העצים אינם יודעים לדבר ועומדים במקומם, ובכל זאת הם יצורים חיים. הם נושמים. הם צומחים בכל ימי חייהם. אפילו קשישי העצים הענקיים – גם הם צומחים בכל שנה לגובה, כמו ילדים קטנים.
על העדרים שומרים רועים, ואילו על היערות שומרים יערנים.
והנה ביער ענק אחד התגורר יערן, המכונה שחור הזקן. הוא התהלך כל היום הלוך ושוב ברחבי היער, והכיר כל עץ בחלקה שלו בשמו הפרטי.
ביער תמיד היה היערן שמח, אך בביתו לעומת זאת, הרבה להיאנח ולהזעיף פנים. ביער כל ענייניו היו טובים, ואילו בביתו התעצב היערן האומלל עד מאוד בגלל בניו. שמותיהם היו הבכור והצעיר. הבכור היה בן שתים-עשרה, ואילו הצעיר – בן שבע. כל כמה שלא ניסה היערן לשכנע את ילדיו, כל כמה שלא התחנן – האחים רבו בכל יום, כזרים.
והנה פעם אחת – היה זה בעשרים ושמונה בדצמבר, בבוקר – קרא היערן לבניו ואמר שאינו מתכוון לערוך למענם מסיבה סביב עץ האשוח בערב השנה החדשה. כדי לקנות את הקישוטים לעץ האשוח, יש לנסוע העירה. אם ישלח את אמא – יטרפו אותה הזאבים בדרך. אם יסע בעצמו – הרי אינו יודע לערוך קניות. ואם יסעו שניהם – גם זה אינו אפשרי. בלי ההורים יהרוג האח הבכור את אחיו הצעיר לגמרי.
הבכור היה נער חכם. הוא היה תלמיד טוב, הרבה לקרוא וידע לשאת נאומים משכנעים. על כן החל לשכנע את אביו שהוא לא יפגע בצעיר, ושכל ענייני הבית יהיו מסודרים לחלוטין עד שובם של ההורים מהעיר.
"אתה נשבע?" שאל האב.
"נשבע," השיב הבכור.
"טוב," אמר האב. "ניעדר מהבית לשלושה ימים. נחזור בשלושים ואחד בערב, בסביבות השעה שמונה. עד אז אתה תנהל פה את העניינים. אתה אחראי על הבית, ובעיקר על אחיך. שמש לו תחליף אב. שים לב!"
אמא הכינה אפוא לבניה לשלושה ימים שלוש ארוחות צהריים, שלוש ארוחות בוקר ושלוש ארוחות ערב, והראתה לילדים כיצד מחממים אותן. ואילו האבא הביא עצים להסקה לשלושה ימים ונתן לבכור קופסת גפרורים. לאחר מכן רתמו את הסוס למזחלת, הפעמונים צלצלו, המגלשים חרקו, וההורים נסעו.
היום הראשון עבר בשלום. השני – אף התעלה עליו.
והנה הגיע השלושים ואחד בדצמבר. בשעה שש הגיש הבכור לצעיר את ארוחת הערב והתיישב לקרוא בספר "הרפתקאות סינבד המלח". הוא הגיע לפרק המרתק ביותר, שבו מעל האונייה מופיעה הציפור רוק, ענקית כעב גשם, ונושאת בטפריה אבן בגודל של בית.
הבכור רוצה לדעת מה יהיה הלאה, ואילו הצעיר מתהלך סביבו בחוסר מעש, משתעמם, מתייגע. הוא מבקש מהבכור:
"שחק איתי, בבקשה."
מריבותיהם תמיד החלו כך. הצעיר השתעמם בלי הבכור, ואילו הלה גירש את אחיו ללא כל רחמים וצעק: "עזוב אותי בשקט!"
הפעם העניין נגמר ברע. הבכור התאפק, התאפק, ולאחר מכן תפס את הצעיר בצווארון, צעק "עזוב אותי בשקט!", דחף אותו אל החצר ונעל את הדלת.
והרי בחורף החושך מקדים לרדת, ובחצר כבר שרר לילה אפל. הצעיר הכה באגרופיו בדלת וצעק:
"מה אתה עושה! הרי אתה תחליף האב שלי!"
לבו של הבכור התכווץ לרגע, הוא פסע אל הדלת, אך לאחר מכן חשב:
"ניחא, ניחא. אקרא חמש שורות בלבד ואכניס אותו בחזרה. בזמן הזה לא יאונה לו כל רע."
והוא התיישב בכורסה והחל לקרוא – ושקע בקריאה, וכאשר התעשת, כבר הראה השעון את השעה רבע לשמונה.
הבכור קפץ על רגליו וצעק:
"מה זה! מה עשיתי! הצעיר שם בחוץ, בכפור, לבדו, ללא בגדים חמים!"
