קראו ב:
לא רציתי לבוא. זאת היתה חגיגת יום הולדת יומרנית — קמפינג של שני לילות. אני לא הייתי מעז לכפות על אנשים דבר כזה. את בעל השמחה לא הכרתי. רק הדלק לשם עולה שלוש מאות שקל. ועוד נדרש מאיתנו להביא ארבעה בקבוקי יין, ממתקים וחטיפים, ולעצור בפורדיס כדי לקנות איזה פיתה עם תרד שבת הזוג של החוגג אכלה פעם והתאהבה. אותה בת זוג היתה החוט המקשר בינינו לבין חבורת החברים, שרוב אנשיה מתעסקים בקולנוע והכירו והתגבשו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.
לא אשקר: אני יודע רבות על כל אחד ואחת מהם. צפיתי בסרטי הגמר שלהם. סרט אחד זכור לי במיוחד מפני שעורר בי קבס אמיתי. ואולי זה לא היה הסרט עצמו, אלא זכייתו בפרס בשווי עשרות אלפי שקלים, שדמיוני האבירי העדיף לחלק למחוסרי בית. לא יכולתי לשלוט בעצמי, ונבחתי על בת הזוג שלי את ביקורתי: שסרט כזה יקצור עשרות אלפי שקלים, ואף יזכה את יוצרו בכיתת אומן באוסטריה בהנחיית מיכאל הנקה – היא לא חושבת שזאת בושה וחרפה?
לא רציתי לקחת ממנה גם את הבילוי הזה, אחרי רבים אחרים שלקחתי. גם לא יכולתי לשלוח אותה לשם לבד, לבייש אותה מול הזוגות. מלבד זאת, לא התקשיתי למצוא סיבות לבוא. מדרונותיו המצהיבים של הגולן קסמו לי, וזה שנים שלא ביקרתי בנהר הירדן שמצפון לכנרת. חוץ מזה, מי שמתייסר כל ימיו בערגה אל מי-הביוב של נהר הירקון ויודע שאפילו רגל אסור לו לטבול שם, יתרגש עד עמקי נפשו כשיגיע למקור מים מתוקים שאינם רעילים.
לכן ויתרנו על חצי יום עבודה ועלינו בצהרי יום חמישי על הפיז'ו מאתיים ושמונה שלנו, שרכשנו לפני כמה שבועות בעזרת ההורים. בדרך היא סיפרה לי שאפילו איה שטראוס, אושיית הפייסבוק וההפקות, תכבד אותנו בנוכחותה. כשעצרנו בפורדיס וגאיה (זה שמה של בת הזוג שלי. כבר עייפתי מלהסתיר את השם, אם כי עדיף היה שאתמיד בכך) יצאה לקנות את פיתת התרד המפורסמת, נכנסתי לעמוד הפייסבוק של איה שטראוס הזאת.
ומה מתנפל עלי? תמונת הפרופיל שלה, בה נראית בחורה בלונדינית עירומה, מטושטשת פנים ושדיים, מתכופפת כשגבר עומד מאחוריה ומחזיק במותניים שלה. בלתי אפשרי שלא להסיק שזאת היא, שצילמה את עצמה נדפקת מאחור. דפדפתי במורד העמוד שלה. לרוב חיפשה אחרי משתתפים ואביזרים לסרטי הקולנוע שהפיקה. עד שהגעתי לפוסט קצר בו כתבה שהיא "שמחה להודיע לעולם שהתחת שלה צנח בשני סנטימטר", וחתמה באיחול לעצמה: "יום-הולדת עשרים ותשע שמח". כשבת הזוג שלי חזרה עצרתי בעד עצמי מלפתוח את פי על מה שראיתי. רציתי להביע בפניה את ההשתוממות שלי על כל אלה השופכים את קרביהם ברשתות ומצפים לחמלה, אבל ידעתי שבחושיה חודרי-הלב תבחין שלא רחמי על הבחורה, גם לא ביקורתי על רוח הזמן – אלא דווקא התמונה החושפנית לבדה היא ששלהבה אותי.
