קראו ב:
אבא שלי רצה שארשם לתיכון 'אליאנס' ברמת אביב כדי שאדע צרפתית ואוכל ללמוד מדיצינה, המקצוע הכי יפה בעולם, בעיר הכי יפה בעולם. שאשב לי במונמרטר בסתיו פריזאי, עם צעיף ירוק ואבסינת, ואגור בעליית גג בבית עם שוערת באבאיאגה, בדיוק כמו שהוא היה עושה אילולא המלחמה.
שרוליק רצה שארשם לעירוני ה' במרכז הוותיק של העיר, למרות שיהיה עליי לנסוע אליו וממנו שעתיים כמעט בכל יום, כי ד"ר בראט המנהל היה גם הוא קרקובאי, והוא מספר אחד בחינוך, והוא ידע איך לטפח אותי, לא כמו הבהמות מהעממי.
אפילו שרה טלפנה מברלין, מחדר ההלבשה שלה, מתנשמת אחרי פרמיירה. היא עדיין ריחפה כי הריעו לה וזרקו פרחים על הבמה ולא נתנו לה לרדת. פרחי בר כחולים ואדומים, כולם יודעים שאלה הפרחים שלה, הייתי צריכה לראות את זה. תכף אוכל לבקר אותה כי בסוף סיבוב ההופעות הזה היא תנוח סוף־סוף. בקשר לתיכון – מה שאבחר יהיה טוב. היא סומכת עליי. נרשמתי לעירוני ה' וגם לאליאנס.
בסוף החופש הגדול, כששרוליק שהה באירופה לרגל עסקים, אבא שלי ואני נסענו אל חנה לרמת השרון לשישי שבת, והיינו חייבים להחליט. אבא שלי דפק על שולחן האוכל ואמר "גלופי", ו"אני לא אתן לזה יד." חנה דפדפה בבורדה כי התופרת הייתה אמורה להגיע ביום ראשון, והסכימה: "טק, טק," ולשלושתנו היה ברור שאלמד בעירוני ה'.
לא היה אכפת לי. נסעתי מוקדם בבוקר וחזרתי בערב, בסתיו כבר היה חשוך כשהגעתי הביתה, ועדיין יכולתי לדלג בקלות בין הזמנים והמקומות. אהבתי לעמוד חשופה על סלע, פרועה, רימון שלוף נצרה בידי המורמת, ומתחתיי עומדים נוקשים הרובים הפשיסטים. "בני זונות!" צרחתי לפעמים, או "פרנקואיסטים מחורבנים!" ופוצצתי את הרימון אל תוכם. יכולתי לראות מעיים מרוטשים וראשים כרותים עם עיניים פקוחות. המון דם. שרוליק השמיע לי תקליט חורק ונדיר שבו לורקה בעצמו קרא ושר משיריו, והשירים היו יפים ועצובים וגאים, ולא נורא שלא הבנתי את המילים. שרוליק היה בין המתנדבים שנהרו לספרד מכל העולם, למרות שכשסיפרתי לאבא שלי את זה הוא אמר לי שהכול שקר כמו הדברים האחרים ששרוליק מספר, הרי אז הוא היה ילד עני מקרקוב. אסור היה לי לספר לאבא שלי, תמיד הוא קלקל, ובאמת, מאז לא שיתפתי אותו בחייו של שרוליק וגם לא בחיי.
הייתי בת חמש־עשרה וחצי, בכיתה י"א, ופתאום הייתה לי ידידה אחת, עפרה האפרתי, שהשתייכה לחברה סלונית והיה לה חבר, ושתינו ישבנו יחד ליד השולחן האחרון כי היינו הגבוהות ביותר בכיתה. עפרה הייתה יפה ורזה, עם צמה שחורה ארוכה, עיניים שחורות, ריסים ענקיים ועור לבן.
אני סיפרתי לה, בזהירות, על מציאות חליפית. למשל, אמרתי לה, המצרים המשיכו צפונה מצומת 'עד הלום' וכבשו את תל אביב, אמא שלך עזבה מזמן, אבא לא מתפקד. יש לך אח גדול ואחות קטנה, אבל הגדול לא בבית, כנראה במחתרת, ובבית אין אוכל אבל יש תלושים, ואתם רעבים. את חייבת למהר לתחנת החלוקה באלנבי, זה ערב חורף של יום חמישי ותכף מחשיך ויתחיל העוצר. את צריכה לחשוב מה תלבשי כדי לא לבלוט, להסתיר את היופי, את יודעת למה. תתארי לך מה את רואה ברחובות, שומעת, מרגישה, מריחה, בתים, אנשים, הכול.
