הם נפגשו בבית קפה צרפתי על יד נחלת בנימין רמב"ם. עמוס הגיע לבד, בלי האופנוע וגם בלי המכונית שלו. הוא היה עטוף במעיל חום וחורפי, כזה שהגיע לו עד לברכיים, ולא במעיל הכחול עם הפסים שזכרה מהפגישה הראשונה שלהם באלנבי. הוא הסתכל בה, ובלי לומר מילה התיישב בצדו השני של השולחן. מירי השפילה את המבט למטה, לעבר נעלי הסניקרס השחורות שנעלה, ומיד הצטערה שלא התהדרה בעקבים, או לפחות בנעלי הסירה הצהובות. אבל בעצם, היא נזכרה פתאום, גם בפעם הראשונה שישבה מול עמוס, הרגישה לא מספיק ראויה. לא מספיק יפה ולא מספיק ראויה. וגם לא מספיק לבושה. עם שיער שלא מסתדר ועור פנים חיוור מדי, ועם לשון שאף פעם לא ידעה מה הדבר הכי נכון להגיד. עכשיו הרגישה שוב את אותו מיאוס עצמי. כי, קודם כול, עמוס היה יפה ממנה. ושנית, הוא היה חזק ממנה. פיזית ומנטאלית. שלישית, היא לא ראתה אותו כמעט שנתיים, שבהן הוא נדד ברחבי העולם. אמסטרדם, הוואי, פריז וניו יורק. לרגעים היא אפילו קיוותה שאולי הוא שכח אותה. אותה, ואת מה שהיו כשהיו יחד. אותה ואת ההילה הבוטחת שארג סביבה במומחיות זריזה, הילה שמאוחר יותר טרח לפרום ולנפץ ולהשמיד.

עמוס, כך מירי קיטלגה אותו בראשה, היה גבר מהסוג המעורר. גבר כזה שברגע שמסתכלים עליו, מרגישים במצח הַתָּזָה של קפאין. הם נפגשו בבר שמירי עבדה בו כמלצרית, ועמוס בדיוק נחת בו לבירה אחרי עשור שבו חי על האי קוואי. כשהזמין את המשקה שלו, הוא שאל אותה איך קוראים לה, וכשאמרה במבט המתנצל-תמידית שלה שיש לה סתם שם והעבירה יד אחת על הסינר השחור הספוג באיים מתרחבים של אלכוהול ויד שנייה בסבך התלתלים הפרועים, הוא הפתיע אותה ואמר לה, מה קרה לך, זה אחד השמות היפים ביותר שיש בתנ"ך. למרות אפלוליות עשן הסיגריות, העיניים השחורות של עמוס ברקו מרוב שמש שעברה בהן, וכשסיים את הבירה השלישית שלו והיא את המשמרת, הוא הציע לה טרמפ על האופנוע, כי במקרה הייתה עליו עוד קסדה.

עד סוף הערב מירי הרגישה כל כך חופשייה לידו, שבלי שום הכנה מוקדמת סיפרה לו שהיא שונאת את הבית שבו גדלה ואת חדרון הכביסה הצר ששימש לה כפינת שינה, ואפילו את שני ההורים שלה, וגם סיפרה לו שהיא כותבת את כל החלומות והמחשבות שלה על מפיות נייר למרות שתמיד בסוף המשמרת הן מתעופפות ברוח שליד פחי הזבל הירוקים ולא נשאר דבר מהדברים הסמויים האלה שנכתבו לרגע. ואז עמוס אמר בקול של בחור שראה דבר או שניים בחיים שלו, שלבחורה כמוה, שמקילומטרים אפשר לזהות שהגלגלים בראש שלה מסתובבים כל הזמן, בטוח יש כישרון כתיבה גדול ושהיא חייבת להתחיל לשמור את המפיות הכתובות האבודות האלה ולהפוך אותן לסיפורים. כדי להראות שהוא באמת מתכוון לכל מילה, עמוס הכריח אותה להישבע לו שעד לפעם הבאה שהוא מגיע לשתות בירה, היא שומרת לפחות שלוש מחשבות – או כמו שהוא קרא להן, התחלות של סיפורים – שכתבה על מפיות נייר. והיא שמרה.

