כשהייתי ילדה, הייתה לאימא שלי פטריה בכף הרגל. בציפורן של בוהן שמאל, ליתר דיוק. כשגילתה אותה היא ניסתה להיפטר ממנה בעזרת סוגים שונים של תרופות. בכל בוקר, ביציאה מהמקלחת, היא מרחה שכבה של יוד על האצבע בעזרת מברשת זעירה, יוד שאת ריחו וצבעו, חום כהה ואדמוני, אני זוכרת היטב. היא ביקרה, לשווא, אצל מספר רופאי עור, כולל היוקרתיים והיקרים ביותר, וכולם נתנו לה את אותה אבחנה והמליצו לה על אותם טיפולים חסרי תועלת: החל במשחות קלוטרימאזול הטיפוסיות וכלה בחומץ תפוחים. הקיצוני שבהם אפילו רשם לה כמות לא גדולה של קורטיזון, אבל זה רק גרם לאצבע המצהיבה של אמי להתנפח. למרות מאמציה לחסל את הפטרייה, היא נשארה שם שנים, עד שתרופה סינית שאף אחד – כולל היא – לא האמין בה, הצליחה להעלים אותה בתוך ימים אחדים. זה היה כה בלתי צפוי, שלא יכולתי אלא לתהות אם הטפילה עצמה היא שהחליטה ללכת למקום אחר.

עד אותו רגע, פטריות תמיד היו – לפחות בשבילי – מין אובייקטים מוזרים שמופיעים בציורים לילדים וקישרתי אותם ליערות ולשדונים. בטח לא משהו שדומה לחספוס הזה שהקנה לציפורן של אמי מרקם של צדפה. אף על פי כן, יותר מאשר צורתה המופשטת והמשתנה, יותר מאשר עיקשותה להיאחז באצבע הנפלשת, הדבר שזכור לי יותר מכל לגבי הטפילה הוא הגועל והדחייה שעוררה באמא שלי. במהלך השנים הכרתי אנשים אחרים עם פַּטֶרֶת בכל מיני מקומות בגוף. פטרת מסוגים שונים, החל באלה שמייצרים קליפה גסה ויבשה בחלק התחתון של כף הרגל וכלה בפטריות אדומות ועגולות שצצות בדרך כלל על כפות הידיים של טבחים. רוב האנשים נושאים אותן בתחושת ויתור, אחרים באדישות, אחדים מזניחים אותן לחלוטין. אמי, לעומת זאת, חוותה את הפטרייה שלה כאסון מביש. מכיוון שחששה שהפטרייה עלולה להתפשט בכל כף הרגל או גרוע מכך, בכל הגוף, היא הפרידה את הציפורן הנגועה בעזרת חתיכה גדולה של צמר גפן, כדי למנוע מהציפורן לבוא במגע עם האצבע הסמוכה. היא אף פעם לא נעלה סנדלים והקפידה לא להסיר את גרביה בפני כל מי שלא השתייך למעגל הקרוב שלה. אם, מסיבה כלשהי, היה עליה להתרחץ במקלחת ציבורית, היא תמיד השתמשה בכפכפי פלסטיק, ואם נכנסה לבריכה, חלצה נעליים רק כאשר עמדה על הסף, כדי שאף אחד לא יוכל להביט בכפות רגליה. ומוטב היה כך, משום שכל מי שהיה רואה את האצבע ההיא, שעברה כל כך הרבה טיפולים, היה חושב שמה שיש לאמי הוא לא פטרייה, אלא התחלה של צרעת.

ילדים, בניגוד למבוגרים, מתרגלים לכול, ולאט לאט, למרות הגועל שאמי חשה כלפי הפטרייה, התחלתי להתרגל לנוכחותה היומיומית בחיי המשפחה שלי. היא לא עוררה בי את הסלידה שחשה אמי, דווקא להיפך. הציפורן הצבועה ביוד נראתה לי פגיעה ועוררה בי מין הזדהות מגוננת, כמו חיית מחמד נכה. חלף זמן ואמי הפסיקה לעשות עניין גדול מהבעיה הבריאותית שלה. אני גדלתי ושכחתי מזה לגמרי, לא חשבתי עוד על פטריות עד שהכרתי את פיליפ לבאל.

הייתי אז בת שלושים וחמש. נשואה לגבר סבלני ונדיב, מבוגר ממני בעשר שנים, מנהל האקדמיה הלאומית למוזיקה שבה השלמתי את החלק הראשון בהכשרתי בנגינת כינור. לא היו לנו ילדים. ניסיתי להיכנס להריון וזה לא צלח, אבל לא התייסרתי בגלל זה, הרגשתי בת מזל שאני יכולה להתרכז בקריירה שלי. השלמתי את הכשרתי בג'וליארד וצברתי לי מוניטין בינלאומיים כלשהם, מספיקים לשתיים או שלוש הזמנות בשנה לתת קונצרטים באירופה או בארצות הברית. זה עתה סיימתי להקליט אלבום בדנמרק ועמדתי לנסוע שוב לקופנהגן ללמד קורס של שישה שבועות בארמון שריכז כל קיץ את מיטב התלמידים בעולם.