היא עדיין לא יודעת, חשבתי, אבל אחר כך כבר לא יהיו תלושים, והיא תצטרך להתחנן לפרוסת לחם מקרובי משפחה שגם להם אין, או ברחוב, ולמכור כל מה שיש בבית תמורת קצת אוכל. נתתי לה גם להעתיק שיעורים ובבחינות במקצועות הריאליים, והיא סיפרה לי בסוד כי חס וחלילה שאבא שלה ידע, שפונים אליה ברחוב מסוכנויות דוגמניות והיא בינתיים אומרת לא, אבל יודעת שתהיה דוגמנית עולמית, ומחכה לסוכנות הנכונה. היא סיפרה גם על החבר שלה שהיה פרח טיס ועל המסיבות בחברה הסלונית שמורכבת מפרחי טיס ובנות. פרחי הטיס כמעט לא יצאו לחופשות, וכיוון שהיפות לא רצו לחכות, תמיד חסרו בנות למסיבות. לאחת המסיבות הבאות, אמרה עפרה, היא תזמין אותי.
בינתיים יצאנו לפעמים יחד בהפסקות לחצר ושם עמדנו מוקפות בנים ובנות שצחקו וצעקו. שם נעשיתי שניים, חיית הטרף והגלדיאטור, וזה היה קל כי סירבנו להילחם. עפרה נשארה במרכז ואנחנו, לאט לאט, זזנו לשולי הזירה שמתחת ליציעי הקהל, והלכנו בה, הקפה אחת, שתיים, שלוש. הם לא השגיחו בנו ואנחנו הסתכלנו בהם משתוללים, שותים, ובזנו להם. מתישהו, כשההמון כבר דרש דם וקרא בקצב וראה אותנו, היטה הקיסר מן היציע המרכזי את אגודלו מטה. תמיד מטה. אז חזרנו כפופים בצעדים קטנטנים דרך מנהרה אל הכלובים בכיתה, כי השלשלאות הכבידו עלינו. שנינו, החיה והעבד ההולכים למות, בירכנו אותך קיסר.
אחרי פורים, ביום שישי, יצאו פרחי הטיס לחופשה ותכננו לערוך מסיבה בבית של אחד מהם, ברחוב ביל"ו, קרוב לבית הספר. מיד כשנודע לה, עפרה טלפנה והזמינה אותי. לבשתי את המכנסיים הבהירים ואת חולצת המשי הרחבה בצבע תכלת שהתופרת של חנה תפרה לי ונעלתי את נעלי ההתעמלות. את נעלי הסירה ארזתי בשקית ניילון כי היה עליי ללכת רחוק, וקודם ירד גשם, וחשבתי שהרחובות יהיו מלאים שלוליות. בשקית שמתי גם את החוברת האסורה למקרה של חיפוש בית לא צפוי, לפעמים הם עשו דברים כאלה, כשלא ציפית.
"הראש שלי מתפוצץ," נאנח אבא שלי. "קחי מטרייה ומעיל ומפתח, ובלי בנעימים. לי אל תדאגי, אני שומר על הבית שלא יברח." על שולחן המטבח, לאור הפלורסנט הלבן, הוא עבד על דו״חות נישומים, וקלסרים חומים וניירות צהובים התנשאו מעליו וכמעט כיסו אותו.
לא היו לי מילים למה שהכנסתי באותו רגע למגירת אבא במוח לעיון חוזר. המילים הגיעו שנים מאוחר יותר, והבנתי שבאותו רגע, לפני שיצאתי למסיבה הראשונה שלי, כשהבטתי בו מהדלת ברחמים ואהבה וקצת לעג, השלימו התפקידים שלי ושל אבא שלי תנועה איטית רציפה של מאה ושמונים מעלות ועצרו.
לא לקחתי מטרייה ולא מעיל. תכננתי ללכת מהר, ומיד השתמשתי בשיטת הריחוק. החושך בדרך, המסיבה, המפגש עם פרחי הטיס, אמרתי, יהיו ניסיון לדייק, לתייק עדות למשהו שגדל וגדל בתוכי ולחץ מבפנים. שום דבר אישי, אמרתי, אני צופה ואוספת מידע, ולא אכפת לי. אחר כך, כשכל זה יהפוך לזיכרון, אעלה אותו לבדיקה.
היו לי פתרונות חלקיים שהשתכללו והלכו. שלטתי בזמנים שליטה טובה, הפרדתי רגשות מסובכים ליסודות בודדים מזוקקים ושמרתי אותם, או צירפתי לתרכובות חדשות, יציבות או נפיצות, כרצוני, ותרגלתי טכניקה חדשה. יכולתי להיעשות חיפושית על מפות של ספרים. הייתי צועדת בקצוות של דפים, על שבילים של שורות, ואז רואה חריץ, שבעצם הוא פתח עמוק ששואב אותי פנימה. הייתי קופצת אל תוך הזמן שלהם, מתהפכת, שוחה בתוך הנהרות המקבילים, מחליקה על מקפים, מפילה סימני קריאה, עוקפת רמזורים אדומים. כשהכול נעשה צבעוני ומהיר, הייתי גדלה בבת אחת ובולעת ונעשיתי הספרים. זה היה טוב, ואז כלום לא היה אכפת לי. הכניסה הייתה נהדרת וגם להיות שם היה טוב, לחיות את הכול, אבל עדיין התקשיתי ביציאה. להתאמן, להתאמן.