צוּק ארבל הנחשף מכביש שישים וחמש נסך בנו רוח טובה. גאיה שמה את "ביתי אל מול גולן". שקענו בשתיקה והתמכרנו לחלילים ולכינורות שרחשו כמו התקפי צמרמורת מתחת לקול החם של אריק. משם המשכנו לשאר שירי ארץ-ישראל הישנה, בעודנו סוקרים את מדרונות הגולן המצהיבים, שהיו מנוּקדים בעצי אלה וחרוב שפרות חסו בצילם. הגענו אל חניית העפר ליד גשר בנות-יעקב. ככל שהתקדמנו במורד השביל שלשמאלו גדר המתריעה על מוקשים, הגיעו לאזנינו פעימות-באס, וכשנחשפו לפנינו כר הדשא והנהר הרדוד, שמענו גם את הראפּ האמריקאי הבוקע מרמקול נייד.
כשהבחינו בנו הצהלה היתה רבה.
קיימות דרכים רבות לשתוק. אפשר להעמיד פני מוקסם מן הנוף ומאזין לדבר-מה נעלה יותר משיחות ההיכרות הקולניות שסביבך; אפשר גם לקבע מבט חביב בפנים לא מוכרות ולהנהן באדיבות; אפשר גם להשתלב בשיחה בדמות "המחכה לתורו", אם כי זה כרוך בסיכון, שכן בכל רגע עלול להגיע תורך; החוכמה היא לפרוש מן השיחה לפני שזה מגיע. אבל הדרך האהובה עלי היא להירתם לפעלתנות. לכן נדדתי לקצה רחבת הדשא והקמתי שם את האוהל שלנו. כשסיימתי כבר התחילו בהכנות לארוחת הערב. התנדבתי להכין בצק לטאבון. עזרתי לבעל-השמחה לאסוף עצים בגדה השניה של הירדן; הוא מצא שם גזרי-עצים כבדים ואני נשאתי אותם מידיו אל הגדה שלנו. ערמנו את העצים, אספנו זרדים והקמנו מדורה. הנחנו שם סיר גדול ל"רטטוי" ועוד כיפת-מתכת לטאבון. התנדבתי להכין פיתות. וכשהוגשה הארוחה, בת הזוג של בעל-השמחה המטירה עלי מחמאות. הלילה ירד ורק אור המדורה זרח במצחים השמנוניים ובברק התיאבון שבעיניים.
לא היו מספיק צלחות, והזוגות אכלו ושתו בכלים משותפים. אחד מחברי החבורה, יוצר הסרט זוכה-הפרס, התגלה כמצחיקן. הוא היה בעל פנים עליזות ונהג ללטף את הכרס הקטנה שלו כשדיבר. וכשדיבר לא היתה ברירה אלא לצחוק. החברה שלו, נערה צעירה, לפי שיפוטנו לא גדולה מגיל הצבא ובוודאי משתמטת, גרסה מריחואנה וגלגלה ג'וינטים. לפני שהגענו, כנראה, קרה בלבול מילולי מסוים בין זכר לנקבה, שנהפך לבדיחת הטיול. כשהתיישבנו במעגל על מזרוני השינה לקראת הארוחה, שאל אם נשארה "מזרונית". כשבחור נמוך בגופיה שחושפת את פטמותיו ניסה את כוחו ושאל אם נשאר עוד מה"רטטוי-ית", הצחקן העיר:
"יש מילים שאכזרי להלביש עליהן את זה, אחי. תן לי עוד מהאורזית."
על המחצלת הועמד אותו סיר מהביל של "רטטוי", יחד עם גיגית פלסטיק שמילאתי בפיתות מהטאבון ובפיתות התרד; היה שם גם סיר אורז, גליל גבינת סנט מור וחריץ גבינת מנצ'גוֹ; ארבעת בקבוקי היין שקנינו פוזרו בפינות, ושתינו מהם בכוסות זכוכית קטנות שנועדו לקפה טורקי; גם קופסת עלי גפן מהדרוזים בדרך החליפה ידיים, וגולת הכותרת: נקניק מצופה בעובש שאחד הביא מרוסיה.
ממעלה הגבעה, בחושך, הגיעו שלושה מאחרים.