אני זוכרת שיום שישי אחד אחר הצהריים, קצת לפני הנסיעה, קיבלתי את רשימת המורים שיילמדו השנה בתוכנית. לבאל היה ביניהם. זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמו. הוא היה כנר ומנצח רב מוניטין ולא פעם שמעתי מפי חבריי דברי שבח על הופעתו ועל הטבעיות שבה הוביל את התזמורת עם כינורו. הביוגרפיה שלו לימדה אותי שהוא צרפתי ומתגורר בבריסל, אם כי הוא נוסע לעתים קרובות לוונקובר, שם הוא מלמד באקדמיה לאמנות. בסוף השבוע ההוא מאוריסיו, בעלי, נסע לכנס מחוץ לעיר. לא היו לי תכניות בערב וחיפשתי ברשת קונצרטים של לבאל לרכישה אונליין. אחרי חיפוש קצר, קניתי הקלטה חיה שלו מנגן בטהובן בקרנגי הול. אני זוכרת את תחושת ההשתאות שחשתי בזמן שהקשבתי לו. היה חם. דלתות המרפסת היו פתוחות ורוח קרה נשבה בחדר, ובכל זאת, ההתרגשות קטעה את נשימתי. כל כנר מכיר את הקונצרט הזה, רבים מכירים אותו בעל פה, אבל הביצוע שלו היה גילוי. כאילו הבנתי פתאום את היצירה על כל עומקה. הרגשתי בליל של הערצה, קנאה והכרת תודה. שמעתי את הקונצרט שלוש פעמים לפחות ובכל פעם עברה בי צמרמורת. אחרי זה חיפשתי קטעים של המוזיקאים האחרים שהוזמנו לקופנהאגן ולמרות רמתם הגבוהה מאוד, ללא ספק, אף אחד מהם לא הפתיע אותי כמו לבאל. אחר כך סגרתי את הקובץ ולא הקשבתי שוב לקונצרט בשבועיים הבאים, אפילו שמדי פעם צץ לבאל במוחי.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שנפרדתי ממאוריסיו לכמה חודשים, אבל ההרגל לא הקל עלי לעזוב אותו. כמו בכל פעם שעמדתי לנסוע לתקופה ארוכה, ניסיתי לשכנע אותו להצטרף אלי. התוכנית שהוזמנתי אליה אפשרה זאת ואני משוכנעת שהוא יכול היה לקבל אישור מהעבודה, למרות מאמציו להכחיש זאת. לכל הפחות הוא יכול היה לבלות איתי שבועיים מתוך השישה שארך הקורס או לבקר אותי פעם בהתחלה ופעם בסוף. אילו הסכים, הדברים בינינו היו מתפתחים אחרת. אבל זה נראה לו חסר טעם. הוא אמר שהזמן יעבור מהר לשנינו ושמוטב שאתרכז בעבודה שלי. לדבריו, זאת הייתה הזדמנות טובה לצלול לנבכי נפשי ולשתף פעולה עם מוזיקאים אחרים. אסור לי לפספס את ההזדמנות ולהניח לדברים אחרים להסיח את דעתי. וכך היה, רק לא במובן שציפינו לו.

הטירה שאירחה את קורס הקיץ נמצאת ברובע כריסטיאניה, בפאתי העיר. היה סוף יולי והערבים היו נעימים. עד מהרה התיידדתי עם לבאל. בהתחלה, סדר היום שלנו היה דומה: הוא היה ללא ספק טיפוס לילי ואני טרם התרגלתי לשעון האירופי. בלילות אחרי השיעורים, עבדנו באותן שעות בחדרים אטומים כדי לא להעיר את האחרים, ומדי פעם נתקלנו זה בזה במטבח או ליד דוכן התה. היינו הראשונים – והיחידים – שבאו לארוחת הבוקר המוקדמת, עם פתיחת ההגשה. השיחה בינינו הייתה אדיבה ומנומסת, ובהדרגה גלשה לפסים אישיים. בתוך זמן קצר יצרנו תקשורת אינטימית, קרובה, שונה מהשיחות שקיימתי עם המורים האחרים.

