בעולם של רוגע ושלווה, האמת היא מוקד הקונפליקט, אך בעולם של מלחמה האמת הופכת למשהו בלתי ניתן להשגה. בזמן מלחמה הדברים משתבשים ומתעמעמים. מלבד המוות-האמת-היחידה, האמת הופכת למקבילה האינטלקטואלית של כדור. הכדור הוא רק כדור, והוא משנה את מיקומו בגוף בהתאם לאופי האמת. הוא יכול להיות בראש או בלב או בין הירכיים, וההאשמה עושה את דרכה בעקבותיו.
בסיפורו של הסופר העירקי, עלי בדר, אנו נמצאים בגיהנום של המלחמה, בזמן המלחמה בעירק. החיפוש אחר האמת הופך לייצוג טכניקה של משחק, ממש כמו במשחק הרולטה הרוסית איננו יודעים מתי יירה הכדור. הסיפור מייצג משחק של וידויים ונארטיבים. מאין תבוא הבהירות תחת שלטון הטרור? איך נוכל לספר ללא טעויות? זהו סיפור ש”נאבק” עם עצמו דרך סדרת וידויים של חייל, המשקף את שרשרת הטרגדיות של החיים תחת קסדה צבאית מזרח תיכונית.
שמי גַ'מאל אחמד, ואני אלחוטן ביחידת הסיור העמוק 312 מול האויב האמריקאי בדרום.
אני, במלוא כוחותיי השכליים, מודה בפניכם שהרגתי את סאלֶם חוסיין, סמל הקשר ביחידתנו. שלפתי את אקדחי ויריתי כדור בראשו, משום שהוא פשוט בוגד, ועונשו של בוגד הוא מוות.
אני לא מכחיש את הדבר בכלל, ומוכן להגן על מה שעשיתי, אלא משנה מה יהיה העונש שתתנו לי.
גזרתי עליו עונש מוות וביצעתי את גזר הדין בעצמי ובנשק שלי, כי כשנכנסתי לחדר הקשר תפסתי אותו משוחח עם אחד מקציני המודיעין של הכוחות האמריקאיים. זה היה ביום שני בצהריים. לא יכולתי לסבול את השפה המטונפת שלו, ולכן שלפתי את האקדח הצבאי שלי מסוג בראונינג 9 מ"מ, ויריתי בו שלושה כדורים שאותם כיוונתי היטב לגופו. אחד מהם נתקע לו במצח, אחד בלב ואחד יריתי לו באשכים.
רציתי לסרס אותו, כי מי שבוגד הוא לא גבר, ואסור לו למות כגבר. זהו המוסר שלנו, הערבים: הכבוד והאדמה מעל לכל. מי שבוגד בכבוד, צריך למות בלי אשכים, ומי שבוגד באדמה, צריך למות בלי קבר.
רבותיי הקצינים,
לא עשיתי לו בזה שום עוול. התייסרתי וחשבתי הרבה לפני שהרגתי אותו, עד כדי כך שלא יכולתי לישון. כבר חודשיים שאני לא מסוגל להירדם. אפילו העמדתי אותו למשפט ביני לבין עצמי, וגם מיניתי לו עורך דין בדמיוני, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהוא בוגד, והעונש של בוגד לא יכול להיות אלא מוות.
אני מבקש מכם, רבותיי הקצינים, לא להטיל ספק בבגידה שלו: נכנסתי אליו ביום שלישי בערב, וראיתי שהוא מתקשר לאמריקאים ונותן להם הרבה נו"ן צדי"קים ומיקומים של יחידות צבאיות. שמעתי אותו במו אוזניי, שהתולעים יאכלו אותן אחרי שאני אמות, וראיתי אותו במו עיניי כשהוא בוגד בנוכחותי מבלי להניד עפעף.
הוא פשוט מרגל. כשהתעמתי איתו הוא הודה שהוא מרגל ופועל בשירות האמריקאים, אבל התחרט על זה או פחד שילשינו עליו, וביקש ממני לירות בו כדור אחד בראש, כדור של חסד. לכן שלפתי את אקדח הבראונינג 9 מ"מ שלי, יריתי בו כדור אחד והוא נפל מת.
