בתקופה ההיא התגוררנו כבר כמה שנים סמוך לבית פרטי שהיה לאתר בניה. כמו שיח קוצני ויבש באמצע שדה מוריק הוא עמד בשכונה הבורגנית שהייתה אז השכונה שלנו. אפור ומכוסה חול ונטוש ומט לנפול. הקבלן ששיפץ אותו פשט את הרגל. הזוג שרכש אותו ירד מנכסיו ואז הבית התפורר והתפזר עם הרוח. ממש כמו החול שעלה מאתר הבניה וכיסה אותו בענן אביך ומחניק, כשרוחות נשבו בחורף בין טפטוף לטפטוף.
לואיק, השכן שלנו, ואני נהגנו לקרוא לו בית הרוחות גם כשלא נשבה רוח. ההורים אסרו עלינו ללכת לשם. שמחתי, כי פחדתי. לואיק רצה לעשות להם דווקא, או שאולי היה סקרן ממני. הוא לא הפסיק לנסות לשכנע אותי להתגנב פנימה עם פומיקי, הכלבה שלו. "נשב שם," הוא אמר ."אני אביא פנס ונרות ואעשה לך תיאטרון צללים." ידעתי שהוא יעשה גם קולות מפחידים. חייכתי אליו חיוך נדיר ואמרתי: "אין סיכוי".
נזכרתי בבית הזה לפני כמה ימים. שנים אחרי שהכול נגמר, אבי התקשר ביום שלישי האחרון וסיפר לי שזוג צעיר בלי ילדים רכש אותו, סיים את השיפוץ, והוא ראה אותם – ממש ראה אותם בעיניים שלו – נכנסים לבית ומתחילים לגור בו.
הייתי צריכה רגע כדי להבין על איזה בית הוא מדבר. על אף מה שקרה, שלושים שנה עברו מאז, והדברים נדמים כחלום שחלמה הילדה בת ה-11 שהייתי. התרחשות מדומיינת שהמצאתי. בכל זאת, כבר כמה ימים שחלקיקי הסיפור צפים אצלי בתודעה כמו פיסות קרח שבורות של קרחון אדיר שהתנפץ ושב לדרוש את מקומו על פני הים. פירורי הזיכרון האלה לא מצליחים להתאחות אצלי בראש לכדי תמונה אחידה וברורה. כל שנשאר הוא חדרי והמיטה הבודדת שעליה נהגתי לשבת אחר הצהריים עם לואיק ופומיקי.
לואיק לא הפסיק לדבר על המזל שיש לי שאני גרה בשכנות לבית הרוחות. "את יכולה להכנס לשם ולהיעלם," הוא אמר בעיניים נוצצות, "לתת לרוחות למשוך אותך לממד האחר".
לואיק היה מבוגר ממני בשנתיים אבל אף אחד לא דיבר איתו על בר-המצווה שלו. לא שאלתי דבר ונדמה היה שהאירוע לא עומד להתרחש. הסתכלתי על השפתיים הוורודות שלו והייתי מוכנה לעשות הכול כדי שינשק אותי. לא עניתי והוא התרגז ואמר "פחדנית. נו, בואי נלך רק לחמש דקות. פומיקי תשמור עלייך. אני אתן לך להחזיק אותה ברצועה."
"אבל אין לה רצועה," עניתי ובהיתי בעיניו הכחולות שטבעת שחורה הקיפה כל אחד מהאישונים שלהן.
היה חורף כשלואיק שכנע אותי להכנס איתו ועם פומיקי לבית הרוחות. היום, כשאני נזכרת כמה קר היה בחורף ההוא ואיך טילי סקאד צבעו את השמיים באזעקות שנמתחו באוויר וזרעו מתח בכל חלקיק נשימה, אני מתפלאה שהסכמתי ללכת דווקא אז. איך לא נגררתי אחריו לבית הרוחות באביב או בקיץ, אפילו בסתיו? מדוע דווקא בחורף ההוא, כשהכול היה כל כך חשוף?
שכבנו על המיטה שלי זה לצד זו, כרגיל, לא נוגעים ופומיקי בינינו. "תיתן לי יד כל הזמן?" שאלתי מתפנקת. לואיק הנהן. האמנתי לו. "פומיקי תשמור עלייך כל הזמן," הוא הבטיח. "שנינו נשמור עלייך. את רק צריכה לבוא איתנו."