והוא רץ אל החצר.
היה לילה אפל אפל, ושקט שרר סביבו.
הבכור קרא לצעיר במלוא גרונו, אך איש לא השיב לו.
הוא הדליק פנס וחיפש בעזרתו בכל פינותיה הנסתרות של החצר.
אחיו נעלם כלא היה.
שלג טרי כיסה את האדמה, ובשלג לא היו שום עקבות של הצעיר. הוא נעלם בכיוון לא ידוע, כאילו חטפה אותו הציפור רוק.
הבכור בכה בקול וביקש בקול רם את מחילתו של הצעיר.
אך גם זה לא עזר. אחיו הצעיר לא ענה.
השעון בבית צלצל שמונה פעמים, ובאותו רגע הרחק הרחק ביער נשמעו פעמונים.
"ההורים חוזרים," חשב הבכור בצער. "הו, אילו היה הזמן חוזר שעתיים אחורה! לא הייתי מגרש את אחי הצעיר אל החצר, והיינו עומדים כעת זה לצד זה, שמחים."
ואילו צלצול הפעמונים הלך וקרב; נשמעה נשיפת הסוס, נשמעה חריקת המגלשים, והמזחלת נכנסה לחצר. והאב קפץ מתוך המזחלת. זקנו השחור התכסה בכפור והיה כעת לבן לחלוטין.
אחרי האב יצאה מהמזחלת האם, ובידיה סלים גדולים. הן האב והן האם היו שמחים – הם לא ידעו שבבית קרה אסון שכזה.
"מדוע רצת אל החצר ללא מעיל?" שאלה האם.
"והיכן הצעיר?" שאל האב.
הבכור לא אמר מילה.
"היכן אחיך הצעיר?" חזר האב על השאלה.
והבכור פרץ בבכי. ואביו לקח את ידו והוביל אותו הביתה. והאם הלכה אחריהם בשתיקה. והבכור סיפר את הכל להוריו.
לאחר שסיים את סיפורו, הביט הנער באביו. החדר היה חם, אך הכפור על זקנו של האב לא נמס. הבכור פלט צעקה. לפתע הבין שכעת זקנו של אביו לבן, ולא בגלל הכפור. אביו התייסר כל כך, שזקנו הלבין.
"התלבש," אמר האב בקול שקט. "התלבש ולך. ואל תעז לשוב לפני שתמצא את אחיך הצעיר."
"אז מה, עכשיו נישאר לגמרי ללא ילדים?" שאלה האם בבכי, אך האב לא ענה לה.
והבכור התלבש, לקח את הפנס ויצא מהבית.
הוא צעד וקרא לאחיו, צעד וקרא, אך איש לא השיב לו. היער המוכר הקיף אותו כחומה, אך הבכור הרגיש שכעת הוא לבדו בעולם. כמובן, העצים הם יצורים חיים, ואולם אין הם יודעים לדבר אלא עומדים במקומם כעמודים. ומלבד זאת, בחורף הם ישנים שינה עמוקה. לא היה לנער עם מי לדבר. הוא צעד במקומות שבהם הרבה להתרוצץ עם אחיו הצעיר. כעת התקשה להבין מדוע זה רבו כל חייהם כזרים. הוא נזכר כמה רזה היה הצעיר, ואיך הזדקרה תמיד קווצת שיער סמורה על ראשו, ואיך צחק כשהתלוצץ עמו הבכור מדי פעם, וכמה שמח והתאמץ כאשר קיבל אותו הבכור למשחק. והבכור ריחם, ריחם כל כך על אחיו, שלא שם לב לא לקור, לא לחושך ולא לשקט. רק מדי פעם נבהל מאוד, והביט סביבו כמו ארנב. אמנם הבכור כבר היה ילד גדול, בן שתים-עשרה, אך בין העצים הענקיים ביער הענק הוא נראה קטן מאוד.
הנה נגמרה החלקה של אביו, והחלה חלקתו של היערן השכן, שהגיע בכל יום ראשון לשחק עם אביו שחמט. גם חלקתו נגמרה, והנער צעד בחלקתו של היערן שנהג לבקר אותם פעם בחודש בלבד. ולאחר מכן החלו חלקותיהם של יערנים שהנער פגש רק פעם בשלושה חודשים, פעם בחצי שנה, פעם בשנה. הפנס כבה זה מכבר, ואילו הבכור צעד, צעד, צעד במהירות הולכת וגדלה.
כבר נגמרו חלקותיהם של היערנים שעליהם הבכור רק שמע, אך לא פגש אפילו פעם אחת בחייו. ואחרי כן עלה השביל ועלה, וכשזרחה השמש ראה הנער: לאן שלא תסתכל, הכל הרים והרים, מכוסים ביער עבות.