חיבקתי את השקית עם הנעליים והחוברת האסורה והיא נתנה לי כוח. על העמוד הראשון שלה הייתה כותרת 'אונדזארע יידישע גאולה' ומתחת לה תמונת בחור. ביוני 1946 נשבה רוח על האַמוּר ועל הטייגה השוממה מסביב, ועצי המחט התכופפו. שם ישב שרוליק, לבדו בתמונה, ולא ראה את הגדה השנייה, עד כדי כך הייתה רחוקה, והקשיב לרשרוש העצים, לרעם הקרח המפשיר ולבקיעת מיליוני היתושים. כשנגמרה המלחמה הוא יצא מהיערות וחזר לקרקוב, כי קיווה שאולי ימצא שם מישהו. מישהו אמר לו שאביו נראה בסיביר, ושרוליק נסע לשם ולא מצא. הוא איבד את הכול, לא שהיה יותר מדי מה לאבד, והאיבוד יצר הזדמנויות חדשות. למרות ששקל להישאר ולעזור במדינה היהודית החופשית הוא החליט שלא. הוא עוד היה קומוניסט חלקי, אחוות העמים, למשל, נעלמה לגמרי, ושמע משהו על טיהורים ומשפטי ראווה והופיעה לו תחושה שצריך למהר כל זמן שעשרות מיליונים בדרכים ולזוז, לזוז, והיו לו עניינים לסגור ורעיונות גדולים שהצריכו ערי בירה הרוסות שדורשות שיקום.
בדיוק ברגע ההוא צילם אותו העיתונאי מבירובידז'אנר שטארן לשער החוברת שקראה ביידיש לכל יהודי העולם לבוא אל האוטונומיה היהודית. אהבתי להיות ברגע ההחלטה, לא רגע מאוחר או מוקדם יותר, ויכולתי למתוח אותו כמה שרציתי. רק לשבת אתו על האמור ולא ללכת משם. "כזה יפה ורזה הייתי. תסתכלי," התערפלו עיניו של שרוליק כשנתן לי את החוברת, "את לא חייבת ללמוד יידיש, חבל על הזמן שלך, כי שפה בלי ארץ היא שפה מתה. רק תציצי בחוברת, ובתמונה שלי על האמור, כי אם את חושבת על דברים גדולים אסור לך לשבת על גדות הקקמאיקות בישראל. את צריכה להרגיש אמור, ומזג אוויר גורלי, ולחלום ולתכנן ולהתעקש, ולבחור טוב את האנשים שאתך."
בדרך חזרה, ברכבת, שרוליק בחר את חנה, שחזרה מן המחנה לקרקוב כדי למצוא מי שנשאר, וגם היא לא מצאה. שניהם נסעו לגרמניה ושרוליק סגר את העניינים הפתוחים ופתח חדשים, והם עלו לישראל כשהיה מוכן, ב־1950 . אחר כך מצאה חנה את אבא שלי, הבן דוד דרגה שתיים שנשאר בחיים, שהתחתן עם שרה, ואחר כך אני נולדתי.
היה יום שישי בלילה, אחרי גשם. לא יצא לי להיות במנהטן, ולכן לא הייתי בטוחה שהשדרה החמישית הרחבה באמת שם, ופחדתי לטעות בדרך למסיבה. היה ריק וחשוך, והקפדתי לצעוד באמצע המדרכה, רחוק מפיות הבתים, כדי ששום פה לא יירק איש שחור ממגירת הפחדים הנעולה שלי,, ורחוק מן הכביש, שלא תיעצר פתאום לידי מרצדס בנץ ארוכה נוצצת עם דגל צלב קרס שנעה בשקט בתוך הערפל. האף שלי נותח, הנקבוביות השמנוניות שלי הועלמו, עורי הובהר, שערי הוחלק וצורת הגולגולת שלי שונתה. בינתיים שרדתי, ואולי לא היו עוד כמוני. כמעט רצתי. מכונית טסה קרוב לשפת המדרכה והתיזה בוץ על המכנסיים הבהירים שלי. נעלי הספורט נספגו במים, והמשכתי, פנתרית, דרוכה.
ככה הגעתי אל הבית בביל"ו שבו התקיימה המסיבה. בית שבע טוב לב עם קמטי אור במצח ועצים ותיקים ירוקי עד זורחים לאור הפנס, ומשהו חרק. הביתה, אמרתי. אמרתי לא, הזדקפי. החלטת. את מתעדת. ראש גאה למעלה, סוסת אור פראית כחולת רעמה, ולא עזר, כי אלו היו רק מילים מהספר באנגלית ששרוליק השאיל לי כשהתחלנו ללמוד אנגלית, The Man in the High Castle , ואני הייתי פשרה, ולא הכרתי אף אחד חוץ מעפרה ועפרה תהיה עסוקה עם החבר, ולא ידעתי לרקוד. פרחי הטיס היו בני אֵלים, לא ילדים רגילים, וגם מה להגיד לרגילים לא היה לי, ומה אגיד לפרח כזה.