"ואם פומיקי תפחד?" שאלתי.
לואיק צחק. "פומיקי לא מפחדת משום דבר. היא יודעת שאני תמיד שומר עליה ושאיתי לא יקרה לה כלום." הכלבה הזאת, כמה שהייתה קטנה, הייתה בטוחה בעצמה בזכות לואיק. היא הסתובבה בעולם בתחושה שהיקום שייך לה. כשכשה בזנבה וענטזה בישבנים הכלביים שלה בזמן שצעדה, גאה, לצדו של לואיק. בארשת חשיבות של כלבתה של מלכת אנגליה. פומיקי הייתה כלבה שמודעת למעמדה.
"בסדר," אמרתי בקול צרוד. ואז בכיתי. אחרי שנרגעתי הלכנו לבית הרוחות. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי שם.
ב
אילנה היפה הייתה שחקנית. היא לא הייתה מפורסמת מדי אבל גם לא אלמונית לחלוטין. אנשים זיהו אותה כשהלכה ברחוב ולרוב עצרו אותה כדי לשאול אם היו איתה ביחד בצבא. אילנה כבר לא התעצבנה מזה. היא ענתה "כן, אני זוכרת אותך," חייכה חיוך נעים והמשיכה ללכת.
אמא שלי מצאה ברושור בתיבת הדואר והביאה אותו לאבא שלי. היא אמרה: "תראה, יורם. אילנה היפה מעבירה קבוצת משחק. זוכר שאמרת שאתה רוצה לנסות להצטרף לקבוצת חובבים?"
אבי החל ללכת לחוג של אילנה היפה בכל יום שלישי בין שבע לתשע בערב. הוא היה גבוה ותכול עיניים, אם כי עצור ומאופק, ואמי חשבה שחוג לתיאטרון יעשה לו טוב.
החוג אכן עשה לו משהו. הוא החל לגדל זקן ולתת לשיערו להתארך פרא. מבטו הפך חייתי ומשוחרר וכך גם הכפתורים העליונים של חולצתו. אני לא זוכרת את השינוי אבל לואיק דיבר על כך רבות באותה תקופה. הוא אמר שאבא שלי הפך לגרסה הגברית של אילנה היפה.
אני בטוחה שאמי שמה לב לשינוי. היא הייתה רגישה לניואנסים, אבל אולי ברכה על ההתפתחות של אבי ועל היכולת החדשה שלו להביע ואפילו להחצין את רגשותיו. אני לא יכולה לתאר לעצמי איך לא קיללה את הרגע ההוא, בו הבינה שאבי הפך לגבר אחר. יכול להיות שלא ראתה שבשינוי שלו חמק מבין אצבעותיה ואבד לעד? היא הלוא הייתה הראשונה שאמורה הייתה לצפות את הדברים.
אני זוכרת שבאותם ימים קנתה לי נעלי ספורט לבנות ומולי, ממש מול עיניי, הפכה אותן וחרטה עם סכין מטבח לב על כל סוליה. "ככה, בכל צעד שלך, תזכרי כמה אני אוהבת אותך. את לא צריכה שאומר לך את זה. אני תמיד איתך בלב. לעולם לא אעזוב."
ואז היא החלה לבכות ולא הפסיקה. היא לא יכולה הייתה לתאר את יורם שלה בזרועותיה של אישה אחרת. בטוח שלא בזרועותיה של אילנה היפה.
במקום להרגיע אותה, יורם סיפר לה שאילנה היפה בהריון.
אמי הפסיקה לבכות.
למחרת בבוקר השכנה מהקומה למעלה מצאה אותה תלויה בחדר פחי הזבל.
אמא נעלמה.
כל מי שהיה סביבי אמר שהיא נסעה ואולי תחזור יום אחד.
ג
אילנה היפה עברה לגור אצלנו בבית, לחיות בחדר השינה של אמי ולישון במיטתה לצדו של יורם. אני לא זוכרת שהם דיברו ביניהם על אמי או על היעלמותה ואני לא שאלתי דבר. רק שמעתי פעם את אילנה היפה אומרת ליורם שהבת שלו יושבת בחדר ומדברת לעצמה. "משוגעת כמו האמא שלה," היא הוסיפה. יורם שתק. לואיק גם הוא לא דיבר איתי על מותה של אמי. בדיעבד גיליתי שלעומתנו, כל מי שהיה סביבנו, לא הפסיק לדבר רק על זה.