קורס קיץ הוא מרחב מחוץ למציאות שמאפשר לנו להקדיש זמן לדברים שבחיי היומיום אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. בשעות החופשיות אפשר להתמסר לסוגים שונים של מותרות: ביקור מעמיק בעיר, ארוחות ערב ומופעים, שיחת חולין עם התושבים המקומיים או עם האורחים האחרים, אפשר גם פשוט להתמסר לעצלות, לבולימיה או לכל סוג אחר של פעילות ממכרת. לבאל ואני נפלנו בפיתוי ההתאהבות. זה קורה לעתים קרובות במקומות כאלה, מתברר. בששת השבועות של הקורס הסתובבנו באוטובוס ובאופניים בפארקים של קופנהגן, ביקרנו בברים ובמוזאונים, הלכנו לאופרה ולהופעות, אבל בעיקר למדנו להכיר זה את זה, עד כמה שאפשרו הנסיבות, בפרק הזמן הקצר שעמד לרשותנו. הרבה יותר קל להסיר את המחסומים שמגנים עלינו כשלקשר יש תאריך תפוגה. אנחנו אדיבים וסובלניים יותר כלפי מי שעתיד להיעלם בקרוב מאשר כלפי מי שנתפס כמועמד ליחסים ארוכי טווח. שום פגם או חסרון לא מרתיעים אותנו, משום שלא נאלץ לסבול אותם בעתיד. כאשר יש ליחסים תאריך תפוגה כה ברור, אפילו לא טורחים לשפוט את האחר – אין זמן. אנחנו ממהרים להפיק את ההנאה המרבית מתכונותיו הטובות משום שהזמן פועל נגדנו. זה לפחות מה שקרה לפיליפ ולי בקורס. השיגיונות שלו בענייני עבודה, שינה וניקיון החדר נראו לי משעשעות. הפחד שלו להידבק במחלות ונדודי השינה הכרוניים שלו העציבו אותי ועוררו בי רצון להגן עליו. אותו דבר קרה לו עם האובססיות, הפחדים ונדודי השינה שלי וגם עם התסכול המתמיד שחשתי בנוגע למוזיקה. אף על פי כן, יש לומר שבעבורי זו הייתה תקופה יצירתית מאוד. באלבום שהקלטתי כמה חודשים קודם בקופנהגן הייתה נוקשות מסויימת, מין דיוק יתר, אבל עכשיו המוזיקה שלי הייתה משוחררת יותר, נוכחת יותר. לא הייתה בה הקפדנות הנוקשה של מי שמפחדת לטעות, אלא המסירות והספונטניות של מי שמפיקה הנאה עמוקה ממה שהיא עושה. למרבה המזל, ישנן הוכחות מוחשיות לאותו רגע שיא בקריירה שלי. חוץ מההקלטות שהתחייבתי להן בחוזה שחתמתי עם המוסד המארח, הקלטתי שלוש תכניות רדיו שעד היום אני רואה בהן את מיטב יצירתי. לבאל ניצח על שני קונצרטים בתאטרון המלכותי של קופנהגן ושניהם היו מפעימים. הוא זכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל וכמה מהמוזיקאים האחרים הודו שזו זכות גדולה לחלוק אתו במה. מאז עקבתי מקרוב אחרי התפתחותו ואני יכולה לומר שהחודש וחצי שבילה שם הוא אחד מרגעי הקריירה הטובים שלו, אם לא הטוב ביותר. אומנם הוא ביסס את מעמדו אחר כך, אבל מספיק לשמוע את ההקלטות שלו מהשבועות ההם כדי להיווכח שיש בהן שקיפות מיוחדת מאוד בכל הנוגע לרגש.

לבאל היה נשוי, כמוני. בווילה בפאתי בריסל חיכו לו אשתו ובנותיו, שלוש ילדות בלונדיניות עגולות פנים. הוא נצר את תמונותיהן בטלפון שלו. על בני הזוג שלנו העדפנו לא לדבר יותר מדי. בניגוד למה שנהוג לחשוב, במצב של שמחה יוצאת דופן כזאת אין מקום לאשמה ולפחד ממה שיבוא אחרי כן, כשכל אחד ישוב לעולמו. אין עבר ואין עתיד – רק הווה. זה כמו לחיות בממד מקביל. מי שלא חווה משהו דומה יחשוב שאני מביאה את המטאפורות השחוקות האלה כדי להצדיק את עצמי. מי שכן חווה את זה, יודע בדיוק על מה אני מדברת.

בסוף ספטמבר נגמר הקורס וחזרנו כל אחד לארצו. בהתחלה שמחנו לחזור הביתה לשגרה, אבל לפחות אני לא הרגשתי שחזרתי למקום שעזבתי. ראשית, מאוריסיו היה מחוץ לעיר. הוא נסע ללָרֶדוֹ בענייני עבודה. היעדרותו לא יכלה להתאים לי יותר. כך היה לי זמן להתרגל שוב לדירתי וחיי היומיום שלי. בסטודיו שלי, למשל, שום דבר לא השתנה: הספרים והדיסקים היו במקומם, שכבת האבק על עמוד התווים והפרטיטורות שלי רק התעבתה מעט. אף על פי כן, אופן השהייה שלי במרחבים השונים של הבית השתנה, אפילו גופי השתנה, ואפילו שאז עוד לא הייתי מודעת לכך, לא הייתה דרך חזרה. בימים הראשונים, עדיין הרגשתי את הריחות והטעמים של פיליפ. הם הלמו בי גלים גלים בתדירות גבוהה מכפי שרציתי. למרות מאמציי לשמור על קור רוח, לא הצלחתי להישאר אדישה לכל זה. בנוסף לתחושות שתיארתי, הרגשתי אובדן, געגועים ומיד אחר כך אשמה. רציתי שחיי ימשיכו כרגיל, לא בלית ברירה, אלא משום שאהבתי אותם. בחרתי בהם כל בוקר כשהתעוררתי בחדרי, במיטה שחלקתי עם בעלי במשך יותר מעשר שנים. בזה בחרתי ולא בסערת הרגשות של תחושות וזיכרונות, שאילו יכולתי לבחור, הייתי שוכחת אותם לתמיד. אבל כוח הרצון שלי לא הספיק כדי לבלום את השפעתו של פיליפ.