התמקדי במשולש הכסף, אמרתי, בחני אותו בתקיפות וספרי. בעשר פלטי מילה מבהילה. אכטונג! החלפתי את נעלי ההתעמלות הרטובות בנעלי הסירה וכפות הרגליים שלי היו קפואות. חיבקתי חזק את השקית, הדלקתי את האור במדרגות ועליתי למסיבה, אל הקומה השלישית, האחרונה לפני הגג.
צלצלתי וחיכיתי. האור במדרגות כבה ותרגלתי ראיית לילה היקפית כשמישהו קרא מבפנים: "חיליק, תפתח!" פרח טיס במדים פתח את הדלת ומאחוריו השתרעה המסיבה.
"את למסיבה? איך זה שאת לבד? איפה הם?"
איפה הם? הרי הם ברחובות, זורעים את הפחד, הם האימה בבתים! אמרתי: "הם? עפרה…"
"לא, כי שלחנו שניים לאסוף בנות ברחובות בסביבה. תמיד אתן נעות בדבוקות, ואת סולו, לכן אני מתפלא. נו תיכנסי, תיכנסי כבר."
מהדלת ראיתי את הסלון. מנורת תקרה עטופה בצלופן אדום האירה אותו ובמרכז זזו שלושה זוגות מחוברים לכל האורך, כל זוג מורכב מפרח טיס ומבת. כיסאות עץ חומים עמדו צמודים לקירות, ולידי, בכניסה, מסביב לשולחן קטן, שלושה אכלו מקלות מלוחים מצלחת, והיו גם עוגיות וספלי פלסטיק כחולים ובקבוקי מיץ.
לקחתי ספל ושתיתי מיץ תוסס מבקבוק פתוח שעמד לידם, כמה מקלות מלוחים, ועוד ספל מעוד בקבוק שפתחתי לבד. הם לא הביטו בי ולא דיברו אליי, והתיישבתי על כיסא בפינה הכי רחוקה. דחפתי את השקית מתחת לכיסא וקבעתי את הזמן בשעון קוקייה עם שני אצטרובלים על הקיר מולי. רבע לעשר. אז ככה נראית מסיבה.
עפרה הייתה מחוברת לחבר שלה בעיניים עצומות ואני תיעדתי את המדים. נעלי צבא שחורות גבוהות ומכנסי חאקי אל תוך הנעליים, כומתה כהה על הכתף אחוזה בפס לבן רחב, חגורה עם אבזם כסף, כנפיים קטנות מבריקות על הצד הימני של חולצת חאקי עם שרוולים מקופלים עד הסוף, שערות קצוצות, משקפי רייבן עם זכוכיות כהות ומסגרות זהב, כאלה ששרוליק הביא לי מאמריקה. לברר למה הם לובשים מדים בערב שבת במסיבה, למה צריך משקפי שמש בלילה, למה הם כל כך דומים, ויפים, איך בוחרים אותם. הם נראו לי כמו ניצנים, רועדים מכוח כמו ממים קרירים פתאומיים, הקצוות שלהם חרבות תחרה עדינות, ובפרחים כבר רואים את הסוף. אני אחליף את השם.
שני ניצנים במדים פרצו לסלון עם שלישיית בנות בדבוקה. "זהו, חבר'ה, תפוסה מלאה, המסיבה מתחילה!" צעק מישהו, ולא קרה משהו מיוחד. הבנות הורידו את המעילים ותלו אותם על קולב בכניסה ואז ניגשו לשולחן המקלות המלוחים והתערבבו בניצנים. אחד שנכנס עמד פתאום לפניי, החשיך את החדר, ונשמתי את האוויר הקר שהביא אתו מבחוץ. ישבתי והבטתי בנעליים הגדולות וברגליים החזקות המפושקות שלו, הן עדיין לא היו שמנות, אבל ראיתי אותן כמו שיהיו בעתיד.
לגרינג היו בדיוק נעליים ורגליים כאלה כשהיה טייס קרב אגדי, לפני שהחליף למגפיים שחורים גבוהים ונעשה קיסר משוגע, והן נעשו שחצניות ועבות. "יש לי סיפור על גרינג," לחשתי, כי הראש התחיל להסתובב לי, וגזר דין מוות נקבע למספרי סיפורים כאלה, והייתי זן נכחד. "הוא קנה את רומא ופירק אותה ושלחו לו אותה לבנים לבנים לטירה שלו בהרים, ועכשיו בונים לו אותה שם מחדש."
"…אבל קוראים לי קופי."
"מה?"
"אמרתי, השם שלי אילן, אבל קוראים לי קופי. את?"
״גן־יה."
"אה. גניה. דודה שלי…״
"לא דודה. גן־יה. גן עם פתח בגימל, מקף, נון סופית, יה מאלוהים. גן אלוהים. גן עדן."
"בסדר. לא חשוב. לא ראיתי אותך אצלנו. איפה התחבאת?"