"זאת בטח איה," בת הזוג שלי לחשה לי. קמתי יחד איתה לברך אותם.
הוצגתי בפניה והתחבקנו.
"בואי, יש אוכל טוב," אמרתי לה. משהו אימהי תוקף אותי ברגעים כאלה, לא אדע להסביר למה. אולי הפעם היו אלה פני-הילדה של אותה בחורה מסכנה. מהאופן שבו חיבקה אותי, הזר, הוּפץ חום תמים ונותן-אמון, כאילו הפקירה את גופה הקטן למעטפת החיבוק המגוננת. עיניה היו אפורות-בהירות וטובות לב. היא באה בג'ינס קצרים ובחולצת-טי לבנה עם ציור שנועד להצחיק: פופאי, גיבור הילדים המעשן, מציג את קעקוע העוגן שעל אמתו המנופחת. היא לא סחבה כלום מלבד תיק בד קטן וזול בסגנון החוזרים מהודו. הזוג שהסיעו אותה ברכבם סחבו מטען כבד. עזרתי להם לפרוק אותו.
שכחתי את השם שלו. השם שלה היה דניאלה.
ממעבר הפסקה הבלתי-נחוץ, מהחציצה בין "השם שלו" לבין "השם שלה", עשויה הקוראת חדת העין – הקוראת, שכן אני משווה כנגדי כקוראת את דמות אהובתי הפגוּעה – להבחין שחשיבות רבה לה, לדניאלה הזאת. לא אכחיש, ועם זאת אדגיש בכל לשון של הדגשה: אני יושב עכשיו לשולחן העץ שלי בצהרי היום, שבע כיונק גרגרן, וזאת אחרי לילה של שינה עמוקה ומיטיבה, חבוּק מאחור בידיה של זוגתי. ואתמול בערב לא חסכנו זה מזה את גופינו, כפי שאנחנו מקפידים לעשות לפחות פעם-פעמיים בשבוע.
כשפרקתי מעליה את שק האוהל הכבד דניאלה שאלה בבדיחות-הדעת:
"אתה עושה גם הובלות?"
ההערה לא מצאה חן בעיני. לא אעלים שאפילו העליבה אותי. בת הזוג שלי ידעה שבהערה כזאת יש כדי לפגוע בי, ומיהרה לשאול את דניאלה מה שלומה; ובמהירות שאלתה היה דבר-מה אגרסיבי שהכאיב לי, על אף שנועד לגונן עלי.
שוב נתקפתי ביצר האימהי המשונה. אמרתי לדניאלה שנשאר עוד הרבה אוכל. בת הזוג שלי קפצה על ההזדמנות לרומם את רוחי, וגילתה שאני הייתי "שחקן מרכזי" בהכנת הארוחה.
"הוא גם מבשל!" הבאה החדשה קראה בהתפעלות.
הבדחן הציע לדניאלה ולבן-זוגה שיקימו כבר את ה"אוהָלית". בן-הזוג אמר שהוא מותש; היא, לעומת זאת, לקחה אחריות. התנדבתי לעזור. זה ממילא לוקח רגע. לבת הזוג שלי לחשתי שעדיף שנאכל אחד אחרי השני; זה ממילא עינוי, להילחם במזלגות על הצלחת.
פתחתי את נרתיק האוהל שלהם, שהיה זהה לשלנו: האוהל הזול ביותר שאפשר למצוא בחנויות המחנאות. השחלתי את מוטות-המתכת אלה בתוך אלה והיא ניווטה אותם אל-תוך הבד. היא שמעה להוראות שלי. ואולי נתנה לי להפריח אותן בלי מחאה וביצעה את מה שכבר ידעה לעשות ממילא. בוודאי שידעה, הרי נולדה וגדלה באיזור. היא היתה נמוכה, חסונה ולבשה שמלה אפורה בגזרת A – גזרה שנועדה לפצות על מתניים ישרים מדי, כך למדתי מבת הזוג שלי – וכפכפי אצבע. בתנועותיה ובאופן דיבורה היה משהו מרושל, כמו מוותר-מראש. כשהתכופפה לנטוע את פינת האוהל בקרקע נחשפו התחתונים שלה, שהיו מפוספסים ובראשם נקשר סרט פרפר. שייכתי אותה לאלה שלא יהססו להירטב בגשם, לטייל לבדן, לדבר על במה או לצרוך סם לא מוכר. גרעין אדישותה שומר עליה.
