אֶליק נולד מן הים.

כך היה מספר אבא שעה שהיינו יושבים יחד לארוחת־ערב על מרפסת הבית הקטן, בערבי־הקיץ. מסביב היו מרובים מגרשי־החול הריקים ועל גבי הקירות והתקרה היו לטאות קטנות נמלטות מן האור; ובאבא ובי, האח הבכור שגדל כבר כדי הבדל בין חידוּד לאמת, היה מתעורר הרצון להקניט את הקטן הנחמד, כך היה עד שנולד השלישי, ואלו משנולד השלישי היינו חוזרים ומייחסים לו אותה תולדה ימית, ואז כבר היה אֶליק משתתף עמנו בקנטור – ורק אמא היתה מתנגדת תמיד עם כוס־הקאקאו ביד:

“ככה אתה מלמד אותם להרגיז את הקטן!”

אבא היה אומר: “בחבית מצאנו אותך, שהים פלטה”; ופעמים היה אומר: “בכרובית גלינו אותך, בגדוֹלה”, וזכורני גם נוסח: “אותך בכלל מצאנו בין בדוים במדבר” – ואין לך נוסח מקניט מזה…

הרגל היה מוחזק בידינו, כל־אימת שהוטל במישהו מהקטנים דופי זה של תולדה אחת מן התולדות האמורות, היה צועק ומקרטע בגפיו וממחה בכל כוח־גרונו עד שחש אבא לפייסו בפינוק ובחיוך של מהתלה־שעלתה־יפה ובהנאה מסותרת של אב שטפליותיו מוכיחים נאמנותן בכל כוח – והיה ממלמל לו לתוך אזנו בחיבה:

“לא, לא, לא – שלנו אתה, שלנו אתה ילד, שלנו אתה!”

ואף־על־פי שהיה המשחק מוּדע ביותר לשני הצדדים – אינני זוכר שהיו חוזרים אליו לאחר־זמן בפחות תאוה. להיפך, מתוך הרגילוּת נמצאו לנו דרכים ושיטות להעמיקו ולחדדו, ופיקח מכולם היה, כמובן, אבא, שהמציא לנו תמיד “חביות” ו“כרוביות” חדשות ומפתיעות, ואלו גדול המוֹחים היה אותו שלישי שעוד מעריסתו החל נושא ברמה את דגל־משפחתנו.

ובכן, אֶליק נולד מן הים, והרי אין זו אלא מהתלה – בכל־זאת לא היה אחד מאתנו קרוב כל־כך לים כאֶליק, כשם שלא היה בנו אחד שיהיה קרוב כמותו לכלבים, לסוסים, לילדים אחרים, לעזים, לעצים, לבניינים חדשים העומדים בבנייתם, לחפירות־חול, למכונות.

תמונה ראשונה, בזכרון: אֶליק רכוב על קיר־הבטון הגבוה העושה סוף לרחוב אלנבי מצד אחד ולהסתערותם של הגלים מצד שני; הוא רכוב על קיר־הבטון ועיני רואות אותו מלמטה, מן החול הלבן. עיני רואות את התלתלים הזהובים מרפרפים ברוח, מרפרפים על רקע תכול, מדמיע, של שמים צחים; ומיד אחרי זה “טיק־טק”־המצלמה ולאחר זמן התצלום עצמו, עגול ובהיר, מתגולל אצלנו באלבומי־משפחה, ואותו הראש המתולתל על רקע השמים ואותו הראש הזהוב כשהוא מצולם מלמטה.

הים היה סמוך לביתנו, שתי פסיעות. תחילה לא היתה בינינו כל חציצה, רק לאחר זמן בנו אנשים בית נוסף בינינו ובינו, אבל עדיין לא היה בו משום חציצה.

ואליק היה מחבּב את הים חיבה גדולה. אמא, אף־על־פי שברבות הימים, משהתחלנו מרחיקים בו בשחייה, היתה נוטרת לו חרדה, עדיין היתה מניחה לנו באותה עת לרדת אליו כמה שרצינו.

והיינו יורדים, לפני הגן ואחרי הגן. לפני בית־הספר ואחרי בית־הספר.