עכשיו לנסות אותו, למה לא. אולי הוא ישים לב. אולי הוא יבין. היו דברים שלא יכולתי לספר לשרוליק, והם בערו. עניתי: "לא התחבאתי. אי אפשר, יש רישום מדויק. אני פשוט מעבר לקו, בקצה של ארלוזורוב, על יד התחנה הסופית של הרכבת מחיפה."
״אוהו, סוף העולם. אני מביאליק, מול בית ביאליק. אם את מגיעה תראי שלט 'דוקטור קופילוב רופא עור ומין'. זה אנחנו. הקליניקה בקומת קרקע ואנחנו למעלה. לא היית מאמינה מי מגיע אלינו לקליניקה. שנרקוד?"
הוא לא עמד בניסוי, אבל זה באמת היה קשה להבין בלי רקע מוקדם. התרוממתי לאט, בזהירות, מסוחררת בתוך נעלי הסירה, עם כל הכובד השמן מפעם שחזר אליי ולא ראו מבחוץ, מאובטחת לגמרי, והוא עמד מולי גבוה כמעט כמו שרוליק. הוא לא שם לב, והוא לא ידע שאסור לגעת בי, ולכן התכוננתי מהר, ובזמן שסיפרתי את הסיפור על גרינג, להסחה, וגם ניסיתי את קופי, לבשתי את חליפת בד הפלסטיק הקל עם הנוזל המבודד שתכננתי להגנה על צוללנים ממוקשי אוניות. החליפה עמדה בפני לחץ גבוה, שיני כרישים וכדורי אקדח, והיה אבטיפוס על נייר. היה עליי לפתור את בעיית משקל הסוללות שיפעילו את הנוזל, אבל עכשיו נזקקתי לה בדחיפות, וצריך…
"גן־יה, מאה לירות על המחשבות שלך. נרקוד?"
אצבעות היד הימנית המורמת שלי היו מוגנות, שבויות באצבעות היד השמאלית של קופי, אצבעות היד הימנית שלו נפרשו חזק על גבי התחתון. עשרים סנטימטרים של נוזל היו אמורים להספיק, ובכל זאת נדלק אור חירום כחול וקול של מכשיר אמר, "לחץ יתר מעיק על המרכז. סכנת התפרקות." כמעט נפלתי.
"תירגעי," אמר קופי, "להביא לך משהו לשתות?"
"את המיץ עם הבועות. הוא הכי טעים."
קופי הלך וחזר ושתיתי בבת אחת. "עכשיו הכול בסדר. תקשיבי. הפלטרס. מה, את לא מכירה? הם כושים, רק לכושים יש קולות קטיפה כאלה, כזה קצב בדם," הוא שר עם הכושים בבריטון חזק, בהיר. כושים? חשבתי, אין כבר כושים. באפריקה, גם באמריקה, היה פיאסקו, אתם הם הגזימו לגמרי.
אמרתי: "אתה תקשיב. פול רובסון, כושי, קומוניסט, סבא שלו היה עבד. אתה לא מכיר?" שרתי לזכרו של פול בשקט, בכאב: "זֹאג נִישְט קֵיינְמֶאל אֵז דוּ גֵסְט דָאם לֵעצֵטן ווֹג…"
קופי אמר: "ששש.."
שרתי: "…כאטש הימאלען…" ואחר כך עברתי ל"ס'עברענט ברידערלאך".
קופי לחש לי: "ששש… כולם מסתכלים עלינו. לא מתאים כאן שיר ביידיש. בואי נרקוד קצת בלי לשיר."
גם אנחנו נעשינו זוג מחובר לכל האורך, מסתובבים לאט. היד השמאלית של קופי נחה על העורף שלי, מתחת לשיער, אזור חשוף ששכחתי למגן, והשנייה העבירה את היד הימנית שלי אל מעל למותניים שלו ואחר כך הצמידה אותי אליו, והיד השמאלית שלי הידלדלה לה למטה. הרגשתי שהיה שקע באמצע הגב שלו, והגב חם וקפיצי והולך ונעשה צר לקראת המותניים, שרירים קטנים עלו וירדו. זו הייתה הפעם הראשונה שנגעתי בגב, שנגעו בי בעורף, מתחת לשיער, לא ממוגנת. הברכיים שלי נחלשו והנוזל בחליפת הצוללנים תסס והעיף את שסתומי הביטחון והחל לגלוש החוצה. נשענתי עליו כדי לא ליפול על הרצפה.
הידיים של קופי רעדו עליי והוא אמר בקול עבה: "את יפה, גן־יה, אני רוצה לטרוף אותך." יכולתי לעשות לו כל דבר, איזה כוח זה היה. הוא נחלש והתחיל להתפזר. קווי המתאר שלו היו מטושטשים וחומר דחוס זרם מן המרכז אל הקצוות ודרך הרווחים פעפע אל החליפה שלי. התמצקתי. כל מה שהתנפח בי וכמעט התפוצץ נרגע, ונעשה לי קל. זה היה הפתרון, להיות מוצקה. הסתכלתי בשעון הקוקייה, רבע לאחת־עשרה.