כשחזרתי לשבת נשאר עוד הרבה אוכל; ואף על פי שכבר שבעתי קודם ואף תאוצת האכילה כבר שככה לגמרי, פרסתי לי עוד פרוסה עבה מהנקניק ואכלתי אותו מגולגל יחד עם סנט מור בתוך פיתה מהטאבון. הם כבר היו בעיצומן של ה"עשרים שאלות".
קשה להישאר לישון באוהל שעומד בשמש. חזרתי וכפיתי על עצמי את השינה כמה פעמים. גאיה אמנם יצאה מהאוהל, אבל נרדמה שוב, כמו רבים, על המזרונים בחוץ. התנדבתי להכין קפה. זוגות מנומנמים קיבלו ממני כוסות מהבילות וחזרו למחצלת. כשסיימו את הקפה נרתמו למתוח את הציליה. אחד מהם, זה הקטן עם הגופיה שחושפת את הפטמות, טיפס על ענף אקליפטוס שעבר מעל בת הזוג שלי. התנועות שלו היו פזיזות ופרועות. הוא משך את בד הציליה בכל גופו, איבד שיווי משקל וכמעט שנפל עליה. אבל אפילו זה לא גרם לו לרדת משם ולקשור את הבד במקום אחר.
ואני נמלאתי חמת זעם והמשכתי לבחוש בפינג'ן. הבטתי בהם, בגברים המותחים את הבד. אמנם היו קולנוענים אבל לא נולדו וגדלו בתל אביב. חלקם מהקיבוצים באזור הזה. לכן באו לחגוג כאן. הם לבשו חולצות של היחידות המובחרות בהן שירתו. אפילו סנדליהם לא היו סנדלי שורש, אלא אלה המקצועיים, עם רצועות הבד האלכסוניות. הבחור בגופיה שוב משך את הבד בכל הכוח ואיבד את שיווי המשקל שלו, ממש מעל גופה הישן, האדיש לסכנה, של אהובתי. רציתי להזיזה משם, והערתי אותה בתואנה שהקפה מוכן. היא קמה רעננה ומאושרת, מלאת אהבת-אנוש, ומיד נתנה יד בהקמת הציליה. לא שיתפתי אותה בסכנה כדי לא לקלקל.
אחרי הקפה נכנסנו למים. נסחפנו במורד הנהר, בזרם האיטי והקריר; מעלינו התנשאו עלי תאנה שהפיצו את ריחם המעקצץ. אילניות קפצו אל-תוך המים ככל שהתקדמנו. בעיקול הנהר נמצאה לנו נקודה מושלמת: מוסתרת מעיני האחרים, עמוקה, עם קרקעית סלעית יציבה.
רוב הזמן עיניי היו עצומות, אבל כשפקחתי אותן פעם אחת הבחנתי מאחורי צווארה המרוּגש של אהובתי בעיקול נוסף של הנהר; ובעיקול הזה נחשפת חלקת אדמה קטנה, שהיתה מוקפת בשיחים סבוכים. ובשיא התייחדותנו פקחתי שוב את העיניים והשתוקקתי להגיע אל חלקת האדמה הזאת.
חזרנו מותשים למחצלת. לא עזרתי בהכנת ארוחת הצהריים. נמנמתי בצל, ברוח הקרירה, משעין יד אחת על אהובתי. אפילו מוזיקת הראפ שהתחדשה ברמקולים לא העירה אותי. גם לא קול השקשוקה המיטגנת לידנו. חלמתי שאני חבוק שם בזרועות אותה דניאלה. אני זוכר את זכרותי מחליקה לתוכה בחום הכבד, את חיכוך גופינו שעוד היו קרירים ממי הנהר. אפילו את ריח התאנים המעקצץ. לא אסתיר מן הקוראת את יסורי המצפון שלי. רק אשוב ואדגיש: אלה יסורי מצפונו של אדם חולם. בחיי המעשה לא סרחתי ולא אסרח.