בעצם החום הגדול של היום – שעה שהוא שטוח ומפרפר מתחת לשמש, והחול הלבן צורב, ואתה תר בעיניך מקום של צל; ובשעה של דמדומים, שהספינות מרחיקות בו ופולטות עשן לאחוריהן, והשמש מגששת דרכה אל תוכו ונדחקת אל קרבו ומאבדת צורתה שנה ואבד ושלש; ועם ערב, כשהשמים מתרוממים פתע, ואשה בודדה על החוף בשמלה ארוכה, ללא מגבעת, וזוג אצבע־באצבע, ושלדג על עמוד מוחלד, יופי של צבעים – שלדג!

והנה שריקתו הקוראת של אבא מן הבית. החושים משתחזים, ורק עתה מבחין הילד שלילה מעליו – אך הים רושף מאחור והגלים חובטים בכבדות כאילו הפכו שמן שחור – וים־הלילה וליל־הים, ובבית ארוחת־ערב, והסכסוך, כרגיל, על צחצוח השיניים.

כמובן – יחפים תמיד. ודבר ראשון – טבילת הרגליים; וכיון שמעל לגובה מסוים ברגל מתחיל אותו דבר טרחני ומיותר שקוראים לו מכנסיים – מפשילים אותם לעיל ככל־האפשר, עד שהכיסים הכבדים מתגלים תלויים בכובדם (גוּלות, פקקים, מפתח, אולר, מברג־האפניים), ועד שפשוט לא הולך יותר.

ואז נכנסים למים, והמים הם ים, כמובן; וים, עליכם לדעת, יש כמה מינים: יש ים ויש ים.

החול הלבן גם הוא ים, ואם גם קליפות של בננה, וקרעי־עתון, וברזל מוחלד. והחול הלבן יורד אל המים והופך חול נוקשה, אפרפר, רטוב, וחול זה ירידתו אל המים בחפזון וה־בהכנעה, והגלים שוטפים אותו תדיר; ואתה מטביע כף רגל פעוטה ומיד היא מתמסמסת ונמוגה ונמחית, והגל הלוקק שׂם לה קץ.

אחר־כך יש לך שני מינים סלעים. סלעי־החוף שגבם מופקר לחמה והם מכוסים אַצות. ביניהם שלוליות ובריכות ואמות של מים ירקרקים, חמים, עומדים; ומעורפם – הטפיחה התדירה, השתדלנית, של אדוות־הגל.

אַצות ואַצות. יש אַצות שהן כמין פרעות שיער ארוך ורכרוכי. יש אַצות כמין חזזית. יש ספחת, ספחת קונכיות, ספּחת אדמדמת, צהבהבה, אפורה. יש אַצות שאתם שׂם רגל – ומיד אחריה מתישב לו ישבנך ומכנסיך מקבלים חותם – עד כדי כך חלקלקות הן. ויש אַצות שאצבעותיך שוקעות בהן כבשטיח ומשהו רירי תופח ועולה מהן על כל מדרך־אצבע.

אלה הם, כמובן, הסלעים ה“ראשונים”. אחריהם, לרוב, משטח גלוי של מים רדודים. תחתיהם: חול לבן, צדפים בבוהק מנצנץ, משחק של גלים קלים.

רחוק יותר – הסלעים ה“שניים” והללו מובלעים מתחת למים ורק צמחייתם החוּמה אתה מבחין כמין פס עכור, אדמומי עד למרחוק.

ביניהם – מהמוּרות. שוּניות שבהן – חדות ופוצעניות, ואחריהן הים הגדול.

ובכל מה שנוגע לים זה, רב־ממדים ורב־משמעויות ורב־עניינים ורב־טעמים – אֶליק הוא בעל־היזמה ובעל־ההמצאות תמיד; והים, הים שלנו – יש בו מה להמציא, יש בו.

– להתפלח למרחצאות של הגדולים מתחת לגדר, או בדרך הסלעים, תוך הפשלת־מכנסיים מאומצת, שסופה הרטבה ללא־תקנה – בגלל אדוה אחת שחצנית־לוקקת.

– להכנס לחדר־ההסקה של המרחצאות החמים ולהתפייח ליד המכונאי ולהשתאוֹת אל האש הגדולה.