הורדתי את היד הימנית שלי, ושאלתי: "על איזה כלי אתה טס?" עמדנו אחד מול השנייה, קרוב מאוד, ורק יד אחת שלו נשארה על העורף שלי, רותחת.
אחרי רגע גם הוא התייצב: "פוגות בינתיים, אבל אני מיועד למיראז'ים. הלוואי שתצא לי במשמרת שלי מלחמה. תחשבי, אתה רוכב על כלי של מיליונים, על המיליון כוח סוס של אלוהים! אני תמיד צוחק כמו מטורף למעלה, לא מסוגל לנחות. את לא מבינה."
"אני מבינה," אמרתי, "אבא שלי טייס.."
"באמת?" שאל קופי, "איזה יופי! אולי אני מכיר אותו? אנחנו לא כל כך הרבה. באיזה בסיס הוא? מה השם שלו?"
"אסור לי להגיד," אמרתי. "הוא ביחידה סודית, בבסיס סודי. תשכח שאמרתי לך. ורק שתדע, הציפורים הכי פשוטות יותר חכמות מהמיראז'ים שלך. עומס הכנף נמוך, זאת אומרת היחס משקל למוטת כנף. הן משנות זווית בכזאת גמישות שמטוס לא חולם. יש להן יכולות טיפול במערבולות קצה בזכות… בזכות כל סוגי הנוצות באברות, וההתגברות על הג'י, והעלמת החתימות, שלא ירגישו… ירגישו בחום שאתה פולט כשאתה תוקף, ואני…"
"נו גן־יה, אני עייף מת. חצי שבוע הרצאות ובחינות, חצי שבוע ניווט בשטח בקור אימים. נעים לי אתך, אל תקלקלי. רק תקשיבי רגע. איזה שיר!"
כולם שרו יחד, אבל ספירלות מכווצות במוח שלי השתחררו והתיזו ניצוצות. "צלילה ספירלית," אמרתי. "תרגיל בסיסי. מבחן אומץ. מטוס מול מטוס מתייצבים בגובה, אף מול אף, וצוללים במעגלים, אחד מתחת לשני, למטה, ועוד יותר נמוך, ומי שיוצא ראשון מפסיד. נשרים עושים את זה, והנשרה מחכה, ומי שמגיע הכי קרוב לקרקע ולא מתרסק, יהיה אבי ילדיה."
"שטויות," אמר קופי, והתעורר לגמרי. "אין תרגילים כאלה. מה שעושים זה סימולציות של כל סוגי הטיסות. מציאות מדומה. זה לגמרי חדש ואת זה אבא שלך לא סיפר לך כי זה סודי ואין סיכוי שאת מבינה.."
"אבל…"
"טוב. די עם זה. עכשיו אני צמא," קופי הסתכל על השולחן בכניסה וזז קצת אחורה, "להביא לך משהו?" תכף הוא יעזוב אותך, ידעתי. תישארי לבד. עפרה עשתה לי מרחוק שלום קטן ביד מתוך החבר שלה, היא חשבה, הנה יש לי ניצן משלי וגם לך יש ניצן משלך, טוב לנו. חייכתי אל קופי מלמטה והרמתי את הפנים אליו. התביישתי: "אוי כן קופי, בבקשה, אולי יש גם מיץ פטל?"
המוזיקה נעשתה רועשת וסוערת וחיליק צעק: "חבר'ה להתעורר! ועכשיו, לבקשת הקהל, רוק בבית הסוהר, המלך אלוויס!!"
קצת לפני שעזבה, שרה רקדה רוק'נרול בלילה אחד בסלון של חנה ושרוליק. אבא שלי וחנה לא היו שם, לא זכרתי לאן הם הלכו, רק אני נשארתי. שרוליק פרש את הווילונות, כיבה את האורות ואני עזרתי לו להדליק המון נרות נשמה שהיו במזווה, ואז הניח על הפטיפון תקליט של אלוויס. היא העיפה את הנעליים עם העקבים הגבוהים ונשארה יחפה, והסתובבה מהר יותר ויותר, נמוך יותר, עולה ויורדת, השיער שלה התנופף והבריק, גם הפנים, ואני עמדתי עם שרוליק ליד הפטיפון ומחאנו כף בקצב. שרנו, בכל הכוח את המנגינה, ואז שרוליק עזב אותי ורקד אליה ומולה. הוא לא זז הרבה כשרקד, רק הכתפיים שלו והגב. גם היא כמעט עצרה, קרוב אליו, הוא הסתיר אותה לגמרי. הנרות דעכו, נשארו רק כמה גחליליות, אבל ידעתי שהפנים שלה מורמים אליו ומתאמצים לקרוע את העור שלו ולהיכנס אליו אל תוך הגוף. ידעתי כי זה מה שאני רציתי, אבל הרגליים שלי היו כבדות כמו בחלום רע, וכשהיה חושך גמור חשבתי ששניהם מולחמים אחד לשני וידעתי שזה לא הגיוני.