ושני ערבים אחר כך הוא שוב הופיע, הזמין בירה, כבש בגופו הגדול את כיסא הבר הגבוה, ואז קרא את המשפטים שכתבה ביומיים שעברו. עכשיו אַת בסך הכול מלצרית, הוא אמר לה והרים את עיניו מהמפית הלבנה, אבל אני מבטיח לך שיום אחד עוד יֵצא ממך משהו גדול. אבל למה שיֵצא ממני משהו גדול? מירי שאלה אותו וגיחכה תוך כדי ששחררה והידקה מחדש את סינר המלצרית שלה. אני סתם מלצרית בחור הזה, שחוסכת שקל אחרי שקל ללימודי ספרות באוניברסיטה. ועמוס אמר לה, תחסכי, תחסכי, לחסוך זה מצוין, ורגע לפני שנישק אותה בפעם הראשונה הוא ליטף לה את הלחי והוסיף, שתדעי לך שסבתא שלי אמרה לי פעם שטבעת זהב, לא חשוב איפה זורקים אותה, גם כשהיא נמצאת בתוך שלולית של בוץ, היא עדיין נשארת טבעת זהב. מירי נישקה אותו בחזרה, ובתוך ראשה המשיכה להשמיע לעצמה שוב ושוב את המילים הנבואיות הקסומות שלו. ולמרות שעדיין לא האמינה בהן לעומקן, היא ידעה שאלו אולי המילים הכי יפות שהיא תשמע אי פעם מגבר. כי ככה בדיוק היה עמוס. גבר שיודע איך להגיד לנשים את הדבר היפה הזה שהן לא שמעו הרבה זמן, ולפעמים גם לא שמעו לפני כן מעולם. גבר שיגלה להן איזו אמת קטנה אבל פיוטית וקסומה על עצמן, והאמת החדשה הזאת תגרום להן להרגיש כל כך טוב. להרגיש שהן בחיים.

ובאמת, כשמירי הייתה של עמוס, היא הייתה הכי. הכי יפה. הכי חכמה. הכי משגעת. הכי נועזת. הכי כישרונית. אבל כשעמוס הלך ממנה, היא חזרה להיות שוב היא. מירי המלצרית הפשוטה.

אחרי הפרידה, במקום להירשם לחוג לספרות, היא אספה את כל החסכונות שלה והסתגרה בבית למשך חמישה חודשים, שבהם השקיעה כל דקה מהיממה בכתיבת הספר הראשון שלה. היא כתבה במשך כל שעות האור, פרט להפסקות קצובות כדי להתקלח ולאכול, ובלילה פרשה שק שינה רך וכחול על יד פינת המחשב ולצדו הניחה שעון מעורר. בכל ארבע שעות בדיוק, רעם השעון הצורמני בצליל הגבוה שלו, צליל שלמדה לאהוב ושהחזיר אותה למקצים נוספים של כתיבה גם בשעות החשכה הארוכות. עמוס השאיר אחריו למירי את מה שהיתה היא עצמה, בלי ההילה הזוהרת והמהודקת שארג סביב דמותה, וככה גם נולדה אצלה הכתיבה.

הספר הראשון שלה התפרסם קצת פחות משנתיים אחרי הפרידה. הוא קיבל ביקורות מצוינות שהפתיעו את המו"ל המזדקן, העורכת הממושקפת, ואפילו את חשבון הבנק של מירי. הביקורות המצוינות הובילו את הרומן לידיהם של שני סטודנטים לקולנוע – בחורים צעירים מקריית אונו שגרו עכשיו בתל אביב ולמרות שלא היו אחים ביולוגיים נראו דומים להפליא בזיפים, בשיער הארוך שלהם ובשאיפות שלהם להתפרסם כגרסה המקומית של האחים כהן – שעיבדו אותו לסרט קטן אבל מדובר.

קהל מעריצים החל להתגבש סביב מירי, והיא נאלצה להתרגל במהירות להצלחה שהשתלטה על חייה בעקבות היצירה שהביאה לעולם, כמעט במקרה, ורק בזכות עמוס. היא עזבה את עבודתה כמלצרית בבר, המשיכה להקדיש את מרב זמנה לכתיבה ונרשמה סוף סוף ללימודי הספרות באוניברסיטה. מירי חיכתה גם לשמחה שתבוא, אבל במקום זה הרגישה רק געגוע. היא התגעגעה לעמוס בכל מאודה. בכל איבר ואיבר מגופה. כי עמוס אמר לה, רגע לפני שנישק אותה, שהיא טבעת זהב שגם אם תתגלגל לתוך שלולית של בוץ תישאר טבעת זהב. כי ליד עמוס היא הייתה הכי-הכי. כי עמוס היה יפה ממנה.

כעת, כשסימן למלצרית להתקרב, המילים הראשונות שהיא שמעה אותו מוציא מהפה אחרי פרידה של יותר משנתיים היו, תביאי לי אספרסו ארוך וכוס סודה. היא עדיין נמסה כששמעה את המילים שלו. הן היו כל כך שלו. פשוטות, יבשות ומחוספסות, והן יצאו מגרון שהבטיח יותר מדי הבטחות. בחודשים הספורים שבילו ביחד הוא דיבר על בית אדום רעפים על קצה הר, ועל שדות תותים שרואים מהחלון. הוא דיבר על להירדם מחובקים. הוא דיבר על ביצים קשות ועל ירקות חתוכים ועל לבּנֶה תוצרת בית ועל ארוחות בוקר מפוארות שעוד יכין לה. ועל הכול הוא דיבר מתוך המבט המתכוון הזה שלו, שצמצם את העיניים הכהות והדגיש את הריסים העבים והצפופים, בעודו מעביר יד גדולה על השיער הארוך והשחור שהקיף את הפנים שלו, ובידו השנייה החזיק בה חזק, עוצר לה את תנועת הרעד בכתפיים.

אבל עכשיו שום מילה נוספת לא יצאה לו מהפה. אז מירי החליטה לדבר בעצמה.

