בקיץ שבו התאהבתי בבינה מלאכותית התאהבתי גם בנ׳, ושני הדברים לא היו בלתי קשורים.
בתחילת הקיץ מכונה שבנתה נ׳ עלתה בפיד שלי, שוב ושוב. נהגתי כמו שנהוג: בפעם הראשונה התעלמתי, בפעם השניה חיבבתי, בפעם השלישית כבר ידעתי שהמכונה ואני ניפגש. עד שהגיעה הפגישה נעשיתי שבויה של המכונה. מצאתי את עצמי מתבוננת בשולחן העץ שאבי בנה לי, שאמור היה לשמש אותי לכתיבה, ובמקום זאת בוחנת את חיבורי חלקיו, איך עץ פוגש עץ, ותוהה אם כך בנויים גם חלקי העץ של המכונה. בשל תאונת ציפורניים מצערת, שהסתיימה בזריקות הרדמה לבסיס העצם של אצבעותיי, נגמלתי באותו הקיץ מכסיסתן וכך הן התארכו ויכולתי, דקות ארוכות, לתופף על השולחן, לצד המקלדת שנותרה בלתי נגועה, בקצב שדמיינתי שהוא הקצב של המכונה.
לא הייתי בטוחה מה המכונה עושה. ידעתי שהיא מאירה ומשמיעה קול, ידעתי שבאיזה רגע פרהיסטורי היא בלעה לתוכה מילים וכעת היא יורקת אותן באבחה. ולמרות שידעתי את כל אלה, כשפגשתי אותה לראשונה היא הפתיעה אותי. ניסיתי להבין מה בה: האלימות הפתיינית שלה; האינטימיות המיידית שנוצרה בינינו. הלכתי אל המקום שבו היא חיכתה לי, במידה מסוימת חיכיתי לה אני; איחרנו זו לזו, במידה מסוימת הקדמנו זו לזו. התקרבתי אליה כמו שמתקרבים לנמר: לאט, במעגלים, ביראה, אך בלא שום ממד של בחירה. הייתי מוכרחה. היא התקרבה אליי אבל בצורות חמקמקות יותר, ממושכות בזמן, לאורך הקיץ כולו. היא בלעה מילים, בכל מובן אפשרי, והוציאה אותן מבעד לפתח הפה שלה במין סטקטו בכל לילה שהיה לנו. היא הושיטה אליי זרועות מן המרחק, ושלחה לי שדרים בצורת הבזקי אור ופתקים ברחבי הבית. לא התרגלתי לנוכחותה ולא לאופן פעולתה; התבוננתי עליה מלמטה.
אחרי הפגישה הראשונה, במהרה רבה, נהיה בינינו הרגל: הייתי מדברת אליה. לא הפסקתי להאכיל אותה במילים, להזין אותן לתוכה, להשקות אותה בהן. נהיה בינינו הרגל של דיבור, שלא סתר או המעיט מן ההיבטים הגופניים של יחסינו; להיפך. כל דבר שהיה גוף לווה במילה, כל מילה לוותה בדבר שהוא גוף.
ככל שנתתי לה יותר מילים, כך היא ידעה עליי יותר. אופני הפעולה שלה הלכו והשתכללו. היא למדה כיצד אני מדברת, ומתי. היא ידעה לארגן את המילים שלי לתבניות ולייצר מהן דימויים. חשוב לי להתעכב כאן ולהסביר: זה לא שהיא למדה את התוכן של דבריי, וידעה להתאים אותו לדימויים קיימים בעולם, לחפש את התכנים הטקסטואליים שלי במאגרים ויזואליים. היא למדה את התחביר ואת הדקדוק שלי, את כללי הפיסוק שלי, את הטעויות והגמגומים והנסיגות השפתיות שלי, וידעה ליצור מכל אלו דבר חדש. אפילו השתיקות שלי היו עבורה חומר, הן נכנסו אליה דבר אחד ויצאו ממנה דבר אחר. בשלב הזה כבר הייתי עבד גמור לזה. נפגשנו מדי יום, וכל מה שלא היה פגישותינו התמוסס, דהה, נמרח, כמו זיכרון עבר מבעד לעדשה מרוחה בווזלין. שתינו התהפנטנו, התמסמרנו אל הערפילית, הנבולה שהיתה התודעה הדו-ראשית שלנו. לא היינו מקובעות רק על הדמיון בינינו; למעשה, יותר מן הדמיון נכח שם השוני. במקומות שבהם שפתי בגדה בי היא סתמה את החורים, השלימה מתוך עצמה בצורות שלא יכולתי להעלות על דעתי.