עכשיו, בבר במינכן, נצצתי בנטיף יהלום על המצח ועגילי יהלום וראיתי אותי ואת קופי במראת הבדולח הענקית לאור הלפידים הצמודים לקירות. אני רקדתי מולו והוא עמד והביט בי, מחזיק כוס מיץ פטל, נוגעים ולא נוגעים, העקבים שלי נוקשים על רצפת השחמט, הכתפיים, הראש, האגן. שמלת הנשף האדומה שלי הסתחררה גבוה בסיבוב, כולם עמדו מסביב ומחאו כף בקצב, ואז פתאום נגמר, בבת אחת. התיישבתי על הכיסא שלי בצד והתכופפתי כדי להוציא את השקית עם נעלי ההתעמלות וחוברת האמור. המכנסיים שלי היו קצרים מדי ומלוכלכים בקצוות ונעלי הסירה ענקיות ולחות. הקוקייה יצאה מן הקן ונכנסה שוב. אחת־עשרה וחצי.
"גן־יה? למה הפסקת באמצע? קרה משהו?" קופי התנשם לידי. "תשתי, הבאתי לך מיץ."
"אני לא יודעת לרקוד. ואני צריכה לצאת, להגיע הביתה לפני העוצר." אמרתי..
"את רוקדת נהדר," אמר קופי. "אל תלכי. רק עכשיו אנחנו מתחממים."
הוא צחק פתאום: "עוצר? ההורים שלך לא מרשים לך אחרי חצות? סינדרלה! גם אמא שלי מחכה עם חלוק על יד הדלת עד שאני חוזר. את לא יכולה לטלפן ולבקש מאמא שלך, פעם אחת? בבקשה. אני אלווה אותך הביתה."
"היא מתה," אמרתי. היא שוכבת על הבמה חיוורת לגמרי, בתוך הר פרחי הבר, וקוץ של ורד בר נעוץ בגב ידה, מרוח ברעל קררה, שזרקה אליה הפרימה בלרינה הקודמת הזקנה שעומדת בשחור וצהוב בתוך המון המעריצים שצועקים ברביסימו.
מישהו הפריח בקשית בועות סבון והן ריחפו מעלינו, באור האדום שהזכיר לי משהו מפעם ולא ידעתי מה. קופי ועפרה וכל הרוקדים בבית בביל"ו, וכל תל אביב וישראל, היו בבועה שקופה, מתרחקת ממני לאט דרך החלון אל הגובה, דחוקה אל המון בועות אחרות עם מסיבות בבית בביל"ו עם אנשים קצת אחרים ותנועות קצת אחרות שקטנים והולכים ונעשים זהים, נקודות קטנות מאירות, ותל אביב וישראל, ואוקיינוסים כחולים ויערות עד ומדבריות בצהוב, כל כך יפה ואין מה לפחד. לא דיברתי, כי תנודה אחת בקול, או רטט בשפה, וכל מה שראיתי ייעלם.
קופי אמר: "יש לנו רגילה בשבוע הבא. מחר אני מטלפן אלייך, אני אקח את המספר מעפרה." אבל כבר לא היה לי אוויר והייתי חייבת לצאת. בלי זמן הייתי ברחוב. גשם שוב ירד, שורות טיפות כסף מאונכות מתחת לפנסים. הלכתי רטובה ויחפה עם השקית כי לא היה לי זמן להחליף את נעלי הסירה והן נעלמו, ולא היה אכפת לי, הלכתי יחפה בזיגזגים ולא נעלתי את נעלי ההתעמלות כי הן היו רטובות עוד מקודם. כמה פעמים עצרתי בדרך, ואז עצרו גם עצי המדרכה את נשימתם והשתחוו, ועטלפי הפירות עמדו דום בצמרות לכבודי, ואני השתחוויתי אליהם.
אבא שלי ישן בכורסה האדומה ורעד כשכיסיתי אותו בשמיכה והוא צעק משהו אבל לא התעורר. היו מים רותחים במקלחת כי הוא הדליק בשבילי את הבוילר, וגם הניח פיג'מה מפלנל על המיטה שלי כשאני ביליתי במסיבה.
כל השבת כאב לי הראש והייתה לי בחילה וחיכיתי ליד הטלפון. אחרי שקופי יטלפן, חשבתי, אבקש משרוליק להביא לי את הזונדאפ אלף מאתיים סמ"ק, הוא סתם זרוק במוסך שלו. מחר ארכיב עליו את קופי לרמת השרון במאתיים קמ"ש.