התגעגעתי אליך עמוס, היא אמרה, והתכוונה לכל מילה.

אני בטוח, הוא אמר והזדקף כמו תרנגול, אבל כשהביט בחלון היא ראתה איך העיניים שלו הופכות משחורות לשחורות יותר, ואיך הוא מסתכל על המדרכה ההולנדית של נחלת בנימין כאילו היא מקדש בודהיסטי והוא ילד שנכנס להניח שרשרת פרחים בפתחו.

באמת שהתגעגעתי, מירי אמרה לו שוב, ולרגע, למרות שמה שהיה היה ומה שנגמר נגמר, רצתה לקחת את היד שלו בשלה. אבל היא הרגישה שזה צעד אחד יותר מדי.

גם לעמוס זה היה כנראה יותר מדי, כי הוא עצר את הווידוי שלה במבט כעוס ומפוקס.

רגע, אתה מעניש אותי עכשיו, זה הסיפור? היא שאלה אותו והתרגזה לרגע. בכל זאת, בגללו היא בעצם התחילה לכתוב. בגללו היא שמרה את מפיות הנייר התמימות. בגללו היא האמינה שהיא טבעת זהב.

למה היית צריכה לכתוב את זה? הוא שאל והוציא מהכיס הפנימי של המעיל את יוסי ואני, רומן הביכורים שכתבה. מירי שמה לב לאוזני הקיפולים הזעירים שחיבלו בשולי הדפים, לעטיפה האדומה, המעט מלוכלכת, של העותק שכעת נמעך בין אצבעותיו, ולסימון של שתי פסקאות שהוקפו בעט בגוון כחול על הכיתוב שהתנוסס על גב העטיפה. היא ידעה שהוא מחזיק בידו את המהדורה העשרים ושמונה של הספר, זאת שהוסיפו על גב העטיפה שלה פסקה על תרגומיו הנוכחיים של הרומן לגרמנית, איטלקית וצרפתית.

יוסי היה האקס המיתולוגי של הגיבורה המובילה ברומן, אוליביה דיין, שהייתה חצי מרוקאית כמו מירי, וחצי אשכנזייה כמו שתמיד רצתה להיות. מערכת היחסים המסועפת של הגיבורים נעה לאורך ארבע מאות עמודים ועל פני שלוש יבשות, ופרשה סאגה של שלושה דורות, המתארת את שושלתה הענפה של אוליביה דיין בכפר קטן במרוקו, עד למעבר לארץ ישראל למעברה, ובהמשך, בזכות טוויסט מפתיע של העלילה, לקיבוץ חדש בדרום הערבה. אוליביה דיין, הדור השלישי למשפחתה, עזבה את הקיבוץ, התכחשה לשורשיה, ולבסוף התיישבה באפ-סטייט ניו-יורק, כאקט קפיטליסטי מחאתי ששבר את ערכי הציונות הישנים של משפחת דיין. בנרטיב מקביל תוארה שושלתו של יוסי עצמו, ששאף ממעמקי נפשו להפוך לחלק מקהילת האמנים ביפו, בעקבות משפחת השחקנים הבולגרית שלתוכה נולד ובזכות עיניו מלאות ההבעה. אבל דווקא בעיר העתיקה על הגלריות והסימטאות שבקרבתן גדל, הוא לא מצא שום הגשמה אמנותית פרט לבדידות מחרידה ונוגעת ללב. בדידותו כללה אהבה גדולה לסבתו העיוורת שחיה עשרים שנות גלות בסיביר, לשם הוגלתה מבולגריה בגלל פעילות אנטי-קומוניסטית. היא הגיעה לשדרות ירושלים שביפו עם מזוודה חומה, נעליים במידות קטנות שסרגה לילדיה העתידים עבור חורף סיבירי שלא ידעה שאינו קיים במזרח התיכון, ובעיקר, הגיעה עם עין אחת פגומה, שמבחינת יוסי הילד הפכה אותה לחכמה יותר מכל אדם.

הציר המרכזי שהפעיל במנגנון משוכלל את רב המכר יוסי ואני היה למעשה החיבור החד-פעמי הרומנטי וחסר העכבות בין יוסי זך, צעיר יפואי שמבקש להיות אמן בתקופה שבה הבוהמה נרמסה תחת סיר הלחץ הישראלי הסוציו-אקונומי והפוליטי, לבין אוליביה דיין, אישה חושנית וחדת לשון, שרוצה לכבוש את העולם כשבאמתחתה גוף עב בשר, עיניים ירוקות דוקרניות ולב אקזוטי שאינו שש לצאת להרפתקאות. זהו השילוב, כתב אחד המבקרים החשובים בעיתון ספרותי מוביל, בין מה שהיה פעם יחסי השולט נשלט בין היישוב הישן לאנשי העליות הגדולות, בין יחסים של גברים אבודים לנשים הדומיננטיות בחייהם, ובין חבילות רחוקות מעבר לים שעטפו בתוכן ריח של שורשים אבודים ונגררו בארגזים לרציף נמל יפו, לבין אותו אמן עקר, שמקרב תפוז שנהבי לפיו, נוגס בו נגיסה קלה, ובאותה נשימה שוכח מאין בא ולאן ילך.