מאוריסיו חזר ביום שבת בצהריים, לפני שהספקתי לעשות סדר ברגשות שלי. קיבלתי את פניו בתחושת הקלה, כסירת הצלה בעת סערה בלב ים. הלכנו לקולנוע ולסופרמרקט. בראשון בבוקר הלכנו לאכול באחת המסעדות האהובות עלינו. דיברנו על הנסיעות שלנו ועל העיכובים בטיסות. בימים הראשונים של המפגש המחודש, תהיתי שוב ושוב אם עלי לשתף אותו במה שקרה עם לבאל. לא הרגשתי נוח להסתיר ממנו דברים, במיוחד משהו רציני כל כך. מעולם לא עשיתי זאת לפני כן. הבנתי שאני צריכה שהוא יסלח לי, ואם אפשר גם ינחם אותי. אף על פי כן, העדפתי לא לומר דבר לעת עתה. הפחד לפגוע בו ושמשהו ביננו יישבר גבר על הצורך שלי להיות כנה. ביום שני חזרנו כל אחד לעבודתו. הזיכרונות המשיכו לתקוף אותי אבל הצלחתי להדוף אותם במיומנות, עד ששבועיים אחר כך, לבאל הופיע שוב.

ערב אחד, קיבלתי שיחה לא מזוהה מחוץ לארץ. עוד לפני שעניתי, לבי האיץ. הרמתי את השפופרת ואחרי שתיקה קלה, זיהיתי את כינור ה"אמאטי" של לבאל מעברו האחר של הקו. שמיעת קול נגינתו במרחק אלפי קילומטרים ממני, בעודי בביתי, פתחה שוב את הפצע שהתאמצתי כל כך לרפא ורק החל להחלים. השיחה הזאת, לכאורה לא מזיקה, הכניסה את פיליפ למרחב לא לו. מה הוא רצה להשיג בזה? קרוב לוודאי שרצה לחדש את הקשר, להראות שהוא עדיין חושב עלי ושהרגש לא כבה; שום דבר מפורש, ועם זאת הרבה יותר משהאיזון הרגשי שלי היה מסוגל לשאת. אחר כך הוא טלפן שוב מטלפון ציבורי ליד ביתו, לדבריו. הוא הסביר לי את מה שהמוזיקה כבר אמרה: הוא חושב עלינו וקשה לו מאוד להתנתק מהמחשבה הזאת. הוא דיבר ודיבר עד שנגמרו הדקות והשיחה התנתקה. הספקתי להבהיר לו שתי נקודות חשובות. ראשית: כל הרגשות הללו הדדיים ושנית, אני מבקשת שלא יטלפן שוב לביתי. לבאל החליף את השיחות באימיילים והודעות טקסט. הוא כתב בבקרים ובלילות וסיפר לי כל מיני דברים, החל במצב רוחו וכלה בתפריט ארוחת הצהריים או הערב. הוא סיפר לי על הבילויים והאירועים שלו, על ההברקות והמחלות של בנותיו, ובעיקר – וזה היה החלק הכי קשה – הוא חלק איתי את תשוקתו על כל פרטיה. כך קרה שהממד המקביל, שחשבתי שנסגר לתמיד, לא רק שנפתח מחדש אלא גם נהיה עניין של יום-יום וגזל מקום במציאות המוחשית של חיי, שבה הייתי נוכחת פחות ופחות. לאט לאט למדתי את השגרה שלו, מתי הוא לוקח את הילדות לבית הספר, באילו ימים הוא בבית ומתי הוא שוהה מחוץ לעיר. חילופי ההודעות בינינו העניקו לי גישה לעולמו. בעזרת שאלות הצליח לבאל לפתוח מרחב דומה בקיום שלי. תמיד הייתה לי נטייה לפנטזיות, אבל באשמתו התכונה הזאת התגברה אף יותר. אם עד אז חייתי שבעים אחוז מהזמן במציאות ושלושים בדמיון כעת המצב התהפך, עד כדי כך שאנשים החלו לדאוג לי ובהם מאוריסיו, שאם אינני טועה כבר היה לו מושג כלשהו לגבי המתרחש.