הבכור עצר.
הוא ידע שבין ביתם להרים מפרידים שבעה שבועות נסיעה. כיצד, אם כן, הגיע הנה בלילה אחד בלבד?
ולפתע שמע הנער מאי שם, הרחק הרחק, צלצול חרישי. בתחילה חשב שאלה צלצולים באוזניו. לאחר מכן רעד מרוב שמחה: אולי אלה פעמונים? אולי אחיו הצעיר נמצא, ואביהם עוקב אחריו במזחלת, כדי להסיע אותו הביתה.
אבל הצלצול לא התקרב, ומעולם עד כה לא צלצלו הפעמונים בקול כה דק ואחיד.
"אלך ואגלה מה פשר הצלצול הזה," אמר הבכור.
הוא צעד במשך שעה, ושעתיים, ושלוש שעות. הצלצול הלך והתחזק. והנה מצא הנער את עצמו בין עצים מופלאים – סביבו צמחו אורנים גבוהים, אך הם היו שקופים כזכוכית. צמרות האורנים זהרו בשמש, עד כאב לעיניים. האורנים התנדנדו ברוח, הענפים התנגשו בענפים אחרים וצלצלו, צלצלו, צלצלו.
הנער המשיך וראה עצי אשוח שקופים, עצי ליבנה שקופים, עצי אדר שקופים. אלון שקוף ענק עמד באמצע קרחת היער וזמזם בקול בס, כמו דבור. הנער החליק ואז הביט מטה. מה זה? גם האדמה ביער הזה שקופה! ובתוך האדמה נכרכים אלה באלה, כמו נחשים, שורשי העצים השקופים, ויורדים אל עומק האדמה.
הנער ניגש לעץ ליבנה ושבר ענף, ובשעה שהתבונן בו, נמס הענף כמו נטיף.
והבכור הבין שסביבו עומד יער שקפא לכל עומקו והפך לקרח, והיער הזה צומח על אדמת קרח, וגם שורשי העצים עשויים קרח.
"שורר פה כפור כל כך איום. מדוע, אם כן, לא קר לי?" שאל הבכור.
"ציוויתי על הכפור לא להזיק לך בינתיים," השיב מישהו בקול דק ומצטלצל.
הנער הביט סביבו.
מאחוריו עמד קשיש גבוה במעיל, בכובע ובמגפיים עשויים שלג צחור ורך. זקנו ושפמו של הקשיש היו עשויים קרח וצלצלו חרישית בשעה שדיבר. הקשיש הביט בנער בלי למצמץ. פניו, שלא היו טובים ולא רעים, היו שלווים כל כך, שלבו של הנער התכווץ.
ואילו הקשיש שתק מעט ואז חזר בקול ברור, חלק, כאילו הקריא מספר או הכתיב:
"ציוויתי. על הכפור. לא להזיק. לך. בינתיים. אתה יודע מי אני?"
"נראה לי שאתה סבא כפור?" שאל הנער.
"בשום פנים לא!" ענה הקשיש בקרירות. "סבא כפור הוא בני. גירשתי אותו מעלי, כי הבחור הבריא הזה חביב מדי. אני סבא רבא כפור, וזה עניין אחר לגמרי, ידידי הצעיר. בוא אחרי."
והקשיש צעד ראשון, דורך ללא קול על הקרח במגפיו הרכים הצחורים.
כעבור שעה קלה עצרו ליד גבעה גבוהה ותלולה. סבא רבא כפור חיטט בשלג שממנו היה עשוי מעילו, ושלף מפתח קרח ענק. המנעול נקש, ושערי קרח כבדים נפתחו בתוך הגבעה.
"בוא אחרי," חזר הקשיש.
"אבל הרי עלי לחפש את אחי!" קרא הנער.
"אחיך נמצא כאן," אמר בשלווה סבא רבא כפור. "בוא אחרי."
והם פסעו אל תוך הגבעה, והשערים נטרקו בצלצול, והבכור מצא את עצמו באולם ענק וריק של קרח. מבעד לדלתות הגבוהות, הפתוחות לרווחה, נראה האולם הבא, ואחריו נראו עוד ועוד אולמות. נדמה היה שאין קץ לחדרים המרווחים, הריקים מאדם הללו. על הכתלים בערו באור לבן וצונן פנסי קרח עגולים. מעל הדלת אל האולם השני, על גבי לוחית קרח, היתה חרוטה הסיפרה 2.
"בארמוני ארבעים ותשעה אולמות כאלה. בוא אחרי," ציווה סבא רבא כפור.
רצפת הקרח היתה כה חלקלקה, שהנער נפל פעמיים, אך הקשיש אפילו לא הסב את ראשו. הוא צעד בצעדים מדודים ולא עצר עד האולם העשרים וחמישה של ארמון הקרח.