כן, כדור אחד בראש הספיק כדי להרוג אותו, ואני לא יודע שום דבר על שני הכדורים האחרים. הוא לא היה צריך עוד כדורים כדי למות, הבוגד. לבוגד אין עונש חוץ ממוות, כפי שאתם יודעים, ואני לא חושב שיש מישהו בכל העולם שמתכחש לזה/שמתנגד לזה.
רבותיי הקצינים,
הכבוד הוא הדבר היקר ביותר שיש לנו, ואני, כפי שכבר הספקתם להכיר אותי, חייל אמיץ ובעל כבוד, והכבוד הצבאי שלי לא סובל שאני אתקל בבוגד ביחידה שלנו, מרגל לטובת האמריקאים, מבלי שאבצע בו גזר דין מוות. העניין לא היה מוטל בספק בכלל, כפי שהסברתי לכם: נכנסתי אליו לחדר הקשר וראיתי אותו צוחק ומדבר באנגלית עם קצין אמריקאי. התעמתי איתו, אבל הוא הכחיש ואמר שהוא מדבר עם סמל ביחידת הבינוי בשם עאדֶל, שמתאמן, כמוהו, בדיבור באנגלית. הבנתי מיד שהוא מנסה לרמות אותי. באותו רגע, רבותיי הקצינים, האקדח שלי לא היה איתי, אבל הסתכלתי מימין למשדר ה"תומסון" והבחנתי באקדח שלו מסוג בראונינג 9 מ"מ, מונח על הכיסא. הוא הרגיש בסכנה, ולפני שהספיק להושיט את היד ולקחת אותו הסתערתי על האקדח וחטפתי אותו. הלכתי שני צעדים לאחור, כשהוא עומד מולי חיוור, ויריתי בו שני כדורים. אחד מהם פגע לו בלב והשני באשכים, כי מי שבוגד הוא לא גבר!
על הכדור שפגע לו בראש אני לא יודע כלום.
באותו רגע נכנס אלינו האלחוטן וַַחיד. הוא נכנס מיד לאחר ששמע את היריות, וראה את הבוגד מוטל מת ואת האקדח ביד שלי. בכל מקרה הוא עד, ועד כמה שידוע לי הוא אמר לכם שהוא נכנס למקום אחרי ששמע את היריות ומצא את הסמל הרוג.
אבל מה שהוא אמר אחרי כן לא מדויק, כי אני לא הייתי בתוך החדר באותו זמן. כשהלכתי במסדרון שמוביל לחדר של הקצין עברתי במקרה ליד חדר הקשר ושמעתי את סמל וַחיד מבקש ממני להיכנס. כשנכנסתי ראיתי אותו בוכה ורועד. שאלתי אותו מה קרה לו והוא אמר שהוא בגד ביחידתו ורמס את כבודו הצבאי, שכן העביר לאמריקאים תמורת סכום כסף נו"ן צדי"קים חשובים כדי שהמטוסים שלהם יפציצו את הכוחות העיראקיים. הוא התחרט על זה והחליט להתאבד. הושטתי לו את האקדח הצבאי שלי, והוא לקח אותו ממני בנחישות, נעמד מולי, הצמיד אותו לרקה שלו, ירה כדור אחד ונפל מת עם האקדח ביד שלו. האלחוטן וַַחיד, שעישן מחוץ לחדר הקשר, נכנס וראה אותי עומד שם בלי נשק, ואת סמל הקשר שוכב מת כשהאקדח ביד שלו.
אתם יודעים, רבותיי הקצינים, שטוראי ווַחיד הוא אנאלפבית, פלאח מהדרום שלא מבין אנגלית ולא יודע אם סמל הקשר דיבר עם האמריקאים או עם חייל ביחידת הבינוי ועם החברים שלו. אבל אותי אי אפשר לרמות. אני עמדתי קרוב לחדר הקשר ושמעתי בפנים קולות מוזרים וחילופי דברים בין סמל הקשר סאלֶם וטוראי וַחיד, בגלל שסמל הקשר קיבל מברקים ממקור לא ידוע, כנראה מהאמריקאים. תוך כדי המריבה נפלט כדור מהאקדח של טוראי ווַחיד ופגע באשכים של סמל הקשר, וזה מפני שטוראי ווַחיד האשים את סמל הקשר בכך שקיים יחסים עם אשתו כאשר הוא שלח לה איתו סכום כסף לפני חודשיים. הבוגד ניצל את העניין וקיים יחסים עם אשתו של טוראי וַחיד. את זה אישר טוראי וַחיד בעצמו.