יש להניח שעמוס ראה את הביקורות וקרא את הספר. גם יש להניח שהוא יודע לאיזה פרסים יוסי ואני מועמד. יכול להיות שהוא אפילו שמע על העיבוד שלו לסרט סטודנטים שיכול להפוך שני מתולתלים צעירים מקרית אונו לאלטרנטיבה הישראלית לאחים כהן. אבל עמוס לא בא לפגוש את מירי בגלל ההצלחה שלה. מערכת היחסים שלהם הסתיימה בטריקת דלת שהשאירה את עמוס עם כרטיס טיסה ביד, ואת מירי עומדת עם עיניים לחות על מרצפות הסומסום של דירת החדר הקטנה שהחזיקה בדרום העיר, לא יודעת שעוד רגע תתחיל לכתוב את הרומן שישנה לה את החיים.

הקפה והסודה של עמוס הגיעו. הוא פתח שקית סוכר וערבב אותו לתוך המשקה בתנועות עצבניות. מירי הסתירה את כפות הידיים שלה בתוך השרוולים של הסוודר, שלא יראה שגם הן, כמו שאר הגוף שלה, קיבלו גוון זית עמוק אחרי חופשה לא מתוכננת ביוון, שאליה נסעה עם החבר החדש – והצעיר ממנה בעשר שנים – שלה.

היא ראתה את עמוס מתבונן בסודה בלי לאחוז בכוס ובלי לקרב אותה אל שפתיו, והבינה שהוא לא יודע איך לפתוח איתה בשיחה על הנושא שעומד ביניהם. עמוס לא היה אדם שיודע לפתוח שיחות ולסגור חשבון עם אנשים. אבל הכעס שלו, כמו מדורה קטלנית שנמצאת עדיין בשלב הזהיר שלה, כיוון את הגיצים שלו כלפיה במבטים קצרים. הריסים שלו רעדו לרגע כשהנחית את הספר על השולחן במכה חזקה ולא אמר דבר. המלצרית הרימה את ראשה מהבר והסתכלה על השולחן הפינתי שבו ישבו.

מיץ תפוזים בבקשה, מירי אמרה לה בקול רם, והמלצרית חייכה אליה במאמץ שהסגיר שהיא הבינה היטב שלשולחן הזה היא כבר לא תמכור היום בקבוק יין יוקרתי וגם לא ארוחה רומנטית ודשנה בטיפ. גם היא שמעה את צליל החבטה.

זה עלי, הספר הזה? עמוס שאל ולגם בזהירות מהסודה.

מה זה משנה? מירי אמרה.

תשמעי, אל תעשי לי הצגות, בסדר? אני קראתי שלוש פעמים את יצירת המופת שלך, כמו שאומרים עליה בכל מקום.

עמוס, זה בסך הכול ספר. אתה לא צריך לקחת אותו כל כך קשה.

תגידי לי, את חושבת שאני אידיוט? הוא התקרב אליה עד שיכלה להרגיש את הבל האספרסו הארוך על הלחיים, ולהטביע את מבטה בין הסימנים המעטים שהיו לו על הצוואר מגילוחים לא מוצלחים של גיל הנעורים.

את חושבת שנולדתי אתמול, מירי? את חושבת שעשו אותי באצבע?

אני לא חושבת עלייך כלום עמוס, היא חייכה אליו חיוך עצוב, אתה זה שצועק עלי וכועס.

אני לא צועק, הוא אמר. וזה היה נכון. כשעמוס כעס, הוא מיד עבר ללחישות. אני רוצה שתתני לי תשובה לשאלה.

הספר הזה הוא בדיה מוחלטת, מירי אמרה. זאת תשובה מספקת מבחינתך?

המלצרית שנראתה צעירה מהגיל המקובל של מלצריות תל אביביות, הניחה את מיץ התפוזים על השולחן בחיוך מוקף בנקודות חן כהות.

בדיה את אומרת? את מתכוונת שאת הכול המצאת מהדמיון הפרטי שלך? בחור בולגרי, שגדל ביפו, שיש לו חלומות גדולים על אמנות, שיודע לאהוב בתשוקה בלתי רגילה, אבל תמיד נמצא עם רגל אחת בחוץ? אה, וכן. פתאום מופיעה בחיים שלו בחורה ממוצא עאלק אקזוטי ומראה לו את הדרך אל האור?

עמוס, זה הסיפור של חצי מהדור שלנו, מירי אמרה, של חצי מהאנשים שחיים בתל אביב. תסתכל סביבך. כולם כאן ברחוב, בבתי הקפה, בעצם בכל מקום, כולם כאן מחפשים משהו. כולם עושים כאן אמנות. אתה מבין את זה? זו השראה כללית שכיוונה אותי לכתוב את מה שכתבתי. אוליביה דיין היא לא אני, ויוסי זך הוא לא אתה, אז אין לך מה להתעצבן.