במרכז האולם הזה עמד תנור לבן גבוה. הנער שמח. הוא כל כך רצה להתחמם.
אך בתנור הזה בערו בולי קרח באש שחורה. הבזקים שחורים ריצדו על הרצפה. מפתח התנור נשב קור מקפיא.
וסבא רבא כפור התיישב על ספסל הקרח ליד תנור הקרח והושיט את אצבעות הקרח שלו אל להבת הקרח.
"שב לידי, נקפא קצת," הוא הציע לנער.
הנער לא השיב דבר.
ואילו הקשיש היטיב את תנוחת ישיבתו וקפא, קפא, קפא, עד שבולי הקרח הפכו לגחלי קרח.
אז מילא סבא רבא כפור את התנור בבולי קרח חדשים והצית אותם בגפרורי קרח.
"וכעת אקדיש זמן מה לשיחה איתך," הוא אמר לנער. "אתה. חייב. להקשיב. לי. בתשומת לב. הבנת?"
הנער הנהן בראשו.
וסבא רבא כפור המשיך בקול ברור וחלק:
"גירשת. את אחיך הצעיר. לכפור. ואמרת. שיעזוב. אותך. בשקט. אני אוהב את המעשה הזה. אתה אוהב שקט כמוני. תישאר פה לנצח. הבנת?"
"אבל מחכים לנו בבית!" קרא הנער בתחינה.
"תישאר. פה. לנצח," חזר סבא רבא כפור.
הוא ניגש לתנור, ניער את שולי מעיל הקרח שלו, והנער פלט קריאת צער. מתוך השלג נשפכו על רצפת הקרח עופות קטנים. ירגזים, דבקנים, נקרים, חיות יער קטנות, סמורות וקפואות נערמו על הרצפה.
"היצורים הקופצניים האלה, אפילו בחורף לא נותנים ליער מנוח," אמר הקשיש.
"הם מתים?" שאל הנער.
"השקטתי אותם, אבל לא לחלוטין," השיב סבא רבא כפור. "צריך לסובב אותם לפני התנור, עד שיהפכו לשקופים וקפואים לגמרי. החל. ללא דיחוי. במלאכה. המועילה. הזאת."
"אני אברח!" צעק הנער.
"לא תברח לשום מקום!" השיב סבא רבא כפור בביטחון. "אחיך נעול באולם הארבעים ותשעה. בינתיים הוא יחזיק אותך כאן, ואילו אחר כך תתרגל אלי. החל בעבודה."
והנער התיישב לפני פתח התנור. הוא הרים מהרצפה נקר, וידיו רעדו. נדמה היה לו שהציפור עדיין נושמת. אך הקשיש הביט בנער בלי למצמץ, והנער הושיט את הנקר בעגמומיות אל האש הקפואה.
תחילה הלבינו נוצותיה של הציפור האומללה כשלג. לאחר מכן הפכה כולה קשה כאבן. וכאשר הפכה שקופה כזכוכית, אמר הקשיש:
"מוכן! קח את הבאה אחריה."
הנער עבד כך עד שעת לילה מאוחרת, וסבא רבא כפור עמד לידו ללא ניע. לאחר מכן אסף בזהירות את הציפורים הקפואות לשק, ושאל את הנער:
"ידיך לא קפאו?"
"לא," הוא השיב.
"זה אני שציוויתי שבינתיים הכפור לא יזיק לך," אמר הקשיש. "אבל זכור! אם. לא. תציית. לי. אקפיא. אותך. שב כאן והמתן. אחזור בקרוב."
וסבא רבא כפור לקח את השק והלך לעומק הארמון, והנער נותר לבדו.
אי שם הרחק הרחק נטרקה בצלצול איזו דלת, וההד התגלגל בכל האולמות.
וסבא רבא כפור שב עם שק ריק.
"הגיע הזמן למנוחת הלילה," אמר סבא רבא כפור.
והוא הצביע על מיטת קרח שעמדה בפינה. הוא עצמו תפס מיטה זהה בקצה השני של האולם.
חלפו שתיים-שלוש דקות, ונדמה היה לנער שמישהו מכוון שעון יד. ואולם מיד הבין שאלה נחירותיו החרישיות של סבא רבא כפור.
בבוקר העיר אותו הקשיש.
"לך אל המזווה," הוא אמר. "הדלת לשם נמצאת בפינה השמאלית של האולם. הבא את ארוחת הבוקר מספר אחת. היא עומדת על מדף מספר תשע."
והנער הלך אל המזווה. הוא היה גדול, כמו האולם עצמו. על המדפים עמד מזון קפוא. והבכור הביא על מגש את ארוחת הבוקר מספר אחת.
