קראו ב:
אף שכן או קרוב משפחה לא נתן לי סוכריות או כסף ובתמורה דרש שאנשק לו את הבּוּלבּוּל, לא היה שום אירוע כזה, אבל הייתי ילדה שחשבה כל הזמן על מין, יודעים מה, תשעים אחוז מהזמן לפחות. בגיל חמש או שש כבר נרקם לו פסיפס במוחי של מעשה המין, וכיצד הוא מתרחש בין גבר לאישה. קורטוב של רתיעה או סלידה נורמאלים לגילי לא התרגשו במוחי; תחושות אחרות כן, והן הפכו אותי לאישה שאני, אישה שמתחוללת בה סופה תמידית של רעב.
זיכרון # 1. 1976, בת שבע, במרפסת מרוצפת שומשום, קיץ כבשני.
איתן. הילד הזה, הגיע רק לפני חודש לשכונה, והוא כל הזמן מסתובב פה, בועט באבנים, מציק לתרנגולות ומורט להן. הוא רודף אחרי הכלב של אורלי מנטקה וצועק, "בוא לכאן כלב, אני אדחוף לך מקל לתחת!". אורלי מרכלת עלי. היא שמעה את המורה שרה אומרת, איתן הילד הכי יפה בכיתה, בלי עין הרע, "בטח גם את חושבת ככה, נורית, מתערבת שאת חושבת על זה שהוא ואת הולכים מאחורי המחסן, ומתנשקים פה לפה, אל תגידי שלא. איי! למה את נושכת אותי, יא מופרעת. לכי, עופי מפה, לא רוצה לשחק איתך". נוטפת זעם היא רצה הביתה, ואז ראיתי אותו, עומד בקרן הרחוב, אבל מספיק קרוב, שיערו הדבשי נוקשה, ומבטו הירוק יוקד עלי, גובר בקלות על שמש אוגוסט במישור החוף.
זיכרון#1.1 הילדים במיטות, אבא ואמא מדברים בסלון מול הטלוויזיה
"מה הם עושים שם במחסן כל יום, אני לא מבינה, כל יום. הילד של אברהם ומלכה בא לכאן, הילדה של מנחם ורחלי איתם, ולפעמים גם הגדולה של שבתאי, שעות שעות הם שם, אני באמת לא מבינה מה מעניין להם אלה".
"עזבי אותם, ילדים, משחקים", עונה לה בליאות, הוא שב ומכייח את גרונו בצלילים מצמררים, ולבסוף מתרומם ויורק מהחלון הפתוח.
"אבל מה יש להם לשחק עם כמה גרוטאות, ומי יודע אם אין שם נחש מתחת לאבנים? חוץ מזה, עברתי שם יום אחד, שקט, כאילו הם נרדמו שם, לא שמעתי כלום, אולי תגיד לניסים שינעל את המחסן וזהו?".
"ולאן ילכו? ימצאו מקום אחר, ילדים. את לא היית ככה?".
הם שותקים שתיקה ארוכה, הטלוויזיה שחור לבן הישנה שקיבל במתנה מאחיו שוב מאבדת את התמונה, "שלג" מופיע על המסך, הוא ניגש וחובט עליה אחת-שתיים-שלוש, והיא קוראת בזעף, "הלו, אתה תעיר אותם". אחר כך פוסע בצעדים נגררים, נעלי הבית מגומי לחדר השינה. "מזל, את באה?", "עוד מעט", עונה כהרגלה. מקץ כמה רגעי שתיקה, "את באה?" נרגז.
"תיכף, אמרתי לך!" היא נוהמת בזעם לא ברור, ודאי שואפת עוד מהניקוטין, מעשנת לאיטה ובהתמסרות לפעולות הכרוכות בכך. אני מתפללת רק בלב אך שפתיי זעות, אוושות הבית מהדהדות, הדממה מכאיבה, ולבסוף אני שומעת את נחירותיו.
בבוקר אני מוצאת אותה מכונסת אל עצמה על הספה, שם נרדמה, בלי שמיכה. "אבא אתה דבק", רוטן אחי, יהודה, כי הוא רוכן מעליו, מדגדג אותו, פולש באצבעותיו למנוחתו האינטימית, צובט ואז מלפף אותו לחיבוק הדוק. יהודה בועט בסדין הכחול הפרחוני ואומר לו, קמתי כבר.