עמוס צחק. הצחוק שלו היה אותנטי. בדיוק כמו שהיא זכרה אותו. צחוק קצר, מהומהם, שכיף להירדם לצליליו מול הטלוויזיה. פעם הם היו צופים בשידורים החוזרים של סיינפלד, והגוף החצי ישן שלה היה נשען לו על הבטן ורועד ביחד איתו.

אני חושב שאת שקרנית, עמוס אמר.

אם אתה חושב ככה, אז אין לנו מה לדבר.

מה אין לנו מה לדבר? הוא עבר שוב ללחישות, מתחמק ממבטה הבוחן של המלצרית שחזרה למקומה מאחורי הבר. נראה לך שאני קונה את זה שהסיפור שלך הוא על הדור שלנו? נראה לך שאני אוכל את הבולשיט שלך? לא לא גברת. אני כבר מזמן הפסקתי לאכול את הבולשיט שלך, את מבינה?

מירי שתקה.

עמוס המשיך.

ואת יודעת מה הכי מצחיק אותי? שבסוף האוליביה הזאת, שמבטיחה לגיבור שלך שהיא ולא אחרת זאת אהבת חייו, מפילה את מר זך עמוק למחשכים של החיים שלו. היא גורמת לו לראות כל כך הרבה צדדים אפלים בעצמו. צרות שהוא בקושי זיהה מלפניה. נגיד זה שאמא שלו עזבה את הבית לטובת גבר אמריקאי וזה דפק לו את הביטחון עם נשים. או זה שאבא שלו הזניח אותו בילדות לטובת כנופיית העבריינים מנמל יפו. ואפילו התלות המוגזמת שהייתה לו בסבתא שלו. בקיצור, היא הציפה אצלו את כל מה שגרם לו להפוך לילד רחוב ההוא, שגדל מחדש בגוף של אדם מבוגר. אז בעצם כל השריטה שלו קרתה גם בגללה. אם הוא לא היה פוגש אותה, הוא בכלל לא היה טורח להתעסק בכל ההיסטוריה הזאת, ופשוט ממשיך לחיות את החיים.

על מה אתה מדבר בדיוק? מירי שאלה ולקחה נשימה עמוקה.

על איך שאחרי שעוד גלריה נחשבת מסרבת לקבל את הציורים של יוסי, הגיבור שלך, בטענה שהם אנטי-ציוניים, הוא מגיע בלילה שיכור מהתחת לכרמלית ויורד איתה לתחתית של התחתית. ואז, אחרי זה, הוא נכנס לבר הראשון שהוא מוצא ברחוב אלנבי ומתאהב בבחורה הראשונה שהוא רואה שם. וזה, גברת מירי שקד, הקול החדש והרענן בספרות הישראלית, לא ממש בדיה שהמצאת בשביל היוסי הדביל שלך.

בגלל הקטע עם הזונה? מירי שאלה.

לא, הוא שתה את הסודה בלגימה עבה של מושבניק. היו לו לגימות גדולות לעמוס, עמוקות כמו של חקלאי לשעבר, למרות שמאז ומתמיד היה גבר עירוני. הרבה גברים שאני מכיר הולכים לזונה. אבל יוסי הגיבור שלך לא הולך לזונה רק בשביל לזיין, הוא סינן. כי הוא, עם הידיים הגדולות שלו, עם האצבעות המלוכלכות שלו, לופת את הצוואר של הזונה המסכנה הזאת עד שכל הפנים שלה מכחילים והיא כמעט ומפסיקה לנשום. והקטע המזעזע הזה שאת כתבת מירי, אלוהים שישמור אותך, עם העיניים המתעגלות שלה והוורידים שנסתמים בסנטר, אני לא מבין איך אנשים בכלל הצליחו לקרוא את זה עד הסוף.

הקטע המזעזע הזה שכתבתי מייצר את נקודת המפנה של כל הרומן, היא רצתה לצטט מולו מתוך דבריו של מבקר חשוב, אבל שתקה.

עמוס הסתכל החוצה אל השמש השוקעת. השערות השחורות נצצו לו על הראש. לרגע הוא נראה כמו דמות של מלאך מואר וערפילי בקתדרלה אירופאית גדולה, כזה שרוכן – רב שיער ורב רושם – מעל לדמותה השמיימית של מריה.

השאלה היא לא מה המצאתי או לא המצאתי, היא ניסתה לנצל את השיחה לסגור בכל זאת איזשהו חשבון. השאלה היא איזה מין עמוס אתה רוצה להיות.

מה זאת אומרת? הוא הרים שוב את כוס הסודה בידו, והחזיק בה באוויר. בלי לשתות.