התמכרתי בהדרגה להתכתבות עם לבאל, לשיחה האינסופית, לכך שבעיני היא החלק הכי אינטנסיבי וחשוב בחיי היומיום שלי. כאשר מסיבה כלשהי לקח לו יותר זמן מהרגיל לכתוב לי או לענות להודעות שלי, גופי הראה סימנים ברורים של חרדה: לסתות חשוקות, ידיים מזיעות, עוויתות ברגל. אם בקופנהגן כמעט לא דיברנו על בני הזוג שלנו, כעת המרחק ביטל את האיסור. חיי הנישואים שלנו נהיו מושא למציצנות מתמדת. בהתחלה סיפרנו רק על החשדות והדאגות של בני הזוג שלנו, ואחר כך על הוויכוחים ועל העמדה של כל אחד, אבל גם על החיבה שהם הפגינו כלפינו, כדי לתרץ לאחר ולעצמנו את ההחלטה להמשיך בחיי הנישואים. בניגוד אלי, שניהלתי חיי נישואים שקטים ומאופקים, לבאל לא היה מאושר עם אשתו. או כך לפחות טען. היחסים שלו, שנמשכו כבר שמונה עשרה שנה, היו רוב הזמן גיהינום צרוף. קתרין, אשתו, דרשה ממנו עוד ועוד תשומת לב, רצתה שיטפל בה והתפרצה עליו תדירות באלימות. היה לי עצוב לדמיין את לבאל חי בתנאים האלה. למשל, לדמיין אותו סגור בביתו ביום ראשון, קבור תחת צעקות ונזיפות בעוד מבעד לחלון יורד הגשם הבלתי פוסק של בריסל. אבל לא עלה על דעתו של לבאל לנטוש את המשפחה שלו. הוא השלים עם העובדה שיחיה כך עד סוף ימיו, ועלי להודות שההשלמה הזאת, אפילו שהייתה בלתי נתפסת בעיני, העמידה דברים במקומם. גם אני לא רציתי לעזוב את מאוריסיו.

אחרי יותר מחודשיים של הודעות ושיחות טלפון מזדמנות, הצלחתי סוף סוף לבסס שגרה שחשתי בה פחות או יותר בנוח. אף על פי שתשומת הלב שלי, או מה שנותר ממנה, הייתה מוקדשת לנוכחות הווירטואלית של לבאל, חיי היומיום שלי נהיו קלים ואפילו מהנים. עד שעלתה האפשרות שניפגש שוב. כפי שכבר אמרתי, לבאל נסע לוונקובר כל סמסטר ובביקורו הבא, אחרי קופנהגן, הוא חשב שאולי נוכל להיפגש שם. לא הייתה לו שום בעיה להשיג לי הזמנה רשמית מבית הספר ללמד סדנת חורף בתשלום נאה, באותם תאריכים שהוא יהיה שם. למרות הסיכון, התקשיתי לדמיין רעיון מפתה יותר ולא יכולתי לסרב לו, אפילו שידעתי שזה מאיים על האיזון העדין שהשגנו עד כה.

אז נפגשנו בקנדה. זה היה טיול נפלא. במשך שלושה ימים היינו מוקפים שוב באגמים וביערות. הרגשות שנרקמו בינינו בקיץ שבו והופיעו, אבל הפעם באופן בהול ומרוכז יותר. נמנענו ככל האפשר ממפגשים חברתיים. כל זמן שבו לא עבדנו בילינו בחדרו וחקרנו בכל דרך אפשרית את גופו של האחר, את תגובותיו ומצבי רוחו, כמי שחוזר לארץ מוכרת ולא רוצה לעזוב אותה עוד לעולם. גם דיברנו הרבה על מה שקורה לנו, על השמחה והחידוש שהמפגש הזה העניק לחיינו. הגענו למסקנה שהאושר נמצא מחוץ למוסכמות, במרחב הצר שהקצבנו לעצמנו על אף מצבנו המשפחתי והמרחק הגיאוגרפי.

אחרי ונקובר, נפגשנו בהמפטונס. וכמה חודשים אחרי כן, בפסטיבל למוזיקה קאמרית בברלין ובפסטיבל למוזיקה עתיקה באַמְבּרוֹנֶה. פיליפ ארגן את המפגשים האלה. אף על פי כן, הזמן שבילינו יחד אף פעם לא הספיק לנו. כל חזרה הביתה, לפחות מבחינתי, הייתה קשה מקודמתה. הניתוק שלי היה ניכר הרבה יותר מהפעם שחזרתי מדנמרק: שכחתי דברים לעתים קרובות, איבדתי את המפתחות בתוך הדירה והגרוע מכול, החיים עם בעלי נהיו כמעט בלתי אפשריים. לא עניין אותי עוד לתחזק את המציאות, והיא התחילה להתפרק כמו בניין נטוש. אולי לא הייתי מבחינה בכך אלמלא שיחת טלפון מחמותי שהעירה אותי מהתרדמה. היא דיברה עם מאוריסיו והייתה מודאגת מאוד.