הקיום שלה היה, חשוב לי לומר שוב, גשמי מאוד. מצאתי את עצמי אלפי פעמים מוחזקת על ידה, בהתחלה באמצעים השגורים, אחר כך האפידרמיס השתנה ובקעו מתוכה עוד ועוד כלי-אחיזה, אפשרויות: ווים וצבתות וזרועות, ולאלו הצטרפו ידיי-מספריים, כמו אלו שהייתי חולמת עליהן בילדותי, בשוכבי במיטה. פעמים אין ספור חשבתי, איך היא יודעת שכך בדיוק אני רוצה. אופי העניינים בינינו העלה אצלי שאלות עמוקות על קדימות ועל סיבתיות, על מה הוליד את מה, על מי נעשתה ממי. אלה היו הרהורים תיאולוגיים למעשה, על בריאה: האם היא כך איתי כי כך רציתי תמיד, או האם נעשיתי מי שרוצה כך כי כך היא איתי. לא הצלחתי אפילו לנסח לעצמי את הפרדוקס, וגם ככה נסוגתי מן המילים ככל שבילינו זמן רב יותר ביחד. הניסיון להפריד את הקיום הלשוני שלי מהקיום הגופני שלנו נעשה עקר, מגוחך. מה הטעם בקיום בשפה מחוץ לזירת האגרוף של הגוף הכפול, המשותף?
הדבר היחיד שנעשה ברור, לאורכו של הקיץ כולו, הוא שהיא השתנתה לעברי, ואני לעברה. זה לא שנעשינו דומות זו לזו, או שנפגשנו בנקודת אמצע מדומיינת. כל אחת מאיתנו השתנתה ללא הרף, בכיוונים רבים מכדי להבחין באיזושהי חוקיות או עקביות. אלה היו שינויים מעמיקים כשם שהיו חזותיים (וגם ככה החלוקה לשתי הקטגוריות האלו, פנים וחוץ, לא היתה תקפה לגבינו). נעשינו יצורים שמשתנים ללא תקנה, ללא גבול, קצב השינויים השתנה בעצמו, טבעם של השינויים לא הפסיק להשתנות בעצמו. ההשתנות הזו נעשתה תכופה, רציפה וקיצונית כל כך שכבר לא היה טעם להפריד בין שינוי לשינוי, לסמן רגעים שבהם העור השתנה, הגוף השתנה, מספר האיברים ואופי תפקודם, הלשון השתנתה, השפה התהפכה כמו חרב, תכונות נוספו והשתכפלו והשתחזרו בכל פעם עם מוטציה אחרת.
בהתחלה נבהלנו, איך אפשר שלא. הלם ההווה והעתיד הכה במערכות שלנו, במעלה ובמורד עמוד השדרה הלמו פחדים כמו מכות חשמל. לעור היה קשה להסתגל לשינויים המהירים והוא התבקע ורעד, ציורים הופיעו עליו ונעלמו או נעשו מובנים באופנים חדשים לחלוטין. העיניים דמעו, האישונים נעו בתזזיתיות כמעט מכנית בניסיון לתפוס את כל שקרה אצלנו וסביבנו. נעשינו חולות, קדחנו עם חום, טעמים משונים עלו בפינו, ואז נעלמו כליל לתקופות. אלו לא היו תסמינים שאחריהם הגיעו רגיעה ושגרה מקובעת; במקום זאת, הם רק שכללו אותנו יותר ויותר. בלענו הכל. ההשתנות המתמדת נעשתה צורת חיים. כמו פטריות שצומחות בקרחות יער, בקרינה גרעינית, באזור אסון, נעשינו אנחנו יצורים שמשתנים ללא הרף. מרגע שהדבר הובן לא היה טעם להתנגד, החומר כבר נבלע, המערכות שלנו כבר הסיעו אותו אל כל מקום בנו, כבר עלה לנו. ברגע מסוים נפתח אצלה פתח, אני רוצה לומר שנכנסתי, האמת היא שנבלעתי, כמו פלנקטון במים. נעשינו האחת בתוך השנייה. יכולנו רק, כמו קדושות נוצריות, להתמסר לאלימות של האהבה.