"שקשוקית, חברים?" הציע לנו הבמאי.
ושוב ישבנו במעגל ואכלנו. ושוב – הצחוק נשפך מתוכי. לא רק הוא הצחיק את חבורת החברים, גם אחד שמנמן עם בעיות גב, בחור שנראה רציני מהשאר, חיקה איזו דמות שלא הכרתי. אשתו חיקתה את הקריין בעל הנימה האצילית, המרוגשת, מתכניות הטבע "Planet Earth". גם איה שטראוס הצחיקה אותנו בסיפורים ממיטתה.
אפילו בת הזוג שלי ניסתה את כוחה. איני זוכר מה ניסתה לחקות או לספר, אבל השתיקה שהשתררה לאחר מכן זכורה לי היטב. רק אותו יוצר סרטים עשה איתה חסד ופלט צחוק. התעוררה בי טינה גדולה כלפיה. איך יכול להיות שהיא נסחפת ככה וחותרת למלא באופן נואש את צו השעה, להצחיק? חיבקתי את הגב שלה, ספק כדי לנחם אותה, ספק כדי לרסן אותה. והיא, מצדה, נענעה את ישבנה בעליזות ומיקמה את עצמה בחיבוק שלי, מבלי להבחין בכוונתי להשתיקה.
אחרי ארוחת הצהריים התנדבתי לאסוף שוב עצים. חציתי את הנהר באזור רדוד כדי להגיע לגזע האקליפטוס המנוסר שבגדה השניה. אבל טבעות הגזע היו כבדות מדי. הייתי יכול להתאמץ ולסחוב אותן, אבל נותר בי מאז החלום זכר משתק של עצלוּת. סימנתי להם שאנסה לחפש במעלה הגבעה. טיפסתי על כר עלי האקליפטוס המשופע עד שהגעתי לקפל-אדמה קטן, שממנו נשקפה גבעה שכמה פרות התגודדו בה.
הבחנתי באיה ובדניאלה נכנסות למים; זו באותו הג'ינס שהגיעה איתו ובחלק עליון של ביקיני וזו בבגד ים כחול מלא, חובשת כובע קש. הן הלכו במורד הנהר, עד שהגיעו לאותו עיקול שבו גאיה ואני השתהינו ביום שלפני, ונעצרו, כמונו, דווקא שם. התקרבתי אליהן.
"אתן רואות שם עצים?"
"עצים? איך תסחוב אותם בחזרה מכאן?" איה שאלה.
"אנחנו נעזור לו," דניאלה אמרה.
נעמדתי על הגדה לידן, בין גזעי התאנה.
"יאללה, בואי נעזור לו. הוא כזה נחמד," דניאלה הוסיפה והתיזה מים על פניה כדי לצנן אותם.
נכנסתי למים.
נרתעתי מההבדל הגדול שבין הפנים של אושיית הפייסבוק בלילה, שהיו מתוקות ופעורות-עיניים כפני תינוק, לבין פני הזקנה שהתגלו באור היום הירקרק שבנהר. היא נמנעה מלהרטיב את פניה, כיוון שהיו מרוחים בשכבת מייק-אפ חרסית, שכבר נבקעו בה נקבוביות. כדורי עיניה צפו בתוך עפעפיים מקומטים שזכר של התענוּת ניכר בהם. הרע ביותר היה צווארה, ששני גידים, הדומים במהלכם למושכות של כרכרה, החלו להיפרד ממנו. נגעתי בצווארי בבלי-דעת בעודי מתקדם בנהר לכיוונן, לבדוק אם גם אצלי שני החבלים החלו לבצבץ; אך במקום זה הבחנתי שעל כתפי החולצה השחורה שלי, שכבר החלה להירטב במים, מבצבצים פתיתים לבנים של קשקשים. היובש של המקום, השיער שהרטבתי ולא ייבשתי, הנטייה הטבעית של עורי – כל אלה גרמו לקרקפת שלי להתקלף. זוגתי מכירה את הנטייה הזאת וסולחת לה. יותר מזה: היא נוהגת לשלות את הקשקשים מבין השיערות שלי, ואם השיער מלא בהם היא פורעת אותו כדי להוציאם.
