עבודתו של אבי, כמו רבות בעיר הזאת, היא עבודה טפילית. בתור צלם מקצועי, הוא מזמן היה מת מרעב – ואיתו כל המשפחה – אלמלא הצעתו הנדיבה של דוקטור רויאן, שחוץ משכר הוגן העניק לו גם את האפשרות לנתב את ההשראה ההפכפכה שלו לפעולה טכנית פשוטה ונטולת סיבוכים. דוקטור רויאן הוא מנתח העפעפיים הכי טוב בפריז, הוא עובד בבית החולים 15/20 ורשימת הלקוחות שלו אינסופית. ישנם מטופלים שמעדיפים לחכות אפילו שנה כדי להשיג אצלו תור, מאשר ללכת לרופא אחר, מפורסם פחות. לפני שהוא מתחיל לעבוד הרופא הנדיב שלנו דורש מהלקוחות שלו שתי סדרות של תצלומים: הראשונה כוללת חמישה צילומי תקריב – בעיניים עצומות ופקוחות – כדי לתעד את מצבם לפני הניתוח. הסדרה השנייה מצולמת אחרי הניתוח, כשהפצע החלים. כלומר לא משנה עד כמה הלקוח יהיה מרוצה מהעבודה, יותר מפעמיים לא נראה אותו. אם כי לפעמים קורה שהדוקטור עושה טעות, אף אחד לא מושלם, אפילו לא הוא: עין אחת נותרת עצומה יותר מהשנייה או להפך, פקוחה מדי. במקרה כזה חוזר אלינו המנותח לסדרת צילומים נוספת שתעלה לו שלוש מאות אירו נוספים, הרי אי אפשר להאשים את אבי בטעויות של הרופא. בניגוד למה שאפשר לשער, ניתוחי עפעפיים נפוצים מאוד והסיבות להם מרובות, החל ביהירות של אנשים שלא יכולים לסבול את אותות הזקנה על פניהם, וכלה בתאונות דרכים (שלעתים קרובות משחיתות את פני הנוסעים), פיצוצים, שריפות וכל מיני אירועים לא צפויים אחרים: עור העפעף רגיש הרבה יותר משנדמה.

במשרד שלנו, קרוב לכיכר גמבטה, מחזיק אבי כמה תמונות ממוסגרות שצילם בצעירותו: גשר מימי הביניים, צוענייה שתולה כביסה מחוץ לקרוואן שלה, ופסל חשוף בגני לוקסמבורג, תצלום שהקנה לו את פרס הצלם הצעיר של העיר רן. די במבט אחד לדעת שבתקופה אחרת, לפני הרבה מאוד זמן, היה לזקן כשרון. אבי תלה על הקירות שלו גם עבודות עדכניות יותר: פניו של ילד יפהפה שמת בחדר הניתוחים של רויאן (בעיה בהרדמה). גופו הנוצץ שרוע על שולחן הניתוחים, שטוף באור בהיר מאוד, שמימי כמעט, שחודר באלכסון מבעד לחלון.

התחלתי לעבוד בסטודיו בגיל חמש-עשרה, כשהחלטתי לנשור מבית הספר. אבי היה זקוק לעוזר וצירף אותי לצוות שלו. כך נעשיתי לצלם רפואי שמתמחה באופתלמולוגיה. אם כי אחר כך, בחלוף הזמן, התחלתי לטפל בענייני המשרד, וביניהם בראיית החשבון של העסק. לעתים רחוקות יצאתי לעיר או לכפר בחיפוש אחר התרחשות שתעניק השראה לעדשה ההפכפכה שלי. אם אני יוצא לטייל, בדרך כלל אני יוצא בלי המצלמה, כי אני שוכח אותה, או כי אני פשוט מפחד לאבד אותה. אבל אני מודה ומתוודה שלעתים קרובות, כשאני הולך ברחוב או במסדרונות של בניין כלשהו, מכה בי פתאום חשק לצלם, אבל לא נופים או גשרים כפי שצילם אבי בעבר, אלא עפעפיים מוזרים שמדי פעם אני מבחין בהם בהמון. החלק הזה של הגוף, שראיתי מאז ילדותי ושמעולם לא עורר בי שמץ של שעמום, מרתק בעיני. הוא מכריח אותך לשמור על ערנות, גלוי ונסתר לסירוגין, כדי לגלות את הדבר המעניין באמת. לצלם אסור למצמץ באותו זמן שהמצולם עושה זאת, כדי שיתפוס את הרגע שבו העין נעצמת כמו קונכייה שובבה. היום אני מבין כי לשם כך דרושה רגישות מיוחדת, כמו של צייד חרקים. אין הבדל גדול, לדעתי, בין רפרוף כנפיים ועפעוף ריסים.

אני כולל את עצמי באחוז המזערי של אנשים שאוהבים את העבודה שלהם, ובמובן הזה, אני חש בר מזל. אבל אין להתבלבל: לעבודה שלנו יש גם צדדים לא נוחים. בסטודיו שלנו עוברים כל מיני סוגים של אנשים, רובם  על סף ייאוש. כמעט כל העפעפיים שמוצאים את דרכם אלינו הם נוראיים; מעוררי רחמים, אם לא גועל. לא לשווא מעדיפים בעליהם לעבור ניתוח. אחרי השינוי, בתום פרק החלמה של חודשיים, כשהלקוחות חוזרים לסדרת הצילומים השנייה, אנחנו נושמים לרווחה. לעתים נדירות השיפור מושלם, אבל הוא משנה לגמרי את הפנים, את ההבעה, את המבנה שלהם. לכאורה נראות העיניים מאוזנות יותר, אבל במבט מקרוב – בעיקר אם כבר ראית אלפי פרצופים שעבדה עליהם אותה היד – מתגלה דבר-מה מתועב: באופן מסוים, כל הפרצופים הללו דומים, כאילו דוקטור רויאן טובע במטופליו סימן היכר, חתימה קלושה אך ברורה.