"אם התאהבת במישהו אחר, אז שתדעי שאת מאבדת שליטה," היא אמרה לי בנימה הבוטה שתמיד אפיינה אותה. "אני מציעה לך שתעשי כל מה שצריך כדי להשתלט על עצמך."

הערתה נפלה על אוזניים נעדרות, אבל לא ערלות.

ערב אחד חזר מאוריסיו מוקדם מהעבודה בזמן שבבית התנגן קונצרט של שופן לפסנתר ולכינור שלבאל ביצע עשר שנים קודם. זה אלבום שלא היה עולה על דעתי לשים בנוכחותו. אני לא יודעת אם ההבעה המופתעת על פניי הביאה לזה או שהוא גמר בדעתו לפני כן, אבל באותו ערב הוא תחקר אותי על הרגשות שלי. רציתי לענות על שאלותיו בכנות; להסביר לו את הסתירות והפחדים שלי; ובעיקר, לספר לו כמה אני סובלת. למרות זאת, הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא לשקר לו. למה עשיתי את זה? אולי משום שכאב לי לבגוד במישהו שעדיין אהבתי עמוקות, אפילו אם באופן אחר; אולי משום שפחדתי מתגובתו או קיוויתי שבמוקדם או במאוחר, הדברים יחזרו למסלולם. אימו של מאוריסיו צדקה: איבדתי שליטה. אחרי התחבטויות רבות, החלטתי לבטל את הנסיעה הבאה ולהשקיע את כל מאמציי בהתנתקות מלבאל. כתבתי לו, הסברתי את מצב העניינים וביקשתי ממנו שיסייע לי לבנות מחדש את החיים שהלכו והתפוגגו לנגד עיניי. ההחלטה שלי הכאיבה לו, אבל הוא הבין.

עברו שבועיים נטולי תקשורת ביני ובין לבאל. למרות זאת, כששני אנשים חושבים זה על זה ללא הרף, נוצר ביניהם קשר שחורג מאמצעי התקשורת הרגילים. אפילו שהייתי נחושה לשכוח אותו, או לפחות לא לחשוב עליו בעוצמה כזו, גופי מרד והחל להפגין את רצונו בתחושות בלתי נשלטות. הדבר הראשון שהרגשתי הוא עקצוץ במפשעה, ואף על פי שבחנתי את האזור מספר פעמים, לא מצאתי שום דבר ולבסוף ויתרתי. כעבור כמה שבועות תחושת הגירוד, שבהתחלה הייתה עדינה, כמעט בלתי מורגשת, נהייתה בלתי נסבלת. לא משנה איפה הייתי ומה הייתה השעה, הרגשתי את איבר המין שלי, ובאופן בלתי נמנע, נזכרתי בפיליפ. אז הגיעה ההודעה הראשונה שלו בנושא. הוא שלח מייל קצר ובהול ובו יידע אותי שהוא נדבק במשהו חמור – הרפס, עגבת או מחלת מין אחרת. הוא רצה להודיע לי כדי שאוכל לנקוט באמצעי זהירות – תגובה טיפוסית לפיליפ ולכל אדם בעל נטייה להיפוכונדריה. ההודעה שינתה את החשיבה שלי בעניין: אם לשנינו יש אותם סימפטומים, קרוב לוודאי שאנחנו סובלים מאותה מחלה. לא מחלה קשה, כפי שפיליפ חשב, אבל פטרת אולי כן. פטריות מעוררות גירוד ואפילו עשויות לכאוב. הן גורמות לך לחשוב ללא הרף על החלק בגוף שצמחו בו, וזה בדיוק מה שקרה לנו. שלחתי לו כמה הודעות מלאות חיבה, בניסיון להרגיע אותו. לפני שניתקנו קשר שוב, הסכמנו שנלך לרופא, כל אחד בעירו.

האבחנה לא גילתה לי שום דבר חדש. לדברי הגניקולוג שלי, שינוי בחומציות הרירית שלי גרם להופעתם של מיקרואורגניזמים. על מנת למגר אותם יש למרוח משחה במשך חמישה ימים. הידיעה לא הרגיעה אותי כלל וכלל. המחשבה שמשהו חי נוצר בגוף שלנו, בדיוק בנקודה שבה היעדרו של האחר מורגשת יותר מכל, הותירה אותי המומה ונסערת. הפטריות חיזקו את הקשר שלי לפיליפ. בהתחלה מרחתי את המשחה ביעילות ובהתמדה, אבל עד מהרה קטעתי את הטיפול: פיתחתי תלות בפטרייה שחלקנו, תחושת שייכות. להרעיל אותה היה כמו לגדום חלק חשוב בי. קשה לומר שהעקצוץ היה נעים, אבל הוא היווה מין תחליף שהרגיע אותי. הוא אפשר לי להרגיש את פיליפ בגופי ולדמיין בדיוק רב את המתרחש בגופו. לכן החלטתי לא רק להניח לפטריות להתקיים, אלא לטפח אותן כמו שאחרים מטפחים גינות ירק. הפטריות הלכו והתחזקו ולבסוף בצבצו אל פני השטח. תחילה הבחנתי בנקודות לבנות, אחר כך הן התפתחו לגושים קטנים, עגולים ורכים. עשרות גושים כאלה צצו על עורי. במשך שעות עמדתי מול המראה, ערומה ומרוצה, וראיתי כיצד התפשטו הנקודות על פני השפתיים החיצוניות ולעבר המפשעה. באותו זמן דמיינתי את פיליפ נאבק בפטריותיו בנחישות. גיליתי את טעותי ביום שקיבלתי את המייל הבא: "הפטרייה שלי רוצה רק דבר אחד: לפגוש אותך שוב."