זיכרון#2 זיכרון מהמחסן
שששש. שתקי, כמה את מדברת, יא ורדי.
די. אני אגיד אותך!
די, בלעת את הלשון שלך? עכשיו תורך, נו. פרה עיוורת. אני קושר לך את העיניים, תכסי את החלונות, סיגלית, בלי חושך זה לא שווה כלום.
כמה אתה מסובב, יש לי סחרחורת, איי, זה חזק!
זה אתה דודו, אני יודעת שזה אתה, תפסיק.
אמא שלך, אמא שלך! משתנקת סיגל מלכה, היא באה, תקומו מהר, ותעשו כאילו שיחקנו סתם. היא אדומה עוד מקודם, מהפרה עיוורת שלנו. בן הדוד שלי נוריאל שאחר כך יעווה את מבטו בכל פעם שיתקל בי, והחבר הכי טוב שלו, דודו, שתמיד ממשיך כשתורו להיות פרה עיוורת, ומגשש בידיו בעצבנות, בסקרנות מחליאה, גם כשהוא כבר מזהה מי את, מרפרף על החולצה, מזנקים ממקומם. אבק מכסה את מכנסי הספורט הקצרים שלהם, ואת נעלי ההתעמלות אדידס, "בת זונה", הוא מסנן, דודו, "שתעוף מפה, כוס אמק". במחסן ערבוביה של ריחות, זיעה חמצמצה, שתן, חרדה.
זיכרון#3, 1977, בת שמונה, בוקר, חדר שינה הורים, אמא מתאפרת מול המראה שעל פנים דלת הארון.
מה אמרת? המברשת שמורחת כחל נמרחת מסביב למתחם העין מבהלה. תגידי עוד פעם מה אמרת?
סר-סוּר, אני פולטת מילה חדשה שנקלטה בשיחות סרק שלא היו מיועדות לאוזניי, ואינני יודעת מה פירושה, אבל היא נשמעת לי סודית וחושנית.
גועל נפש, איך את מדברת, נזעקה, איפה למדת מילה כזו, אלוהים ישמור, אני אשרוף לך את הפה עם פלפל חריף אם תגידי עוד פעם אחת מילה כזו, שמעת אותי? את יודעת מה זו המילה הזו? יודעת? היא מנגבת את הצללית המרוחה עם צמר גפן ספוג באלכוהול, מגניבה אלי מבט פעור מבהלה ופניה סמוקים, אבל איני יודעת אם מרחה סומק מלאכותי או שהיא נבוכה ממני. היא מהדקת את חגורת העור הלבנה שהשחילה סביב הג'ינס. בפעם האחרונה שלבשה אותו, בסך הכל ירדנו למכולת, היא ביקשה מדוּבּי המנהל אישור מיוחד לתת צ'ק דחוי, והוא אמר, אבל זה בתנאי שאת באה תמיד רק במכנס הזה, בסדר? כשאמר זאת, בקול מונמך ללחישה כמעט, רכן קדימה מעט, כך שבינו לבינה היה רק הבל פה. לא יודעת מה היה מצחיק כל כך, אבל אמא צחקה בפראות.
זיכרון#4, 1979, דאלאס בטלוויזיה.
ג'יי אר הרשע מתעלל באשתו, ומנהל רומן עם קריסטין, אחותה. אבא צופה בהם, שרוע על הספה החומה, מכנסיו הקצרים רחבים מידי והוא מגרד שוב ושוב במעלה ירכיו. כשג'יי.אר מפשיט אותה, הם אומרים, לכי לחדר שלך, זה לא בשבילך, אני לא זזה מהכיסא, הם מאיימים, אמא שלי מושכת בכוח ביד, ג'יי.אר צוחק צחוק מרושע כשקריסטין יורדת על ברכיה, עיניו השטניות בוערות, ובלילה אני חולמת עליו, מעיר אותי מהשינה, דורש שנתנשק בכוח, ונשכב במיטה עירומים, תוקפנותו מאיימת ומרטיטה, ואני מתעוררת למיטה רטובה ותחתונים ספוגים. ימים רבים אחר כך אני נתקפת בהקיץ בתערובת של בושה וכמיהה, להיות קריסטין.