"נדמה לי שראיתי שם משהו," אמרתי והצבעתי אל חלקת האדמה. "אני רואה שם ענפים יבשים. נעשה שחייה קטנה."
והנה, נמצאנו על הסלעים שבפתח חלקת האדמה. מכאן ראיתי כמה סבוכים וקוצניים הענפים שמקיפים את כר הדשא שהנהר מתעגל סביבו. אלא שבקצותיהם של הענפים נתלו אשכולות עם פירות זעירים, שלא יכולתי לראות ממרחק. הגחתי ליבשה.
"אין פה ענפים," אמרתי. "אבל יש פה פירות כאלה. הם נראים בשלים."
"זה פטל," דניאלה אמרה והגיחה אל החלקה לידי. לא היתה לה בעיה לצעוד על סלעי הקרקעית, שהיו משוננים וחלקלקים, כי נעלה נעלי מדוזה.
"לא סתם פטל. פטל קדוש, זה פרי אופייני לסביבה. גדלתי פה, אל תשכחו," הוסיפה. היא הציעה לאיה לעלות לפיסת הקרקע, אבל היא היתה יחפה וכל צעד כאב לה. היא צפה במים ועצמה את עיניה, ודמתה לגופה.
הפירות הבשלים נתלו בענפים הגבוהים ביותר; וגם שם, נראו רק קומץ שחורים ליד המון לבנבנים ואדומים, שהיו קשים למגע. נכנסנו אל-תוך הסבך. הייתי גבוה ממנה; קטפתי כמה פירות סגלגלים. חלקם התפרקו בכף ידי וצבעו אותה. הגשתי לה אותם והיא הכניסה אותם לפה. נמצאתי עמוק בסבך הקוצני, שהצטופפו בתוכו גם סירה קוצנית וגם ברקנים וגדילנים ודרדרים, שרק מעטים מהם עוד שימרו את צבע פריחתם ורובם הצהיבו וקוציהם היו זקורים ומשוננים.
ראיתי שהבחינה בשריטה נוספת שנשרטתי בבטן, ושמחתי על כך שמחה גדולה.
תקפה אותי התרגשות עמוקה כשראיתי שאינה בודקת את הפירות שאני מעביר לה אלא משיטה אותם מיד אל-תוך שפתיה, שהתחילו להיצבע בסגול; וכשהעמיקה בסבך, והבחנתי בשריטה קטנה במעלה הירך שלה, ממש מתחת לקו בגד הים המלא, תקף אותי חשק אדיר לנשקה שם. דחפתי יד בלתי-זהירה אל תוך הקוצים וקטפתי עוד ועוד פטל קדוש.
מי היה מנחש שדווקא אותה אושיית רשתות חברתיות מופקרת תהיה זו שתעיר אותנו מהזייתנו ותקרא לנו לחזור? ואולי לא מתוך חשש של צניעות עשתה זאת, אלא מפני שגאיה התחילה לשחות לכיווננו. בחזרתנו השקטה אל המים דניאלה אפילו העירה משהו על אותם פירות מתוקים שאין כדוגמתם; לא אחזור על ההערה שלה. היא היתה מטופשת והעליבה אותי. רציתי שתשתוק ותצלול במהירות, כמוני, כדי להסיר את עסיס הפירות המסגיר מן הפנים. אבל היא השאירה אותו עליה והתבדחה על חשבונו, על חשבוני.
כששתי החברות התחילו לשחות חזרה ונשארנו שם אני ואהובתי, היא ריכזה בפנים שלי מבט חמור. לרגע חששתי שאשמתי גלויה לה; אלא שהיא טבלה את אצבעה בפיה ושלחה אותה אל פני, כדי להסיר כמה קשקשים שנשרו משיערי אל-תוך שפמי וזקני. אז הכניסה שתי ידיים לשערי ובחשה אותו כדי להוציא ממנו את הקשקשים. ואחרי זה צללנו שנינו, כדי להתנקות.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.