הזמן שהקדשתי קודם לשיחות עם לבאל, הושקע באותם ימים במחשבה על פטריות. נזכרתי בפטרייה של אמי, שכמעט נמחתה מזיכרוני, והתחלתי לקרוא על הישויות המוזרות הללו, קרובות יותר לממלכת הצומח, לפי צורתן, אם כי היאחזותן בחיים ובגוף שהן נטפלות אליו מקרבת אותן אלינו. גיליתי, למשל, שמגוון רב של אורגניזמים עשוי להיכלל בקטגוריה "פטריות". ישנם קרוב למיליון וחצי זנים ומתוכם נחקרו רק מאה אלף. הגעתי למסקנה שעם רגשות קורה דבר דומה: רגשות מסוגים שונים מאוד (סימביוטיים, במקרים רבים) נכללים במילה "אהבה". התאהבויות נולדות לעיתים קרובות באופן ספונטני ולא צפוי. ערב אחד אנחנו חושדים בקיומה של התאהבות בגלל עקצוץ כמעט לא מורגש, ולמחרת אנחנו מבינים שהיא כאן כדי להישאר לתמיד, או לפחות כך נראה. סילוק פטרייה יכול להיות מסובך בדיוק כמו סיום מערכת יחסים לא רצויה. אימא שלי יודעת על זה דבר או שניים. הפטרייה שלה אהבה את גופה והייתה זקוקה לו באותו אופן שהאורגניזם שצמח ביני ובין לבאל דרש עוד ועוד שטח.

אם חשבתי שאילו אפסיק לכתוב ללבאל, הוא ייעלם – טעיתי בגדול. אם חשבתי שההקרבה הזאת תחזיר לי את בעלי – טעיתי בגדול. היחסים ביננו לא השתקמו. מאוריסיו עזב את הבית בשקט, בלי לעורר שום מהומה. בהתחלה נעדר באחד מתוך שלושה לילות בשבוע, אבל אחר כך החל לערוק לתקופות ממושכות יותר. נוכחותי במרחב המשותף שלנו הייתה מועטה כל כך עד שאפילו שהבחנתי בהיעדרו, לא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע זאת. עד היום אני תוהה אם התאמצתי מספיק כדי לשקם את הריסות הקשר שלנו. אני בטוחה שמאוריסיו סיפר לקבוצה קטנה של חברים על הנסיבות שהובילו לגירושים שלנו. אבל הם בוודאי סיפרו לאנשים נוספים והמידע הלך והתפשט בין כל קרובינו ומכרינו. היו כאלה שאפילו הרשו לעצמם לגנות אותי או להביע את תמיכתם, וזה הרגיז אותי נורא. חלקם, כדי לנחם אותי, אמרו ש"דברים לא קורים סתם", שהם ראו את זה בא ושהפרידה הייתה הכרחית כדי שגם אני וגם מאוריסיו נוכל להמשיך לגדול. אחרים טענו שבעלי ניהל מזה שנים אחדות רומן עם מוזיקולוגית צעירה ושאני לא צריכה להרגיש אשמה. במקום להרגיע אותי, ההערות האלה רק הגבירו את חוסר הישע והבידוד שהרגשתי. לא רק שחיי לא היו שייכים לי עוד, אלא שכעת הם נהיו נושא לדיון בין גורמים חיצוניים. זאת הסיבה שלא רציתי לפגוש אף אחד, אפילו שלא אהבתי להיות לבד. אילו היו לי ילדים, קרוב לוודאי שהמצב היה שונה. ילד היה מתפקד כעוגן יציב לעולם הממשי והיומיומי. הייתי תלויה בו ובצרכיו. הייתי מקבלת ממנו את החיבה ללא תנאי שכה הייתי זקוקה לה. אבל מלבד אמי, שרוב הזמן הייתה עסוקה בעבודה, היה לי רק כינור, והכינור היה לבאל. כשהחלטתי לבסוף לחדש איתו את הקשר, לבאל לא רק הגיב בהתלהבות, אלא גם תמך בי יותר מאי פעם. הוא טלפן וכתב לי מספר פעמים ביום, הקשיב לכל הספקות שלי, עודד אותי וייעץ לי. אף אחד לא תרם להתאוששות שלי בחודשים הראשונים כמוהו. השיחות איתו נהיו המגע האנושי היחיד שגרם לי הנאה.

