אבא שלך הוא זה שלימד אותך להסתכל. ולא רק שלימד הוא גם אמר מפורשות "אני מראה לך איך להסתכל", הרים את סנטרך בשתי אצבעות ואמר לך להביט תמיד לשמיים. אולי זאת הייתה עצה. אולי פקודה. אולי בגלל זה אחת ההוצאות הכי משונות שלך הוא מנוי למוזיאון. כמו אנשים שנרשמים לחדר כושר, את מחשבת שהמנוי משתלם אם תגיעי מידי שבוע, וגם כך המנוי למוזיאון זול יותר. את מוותרת על מבחני באיזה-גיל-צייר-הצייר-את-הציור-הזה. את מביטה בשלווה כי זאת לא התחרות שלך. את יודעת באיזה גיל פרסמו את הספר הראשון שלהם כל סופר, כל משוררת שאת אוהבת ושונאת. במובנים מסוימים עוד לא התחלת ואת כבר אחרי השיא.

האביב מגיע ובמקום לשוטט באוסף הקבוע של המוזיאון, את מוצאת עצמך בתחרות פסנתרנים. מישהו בגילך, בחולצה לבנה ושיער שחור, שואל אותך לדעתך. ואת אומרת שהביצוע נפלא אבל שאינך מבינה בזה כלום. הוא מחייך. מוזר, אבל ענית את התשובה הנכונה. והוא אומר לך שהביצוע לא רע ושיש לך אוזן. את מדמיינת את עצמך כמו בקריקטורה דבוקה לאוזן ענקית, משלבת ידיים ומנסה להצדיק את השבח. את יכולה להעביר תשוקה מאמנות פלסטית למוזיקה קלאסית. את יכולה לנדוד. ממילא את רוצה לכתוב והאופקים שלך, כפי שאת עתידה ללמוד בקרוב, צרים מידי, במובנים מסוימים הם צרים עד גיחוך.

החינוך שלו ללא רבב. הידע שלו ללא רבב. הנימוסים שלו מושלמים. הוא מוזיקאי קלאסי ולצידו את מרגישה כמו ילדת פרא שאוכלת ברגליה. הוא משחק שח. את אומרת לו שאבא שלך היה אלוף הקיבוץ בשחמט אבל את אף פעם לא מצליחה לזכור איך הכלים הולכים. הוא היה מעדיף שתזכרי. היה מעדיף שתדברי צרפתית או גרמנית. שתהיי מרוסנת יותר. מגושמת פחות. הוא מעביר לך שיעור מזורז, שיעור אינסופי, בהליכות ונימוסים ובבחירת יינות. את עדיין לא מאמינה שבחר בך, כי אין לו, כך נדמה לך, משיכה לסיפורי פיגמליון. הוא היה מעדיף שתהיי מלוטשת יותר, שקטה יותר ואת משתדלת מאוד להתאים לעולם שלו. כל יום הוא מתאמן שעות על הפסנתר ואת מאזינה לכל מה שהוא אומר שהוא נפלא וחשוב לעומת השמאלץ הרומנטי. את מבינה שיש משהו במה שהוא אומר. הנגינה שובה את לבך כי אינך יכולה להתכחש ליופי. לניקיון. לצלילים הנכונים. לפראות המרוסנת שמופיעה בשולי הדיוק רק כזיכרון עמום, אפשרי. את יודעת לגלות תושייה בשעת משבר ואילו הוא תמיד מלא תושייה. ואולי כל שעה היא שעת משבר. מי שמחלק את בני האדם לאנשים קרים וחמים יניח אותו בקוטב הקר אבל אינך בטוחה איפה צריך להניח אותך. את מסתפרת וקונה בגדים חדשים עבור המבט שלו, כמו מישהי שעומדת כל הזמן על קצות אצבעות, משתדלת להגיע לשולחן.

אתם יושבים על השטיח ומשחקים מונופול. אין לכם ילדים ואתם משחקים במשחקי ילדים. הלוח חדש לגמרי, כלי המשחק מתכתיים, לא דומים בכלל למונופול ששיחקת בילדות שבו כל דבר החליף דבר אחר, כי בעצם כבר לא היו בקופסה חלקים מקוריים וחיילי שח וצעצועים מביצי קינדר הוצבו על הלוח הממורט. כששניכם משחקים, את הנעל. הוא הכלב. הכלב קונה בתים ברחובות שלעולם לא יצעד בהם. הנעל נשלחת לכלא שוב ושוב. 

את מספרת לו שאימא שלך היא האישה המופלאה ביותר שהכרת, שזה כמובן צירוף מקרים בלתי אפשרי כמעט. אבל האישה החכמה, המקורית, המצחיקה, הנועזת, היא האהבה הראשונה שלך, ואולי לכן קל לה כל כך לשבור לך את הלב.

ערב אחד את מקבלת שיחת טלפון מנציגת ועדת הבריאות שבקיבוץ שדורשת ממך להגיע לבית החולים בחיפה. "אימא נפלה", נאמר לך, כאילו אפילו השייכות נפרמה ואימא שלך היא עכשיו של כולם או של אף אחד. זה כמעט תמיד מתרחש בלילה אבל בבית החולים יש אור, כאילו כולו מכונת חטיפים ענקית שמכילה שוקולדים, תרופות ומחלות חשוכות מרפא. אימא שלך שוכבת במיטת בית החולים. שיערה דבוק לראשה. את ואחותך הצעירה עומדות שם. אתן מבקשות לדבר עם רופאים ומדברות עם אחים. לוקח לכן זמן להבין שאף אחד לא מתכוון לדבר אתכן. 