– לאסוף צדפים ובעיקר “שיניים”, יודעים אתם, מאותן קונכיות שבּרן אדמדם־ערוד ותוכן לבן־מבהיק ושניים זעירות להן לכל אורך פתחן הצר, וצורתן כולה כמין שקד.

– ובין הצדפים הפשוטים – ליטול את אלה שנקב לה בראשם, לשלוף חוט מן הכיס לאחר חיטוט שיש בו הפיכת כל הקערה על פיה, ולהשחיל עליו את הצדפים ולענוד לך ענק מקסקס כזה על צואריך.

– להקים נמל. לחפור חול, לעמוס אבנים מכל הבא אל היד ולהרים סוללה בין הסלעים. לסגור אחת מדרכי־המים בין הסלעים ולשוט על האגם השקט שברשותך ולהשיט בו סירות של נייר (יש הרבה עתונים על המדרכה למעלה).

– להטיל אבנים במים. מי ירחיק יותר? מי יקפיץ יותר? (אך בכך אין מומחה גדול מאבא).

– לבנות ארמונות של טיפי חול רטבובי עם שאתה חופן בידך מן החול שבמים, ומניח לטיפין שיזלגו דמע־דמע מתוך אגרופך הקפוץ ויצנחו זו מעל זו; וארמונות מתרוממים, דקי גזרה ומשורבבי־תבנית – זה אצל זה וזה מעל לזה.

– ותענוג כל התענוגים, משחק־המשחקים והרפתקת־ההרפתקאות: – ציד־דגים!

בכך היה אֶליק באמת זריז וממולח ותמיד היה בא עם שיטות חדשות ו“פטנטים” וקונצים ומיני־רשתות, ופיתיונים וחַכות ודרכים לסובב אותם בכחש ולחסום להם מוצא ולהפיל אותם בפּח.

כמה מיני דגים שבים וכמה מיני דרכים שיש לך לצוּדם. פעוט שבכולם: ה“קפצון”, שאינו דג אלא סתם שרץ שבמים, מן גמל־שלמה שבמים, או מין חרק שבמים. הוא עצמו כולו שקוף ואתה רואה תוכו וקרביו כמין זגוגית. שני זיפים לו המהלכים לפניו, מששנים או כיוצא בזה. ואחוריו דו־זנב שאם אתה הופכו אינך יודע היכן ראשו והיכן זנבו.

כל־כולו כשעור מחצית אצבעו של תינוק לאורך ועשירית שלה לקוטר, קטן ובלתי זריז; מקפּץ ומנתר בתוך המים ואינו יודע שחייה מהי וכל חשיבותו – על גבי החכה, שאומרים אין כמותו למשוך את הדגים אליה.

ואחריו הסרטן, סרטן־סרטן למינהו. הלבנים־צהבהבים שמשכנם בנקבי־החול, בעלי שלל־הצבעים וקשי־השריון אשר בחגוי הסלעים, הקטנים והגדולים, עד לגדולים שבגדולים שלמראיהם בלבד נרתעות בבהלה הידיים הקטנות, ידינו, וקריאה: “אוי, תביטו איזה סרטן!” – פורצת בנרגש.

הסרטנים אין להם חשיבות והם רק שנואים עלינו. מוחזקים כמין שרצים רעים, וסיפורים מהלכים על תינוקות שאיבדו יד או אצבע או נעקצו עד דם בזוג המלקחיים האימתניים של יצור מוזר זה, שקדימוֹ אחורה ואחורוֹ קדימה; ובכלל: סרטן – כשמו כן הוא.

במעלה הבאה עומדים הדגים ה“טרפים”. הללו שלל־צבעים הם. משכנם בסלעים הראשונים, באמות־המים הקטנות ומרובות־האַצה אשר ביניהם. עם דופן־הסלע הם עושים תמיד את דרכם. נעלמים פתאום מתחת לסלע, או בנקיקים שחמדו להם – וזונקים פתאום בטיסה מהירה מפינה לפינה. סימנים שהיינו נותנים בהם – כך היו: אף פעם אין אורכם עולה על שיעור אצבעיים של תינוק – וכן עוביים על אחת. צבעיהם מרובים ועיקריהם – חוּם, כחלחל וירוק, שהם מיזוג צבעי המים, הסלע והחול המשמשים להם משכן. חלקלקים הם, אין בהם אחיזה. לא קשקש ולא סנפיר־של־ממש. אין הם כשרים לאכילה ואומרים שטעמם – פיגול.