לואיק החל לבוא אליי כל יום. שכבנו במיטה שלי, לא נוגעים, פומיקי בינינו. לרוב שתקנו, לעתים דיברנו. כמובן שלא על מה שקרה. יצאתי מהחדר רק כדי להביא לנו לאכול ולשתות. אם פגשתי את אילנה היפה במסדרון היא התעלמה ממני. יורם רק הרכין את ראשו ולעתים הניח יד מלטפת על שיערי.
נדמה היה שזאת הפעם הראשונה בה ראיתי את יורם מאושר. התבוננתי בו מהצד וראיתי כמה יפות שיניו מבעד לחיוכו. עם אמי מעולם לא ראיתי אותו מחייך. הוא ליטף ברכות את בטנה התופחת של אילנה היפה, והצליח להצחיק אותה. עד אז לא ידעתי שיורם הוא יצרן של הומור. לא יכולתי לתאר לעצמי שהוא גם צרכן של הומור אבל נדמה היה שמשהו השתחרר אצלו. יורם השתטה והתחנחן, החל להתבשם ולהבריש את שערו שהיה ארוך ואפילו לגלח את חזהו, באותו משולש שבצבץ מבעד לחולצות הכפתורים אותן החל ללבוש.
ואילנה היפה? הפילוסופיה שלה הייתה שמה שצריך לקרות קורה. "אי אפשר להלחם בזה," אמרה תדיר בנאומיה המהדהדים ברחבי הבית ובראיונות העיתונאיים הספורים שנתנה.
היא הגיעה למשחק במקרה, כך סיפרה לי פעם, באחד המונולוגים הנדירים שנשאה בפניי. היא רצתה לראות מה קורה כשהיא עוטה על עצמה עור אחר, לנסות, לבדוק אם היא מסוגלת בכלל, ואז גילתה שהדמות דבקה בה ולא עוזבת. את התפקיד הראשון שלה מ"יחסים מסוכנים" הצליחה לנער מעצמה חודשיים אחרי שסיימה לשחק אותו. "כמה לבבות שברתי בגלל זה," צחקקה, "של גברים ושל נשים."
מה שצריך לקרות קורה. אילנה היפה האמינה בכך תמיד, חוץ מאשר כשאיבדה את התינוקת שנשאה ברחמה.
"למה???" היא קראה למרומים בעודה כורעת עירומה על הריצפה הקרה בסלון ביתנו ובין רגליה נקווית שלולית דם אדירת ממדים. היה חורף ויורם ניסה לשדל אותה לקום. האיפור שבעיניה נזל בשובלים שחורים שהטביעו מסלולים מפוצלים על לחייה. "מה שצריך לקרות קורה. מה שצריך לקרות קורה," הפציר בה יורם במעין מנטרה מבית היוצר שלה. אילנה היפה בכתה חזק יותר.
ד
לואיק נתן לי יד בדרך לבית הרוחות. פומיקי צעדה זקופה מצדי השני. הרגשתי כמו ילדה שליוו אותה אל הגרדום שני היצורים היחידים שנשאר לה לאהוב בעולם. הם הספיקו לי.
אותו ערב חורפי היה בסיומו של יום קצר שבו השמיים התקדרו במהרה. גשם שטף את השכונה כל היום ולעת ערב, כשיצאנו למסע ההוא אל בית הרוחות הסמוך, משלחת של ילדה ונער וכלבה גאה וזקופה, פסק הגשם והרוח שרקה כמו מזהירה אותנו מהעומד להתרחש.
אותו ערב ודאי שקשקתי מפחד, ועדיין, אולי תהיתי היכן אמי ומתי תחזור. אבל ילדים מתרגלים לשינויים. התגעגעתי לאמי ובו בזמן התרגשתי מנוכחותו של לואיק, שהפכה יותר ויותר תכופה בחדרי. ייתכן שאם אמי הייתה שם, לא הייתי מעזה ללכת לבית הרוחות. היא אסרה עליי. היעלמותה נתנה לי את כל הסיבות לעשות את מה שאסור.