 היא משתחררת מבית החולים ובמהרה נוסעת לחו"ל לשבועיים. היא חוזרת מבולבלת מתמיד. החריפות הקבועה שלה איננה. היא מספרת על שדה התעופה באטלנטה כאילו ג'ונתן סוויפט כתב את הדברים, נשים וגברים ענקיים, לכולם שפם וזקן. היא תעתה בשדה התעופה יומיים תמימים, ניזונה רק משקית חטיפים. בסוף מישהו הוביל אותה למשרדי חברת התעופה ונמצאה לה טיסה. יומיים אחר כך היא נופלת ומתאשפזת שוב. בבית החולים היא מסרבת לדבר עברית ומתקשרת עם הסובבים רק באנגלית במבטא אוקספורדי מודגש. "היא תיירת?" שואל מישהו ואת עונה ביובש, בסרקזם, ברוע. "היא ישראלית. היא חיה בקיבוץ." את מדברת על אימא שלך, אבל הקור נושב מפיך ואי אפשר להאמין בזה. ואולי אי אפשר שלא להאמין.

 בלילה אחר של אשפוז אחר את ואחותך הצעירה מגיעות יחד. אימך במיטה ואתן ישובות על רצפת חדר המיון, משחקות במשחק אמת ושקר. אחותך מספרת לך שרכבה על פרה בלי זנב ואת יודעת שאין לה טעם לשקר. גם כשהחיים שלכן מתפצלים לשתי עמודות נפרדות את ואחותך עדיין יודעות את הדברים החשובים זו על זו, או לפחות נדמה לכך שאתן יודעות, וברור שהשקרים המופלאים ביותר שתיצרי לא יפלו על אוזניים ערלות. היא תמיד מגלה אותך מבעד לסיפורים.

אחותך מספרת לך על הפרה ואת מחניקה צחוק, על אף שאיש לא בוחן אם אתן די עצובות ומודאגות על רצפת חדר המיון. היא אינה מסבירה למה רצתה לרכוב על פרה ואת לא מספרת לה שעוד תכתבי את זה, שכבר עכשיו את כותבת את זה. קראת שכתיבה היא פעולה עוינת. עוינות לא חסרה לך ולכן את נשבעת לא לכתוב על אימא שלך, לא כך, לא כאן, לא באמצעים האלה, בתפאורת בית החולים, בדמדומי האלים. זו שבועה שאת עתידה להפר. הנה, את מפירה אותה ברגע זה ממש.

הלילות הארוכים במיון נעשים עניין שבשגרה, אימא שלכן במיטה ואתן שוב ישובות בשולי המיטה כי אף פעם אין כיסא מיותר במיון והצוות הרפואי מחכה שתתפכח כדי שיוכלו לשלוח אותה הביתה בלי טיפול נוסף. יש צרות שאין להן מענה. הצוות הרפואי עדיין מכנה אתכן "בנות". ולא רק הם קוראים לכן כך. אתן תמיד הבנות. אתן לוגמות שוקו תעשייתי מהמכונה. המכשירים הרפואיים מצפצפים בדיסהרמוניה, והקול מהבהב באוזניכן כמו אורות רחוקים, כאילו הכול מתרחש במקום אחר, כאילו חדר המיון הזה יכול להתקפל בבת אחת לתוך מזוודה ואתן תיישרו רגליים ותלכו כמו כל זה לא היה מעולם. בלילות האלה את מאמינה בחפץ לב בשישה דברים בלתי אפשריים, כמו החלמה מושלמת או האפשרות שאימך תקום ממיטת חוליה כאילו עברה בחור תולעת ותהיה למי שהייתה. האישה המרתקת ביותר בעולם. השותפה המושלמת ביותר להרפתקאות שמעולם לא יצאתן אליהן כי תמיד יש זמן עד שכמובן כבר אין.

החיים עם החבר החדש שלך הם ניגוד משווע ללילות עם אימך. את גרסה נקייה ותרבותית של עצמך. את מסתרקת אחרת, את לומדת צרפתית. כשאת מתלווה אליו לניו יורק לסדרת קונצרטים, הוא משלם את כל ההוצאות ואת חולמת על אימא שלך. את חולמת שהיא מנשקת אותך פה על פה, לשונה בתוך פיך ואת נחנקת. את מספרת לו את זה בארוחת בוקר והפעם תורו כמעט להיחנק. הוא מביט בך בגועל, כאילו הבאת את תכולת הקיבה שלך לשולחן הצחור, בין כוסות הקפה למיץ התפוזים. בערב, בסנטרל פארק, כמה שעות לפני הקונצרט, הוא אומר לך, "בסוף יאשפזו גם אותך, תשכבו מיטה ליד מיטה". באותו רגע את יודעת שתיפרדו. זה ייקח חודשים עד שתאזרי אומץ ואז הוא יהיה שוב נדיב וטוב וארך אפיים כשהיה, אבל באותו רגע זה כבר כתוב סביבך בכל מקום. על הכוסות ועל המפה, על כפות ידייך שלך, תלכי ממנו. תלכי. תלכי.

אמך יוצאת לעשן מחוץ לדלתות הזכוכית של המיון, שושנת דם קרושה על מצחה, אחת האחיות פונה דווקא אליך. "אימא שלך היא אישה אינטליגנטית," היא אומרת לך, "אין לה מה לחפש בכפר". נדמה לך שאתן במחזה של צ'כוב, את מביטה באימא שלך ובאחות, לשתיהן עיניים חומות. את מדמיינת לרגע שתל אביב היא מוסקבה, שאימא שלך תעבור לתל אביב ותלכו יחד לתיאטרון ותאכלו ערמונים. זה מחזיק אותך לילה שלם. את מספרת את זה לאחותך שחושבת לרגע שיצאת מדעתך. בבוקר שולחים אותה שוב לקיבוץ ואין יותר מוסקבה.