ומעל לכל – עם הדגים הכשרים, כסופי הקשקש ולבני־הסנפיר, הארוכים והשטוחים, העבים והדקים. הללו אתה רואה אותם בינקותם המוניות־המוניות, כשהם מתרוממים ונעים עם כל גל ומתדפקים על הסלעים ומתהפכים ומנצנצים בשמש; ואתה רואה אותם בנערותם, כשסיעותיהם כבר קטנות יותר – ובבגרותם אתה רואה אותם בעת שהים פולט אותם ממעמקיו לחוץ, או כשהם תלויים לו לדייג הערבי במחרוזת על חוט־הסוּף אשר לו, העובר ופולש בהם דרך זימים ופה.

דגים אלה כשרים וטעימים לאכילה, ולרוב קונה אותם אמא במשקל ואתה רואם מגובבים על גבי כף־הנחושת של המאזניים, ומתבונן בדייג השחום והמגויד המשתופף מעל לסלו וטורח לתרץ חמס של עשירית־האוקיה בפרץ־צעקות שאמא אינה נבהלת מפניו בקולה השקט; ואחר־כך היא נוטלתם כמות שהם, מקרצפת מעליהם את קשקשיהם, פותחתם, מנדבת קרביהם לחתולים בחצר, ועושה צלי בקולות ובריחות ובריחוש ובחום גדול.

ואילו אֶליק טוען שגם אנו עצמנו, הילדים, מסוגלים לצוד פעם בעצם ידינו אחד מן ה“בוּרס” השטוחים והרחבים האלה ורק צריך לדעת, ולהעיז ולהזדיין בסבלנות – ואז נחסוך לה לאמא את קנית־הדגים, ונאכל ממה שידינו עשו, ויש לדעת כי יותר מכל אהב אֶליק לאכול ממה שידיו עשו.

מה הן, איפוא, הדרכים לצוד בהן כל אותם שוכני־ים?

מין ודרכו.

ציד ה“קפצונים” הוא בעצם משחק־ילדים. ביד פשוטה ובעשר אצבעותיה אתה צד אותם. ראשית, עולים על הסלע ומשקיפים מעליו למים שבסמוך, למפרציהם ומפרצי־מפרציהם. כלל ראשון: אַל תהיה אתה¹ עצמך מצוי במים שעה שאתה עוסק בציד, כי יש בכך כדי לגרש מעליך את כל החי אשר מתחתיהם ולהבהילו אל מחבואיו.

לאחר שניצבת על הסלע וגחנת מרובה והצצת במים – קבע לך מהיכן ולהיכן תוליך את ידך. לאחר שקבעת כל זאת – חסום את כל דרכי הנסיגה האחרות בעזרת כל אותם הילדים אשר נטפלו לך למלאכה, ושקט שיהיה!

עכשיו החל במסע. שלח ידך ואצבעותיה לפנים וגשש וחטט בשיפולי־הסלע. מיד יזדקר וייצא סרטן. הנח לו. מיד יזנקו ויטוסו “קפצונים” שניים־שלושה. יפה. לוה אותם אט־אט בידך. אל תנח להם ללכת אלא למקום שאתה רוצה. חזקה עליהם שבדרך יצטרפו אליהם עוד כמה וכמה מאחיהם ואתה מלוה אותם כל העת בהתקדמות שקטה ושפופה על גבי הסלע.

סופך שתגיע עמם אל קיר־הסלע אשר קבעת להם לפח. שם הם מתחילים להתרוצץ בחוסר־מוצא וידיך השתיים סוגרות עליהם. כפותיך נקמצות אט־אט, מתרוממות עם דופן־הסלע המחוספס, חשות את מגעם המדגדג של זיפי־ה“קפּצונים” ויוצאות לאויר־העולם עם שללן.

יום אחד הביא עמו אֶליק חידוש גדול. לגבינו היה בו באותו חידוש חסכון־זמן מרובה שהרי עד שהקפּצונים והדגים ניצודים היינו יכולים אנו עצמנו להתפנות לכדור־רגל על המגרש – אך לגבי אמא היה בו בחידוש זה משום פורענות ומכה שאינה כתובה.