אני מתכוונת, האם אתה רוצה להישאר ולהיות עמוס הזה, שכבר כל כך התרגלת אליו. עמוס שלא יכול לסבול לחיות בישראל. עמוס שחייב לדעת יותר טוב מכולם איך צריך לחיות. עמוס שיודע לעשות הרבה כסף, אבל לא יודע איך לשמור שהוא לא יחליק לו מבין האצבעות. עמוס שאף פעם לא עושה סולחה עם המשפחה הדפוקה שלו. עמוס שכל החיים שלו מעריץ נשים, אבל לא נותן את הלב שלו אף פעם לאף אישה. או שאתה רוצה להיות עמוס אחר, היא היססה לרגע, בלעה את הרוק, והמשיכה לדבר, עמוס שמוכן להתמודד עם הבלגן הגדול שיש לו בחיים. עם האנרגיות הפחות נעימות שהוא יודע לייצר. העמוס שאני הכרתי, אם הוא ממש היה רוצה, היה יכול להודות בקיומו של ים עצוב ועתיק ששוחה לו בעיניים, ואז להתמודד איתו, ולצמוח מתוכו. ואולי לתקופה, כאן היא כבר התחילה למלמל, אני רציתי להפוך ולהיות הים העצוב והעתיק שלך. אולי כי האמנתי שככה יהיה לך הרבה יותר קל בחיים. כשמישהו יראה במקומך כמה הכול מורכב אצלך, אבל יישאר איתך בשקט. לא יגיד על זה כלום. ואני אפילו חושבת שזה עבד לנו איכשהו, עד שכבר לא היית מוכן לסבול את זה יותר.

עמוס שתק והניח את כוס הסודה בחזרה על השולחן. מירי עצמה את עיניה, ומיד התחרטה על כל מה שאמרה.

דוגרי, הוא שאל פתאום, היום, כשאת כבר לא מאוהבת בי, היית כותבת את זה אחרת?

דוגרי, היא ענתה לו בשאלה, היום כשאתה כבר לא מאוהב בי, אתה מבין שלא חשוב מה הייתי עושה, בכל מקרה לא היית נשאר איתי?

לכמה רגעים עמוס לא אמר כלום, וגם לא התעמת עם מירי על ההשוואה הברורה שהעזה ליצור פתאום בינו לבין הדמות שמובילה את רב המכר שלה. הוא שתה את כוס הסודה עד הסוף במכה, וסימן למלצרית להביא את החשבון.

תמיד היו לך מילים גדולות מירי, הוא אמר לה אחרי דקה של שקט. אולי בגלל זה עשית מזה קריירה.

היא שיחקה עם הקש הסגול של מיץ התפוזים. שתקה.

תגידי, אני באמת כזה עלוב בעינייך? איזה גבר מתוסבך שלא מצליח לתת את הלב שלו לאף אחד, ובכלל לא מודע לצרות שיש לו בחיים?

עמוס, אין טעם שנמשיך להתעסק בכל זה.

למה לא?

כי מה שהיה בינינו נגמר.

מירי, הוא גיחך, מה שהיה בינינו עכשיו כתוב.

אל תהיה כזה דרמטי.

איך אני לא אהיה דרמטי, תגידי לי? שוב יצאה ממנו לחישה בטון נמוך, החתיכת סאגת שלוש דורות שלך חשופה עכשיו להרבה מאוד אנשים שיכולים להסיק ממנה מסקנות מוטעות, חמודה שלי, שגויות, על חיי הזוגיות שלהם, בגלל דברים שאנחנו עברנו. את קולטת כמה כוח יש לדבר הזה בכלל?

פתאום מירי נזכרה באחותו של עמוס. היא הכירה אותה בתקופה שבה הכול התחיל, כמה ימים אחרי שעמוס נחת בנתב"ג והשתכר בכרמלית ואחרי זה נכנס לבר באלנבי והתאהב בה, כשהוא עוד לא התארגן על פינה משלו. רוב הזמן הם גרו אצל אחותו בדירת שני החדרים בבניין העורפי הישן ההוא ברחוב לסקוב. עמוס ואחותו היו אחים קרובים, אבל כמו לכל אח ואחות, גם להם הייתה היסטוריה. עמוס היה האח הגדול שנטש את המשפחה בגיל שבע-עשרה, והשאיר אותה להתמודד עם אמא שעשתה כל מה שהבעל האמריקאי שלה אומר, ואבא עבריין שעבד בנמל יפו. והאחות הייתה בחורה קצת גברית ולגמרי לא יפה, קצינה בקבע, שלא ידעה הרבה על החיים הטובים שהוקרנו ישירות מהחיוך הסוחף של אח שלה. מירי נזכרה בריב אחד שלהם, אז, באחד מהלילות בדירה העורפית. אחות של עמוס התרגזה על זה שמירי ועמוס עשו לה רעש. הם אהבו להקשיב בסלון החשוך שהיא הקצתה להם לישון בו למוזיקה ברזילאית שעמוס אהב, ושהיא ממש לא אהבה. הם גמרו לה ללא הפסק את החלב שבמקרר, ובעיקר, היו מאושרים עד לגג שתחם את תקרת הדירה שבקומה הרביעית, והאושר הטרי שלהם, באכזריות לא קטנה, התנפץ לה בפרצוף העבה והגס. אחרי כמה ימים כאלה, כשמירי הבינה שאחותו של עמוס בקושי אומרת לה שלום היא ביקשה ממנו שילך וידבר איתה. והוא באמת שם תחתונים וגופיה, השאיר אותה עירומה ומאוהבת על ספת הסלון החומה אחרי סקס מיוזע, והלך לנסות לפייס את הקצינה. הדלת בין שני החדרים הייתה סגורה, אז מירי לא לגמרי הבינה מה הוא ניסה לומר לה בתנועות ידיים גדולות ומול כתפיים רחבות, שאולי ירשו שניהם מאביהם, איש הים היפואי. אבל היא כן שמעה את עמוס לוחש לה בעצבים ואותה עונה לו בצעקות. משהו כמו, מה אתה חושב שאתה יכול להגיע ככה, ברגע אחד, להציע לי ניתוחי לייזר והגדלת שדיים כדי שאני לא אהיה מבואסת, ולחשוב שאחרי שלא היית פה עשר שנים אתה יכול לתקן את העולם? מי נראה לך שאתה חתיכת אפס? אלוהים של המשפחה שנזכר לעשות קאמבק?