זיכרון#5, 1980, בת 11, אש לילה של הנוער העובד. עלטה.
לירון, המדריכה מהחטיבה מנתרת מהאוטובוס ראשונה, היא משפשפת את כפות ידיה כדי לחמם אותם כנגד הצינה הלילית הזו, מתבוננת אל האופק הלוט בחשיכה ערפילית. שיערה המקורזל הארוך והחרוך פזור על כתפיה, ועיניה הצרות מביעות כתמיד תמיהה קיומית. עידן המדריך הגמלוני השדוף עם עיני הכלבלב העגומות משתרך מאחוריה. השדות הבלתי נגמרים של עמק חפר נפרשים מסביבנו, החושך הכהה והעמוק עוטף אותם ואותנו, מהרקיע המעונן, ועד השורשים של העשב הצהוב מחודשי הקיץ שבאים אל סופם. 20 חניכים של שבט תמר בנוער העובד, מבוגר אחראי אחד עם נשק, מיימון הכפוף ומבעו הסולד מאיתנו. חלי לוי שהתיישבה לידי באוטובוס, וכל הדרך השתעלה שיעול מלא ליחה, והתלוננה כמה מגעילים הבנים מאחורה ואיזה רעש הם עושים, לא מכבדים את המעמד. מתרפסת ונצמדת אל המדריכה, עיניה מעריצות, והיא מוכנה לכל פקודה. אמרו לא לבוא בבגדים שחורים לגמרי היא מתמרמרת, ותראי את מירב הזו, תמיד חייבת לעשות הפוך ממה שאומרים.
היא רוצה לדעת מתי נדליק אש, סחבה את התרמיל הזה עם תפוחי אדמה עטופים, ומרשמלו לבנבנים גסי מרקם. "שוויה שוויה", משיבה לה לירון, מתכופפת להיטיב את שרוכי נעליה הגבוהות, ולחטט בתיקה, חולצתה ארוכה והדוקה, מסמנת את קווי החזייה שהחלה ללבוש לא מזמן לשמחתם הלעגנית של הבנים בקבוצה. "צפו ללילה ארוך היום", היא מזהירה, והבנים מתחילים לצחקק, להחליף מכות קטנות על העורף ולהעיר הערות נבזיות, ועידן קורא אליהם, "יאללה תפסיקו, חבר'ה, אל תקלקלו".
חניכים, להסתדר בטור, מספרי ברזל, מורה לירון, ועידן בפרצוף חמור סבר חותם על גב ידינו את המספר, ומעכשיו אנחנו מדברים בלחש, היא מנמיכה את קולה, אוקיי? המשימה שלנו היא להגיע לקצה המסלול בלי שהאויב יגלה אותנו או יבחין בנו, ברגע שרואים אור, אתם שומעים את הסיסמה שהיא תקשיבו טוב, פזצטא, אתם משתטחים מיד, יש? ועכשיו להתפקד, שנדע שכולם איתנו.
לחישות צרודות, של גרונות הולמים, מיתרי קול שעוד מעט יתעבו, ורטט מוזר, מגונה, מביש במעלה הגב.
רשרוש ברור בעשב הניצב ממול ולירון לוחשת בקול שנשמע כמו זעקה, פזצטא! ערימת גופים הולמים משתטחים על האדמה הרכה והלחה. צחקוקים חנוקים של חלי והבנות, ולירון מהסה אותם בססס נחשי. האם אלו צעדים שם? כאב חד מפלח את העור שבכף יד ימין, בין האגודל לאצבע, וטעם מתכתי משתלח בחלל הפה. לא הרגשתי שנשכתי את התעלה הזו טוב טוב, ודמעות מציפות את עיני, ופתאום יד נשלחת, נוריאל. הוא חופן את כף היד הפצועה ועוצר את זרם הדם בכוח. אחר כך הוא משחרר. דממה. עיניו כהות כמו אגמים שחורים.