צנצנת, אמר אֶליק, מאלה הגדולות שאמא מחזקת בהן אורז או קמח או ריבת־תפּוזים – בצנצנת זו, אמר אֶליק, יש לשים כמה כפות־קמח. אחר־כך יש למלא את הצנצנת במי־ים, לבלול בהם את הקמח ולהניחה פתוחה בתוך המים, סמוך לאחד־הסלעים. הדגים, אמר אֶליק, יתאווּ למרקחת זו של קמח במים, ייכנסו לצנצנת כיון שהם רואים אותה מבחוץ יפה ואף מוצאים את הדרך לתוכה, אך מרגע שיהיו בתוכה לא יוכלו כבר לצאת, כיון שמכל צד יראו אותם מים ואותו ים ויהיו מתדפקים לשוא על דפנות הזכוכית.

ספק גדול הטלנו בחידוש – אבל אֶליק לא חיכה הרבה להסכמתנו. עוד אנו חוככים בדעתנו והוא כבר הריק לה לאמא אחת מצנצנותיה, הדיחה ושטפה במי הברז שבחצר (במטבח – פּחד, שמא יתפש בכף), שלף מן המזוה כמה כפות קמח לבן, הטילן לתוך הצנצנת ואָץ לים לבצע את המשימה.

פעם ראשונה התמהמהנו אצל הצנצנת לראות איך יפול דבר. דבר לא נפל. ניתנת האמת להיאמר כי כמה וכמה פעמים הופיע משהו מעין דג, ריחרח פה ושם ואף הטיל מבטו בצנצנת, אך לידי תאוה לא הגיע, ואין צריך לומר שלא נכנס לתוך הצנצנת שקופת־הדפנות שערכנו לו במים.

“זה לא ילך כך”, טען אֶליק. “הם מרגישים שאנחנו פה. צריך להסתלק!”.

חבל היה על הצנצנת ובחוף הסתובבו טיפוסים חשודים – בכל־זאת עלינו למגרש ושיחקנו בהקפות עד הצהריים. בצהריים נגררנו לארוחה בעל־כרחנו אך עם התפוזים ביד כבר ירדנו למטה. לא יאָמן – אבל בצנצנת היה שלל. “קפצונים” אחדים ואפילו “טרף” אחד, טרף אמתי, בעל צבעים ובעל צורה, דג של ממש.

אמנם, דין הוא שנודה כי בשעה שדלינו את הצנצנת מן המים, חמקו מתוכה רוב הקפצונים וגם אביר השלל – הדג הטרף, אך לעצמו של עניין, לחשיבותו ולטעמו של החידוש המחודש, קבלנו אישור שאין עליו עוררין.

לאחר כל זאת ובסופו של דבר ברור כי הנאה והטוב במכשירי־הדיג – הריהי הרשת.

כיצד מתקינים רשת?

נוטלים חוט־ברזל שאינו לא עבה ביותר ולא דק ביותר וכופפים אותו בעיגול. קצהו האחד מושכים אל מחוץ לעיגול הלוך ושוב – שישמש ידית לאחוז בה. לאחר שסוגרים את העיגול סגירה שלמה מלפפים על הידית חוט־ברזל דק לופף־סובב שנותן לה קשיות ויציבות.

עכשיו הולכים אצל ארון־הבגדים ומחפשים בו גופייה ישנה של אבא, מאלה הקיציות העשויות רשת. ואם לא גופיה – אולי קרע־כילה ואם לא קרע־כילה אולי משהו מרדיד ישן של סבתא, בלבד שיהא כמין רשת ועשוי־חורים.

משנפלה לידיך החתיכה הראויה להתרשת בה אין אתה חסר אלא חוט־ברזל נוסף, דק ככל־האפשר וגמיש ככל־האפשר.

עכשיו נוטל אתה את החתיכה אשר בידיך ומחבר את קצותיה אל עיגול הברזל העשוי מלכתחילה ומקפיד שתהא מחוברת אליו מפנים לחוץ, כלומר ששוליה יצאו מתוך העיגול, יקיפו את חוט־הברזל וילכו לחוּצוֹ. עכשיו אתה משחיל את חוט־הברזל שנטלת לאחרונה בנקבי־הרשת וסביב־העיגול, ומהדקם יפה־יפה זה לזה עד שמתקבלת בידיך מעין סלסלה בעלת־ידית.

