנושא בקובץ סיפורים שכותרת המשנה שלו היא “הבסטיארי של האהבה”. הקובץ עוסק אך ורק בסיפורים של התהוות, של השתנות, כמעט כולם הם, בהשאלה, מטמורפזות, גלגולי חיות. מאחר שהיסוד החייתי, האנימליסטי, מבוית כל כך בחברה שלנו, לא תמיד קל להבדיל בינו ליסוד האנושי. בסיפור “פני חלב” שאיתו זכה יאן סנלה לפני כמה שנים בתחרות הספרותית “מיקרופון פתוח” בברלין, גבר מקורנן, מכור בטירוף ל- Wellness ובעל חיבה מיוחדת לאמבטיות חלב, הופך לחד-קרן. בדומה לסיפור הזה, רוב דמויותיו של סנלה הן נוודים מודרניים הנודדים בשגרת החיים שהפכה לשממה. נוכל לתאר לעצמנו בהקשר זה את כל הצורות של אמנים אבסולוטיים, מתקני עולם ואידיאליסטים מיואשים. אנשים שנשמטו כליל אל מחוץ לזמן, הם מעצבים לעצמם, במרבית המקרים כדמויות דספרדו עליזות ללא סיבה, את המיתוסים שלהם, שמהם נובעים סדרי עולם מאולתרים. ואולם גם בשבילם אין חיים אמיתיים בכזב – אולי רק חיים אחרים. כל זה נראה לי כמו תחושת חיים עכשווית מאוד של דור שביקורת הגלובליזציה והקפיטליזם, ייאוש פוליטי ובדידות חברתית הטביעו בו את חותמם. למרות האקטואליות המובהקת שלה, כתיבתו של יאן סנלה מושפעת לא פחות מהמטמורפזות ומאהבים של אובידיוס, וכמו כן משירת הטרובדורים ומהבסטיארי של האהבה מאת רישר דה פורניבל. ובכן, המְלָצָתִי לכם היא שבפעם הבאה שיתחשק לכם לטבול באמבטיית חלב, אבל לא יהיה לכם חלב בבית, קראו במקום זאת את “פני חלב” של יאן סנלה.
תרגום: ליה נירגד
הגיע יום רביעי, זמן לאמבט החלב שלי. אבל הנוזל הלבן באריזות הזוויתיות, הלבנות – שנשאב מעטינים בחוות, שנבזז מפרות שעיכלו אותו מעשבים סחופי רוח לטובת עגלים, שנבחש והובל מכנית למחלבות, שהוסע למרכולים במשאיות – לא הספיק בשום אופן כדי למלא את האמבטיה שלי. הבאתי מהמטבח שמנת רגילה ושמנת מתוקה והוספתי אותן לתשעה-עשר הליטרים שמלכיאור, המקרר, הצליח לפלוט. הצטבר הרושם שלא תהיה לי ברירה אלא ללכת לקנות עוד חלב. אבל איפה?! כל החנויות כבר היו סגורות. לתחנת הדלק? בפועל יכולתי להרשות את זה לעצמי. חודשים סיידתי קירות, והיה לי כסף כמו זבל. אז יצאתי לדרך.
אבל לפני זה, הכנתי לי סרט למצח.
החברה שלי קארן זרקה אותי ארבעה חודשים לפני זה, וכשעזבה לקחה איתה הכול: את הטוסטר, את מיטת הגלריה, את קודמו של מלכיאור… הכול חוץ מבורג פליז באורך ארבעה-עשר סנטימטר בערך, שמיטת הגלריה הוברגה בו לקיר בשעתה וכעת חוררתי בו את הסרט ועטפתי אותו בסרט בידוד, כך שבמקום שבו הופיע קודם ה”נייק” הלא מזיק צמחה כעת קרן. ענדתי את הסרט, לבשתי מעיל – וקדימה, לדרך.
ובחוץ, הו! .. שם פרחו התרזות! שום שלג לא נותר על גגות המכוניות, שבהקו חרישיות, עמומות, ריקות אך כבדות מנשוא, לאור הפנסים ולאורך המדרכה שהובילה אותי הלאה. קיץ בא. על לוחות מכוונים שכבו מעדנות ספחי כרטיסים להופעות רגאיי, על מושבי הנוסעים מכנסי ברמודה, ביקינים, שנורקלים, צלחות נייר גדושות שאריות של עוגת שיש, קופסות סיגריה מעוכות, על המושבים האחוריים מזרוני גומי ריקים מאוויר ובקבוקים ריקים מבירה, כוסות שנשתו בהן לימונדה ומיץ תפוחים, מסומנים כולם כמו אחו פורח בתוויות נוחות לפירור.