הקציצות, התה, הלחם – הכל היה קפוא, והיה צריך לכרסם או למצוץ את כל זה, כמו סוכריות על מקל.
"אלך לצוד," אמר סבא רבא כפור לאחר שכילה את ארוחתו. "אתה יכול להסתובב בכל החדרים ואפילו לצאת מהארמון. להתראות, תלמידי הצעיר."
וסבא רבא כפור יצא, פוסע ללא קול במגפיו הצחורים, ואילו הנער רץ אל האולם הארבעים ותשעה. הוא רץ ונפל וקרא לאחיו במלוא הגרון, אך ההד לבדו השיב לו. והנה הגיע לבסוף עד האולם הארבעים ותשעה ועצר במקום.
כל הדלתות היו פתוחות לרווחה, למעט אחת אחרונה, שמעליה היה המספר 49. האולם האחרון היה נעול ללא כל פתח.
"הצעיר!" צעק האח הבכור. "באתי לקחת אותך. אתה כאן?"
"אתה כאן?" חזר ההד.
הדלת היתה מגולפת מלוח שלם של עץ אלון קפוא. הנער נעץ את ציפורניו בקליפת האלון הקפואה, אך אצבעותיו גלשו והחליקו. הוא החל להקיש בדלת באגרופיו, בכתפו, ברגליו, עד שכילה את כל כוחותיו, ואפילו כפיס קרח קטן לא נתלש מהאלון הקפוא.
והנער חזר בשקט על עקבותיו, וכמעט מיד לאחר מכן נכנס אל האולם סבא רבא כפור.
ואחרי ארוחת הצהריים הקפואה ועד שעת לילה מאוחרת סובב הנער לפני האש הקפואה את העופות, הסנאים והארנבות הקפואים האומללים.
כך חלפו הימים.
ובכל הימים הללו חשב הבכור וחשב וחשב על דבר אחד בלבד: כיצד אפשר לשבור את דלת האלון הקפוא. הוא חיפש ברחבי המזווה. הוא הפך שקי כרוב קפוא, שקי דגנים קפואים, שקי אגוזים קפואים, בתקווה למצוא גרזן. ובסופו של דבר הוא מצא אותו, אבל גם הגרזן נקש על אלון הקרח ללא תועלת, כמו על אבן.
והבכור חשב, חשב הן בשנתו והן בהקיצו, על דבר אחד, על דבר אחד בלבד.
ואילו הקשיש שיבח את שלוות רוחו של הנער. בעומדו ללא ניע, כעמוד, ליד התנור, בהביטו בעופות, בארנבות, בסנאים ההופכים לקרח, נהג סבא רבא כפור לומר:
"לא, לא טעיתי בך, ידידי הצעיר. 'עזוב אותי בשקט!' – אילו מילים עצומות. באמצעות המילים הללו אנשים כל הזמן הורגים את אחיהם. 'עזוב אותי בשקט!' המילים. העצומות. הללו. תקבענה. יום אחד. שלוות. נצח. בכדור הארץ."
אבא, אמא, האח הצעיר האומלל וכל היערנים שהנער הכיר – כולם דיברו בפשטות, ואילו סבא רבא כפור כמו הקריא מתוך ספר, ושיחותיו עוררו את אותו שעמום, שעוררו האולמות הענקיים הממוספרים.
הקשיש אהב להעלות זכרונות מימי קדם רחוקים, כאשר הקרחונים כיסו כמעט את כדור הארץ כולו.
"אח, כמה שקטים, כמה נפלאים היו אז החיים בעולם הלבן והקר!" הוא סיפר, ושפמו וזקנו העשויים קרח צלצלו חרישית. "הייתי אז צעיר ומלא כוח. לאן נעלמו ידידיי – הממותות השלוות, היציבות, העצומות! כמה אהבתי לשוחח עמן! אם כי שפתן של הממותות קשה. לבעלי החיים הענקיים הללו היו מילים שגם הן ענקיות, ארוכות באופן בלתי רגיל. כדי לומר מילה אחת בשפתן של הממותות, היה צריך להשקיע שתיים, ולפעמים אף שלוש יממות. אבל. לא. היה. לנו. לאן. למהר."
והנה פעם אחת, בעודו מאזין לסיפוריו של סבא רבא כפור, קפץ הנער על רגליו והחל לנתר במקום כמשוגע.
"מה פירוש התנהגותך המגוחכת?" שאל הקשיש ביבושת.
הנער לא השיב אף מילה, אך לבו פעם בחוזקה מרוב שמחה.
כשאתה חושב כל העת על אותו הדבר, בסופו של דבר בהכרח תגיע לפתרון.
הגפרורים!
הנער נזכר שבכיסו מונחים הגפרורים שאביו נתן לו לפני שנסע העירה.