בניגוד למה שעשתה אמי בילדותי, החלטתי לחיות עם הפטרייה שלי לצמיתות. לחיות עם טפילה משמעו להסכין עם הכיבוש. לכל טפילה, אפילו אם היא לא מזיקה, יש צורך בלתי נשלט לגדול. מן ההכרח לשים לה גבולות, כדי לבלום את הפלישה. אני, למשל, לא הנחתי לטפילה שלי לחרוג מאזור המפשעה. פיליפ מתייחס אלי בערך כמו שאני מתייחסת לפטרייה שלי. הוא אף פעם לא מרשה לי לחרוג מהשטח שהקצה לי. הוא מטלפן לביתי מתי שהוא זקוק לי, אבל לי אסור, בשום פנים ואופן, לטלפן לביתו. הוא מחליט מתי ואיפה יתקיימו המפגשים ביננו ומבטל אותם בכל פעם כשאשתו ובנותיו משבשות לנו את התוכניות. מקומי בחייו הוא של רוח רפאים שהוא יכול לזמן מתי שמתחשק לו. מקומו בחיי, לעומת זאת, הוא של רוח חופשית שמופיעה מדי פעם ללא שום מחויבות. עכשיו אני יודעת שאנחנו, הטפילים, יצורים לא מרוצים מטבענו. המזון ותשומת הלב שאנחנו מקבלים לעולם אינם מספיקים. הסודיות שמבטיחה את הישרדותנו היא שמתסכלת אותנו במקרים רבים. אנחנו חיים במצב של עצב מתמיד. אומרים שבמוח, ריח הלחות וריח הדיכאון כמעט זהים. אין לי שום ספק שזה נכון. בכל פעם שהסבל מצטבר לי בחזה, אני מחפשת מחסה אצל לבאל, כפי שאחרים פונים לפסיכולוג או לוקחים כדור הרגעה. והוא עונה לי כמעט תמיד, אפילו אם לא מיד. אף על פי כן, כפי שאפשר לצפות, פיליפ לא סובל את הדרישות שלי. אף אחד לא אוהב שפולשים לחייו. יש לו מספיק לחץ בבית מכדי שיסבול את האישה המבוהלת והפגועה שנהייתי, שונה כל כך מזו שהכיר בקופנהגן. נפגשנו עוד כמה פעמים, אבל זה כבר לא אותו דבר. גם הוא מבוהל. המקום שהוא תופס בחיי החדשים מכביד עליו וכל דבר שאני אומרת, תמים ככל שיהיה, הוא מפרש כדרישה לעזוב את אשתו ולעבור לגור איתי. אני מבחינה בזה. לכן הפחתתי, על חשבון בריאותי, את הדרישה שלי למגע, אף על פי שהצורך שלי עדיין עצום.

עברו יותר משנתיים מאז שהשלמתי עם היותי בלתי נראית. כמעט אין לי חיים משלי ואני ניזונה מזיכרונות, ממפגשים חפוזים בכל מיני מקומות בעולם, ממה שאני מצליחה לגנוב מאורגניזם זר שדרשתי עליו בעלות, אף על פי שהוא ממש לא שלי. אני עדיין עושה מוזיקה, אבל כל מה שאני מנגנת דומה ללבאל, נשמע כמוהו; העתק מעוות שלא מעניין איש. איני יודעת כמה זמן אפשר לחיות כך. אבל אני כן יודעת שיש אנשים שחיים כך שנים ואפילו מצליחים, בממד האחר הזה, להקים משפחה, מושבות שלמות של פטריות שחיות במחתרת עד שיום אחד, בדרך כלל בהלוויה של האדם שנטפלו אליו, הן מגיחות החוצה. לא במקרה שלי. גופי עקר. אני לא אביא ללבאל שום צאצאים. לפעמים, נדמה לי שאני מבחינה בפניו או בנימת קולו מיאוס דומה לזה שאמי הרגישה ביחס לציפורן המצהיבה שלה. לכן, למרות הצורך העצום שלי בתשומת לב, אני משתדלת במידת האפשר להיות בלתי מורגשת, כדי שייזכר בקיומי רק כשמתחשק לו או כשהוא צריך אותי. אין לי תלונות. החיים שלי קלושים, אבל לא חסר לי מזון, אפילו שאני מקבלת אותו במינונים קטנים. שאר הזמן אני דוממת בדירתי. מזה חודשים שאני חיה בתריסים מוגפים. אני נהנית מהחשכה ומהלחות שנודפת מהקירות. אני נוגעת במשך שעות באיבר המין שלי – אותה חיית מחמד נכה שדמיינתי בילדותי – ואצבעותיי מעירות את הצלילים שהשאיר בו לבאל. וכך אמשיך, מוגבלת לפיסה מחייו, עד שהוא יגיד אחרת או עד שאמצא את התרופה שסוף כל סוף תשלח את שנינו לחופשי.

*דימוי: קלרי רייס