סלסלה זו שקוטרה אינו עולה אף פעם על קוטר צלחת־מרק גדולה היא־היא הרשת, רשת־הקסמים המעלה לך שלל רב מדגת־הים ומכל השרץ השורץ בו.

ברשת זו מחטט אתה בשיפולי־הסלעים, רודף אחרי ה“קפצונים” וה“טרפים”; בה אתה מקדם את פניהם בשעה שהם בורחים כלפיה מאימת מרעישים ומטרידים ששׂמת לך מכל העברים – קולט את כל הנכנס, ולבסוף, בהנף אחד, אתה מרים אותה לעיל. מניח אתה למים שיזלגו מתוכה בקילוח פזיז, והכל לפי שיעור החורים וטיב הרשת, תופש תחתיתה השורצת־חיים באגרופך, מנתר אל החול – ושם הופכה על פניה, מנערה, מחלץ מסבכה “קפצון” עיקש־זיפים, ומטיל לתוך הצנצנות הקטנות או קופסות־הפח העגולות המלאות להן מים־וחול־ועשב־ים – חי־חי לפי שמו, מינו וגדלו: דגים טרפים, “קפצונים” וסרטנים.

למעלה מרשת זו עומדת, כמובן, החכה. כמה וכמה פעמים ניסינו להתקין לנו חכות מקני־סוף שתלשנו מאצל שפת־הירקון, ומחוטי־משיכה, ומסיכות שעקמנו בנעיצה, ובסיועו של פקק, ובצרוף פיסת־עופרת, ובכל הגינונים שצריכים לעצם הדבר ושאינם צריכים לו – אך לידי חכה של ממש לעולם לא הגענו ואף לא לסבלנות של ממש לשבת עמה מתחת לקאזינו, וכמובן – אף לא לדיג של ממש.

אבל מלכת כל המלכות הריהי רשת־הדייגים הגדולה, זו שהדייגים הערבים עושים בה בכשפיהם; מנערים ופורשים, ושבים ומנערים, כונסים ביד חרוצה, מרקידים ומטילים בהנף אחד ובשבע דרכים, מוחטים בשני אגרופים גרומים־מגויידים מפשילים בקישוריה על כתף – ומסתלקים בצעד אטי ושתקני – לרשת זו כמובן לא היתה לנו כל נגיעה אלא בדרך הסתכלות של הערצה בלבד.

ים אחד של חורף, אפור ומכה־גלים זימן לנו פעם מציאה יקרה: כמה־וכמה דגים כשרים, “בוּרס” שנחבטו אל החוף.

עומדים היינו ומסתכלים בים ונועצים עינינו במקום שגליו המקציפים, העכורים, התנפצו על מה שהיו פעם מדרגות שהוליכו מן הקומה השנייה של המרחצאות החמים אל המים. תמהים היינו, מתי יעשו להם הגלים סוף.

אֶליק, שאף פעם לא היה יכול לעמוד עם כל החברים בשקט – חדר לו לתוך המים (תוך אותה הפשלת־מכנסיים, כאמור) וניסה לגשש ברגליו את הסלעים־סלעינו, שמהומת־הים כיסתה עליהם ללא־הבחן.

צעקותיו אספו אותנו. בעינינו ראינו כיצד חובטים הגלים סיעות של דגי “בוּרס” אל הסלעים, ומן הסלעים אל החול – ובעקבותיו של אֶליק הסתערנו על שלושה־ארבעה מהם, שאילמלא אנו אפשר שהיו חוזרים עם הגל הבא הימה.

כל־כך היינו נרגשים עד כי לא ידענו מה אנו עושים בהם תחילה. על החוף היו פזורים רבים מן הסיבים הללו שהדייגים היו עושים בהם מחרוזות לדגיהם. חטפנו אחד מאלה והשחלנו עליו את שלושת שבויינו האומללים – ותוך כדי ריצה עשינו זאת – שהרי רצים היינו כבר בכל כוחותינו להביא את השלל לאמא, ועד שהשחלנום כבר היינו במטבח, וכבר שבויינו רוחשים ומיטגנים אצל אמא במחבת.