ולמחרת בבוקר, מיד אחרי שסבא רבא כפור הלך לצוד, נטל הנער מהמזווה גרזן וחבל ורץ מהארמון החוצה.
הקשיש הלך שמאלה, ואילו הנער רץ ימינה, אל היער החי, שהשחיר מבעד לגזעיהם השקופים של עצי הקרח. בקצהו הקרוב של היער החי שכב בשלג עץ אורן עצום. והגרזן הכה, והנער שב אל הארמון ובידו צרור גדול של בולי עץ.
ליד דלת האלון הקפואה של האולם הארבעים ותשעה הצית הנער מדורה גבוהה. הגפרור נדלק, כפיסי העץ חרקו, העצים בערו, הלהבות האמיתיות קיפצו, והנער צחק משמחה. הוא התיישב ליד האש והתחמם, התחמם, התחמם.
בתחילה רק הבריקה דלת האלון ונצצה עד כאב בעיניים, אך לבסוף התכסתה כולה בטיפות מים זעירות, וכשהאש כבתה, ראה הנער: הדלת נמסה מעט.
"אהה!" הוא אמר והכה בדלת בגרזנו. אך האלון הקפוא עדיין היה קשה כאבן.
"ניחא!" אמר הנער. "מחר נתחיל מההתחלה."
בערב, ביושבו לפני תנור הקרח, לקח הנער ירגזי קטן והחביא אותו בזהירות בתוך שרוולו. סבא רבא כפור לא הבחין בדבר. ולמחרת כשבערה המדורה, הושיט הנער את הציפור אל האש.
הוא חיכה, חיכה, ולפתע רעד מקורה של הציפור ועיניה נפקחו, והיא הביטה בנער.
"שלום!" אמר לה הנער, כמעט בוכה משמחה. "חכה, סבא רבא כפור! אנחנו עוד נחיה בעולם הזה!"
וכעת חימם הנער בכל יום את הציפורים, את הסנאים ואת הארנבות. הוא התקין לידידיו החדשים בתי שלג בפינות האולם, שם היה חשוך יותר. את הבתים האלה הוא ריפד במוך שאסף ביער החי. כמובן, בלילות היה קר, אבל אחר כך, ליד המדורה, הציפורים, הסנאים והארנבות אגרו חום עד הבוקר הבא.
שקי הכרוב, הדגנים והאגוזים היו כעת בשימוש. הנער האכיל את ידידיו לשובע, ולאחר מכן היה משחק עמם ליד המדורה ומספר להם על אחיו שמוסתר שם, מעבר לדלת. הוא חש שהציפורים והסנאים והארנבות מבינים אותו.
והנה פעם אחת הביא הנער כתמיד צרור בולי עץ, הצית מדורה והתיישב לפניה.
אך אף אחד מהחברים שלו לא יצא מבית השלג שלו.
הנער רצה לשאול "איפה אתם?" אבל יד קרח כבדה הדפה אותו בכוח מהאש.
היה זה סבא רבא כפור שהתגנב לעברו, פוסע ללא קול במגפיו הצחורים.
הוא נשף על המדורה, והעצים הפכו שקופים, והלהבה השחירה. וכשבולי הקרח השלימו את בעירתם, חזרה דלת האלון למצבה לפני ימים רבים.
"עוד. פעם. אחת. תיתפס. אקפיא אותך!" אמר בקרירות סבא רבא כפור. הוא הרים את הגרזן מהרצפה והחביא אותו עמוק בשלג המעיל שלו.
הנער בכה במשך היום כולו, ובלילה נרדם מרוב צער, כמו מת. לפתע שמע מתוך שנתו: מישהו מתופף לו בזהירות על הלחי.
הנער פקח את עיניו.
לידו עמד ארנב.
וכל ידידיו התאספו ליד מיטת הקרח שלו.
בבוקר לא יצאו מבתיהם, משום שחשו בסכנה. אך כעת, כשסבא רבא כפור נרדם, באו להציל את חברם.
כשהנער התעורר, שבעה סנאים רצו אל מיטת הקרח של הקשיש. הם צללו לתוך שלג מעילו וחיטטו שם ארוכות, ולפתע משהו צלצל חרישית.
"עזבו אותי בשקט," מלמל הקשיש בשנתו.
והסנאים קפצו אל הרצפה ורצו אל הנער.
והוא ראה: הם הביאו בשיניהם צרור מפתחות קרח גדול.
והנער הבין את הכל.
הוא אחז במפתחות ורץ אל האולם הארבעים ותשעה. ידידיו עפו, קיפצו, רצו אחריו.
הנה דלת האלון.
הנער מצא את המפתח שעליו המספר 49. אך היכן חור המנעול? הוא חיפש, חיפש, חיפש, אך לשווא.