באותו הרגע, בלי להבין עד הסוף איזה גרעין בדיוק חדר מתחת ללבה והתחיל להצמיח סביב כלי הדם שלה קוצים, מירי ידעה שעם עמוס זה יגמר בפרידה. שבחור שנוסע בעולם בלי לחשוב לרגע על המשפחה שלו, הוא לא בחור שהיא אי פעם תוכל לסמוך עליו. שבחור שמנסה לסדר את מערכת היחסים הדפוקה שלו עם אחותו, שהיא בעצם המשפחה הכמעט יחידה שיש לו, בכך שהוא מבטיח לה מימון של ניתוחים פלסטיים, הוא אדם שבאמת לא אכפת לו מכלום. אולי הוא לא הגבר שחשבתי שהוא, היא דיברה לעצמה בלי קול. אולי הוא לא גבר שבגברים, שלא חשוב מה, יודע להגיד את הדבר הנכון, ותמיד מנסה לא לעשות טעויות.

אבל הייתה סיבה גדולה ושונה לגמרי שהביאה את מירי בכל זאת לאהוב כל כך את עמוס. הסיבה שהשאירה אותם ביחד עד שהוא החליט על סיום הקשר, עד שאמר שהוא לא בנוי לזוגיות, שהוא ממש לא מוצא את עצמו מחדש בישראל, ושהחלומות שלו להיות צייר מפורסם, אחרי גיל שלושים וחמש, כנראה כבר לא עומדים להתגשם ולכן הוא צריך לקום וללכת. עמוס עורר בה השראה כמו שאיש לא עורר בה לפניו. וההשראה התעוררה משום שהיא ידעה והרגישה שעמוס ראה אותה במיטבה. בזכות הביטחון הסלעי שפרץ ממנו בקלות רבה כל כך, כמו מפל ממתקים ממכונת מזל מקולקלת. בגלל העובדה שהוא היה איש של מילים, והקשיב למילים שלה. וגם בעקבות ההכרה בכך שהוא היה כל כך הרבה יותר יפה ממנה.

אבל עמוס, אותו עמוס שהביא איתו השראה לעולמה, לא היה מחויב לאף אדם ולאף עניין. לא להורים שלו שאותם פיטר מזמן. לא לאחותו שאותה רק ניצל כדי לחיות לה בדירה. וגם לא לה, למירי, למרות שחשב – כנראה בכנות – שהיא הדבר הכי מדהים שהוא נתקל בו אי פעם, שהיא נוצצת כמו טבעת זהב בתוך ערמה של מפיות ספוגות באלכוהול. והיה עוד דבר אצל עמוס. בניגוד לכל האנשים האחרים שמירי הכירה, הוא לא נתן לשום תגית להידבק לו לגוף ולא נתן לאף קטגוריה לתת לו חסות וסמכות. וכתוצאה מכך – לא היה מוכן בשום פנים ואופן להיות הבחור המדהים הזה שהיא ראתה בו. ויותר מכל אלה, מתחת למילים הגדולות ולמחוות הרומנטיות הקטנות שלו – הוא היה נותן לה להסתבן לפניו במקלחת המשותפת, ומקפל לה את הכביסה כולל את התחתונים – עמוס לא היה מוכן שמירי תזהה את עצמה בתוכו כמו בתוך בבואה ותהפוך להיות חלק ממנו כמו אלמוג עקשן שנצמד לסלע. היא קיוותה שבזכותה הוא ירצה לבנות בית על איזה הר, ולשתול מסביבו שדות של תותים שאותם יראו מהחלון. היא הרשתה לעצמה להאמין שבתוך לוח השעם הגדול של חייו, הוא יבחר לתקוע דווקא אצלה את הנעץ, ולהפוך את עלילת הגיפופים הקטנה שלהם לסיפור שיכול היה למלא דפים שלמים של רומן כתוב היטב. ולמרות שכל הזמן הזה האף של מירי הריח את הפרידה הממשמשת ובאה, הוא הריח גם את ההשראה שעשויה להעניק לה הזוגיות השגויה הזאת עם עמוס, ארוכה או קצרה ככל שתהיה. וזה קרה הרבה לפני שהיא ידעה דבר על יוסי ואני. אבל מה שהיא כן ידעה היה שמעכשיו ועד לנקודה לא ידועה ומרוחקת בזמן, עמוס, ולא שום דבר אחר, יהפוך להיות ההשראה שלה, בלי שהיא הצליחה להבין עד הסוף מה כל זה בכלל אומר, ולאן כל זה מוביל אותה.  