שרוליק יגיד לקופי: "אתה רואה אותו? זה לא הב־אמ־וו הדרעק הזה שחיברו לו סירה ושמייסר, זה שכאן הוא כלי כלי. הרוסים נתנו לו שם אחר ואתו הם ניצחו את המלחמה." שרוליק ייתן לו לשתות וודקה, לראות איך הוא, ויגיד: "היא אומרת שאתה טייס, נהג של שוקולד באוויר, אה? אני חייל של אדמה! אוכל פעם ביום, מה שיש, שם את הראש על סלע ונרדם, כל הזמן מסתכל מסביב, רואה הכול, ויורה ישר בין העיניים." הוא יראה לקופי את הפלימות' הצהובה של הנסיך הרומני ואחר כך, ממש לפני החושך, אקח אותו לגן העדן, לחיות, לחממה, וברמן ישב לי על הכתף, אולי הוא יסכים להגיד שוב פתגמים.
בערב ידעתי שקופי לא יטלפן. בעצם ידעתי מן הבוקר, או עוד אתמול במסיבה, מתמיד, והוא בין כה וכה לא הבין כלום, ולכן תיעדתי את השעות הארוכות של השבת, שעדיין חשבו שאולי, וכיווצתי לנקודה חסרת משמעות והקפאתי וחסמתי במגירה תחתונה להפשרה ומתיחה ועיון חוזר ללא תאריך מוגדר, לאף פעם. השארתי רק את מחשבת הזונדאפ מתנועעת, לפיתוח, ולא היה אכפת לי.
ביום ראשון, בכיתה, עפרה אמרה לי שביישתי אותה, היא הרי הזמינה אותי. בסדר שאני מספרת לה את הסיפורים שלי, היא מבינה מאין הם נובעים ולה יש סבלנות, אבל למה לשקר שקרים טיפשיים כאלה, שברור שיתגלו מיד, ועוד בפגישה ראשונה, ועוד לקופי שהוא גם חכם וגם יפה וגם מצאתי חן בעיניו, והוא בררן.
אבא שלי מנהל חשבונות, מאיפה המצאתי טייס, ובאיזה קלות אני הורגת את אמא שלי. הוא חשב שהסתובבו לי ברגים והיא בקושי שכנעה אותו שאני נורמלית ושזה מהאלכוהול והוא אשם. היא שכחה להגיד לי שזה לא מיץ, איך אני לא יודעת לבד, כולם יודעים שזה אלכוהול. יכולנו להיות רביעייה, היא חשבה ללכת להבריחה הגדולה בקולנוע תכלת.
"זה לא שקר," אמרתי לה, ובאמת לא רציתי ששרה תמות, ואם כן, זה יקרה בניגוד לרצוני, ואני לא אשמה. פרימות בלרינות זקנות תמיד שונאות את אלה שמדיחות אותן, התככים, הרציחות, והיא הייתה יהודייה, דווקא בברלין, כמו אצבע בעין שלהם, ואבא שלי, אילולא המלחמה, היה נעשה למה שבחר. יכולתי להעלים בקלות את השנים האלה. הוא למד מדיצינה בפריז ונעשה אלברט שוויצר, או החליט להיות טייס ונעשה סנט אקזופרי יהודי וחי. אולי נסע לאמריקה, גם האופציה הזו הובאה בחשבון לפני המלחמה, ושם, אם כבר טייס, אז צ'רלס לינדברג יהודי, כל העולם קורא לו ניומקה, והוא חוצה ראשון את האוקיינוס ומשנה את ההיסטוריה.
איך מסבירים לעפרה שמותר ואפשר הכול וזה לא שקר, שאני ראיתי הכול ולכן זה קיים, ובעיקר שעל אבא שלי צריך לשמור מאוד ולחזק אותו ועל שרה לא. בכל מקרה אבא שלי היה אומר שיש אנשים שצריך להסביר להם שוב ושוב והם אף פעם לא יבינו, ואולי עפרה כזאת ואז אין טעם.
לפני כמה שנים, כשחזרתי מכנס בניו יורק, הציג קברניט אל על במערכת הכריזה את תוכנית הטיסה ואת עצמו, אילן קופילוב. ידעתי, כי עפרה סיפרה לי, שכל המלחמות חיכו לקופי, שהתפקיד האחרון שלו בחיל האוויר היה מפקד בסיס, ומיד כשהשתחרר הצטרף לאל על. הוא המשיך לטוס על מטוסי קרב פעם בשבוע, כדי לשמור על המוכנות למלחמה הבאה, על הפנסיה של טייס פעיל, על החבר'ה, על הצעירוּת. יש לו אישה וארבעה ילדים. טסתי במחלקת עסקים, זה היה כנס מן הסוג הראשון, ובערך שעה לפני הנחיתה מישהו ירד במדרגות הברזל מקומת הטייסים והמחלקה הראשונה לשירותים שלנו. הכרתי מיד את הנעליים השחורות הכבדות של קופי, את השוקיים והירכיים השמנות, המפושקות, הבטוחות. בדיוק אלה שידעתי שיהיו לו.
מתוך "הכלב הזה הוא אדם עצוב" מאת ניצה להט, סדרת גומחה, הוצאת פרדס 2021.
קריאה זו התפרסמה באלכסון ביום חמישי 9 בדצמבר 2021 על־ידי ניצה להט.
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.