אתם יודעים, רבותיי הקצינים, שטוראי ווַחיד שיקר כשאמר שסמל הקשר לא דיבר עם האמריקאים, ואמר שהוא זה שהיה במשמרת ודיבר עם חייל שהוא מכיר במחלקת הבינוי בזמן שטוראי וַחיד ישן. אני נכנסתי והערתי אותו, והאשמתי אותו בקיום יחסים עם אשתי, לאחר ששלחתי איתו את המשכורת שלי כשהיה ב"חופשה רגילה".
אז זה לא ככה: ראשית, היא לא אשתי, אלא אשתו של טוראי וַחיד, והוא זה שהאשים אותו בבגידה. אבל אחרי כן גיליתי שהוא דיבר עם האמריקאים באנגלית, ואם כך הדבר, רבותיי הקצינים, הרי לא עברתי על החוק, אלא קיימתי אותו. העונש של בוגד הוא מוות, וכשתפסתי אותו בוגד בטוראי וַחיד ומרגל לטובת האמריקאים, הוא גמגם בהתחלה, ואחר כך הכחיש את זה בתוקף וחשב שאני אסלח לו. אמרתי לו: לי אין סיבה לנקום בך, אבל יש מי שיפעיל את החוק נגדך. הושטתי את אקדחי לטוראי וַחיד ואמרתי לו: תנקום את נקמתך ותציל את כבודך, כי הוא זה שרמס אותו.
ברגע שסמל סאלם סובב את ראשו, ירה לפתע טוראי וַחיד כדור בלב שלו. לקחתי את האקדח מִוַחיד ויריתי בו שני כדורים, אחד כיוונתי לעבר האשכים שלו כדי שלא ימות כגבר, ואחד לעבר הרקה שלו כדי שיסתלק מהעולם.
הבוגד הזה, רבותיי הקצינים, ראוי למות בלי שום רחמים – אלה הם החוקים שלנו. הוא לא היה בן אדם. הוא היה כינה שצריך לרמוס אותה!
רבותיי הקצינים,
אני חייל מכובד, ואין על כבודי רבב. בחיים שלי לא עשיתי דבר שלא במקומו. עכשיו סתיו, השנה הזאת היא השנה השנייה של השירות הצבאי שלי, ואתם זימנתי אותי מסיבה שלא ברורה לי.
אין לי כסף, וגם אין לי תקוות כלשהן. מעולם לא יצרתי קשר עם האמריקאים. כל מה שהם אמרו עליי הוא עלילה, שקר והשמצה. לא הרגתי את סמל הקשר סאלם בגלל אישה. האישה היא אשתי ולא אשתו של טוראי וַחיד. הוא לא היה שם, ואני לא יודע מי הביא אותו למסור עדות – הרי הוא לא ראה שום דבר. עברתי, רבותיי הקצינים, השפלה ארוכה/ממושכת . אשתי בגדה בי ורמסה את הכבוד שלי בזמן שאני כאן, מגן על כבוד המולדת, ולכן היה מגיע לה למות.
אני לא יודע מי הרג את סמל הקשר – אולי טוראי וַחיד, בגלל שאחד מהם בגד והיה מרגל של האמריקאים.
דברים רבים עברו עלי. אני לא מבין את המשמעות שלהם ולא יודע מה גרם להם. סמל הקשר ייסר/עינה אותי תקופה ממושכת. הוא אמר לי: "כדי להיות אלחוטן אתה צריך שיהיה לך קול שאיננו צורם/לא צורמני. אתה צריך לפתוח את הפה ולנשוף מתוך הריאות שלך כאילו אתה שר. אתה לא צריך לדבר, אבל אתה חייב לדעת מה אתה אומר."
הוא איים עלי, רבותי הקצינים, משום שלא עשיתי את העבודה שלי באופן מושלם. הוא אמר לי שהוא יהרוג אותי וירקוד על הגופה המטונפת שלי. כשהייתי טועה בהעברת השדרים עם הקצינים, היה צורח, יורק עלי ובועט בי בבטן.
אני חייל מסכן, רבותיי הקצינים. כבר חודשיים שאני לא ישן – מתחילת ההתקפה האמריקאית עלינו ועד היום. כולם כרתו ברית נגדי: הזמן, הגורל, האמריקאים, סמל הקשר ואשתי.