הייתי נרגש ועצוב מכך שהחגיגה כנראה כבר נגמרה, בהיתי במקדשי העתיקות האלה, שלרוב מהירים כל כך בתנועתם, בארונות המתים הזכוכיתיים, השלגייתיים, שבהם שכב לו מוטל קיץ אנושי. אילו הייתי נסיך, הייתי מעיר אותו בנשיקה. הייתי מנתץ שמשה ומרים את אחת המכוניות. אילו הייתי גנב, הייתי נוסע משם, עמוק עוד יותר דרומה, ליער הדקלים של רגשות אֵגֵאיים שנפתח בתוכי. הקשבתי לרחש התנועה הבין-עירונית, ראיתי את “האגם” מעל הגגות, את הגביש המדומיין שמתלטש על פס השיוף של רחובות המתעקלים לרקיע. כמה עצוב, כמה יפה, כמה טעון ומטעין היה הערב הזה, ותמים, ואיך הופיע לו, חרש חרש, מרחרח ומדגדג נחיריים, בלב העיר (ובכך אני מתכוון לענף האגוז המתנדנד).
כבר ממרחק התגלתה תחנת הדלק כנצנוץ של מקלונים, הלמות נוזל בצינורות, סחרור כרסים, קיא נחשים אל תוך מיכלים, חיל ורעד שניכרו בפרצופים – שיספיק הכסף, שימותו כל השייחים – דשדוש סביב בריכות ששום דג לא שחה בהן. רוח עדינה מילאה את אפי בריח הדלק. הייתי מוכרח להתעטש. מרחוק ראיתי את הבחורים שהסתתרו מאחורי המרכבות הרועמות, הנטרקות שלהם, בבלייזרים ובחולצות צעקניות, מאיימים אחד על השני בנשק תדלוק, תוקעים פיות בפתחים צדיים, מבהיקים, מתערבים על הביצועים. אולי זה רק הרצף של אקדוחני נדמה-לי מעשנים וזוללי דלק, אבל השפה כאן, שפת הזיכרון, מסדרת לי הכול בבו-זמניות בוהקת, באסונָנס, ואני רוצה לתת לה תוקף, רוצה לאפשר לה לאפשר לי, עוד במשפט הזה, להכניס אותי, מלווה במילים “הנה החד-קרן האחרון”, מבעד לדלת זכוכית כפולה, שנפתחה ברכות אל האור המסנוור.
הכול כמו תמיד. כאילו אתה נרגם בסחורות, טובות כשלעצמן. כמו סקילה באבנים או בכריות ממולאות גלעיני דובדבנים, רבים נגד האחד, שהוא קטן – לא, צנום. הבחור הצנום שנכנס מגביה את הזרועות שלו מול פניו כדי להגן על עצמו מפני שקיות הצ’יפס, קופסות הסיגריות, פחיות הרֶדבול, צילומי השדיים, חטיפי השוקולד, בקבוקי היין, בקבוקי השמפניה, בקבוקי הבירה, חפיסות המסטיקים, המגזינים, דובוני הגומי, המבטים, המשקאות, המצנמים, הממתקים שמתעופפים עליו מכל עבר. שמו “האנֶס”, זה הכול. הוא ניגש כעת למוכרת. כל מה שהוא רוצה ממנה זה חיוך, אולי נשיקה. והיא, שחורת שיער, מאופרת, מבטלת מראש, מציירת לו בעט (שהוא לא שפתון) קוד על המצח, מצמידה את האקדח האינפרה-אדום אל הצריח הזה בקדמת מוחו, שכולו לב, ולוחצת. צפצוף לאקוני. האנס מגלה שהוא שווה בדיוק 95 סנט, ואל מול עיניה של המוכרת, ששמה מתגלה ברגע האחרון בזכות תג הזיהוי שלה, “כרמן”, הוא מתמוסס פנימה, מטה, הרצפה בולעת אותו.
אז עמדתי שם בתחנת הדלק, בבגדי הקרב שלי, וחשבתי מחשבות קודרות על הדירה שלי. כמה נטושה היא נראית עכשיו, כמה רחוקה וריקה ומרוהטת רק במלכיאור ובכיסא אחד ויחיד. ואיך המפתח שלי לדירה כל כך מונח על הכיסא הזה, ואיך שלושתם ממלמלים זה לזה בדומיה גמורה, שואלים איפה אני בעצם. מאחר שההכרה הזאת נגעה לליבי, התחלתי להסתכל קצת סביבי בחנות, החנות של תחנת הדלק. דפדפתי בשתיים-שלוש חוברות. שקיות הצ’יפס היו חסינות לקריעה. הרחתי את המכסה העגול של פחית פרינגלס וחקרתי ביבבה צנצנות עם שומן והידראטים ורכיבים. בדקתי את שלמותם של מגבי רכב. ניסיתי כדור קפיצות – עד שהוא הגיע למילקי-ויי במדף שמתחת לדלפק. ואז שוב ידעתי פתאום למה בעצם אני כאן. אני רוצה חלב!