והנה דבקן אחד עף אל הדלת. הוא תפס ברגליו את קליפת האלון והחל לזחול על פני הדלת כשראשו כלפי מטה. ולפתע מצא משהו. וצייץ בקול שקט. ושבעה נקרים עפו אל אותו מקום שעליו הצביע הדבקן.
והנקרים נקשו על הקרח בסבלנות במקוריהם הקשים. הם נקשו, נקשו, נקשו, ולפתע לוחית קרח מרובעת נתלשה מהדלת, נפלה אל הרצפה ונשברה.
ומאחורי הלוחית ראה הנער חור מנעול גדול.
והוא הכניס את המפתח וסובב אותו, והמנעול נקש, ולבסוף נפתחה הדלת העקשנית בצלצול.
והנער נכנס, רועד, אל האולם האחרון של ארמון הקרח. על הרצפה נערמו ציפורי קרח שקופות ובעלי חיים קפואים.
ועל שולחן הקרח במרכז החדר עמד האח הצעיר, האומלל. הוא היה עצוב מאוד והישיר מבט לפנים, ודמעות נצצו על לחייו, וקווצת השיער סמרה כתמיד על ראשו. אבל כל גופו היה שקוף, כאילו עשוי זכוכית, ופניו, ידיו, מעילו, קווצת השיער, הדמעות שעל לחייו – הכל היה עשוי קרח. והוא לא נשם, ושתק, ולא השיב לאחיו אף מילה. ואילו הבכור לחש:
"נברח, אני מבקש ממך, נברח! אמא מחכה! נברח מהר הביתה!"
משלא קיבל כל תשובה, העמיס הבכור את אחיו הקפוא על זרועותיו ורץ בזהירות באולמות הקפואים אל היציאה מהארמון, ואילו ידידיו עפו, קיפצו, רצו אחריו.
סבא רבא כפור עדיין ישן שינה עמוקה. והם הצליחו לצאת מהארמון בשלום.
השמש זרחה זה עתה. עצי הקרח נצצו עד כאב לעיניים. הבכור רץ בזהירות אל היער החי, פוחד למעוד ולהפיל את הצעיר. ולפתע נשמעה מאחוריו צעקה רמה.
סבא רבא כפור צעק בקולו הדק בעוצמה כה חזקה, שעצי הקרח רעדו:
"ילד! ילד! ילד!"
מיד השתרר קור נורא. הבכור חש שרגליו מצטננות, שידיו קופאות ומאבדות תחושה. ואילו הצעיר הישיר מבט עצוב לפנים, ודמעותיו הקפואות נצצו בשמש.
"עצור!" ציווה הקשיש.
הבכור עצר.
ולפתע כל העופות נצמדו אל הנער בחוזקה, כאילו כיסו אותו במעיל חי וחם. והבכור חזר לעצמו ורץ קדימה, מביט בזהירות מטה, שומר בכל כוחותיו על אחיו הצעיר.
הקשיש התקרב, ואילו הנער לא העז לרוץ מהר יותר: אדמת הקרח היתה כה חלקלקה. והנה, כשחשב שהכל כבר אבוד, קפצו הארנבות לפתע אל מתחת לרגליו של הקשיש הרשע. וסבא רבא כפור נפל, ולאחר שהתרומם על רגליו, הפילו אותו הארנבות שוב ושוב. הן רעדו מפחד כשעשו זאת, אבל הרי היו מוכרחות להציל את ידידן הטוב ביותר. וכשסבא רבא כפור קם על רגליו בפעם האחרונה, הנער, שאחז באחיו בחוזקה, כבר היה הרחק למטה, ביער החי. וסבא רבא כפור בכה מרוב כעס.
וכשבכה התחמם האוויר מיד.
והבכור ראה שהשלג סביבו נמס במהירות, ובגאיות זורמים נחלים. ולמטה, לרגלי ההרים, תפחו ניצנים על העצים.
"תראה, רקפת! במקור מוזכר כאן פרח הגלנתוס, הפרח הראשון שפורח ברוסיה מיד אחרי שהשלג נמס ומבשר על בוא האביב. מאחר שהגלנתוס מוכר בישראל למעטים, וגם אין לו שם עברי, מצאתי לנכון להחליף אותו ברקפת. (הערת המתרגמת) " צעק הבכור בשמחה.
אך הצעיר לא השיב. עדיין קפא ללא ניע, כמו בובה, והישיר מבט עצוב לפנים.
"אין דבר. אבא יודע לעשות הכול!" אמר הבכור לצעיר. "הוא ישיב אותך לחיים. בטוח!"
והנער רץ בכל כוחותיו, אוחז באחיו בחוזקה. הבכור הגיע כל כך מהר אל ההרים מרוב צער, ואילו כעת רץ כמו רוח מרוב שמחה. הרי בכל זאת מצא את אחיו.