אורות דלקו בחלונות הדירות והבתים סביבנו כשעמדנו מול שלדו המאיים של בית הרוחות. נחילי אוויר זרמו בשריקה ובנהמות במסדרונות ובמפתחי החדרים שהיו עירומים מדלתות וממחסומים.
אני יודעת שבאותה תקופה לא היה לי רע. הייתה בי פליאה על היעלמותה של אמי – פליאה עליה לא דיברתי עם אף אחד. חשבתי שהיא תחזור כשתבחר לעשות זאת. אמי הייתה אישה עצמאית וגם אם לא נעלמה או עזבה אותי לפני כן, תארתי לעצמי שיגיע הרגע שבו תשוב ותדרוש אותי. היא, הלוא, אמרה שהיא אוהבת אותי. רציתי שהרגע הזה בו תחזור, יאחר להגיע משום שידעתי שאחריו לא אראה עוד את לואיק ואת פומיקי. אמי ודאי תיקח אותי הרחק מאילנה היפה ומיורם.
ה
נכנסנו לבית הרוחות ופומיקי צעדה שני צעדים לפנינו כמו מפלסת עבורנו את הדרך. הרוח צלפה בקירות ואזעקה החלה לצפור והסתחררה באוזנינו. חיזקתי את אחיזתי בכפו של לואיק והוא הביט בי במבט חם ומעודד. היה קר. לואיק הסיר את הצעיף העבה והחום מצווארו וכרך אותו סביב צווארי, מלפף עד הסנטר.
בשלב הזה לא ראינו עוד את פומיקי. לואיק כיסה את פיו בכפות ידיו למגבר ידני וקרא בקול: "פומיקי" אך הכלבה לא נראתה. קראנו לה יחד "פומיקיייייי" אבל לא הופיע אפילו קצה זנב חמקמק בין המסדרונות הנטושים. הקריאות שלנו נבלעו בצלילי האזעקה ושריקת הרוחות.
"לכי הביתה לקרוא לאבא שלך," לואיק צעק אליי בבהלה. לא רציתי לעזוב אותו שם לבד. פחדתי לחזור הביתה בלעדיו.
אני לא מצליחה להיזכר בחילופי הדברים בינינו, רק זוכרת שלראשונה בחיי ראיתי את פניו של לואיק מלאות בהלה. בכל זאת, כנראה רצתי הביתה להזעיק את יורם משום ששכנה מצאה אותי יושבת מחוץ לדירתנו, ממתינה שמישהו יפתח את הדלת. היא סיפרה ששמעה צלצולים ודפיקות במשך זמן ממושך וכשנפסקו, הציצה בחריץ שפערה בדלת ביתה ומצאה אותי מקופלת, נשענת על דלת דירתנו.
במשך שנים נהגתי לחלום שאני חוזרת עם אבי לבית הרוחות ואנחנו מוצאים את פומיקי בחוץ, בכניסה לשלד הבית, מכשכשת בזנבה ונובחת לעבר טבורו החשוף. בחלומי לא מצאנו את לואיק. כפי שתמיד חלם שיקרה, הרוחות לקחו אותו לממד האחר.
אחר כך סיפרו לי שהדלת נפתחה ואילנה היפה עמדה שם עירומה, עטופה בסדין לבן. אני זוכרת רק את פניה. הן היו יפות גם אם מלאות פליאה. פרצתי לבית ומצאתי את יורם. אחזתי בידו ומשכתי אותו החוצה בהתנשפויות ובתחינה." לואיק, פומיקי," לחשתי והבטתי בעיניו כאילו כל ישותי תלויה בו.
יורם הסתכל בי לראשונה מזה הרבה זמן במבט בו נהג להביט בי אבי. הוא לא הבין. הוא רצה לעזור לי והחזיק חזק את כף ידי כשהלך לצדי בצעד רחב ובטוח בשקט שטמן בחובו השלד של בית הרוחות. הכול דמם.
"מי אלה לואיק ופומיקי?" תמה אבי." אין לי מושג על מה את מדברת. חוץ מזה, תראי, יש פה רק את עקבות הנעליים שלך."
הבטתי בקרקע החולית של בית הרוחות. כל שראיתי הם זוגות של לבבות מקועקעים על האדמה.