ששש, חבר'ה, תפסיקו, טוב? תקשיבו לדממה הזו, תסתכלו בחושך הזה, שחור לגמרי, נכון? עכשיו תתחילו לחפש אורות, כי גם בתוך האפלולית יש אורות, רק צריך להתבונן, לירון מורה לנו להסתדר בטור מאחוריה, אני ראשון, קורא איתן, והבנים מגחכים, הוא עושה תנועות משונות מאחורי גבה של לירון. מפחיד פה, אני פולטת בלי לחשוב, נורית יא, פחדנית, מגחך אסף הבלונדיני החיוור והמנומש, הילד שתמיד הולך כשזרועותיו צמודות לגופו, כאילו פחד מבתי השחי שלו עצמו, שלא תשתיני בתחתונים פה.
אסף! נוזפת לירון, אני לא רוצה לשמוע דברים כאלה יותר, אוקיי? אנחנו מתחילים בהליכה, אהוד הולך בסוף, מי שצריך פיפי, שיבוא אלי. לא לצאת מהשורה, ברור? איתן מסתובב לחבריו ומעווה את פרצופו ואז עושה לה קרניים, הם גועים. איתן! לסוף השורה היא צועקת, מיד! עוד מילה ואתה חוזר לאוטובוס. הוא מרצין ומדלג באי רצון לקצה השורה, בדרך מחליק כף יד סודית לאסף. הם גואים כמו תנים. לירון מסתודדת עם עידן ונראית פתאום אבודה. אני רואה את שפתיה נעות, וחושך נוסף נפער מהן.
אנחנו פוסעים בשקט, ורגלינו חותכות בעשב, פולשות לעולם החי החיישני החי באדמה ושלוותו מופרת. המשימה הראשונה שלכם היא כמו שאמרתי לזהות אורות, תנסו לקלוט איפה יש נקודות אור קטנות, מה מאיר בחושך הזה, מסבירה לירון, ומה מקבל מי שמוצא את האור? שואל אסף המיוזע והמשולהב מעט, מתסיסת ההורמונים הגלויה, הבלתי מבוישת, החייתית. לירון פותחת את פיה ולבסוף לא אומרת כלום, ואיתן מגחך, חליקה לפנים, מפטיר בלעג.
אני מדמיינת שמר חושך נושף בנו בצעדה החרישית, מתגרה וחוסם את אלומות האור שמידי פעם מבצבצות, מתכת הפחית שהוטלה בשדה, גחלילית מהבהבת וחדלה פתאום, אפלה מרוכזת וסמיכה, ויצרים בוסריים נמלטים מהבקבוק. הבל הפה של איתן על עורפי, שוטם ולועג, משסה געש בעצמות. בדיוק כמו במשחק מחבואים בחושך, במחסן.
איתן עכשיו אתה.
אבל רק אתה מסובב, לא הנקבות.
למה, מה יש לך.
הוא לוחש דבר מה באוזנו של נוריאל, והם מגחכים.
פסים דקים של אור חודרים אל המחסן, נחשי הכרה בחשכה. הוא מתקרב אלי הלום מהסחרחרה, רועד. כל כך רועד. רווח של בושה בינינו, ידיו מכונסות, אצבעות מאוגרפות, הוא נושם כאילו היה חיה קטנה, אפשר לדמיין את עיניו מתרוצצות בפחד מאחורי כיסוי המטפחת החומה שהביא נוריאל. מכת צמרמורות מפירה את התוכנית שלי להיות דוממת, לא למחות בכלל, ואז הוא צועק, מפגרת, אני יודע שזה את! דוחף אותי בחוזקה. אחת, שתיים, שלוש. הוא מסתלק.
מבין השיחים הבהוב להבה, לירון, קוראת חלי, מבוהלת, יש שם מישהו. היא מצטנפת, לירון שמחה, כל הכבוד, חלי, עידן, צא, היא מכריזה, ועידן, שהעדרותו לא הורגשה, מאחר שהיה כמו צל על ידה הדומיננטית, מפלח את הסבך ויוצא עם הגפרור שכבה בידיו. תתחילו להתארגן, היא מורה בסמכותיות, לסיום של הערב הזה, שלא תשכחו אותו, אנחנו הולכים להדליק פה מדורה ענקית, ולהבעיר כתובת אש, אני רוצה שכל עמק חפר יראו את הלהבות שלנו, שכולם ידעו שהשבט שלנו היה בשטח. קדימה, תלקטו עצים, אתם יודעים מה הולכים לכתוב פה, באש הזו.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.