הנה נגמרו חלקותיהם של היערנים שעליהם הנער רק שמע, ובצבצו חלקותיהם של יערנים מוכרים, שהנער נהג לפגוש פעם בשנה, פעם בחצי שנה, פעם בשלושה חודשים. וככל שהתקרב לביתו, כן התחמם האוויר. ידידותיו הארנבות התגלגלו משמחה, ידידיו הסנאים קיפצו מענף לענף, ידידיו העופות צייצו ושרו. העצים אינם יודעים לדבר, אך גם הם רשרשו בעליצות: הרי העלים שלהם הנצו, הגיע האביב.
ולפתע האח הבכור החליק.
בתחתית בור, מתחת לעץ אדר עתיק, לשם לא הציצה השמש, נערם שלג מלוכלך שנמס קלות.
והבכור נפל.
והצעיר האומלל נחבט בשורשו של העץ.
ובצלצול מעורר רחמים הוא נשבר לרסיסים קטנים.
מיד השתרר שקט ביער.
ומתוך השלג נשמע לפתע קול דק מוכר:
"בטח! ממני. לא תברח. כל כך. בקלות!"
והבכור נפל על הארץ ובכה בכי כה מר, כמו שלא בכה מעודו. לא, לא היתה לו כל נחמה, לא היה לו שום דבר שירגיע אותו.
הוא בכה ובכה, עד שנרדם מצער, כמו מת.
ואילו העופות אספו את רסיסי הצעיר, והסנאים הרכיבו רסיס אל רסיס בידיהם הזריזות והדביקו בדבק של עצי ליבנה. ולאחר מכן הקיפו כולם את הצעיר במעגל הדוק, כמו במעיל חי וחם. וכאשר זרחה השמש, התרחקו כולם. הצעיר שכב בשמש האביבית, והיא חיממה אותו בזהירות, בעדינות. והנה הדמעות שעל פניו יבשו. ועיניו נעצמו בשלווה. וידיו היו חמות. ומעילו היה מפוספס. ונעליו היו שחורות. וקווצת השיער שעל ראשו היתה רכה. והילד נשם נשימה ועוד נשימה והחל לנשום נשימות אחידות ושלוות, כשם שנשם מאז ומעולם בשנתו.
וכשהתעורר הבכור ישן אחיו השלם והבריא על הגבעה. הבכור עמד ומצמץ ולא הבין דבר, והעופות צייצו, היער רשרש, והנחלים בערוציהם פכפכו בקול רם.
והנה הבכור התעשת, רץ אל הצעיר ותפס את ידו.
והלה פקח את עיניו ושאל, כאילו דבר לא קרה:
"אה, זה אתה? מה השעה?"
והבכור חיבק אותו ועזר לו לקום, ושני האחים רצו הביתה.
אמא ואבא ישבו זה לצד זה ליד חלון פתוח ושתקו. ופניו של האב היו קשוחים וקשים, כמו באותו ערב שבו ציווה על הבכור ללכת לחפש את אחיו.
"צעקות הציפורים כה רמות היום," אמרה אמא.
"שמחו להתחמם," ענה אבא.
"הסנאים מקפצים מענף לענף," אמרה אמא.
"גם הם שמחים לקראת האביב," ענה אבא.
"אתה שומע?" צעקה אמא לפתע.
"לא," ענה אבא. "מה קרה?"
"מישהו רץ הנה!"
"לא!" חזר אבא בעצב. "גם לי היה נדמה במשך החורף כולו שהשלג חורק תחת רגליו של מישהו. אף אחד לא ירוץ אלינו."
אבל אמא כבר היתה בחצר וקראה:
"ילדים, ילדים!"
ואבא יצא בעקבותיה. ושניהם ראו: הבכור והצעיר רצים מתוך היער, יד ביד.
ההורים רצו לקראתם.
וכשכולם נרגעו קצת ונכנסו הביתה, הביט הבכור באביו וקרא קריאת השתאות.
זקנו השב של אביו הלך והשחיר מול עיניהם, והנה נעשה שחור לחלוטין, כמו קודם. והאב נראה צעיר בעשור מגילו.
מתוך צער שיערם של בני האדם מאפיר, ואילו מתוך שמחה שיער השיבה נעלם, נמס, כמעטה כפור בשמש. אמנם זה קורה לעתים רחוקות ביותר, אבל בכל זאת קורה.
ומאז הם חיו באושר.
אם כי הבכור היה אומר לצעיר מדי פעם:
"עזוב אותי בשקט."
אבל נהג להוסיף תכף ומיד:
"לא לזמן רב, לעשר דקות, בבקשה. מאוד מבקש ממך."
והצעיר תמיד מילא את מבוקשו, כי כעת האחים חיו בידידות.