הו, היה להם חלב! אמנם לא הסוג שאני אוהב, אבל בכל זאת שבעה-עשר ליטר. בתוך המקרר של תחנת הדלק שקירר חזק – חזק מדי! – אבל אני כבר ראיתי איך אני הופך מכשול להזדמנות, עומד במטבח ובוטש בחלב המבעבע עד שיהפוך לקצף אמבטיה נהדר… ביקשתי מגבר שרירי, ששוטט בתוך חצי כדור שקוף מלא פחיות רדבול, “לעשות לי טובה פתאומית מאוד” כפי שניסחתי זאת. בהתחלה הוא הסתכל לי בעיניים. אחר כך הסתכל על הקרן במרכז המצח שלי. אחר כך על הנעליים שלי. אחר כך על הפנים. אחר כך על ההבעה שעל אותן הפנים. ואחר כך אמר “או…” ואז “קיי…”. הובלתי אותו לשם (למקרר) והסברתי לו מה ואיך. הנחתי את הזרועות שלי ככה שיוכל להניח בזוויות המרפקים שלי – כמו בולי עץ – את אריזות החלב, אבל קודם תקעתי את כרטיס האשראי שלי בין השיניים. הוא העמיס והעמיס. שרשרת הזהב שלו החליקה מעלה ומטה על עורף הפר שלו, הוא התחיל להזיע ממש.
מפעם לפעם בעטתי קלות בשוקיים שלו בקצה הקפיצי של הנעל, כדי להמריץ אותו, תקעתי לו ברך באזור הקיבה כד לעודד אותו להעמיס מהר יותר, הורדתי לו – מה שלא באמת יכולתי לעשות, עמוס כשם שהייתי, ולכן ויתרתי – כאפה, שיתקדם. חמש דקות עברו עד שגמרנו. כשהתרחק ממני, בפניו אלי, בהליכה לאחור, היה נדמה לי שאנחנו מכירים כבר שעות. שחררתי אותו במין קידה רוחשת כבוד.
קארו, כך קראו למוכרת הפעם, הסתכלה עלינו בזמן העבודה. בטח הצטיירנו לה כמו שני חניכים של הצופים שהתנדבו להביא עצים לבקתת הרים. מין קטע של דאגה גברית לאש, הבאת עצים, ביקוע עצים, מיקום עצים במומחיות בלהבות, זה תמיד מצליח אצל הנשים החשקניות, הנרעדות, שנדחקות זו לזו בפיק ברכיים ולבוש מחריד, עטופות סוודרים צמריריים רוטטים, בוהות בכמיהה באש ומזמזמות להן חרש, ביישניות מדי לשיר, חרמניות מדי לשתוק. כשנעמדתי בתור היה נדמה לי שאני מזהה על פניה המתבהרות של קארו את ההשתקפות המרצדת של להבות ואור כוכבים רחוקים.
שניים שקנו ניירות גלגול עמדו לפני בתור. אחר כך קארו תפסה את אחת החבילות מההר המתנדנד שלי. היא נתנה לה לצפצף, ספרה הכול ואז הזינה את האלגוריתם “כפול שבע-עשרה”. כשאמרה לי את הסכום, שהיה מחריד, הרמתי גבות כדי להתלונן (וזה כמעט גרם לסרט להחליק מהמצח שלי!), ואז מתחתי לעברה את הצוואר שלי, יחד עם הראש, שבפה שלו היה תקוע הכרטיס.
קארו לקחה את הכרטיס שלי באצבעות מחודדות, מה שאיפשר לי להגיד “תודה”, ותקעה אותו בחריץ שבמכשיר. “קוד סודי בבקשה ולאשר פעמיים,” אמרה קארו. הידקתי את האחיזה שלי בחלב והתכופפתי לפנים. הקרן שלי ריצדה על המקשים הקטנים, והם צפצפו בשקט. הודפסה קבלה. איתה ועם הכרטיס בפה, עזבתי את תחנת הדלק.
עם מרכולתי הלבנה, חציתי את הלילה בשעטה.
*הסיפור תורגם בתמיכת מכון גתה.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים באופן ישיר בסופרים, מתרגמים ועורכים.