אינני יודע כמה שעות כבר הייתי בצינוק. הייתי בודד בין ארבעה קירות קרים, שותקים. לא שמעתי את קולו של איש בצינוק החשוך ההוא, ואני חושב שאיש לא שמע אותי.

“אוזניים לכותל,” אומר הפתגם הידוע. אבל הכתלים שסגרו עליי היו אילמים וחירשים. הם בלעו את צעקותיי ואיש לא ענה לי. מדי פעם שמעתי חריקה של דלתות ברזל – כמו רעמים מטורפים שבעקבותיהם ניתך מטר של קללות וגידופים, מעורבים בזעקות אימה. הקללות היו מכוערות וגסות מאוד והזעקות היו חנוקות, עמוקות ונואשות. אחר כך הטילו הררי השתיקה צל כבד על הצינוק שלי, על נשמתי ועל זיכרוני.

רציתי להשתין. זה לא היה רצון אלא הכרח וצורך דחוף שהייתי חייב לציית לו ויהי מה. הקור ששרר בצינוק הקטן הגביר את הצורך שלי להשתין. השלפוחית שלי התמלאה, וחשבתי שהיא עומדת להתפקע. הצטנפתי כקיפוד, ניסיתי להקל על הצורך על ידי לחץ על בהונותיי ועל רגליי ולהתכווץ ככל יכולתי.

כשהסוהר הענק בעל הפנים הזעופות אחז באמות ידיי והשליך אותי כמו שק על רצפת הצינוק. הרגשתי שאני צריך להשתין. ביקשתי ממנו שייתן לי חצי דקה כדי לספק את הצורך הדחוף הזה.

תחנוניי בהקו בין שפתיי לאוזניו האטומות כחזיון תעתועים ביום קיץ. חזרתי על בקשתי, הרמתי את קולי מעט, ובנימה מתחננת ומתמסכנת, אמרתי לְסוהר השְאול:

“בחייך, יש לי כאבים בכליות. תן לי ללכת לעשות את צרכיי. תספור עד עשר ותראה שחזרתי למקום שלי כאן.”

הבן-זונה ההוא, בעל הפנים הזועמות, במקום לתת  לי ללכת, ירק לי בפנים, קילל אותי והסתלק לו כשהוא  שורק מנגינה של שיר שאהבתי.

נזכרתי אז במשפט שאבי נהג לומר: “בני, אללה ישתבח שמו העניק את אורו לפנים יפות. אם אתה צריך משהו, בקש אותו מבעלי פנים יפות. הם לא יסרבו לשום בקשה שלך. בחדית’ נאמר: “חפשו את הטוב אצל יפי-הפנים”.

“אתה צודק, אבא,” אמרתי לעצמי בקול, בעודי רואה לנגד עיני את דמותו המתועבת של הסוהר שלא יצאה מראשי.

הזמן עמד מלכת. כמו חמור עיקש שנעמד בתוך בוץ עמוק. כל שנייה שחלפה החמירה את מצבי. התחלתי להתפתל כנחש פצוע. שכחתי הכול, מלבד הצורך להשתין.  

נזכרתי בתמונות מילדותי: היינו ילדים שובבים. היינו נעצרים  בפתח סמטה או באמצע דרך, מפשילים את הגלימה או פושטים את המכנסיים ומשתינים. נזכרתי שכאשר היינו מתעוררים בבוקר, היינו יוצאים לרחוב להשתין עוד לפני שרחצנו את הפנים. היינו נהנים להביט באד העולה משלוליות השתן ומהתעלות שזרימתו חפרה באדמה. וכשהיינו נעמדים להשתין בגשם היה אוחז בנו רעד נעים שאין לתארו.

בעודי נזכר בתמונות ההן, קיללתי את החיים המזוהמים האלה. עד כדי כך הם מתאכזרים אליי, ולא נותנים לי כמה רגעים  כדי לרוקן את השלפוחית הנפוחה שלי? איך הפכה ההשתנה לפסגת תקוותי באותו לילה ארור?

כמעט השתנתי במכנסיים. באמת רציתי בכך, אבל נזכרתי שאני לובש בפעם הראשונה מכנסיים שארוסתי נתנה לי במתנה. “לא. זאת מחשבה טיפשית להשתין במכנסיים האלה, אפילו אם העולם יתהפך,”  לחשתי לעצמי. נאבקתי. התפללתי שהסיוט הנתעב הזה ייעלם בקרוב.

כעבור שעה שמעתי את קולה של דלת הצינוק. הייתי מכורבל בתוך עצמי, כדי למנוע מהשלפוחית שלי לפלוט את מה שהצטבר בה. בעזרת אור דל שנידב לי אשנב קטן גבוה באחד מהקירות הצלחתי להבחין בפניו של מי שנכנס אליי. לא היה זה הסוהר המתועב. זה היה צעיר יפה-פנים, מסורק, לבוש בגדים נקיים, שלא החזיק בידיו כלום. אמרתי: באה הישועה. זה  מי שאבי דיבר עליו. הוא בוודאי לא ידחה את בקשתי הפעוטה.

קמתי וחייכתי אליו. גם הוא חייך. אני לא בטוח, אולי הוא לא חייך אבל התכונן לחייך. על שפתיו הצטייר חיוך טבעי וחביב, שהיה חלק מתווי פניו.

לפני שאמר מילה התחננתי אליו: בבקשה, תרשה לי ללכת להשתין. החבר שלך לא הרשה לי. יש לי כאבים בכליות ואני…

אינני זוכר כיצד סיימתי את המשפט. לפתע הרגשתי שהסוהר הזה בעל הפנים היפות מתנפל עליי כשד והולם שוב ושוב באגרופו בפניי ובועט בי בכל חלקי גופי. הוא לא הבחין בין פנים לראש, לרגל, לבטן, לחזה. הוא  היכה בי ללא הבחנה ובכל כוחו. והלוואי שהיה מסתפק במכות. הוא קילל אותי במילים גסות ביותר, וקילל גם את אחיותיי, את אלוהיי ואת דתי. אינני זוכר כמה זמן נמשכה חגיגת המכות זאת, אבל אני זוכר היטב שכאשר גמר להכות אותי נפרד ממני ב”טפו… עכבר מלוכלך”.

אחרי שיצא, חשתי שלווה גדולה. הצורך להשתין לא היה עוד דוחק כל כך. הרגשתי כאילו הר נגול מחזי. התפלאתי! אחרי כל העינויים האלה אני חש שלווה כזאת? כשהרמתי את ידי מהרצפה הקרה, היא היתה רטובה. אמרתי בלבי: אני בטח מתבוסס בדם שלי. אבל זה לא היה דם. לא, אני השתנתי. המכנסיים, מתנת ארוסתי, נרטבו. כמו חמת מים שנקרעה ותוכנה נזל, ככה נזל השתן שלי על רצפת הצינוק. משלוליות השתן עלה לאט אד והחל לשרטט את הפנים היפות האלה בחלל הצינוק.