אחרי אותו ערב שהוא רב עם אחותו בדירה בלסקוב, היא חזרה לדירה הקטנה בדרום העיר, והעלתה את הסצנה הזאת בכתב על נייר. בהתחלה היא כתבה רק את משפט השיא של האחות, על ניתוח הלייזר והגדלת השדיים, ואחרי זה היא הקלידה את מה שדמיינה שעמוס ענה לה. אחר כך על המחשב, היא שכללה את התפאורה, הרחיבה את הדיבור של אחותו על השדיים והילדות הדפוקה, והוסיפה לה לעיניים הכהות האמיתיות, קורטוב ירקרק שירשה מסבתם האמיצה והעיוורת. כמובן שבשכבה הבאה היא לא סתם השאירה אותה קצינה בקבע, אלא הגדילה לעשות והפכה אותה לקצינה שמטפלת בחיילים חולי נפש, שעוברת תוך כדי ריב עם האח המחוספס והנודד שלה, התמוטטות עצבים קלינית ראשונה. אבל מהרגע האמיתי בסצנה, היא כן שמרה את המבט שהאחות תלתה בה כשהתלבשה ויצאה מהסלון המוקצה ברגע שנרגעו מעט הצעקות שמעבר לדלת, מבט שצבר בתוכו זעם ורחמים כמו ירק ממולא שעוד רגע עורו הדקיק יתפקע מעוצמת החום. מבט שידע עוד לפניה, שעמוס אף פעם לא יהיה שלה, ושאם היא לא חייבת, אז למה לעזאזל היא מבזבזת עליו את הזמן. זו בעצם הייתה ההתחלה הראשונית של יוסי ואני. מאוחר יותר, שולה קמרלינג העורכת הספרותית של הוצאת אלף-אלף גרמה למירי להבין שקיומה של הדמות הנוספת הזאת, דניאלה אחות של יוסי, היא בעצם לא הכרחית ללב של הנרטיב ושכנעה אותה בקלות לוותר עליה. כך שבין שאר הסצנות על המשפחה הדפוקה של עמוס, ירדה בסופו של דבר מכתב היד, גם הסצנה הזאת.

עמוס, מירי ענתה לו אחרי דקות שקטות של מחשבה, אני באמת לא חושבת שלספרות, לצערי, יש כל כך הרבה כוח. מה שהיה בינינו, אם נניח שהרומן שכתבתי הוא באמת עלינו, יכול אולי לתת השראה כלשהי לקורא כלשהו על משפחה או על אהבה או על ישראל או על יפו, אבל כל סופר יודע היטב שכל סיפור חדש שבא לעולם – גם אם הוא זוכה להצלחה והופך במקרה לרב-מכר, וגם אם הוא ייזכר לנצח, המקורות של אותו סיפור יישכחו בסופו של דבר ויעלמו, יהפכו ללא כלום. ומהר יותר ממה שנהוג לחשוב. אני מבטיחה לך שבעוד חמש שנים מהיום גם מי שיזכור את יוסי ואני – לא יזכור את עמוס ומירי. גם ככה כולם חושבים שהרומן מבוסס על החיים של החבר שפגשתי אחרייך.

השחקן כדורגל הזה? עמוס שאל והביט בה, הילד פלא מנס ציונה? מה הקשר?

לפני כמה שנים הוא השקיע כמה אלפים בגלריה לאמנות בפלורנטין. זה הקשר. טורי הרכילות חיפשו בנרות למצוא אצלו במשפחה איזה שורש בולגרי, אבל זה לא ממש הלך להם.

לא? עמוס שאל.

לא, מירי אמרה והשפילה את המבט אל המשקה הסחוט. האמת? הוא תימני שלם, היא הוסיפה, ובדקה שוב שכפות הידיים השזופות שלה מתחת לסוודר, מכוסות.

טוב. עמוס סיכם. בדרך כלל הוא עשה את זה במילה אחת.

טוב, מירי אמרה.

זה היה כנראה האות של שניהם ללכת. אבל מירי נשארה שם וישבה מולו בלי לזוז, מחכה שיזרוק לה אולי עוד איזה חיוך, או ריכוך, או מילה טובה. אבל עמוס ידע באותו רגע, כמו תמיד, לאתר מיד את החולשה הגדולה שנוצרה אצלה בגוף מול אנשים שהיא אוהבת. זאת שפירקה את הזהות שלה בבת אחת והפכה אותה ללוכדת זהויות וסיפורים של אחרים. הוא הביט בה ואז הוא אמר לה, מירי, אוקיי, אני כבר לא כועס עלייך. תודה על העותק ששלחת לי. אני חושב שעכשיו זאת בדיוק השנייה שאת אמורה לצאת מהדלת של הבית קפה הצרפתי המזדיין הזה שבחרת שניפגש בו, ולתת לי לשבת ולקרוא שוב את ההקדמה.