אבל איני זוכר את אֶליק נרגש כל־כך ומשוקע כל־כך בדגים ובדיג כשם שהיה בבוקר־חורף אחר, בין עמודי־הביטון של המרחצאות הקרים שנעזבו והוזנחו, כדרך שהיו עושים בהם מדי חורף בחורפו.

בין העמודים ובמחסהו של אחד מן הקירות החשופים נתלקטה משפּחה של דייגים יהודים, מן המעטות יוצאות המזרח שעיסוקן בדיג־של־כלום.

גבר שנראה בעינינו כבנה הבכור של המשפּחה בא עם לוח של פח בידיו והחל מנקב בו נקבים במסמר ובפלח־סלע. נשים – זקנה וכמה ילדות – קרצפו דגים שהוציאום מתוך סל קלוע. הדיחו קרביהם ושכשכום במי־ים שבדלי.

אחד שנראה כאבי־המשפּחה (לא ראינוהו אלא מאחור), דחק עצמו בכריעה כנגד קרן־זוית, שעשו עמוד וקיר, וליבה שם אש שאבנים ניצבו עליה מעברים. האש עלתה.

אֶליק לא היה מסוגל להתיק עיניו, לא מנוקב החורים, לא ממדיחות־הקרביים ולא מנופח־הלהבה. ואלו המשפחה שנתעסקה עיסוק רב ומזורז בארוחה המזומנת לה, לא נתנה דעתה על שני הזאטוטים שעמדו אצלם ולטשו עיניים.

הפח המנוקב הונח על האש ולשונות אדמדמות זעירות החלו מזנקות בלקיקה בעד הנקבים. העשן נעשה סמיך יותר ובעינינו ראינו כיצד בוערים לו, לקוסם שעל המדורה, ספיחי־קרשים, שברי־ארגזים, שזה עתה פלטם הים המלוח והזועף. עודם רטובים ניתנו באש והוכנעו ביד שאין ממנה מנוס – והעלו עשן ללא רחמים וללא תקנה.

עתה הגיע תורו של המעניין־מכל:

הדגים הוטלו על הפח הלוהט ומיד פתחו בריחוש ובצפצופי־כויה. הבן הבכור הפך בהם בזריזות וריח־חריכה מפעפע עלה ועמד באויר.

במרחב־החוף הפתוח החליקה רוח קרה את פני החול הלבן ותלמה אותו תלמיות־תלמיות – אך כאן היו מתנהלים במרץ חיי־משפּחה.

הדגים אשר האדימו־השחירו הורדו מעל הפח והוטלו ליד גל של פיתות על כומתתה של האם, על החול. דגים אחרים באו על מקומם וענן־הקטורת מיתמר ועולה.

הילדים במשפּחה החלו אוכלים, ואֶליק, ניכר הדבר, קינא בהם קנאה מפורשת וצובטת־לב – אך הוא לא זע ולא נע.

בלא שיגרע עין מן האוכלים ומן הצולים הלך וקרב אלי.

“דייגים”, אמר, כמי שרק עתה עמד על טיבם.

“דייגים. תענוג להם. ככה זה תענוג.” ואחרי הפסקה נוספת, כעומד על איזה גילוי גדול:

“ראית? – כך הם עושים את הדגים שלהם!”

בשום פנים ואופן לא היה אז למעלה מבן שש או שבע – אולם אני זוכר את השעה ההיא כאילו זה עתה נתחוללה עמנו לראשונה. זוכר אני את סקרנותו השקטה והעמוקה של הילד, את המשפטים האלה, הסתמיים, שבהם ביטא הפרחח מכיתה ב' כמעט את כל פילוסופית־החיים שלו: אל העיקר, אל העיקר תמיד, אל עשיית עצם הדברים במו־ידיו!

“כך הם מטגנים את הדגים שלהם”, כך הם חיים הדייגים. הנה חיים של משפּחת־דייגים, הנה איך יש להם בית בין עמודיו העזובים של בית־מרחצאות, הנה כך זה חיים – בתוך־תוך־תוכם של הדברים עצמם, קרוב־קרוב ליסודות עצמם, לים, לדגים, לחול, לרוח…