למרות ההנאות הכרוכות בו, גם המקצוע הזה, כמו כל  האחרים, מעורר בסופו של דבר אדישות. זכורים לי מעט מאוד לקוחות יוצאי דופן שמצאו את דרכם לבית העסק שלנו. כשזה בכל זאת קורה, אני ניגש לאבי, שמתקין את הסרט בירכתי החנות, ולוחש באוזנו שייתן לי לצלם. הוא תמיד מסכים, אף שאינו מבין את הסיבה להתעניינותי הפתאומית. אחד המקרים הללו התרחש לפני פחות משנה, בנובמבר. הסטודיו ממוקם בקומת הקרקע של מפעל ישן ובחורף הלחות בו בלתי נסבלת, כך שעדיף לצאת החוצה מאשר להישאר במערה שנשמרת קפואה וחשוכה בשל דרישות המקצוע. באותו ערב אבי לא היה שם. עמדתי בפתח, קופא מקור, והתבוננתי בטיפות הגשם הניתזות לכל עבר בעודי מקלל לקוחה שמאחרת כבר ברבע שעה. כשסוף סוף היא הופיעה מאחורי השער הופתעתי לגלות עד כמה היא צעירה, בת עשרים לכל היותר. כובע שחור, חסין מים, עטף את ראשה, והטיפות החליקו ממנו אל שיערה הארוך. העפעף השמאלי שלה היה נמוך מהימני בשלושה מילימטרים. שני העפעפיים הסגירו מבט חולמני, אבל השמאלי הפגין חושניות יוצאת דופן, דומה היה שהוא מכביד עליה. בזמן שהבטתי בה השתלטה עלי תחושה מוזרה, מין נחיתות מענגת שנוחתת עלי במחיצת נשים שיופיין מופרז.

באטיות מרתיחה, כאילו לא אכפת לה שהיא מאחרת, היא ניגשה אלי ושאלה באיזה קומה נמצא הצלם. ודאי חשבה שאני השוער.

"הוא פה," אמרתי לה. "את עומדת בכניסה." פתחתי את הדלת ובהתרגשות שלא יכלה להבחין בה הדלקתי את כל פנסי התאורה בבת אחת, כאילו הסטודיו הוא אולם נשפים וזה עתה הופיעה בת מלוכה. היא נכנסה והורידה את הכובע, ושיערה השחור הארוך נראה כמו המשך של הגשם. כמו כל הלקוחות, היא הסבירה לי שהצליחה לקבוע תור אצל דוקטור רויאן כדי שיפתור לה את הבעיה.

"איזו בעיה?" עמדתי לשאול. "אין לך שום בעיה." אבל התאפקתי. היא היתה צעירה כל כך… לא רציתי להטריד אותה והעדפתי לומר משהו בנאלי:

"את לא נראית פריזאית, מאיפה את?"

"פיקרדי," היא ענתה בביישנות, מתחמקת מקשר עין, כפי שנוהגים לעשות המטופלים. אלא שבמקרה הזה, במקום שאודה על כך, ההתנהגות החמקנית הזו הפילה עלי ייאוש. הייתי נותן כל דבר כדי להמשיך ולהביט כל הערב בעפעף הכבד אך שברירי הזה והייתי נותן כפול מכך כדי שהעיניים האלה ישיבו לי מבט.

"פריז מוצאת חן בעיניך?" שאלתי, מאמץ נימה מזויפת של אגביות.

"כן, אבל לא אוכל להישאר הרבה זמן. האמת היא שבאתי רק בשביל הניתוח."

"פריז תשבה את לבך, את יכולה להיות בטוחה בזה. פתאום, בלי שתשימי לב, את תעברי לגור פה."

הבחורה הרכינה ראש וחייכה.

"לא נראה לי. אני רוצה לחזור כמה שיותר מהר לפונטואז, לא הייתי רוצה לפספס את שנת הלימודים בגלל זה."

עצם הרעיון שהאישה הזאת חיה בעיר אחרת דיכא אותי. התחלתי להרגיש עצבני. באופן פתאומי, אולי קצת גס, קטעתי את השיחה והלכתי להביא את הסרט.

"שבי כאן," הוריתי לה כשחזרתי. מעולם בחיי המקצועיים לא הייתי כל כך לא נחמד. הבחורה התיישבה על השרפרף וזרקה את שיערה לאחור, חושפת את פניה.

"אני לא יודע אם את מודעת לזה," אמרתי בטון מלאכותי של חמלה, "אבל התוצאות אף פעם לא מושלמות. העיניים שלך אף פעם לא יהיו זהות. הרופא הסביר לך את זה?"

היא הנהנה בשתיקה.

"אבל הוא אמר לי גם שהעפעפיים שלי יהיו באותו גובה. בשבילי זה מספיק."

רציתי להראות לה סדרת תצלומים של ניתוחים כושלים כדי להרתיע אותה. רציתי להגיד לה שלא משנה מה יקרה ייטבע בה סימן ההיכר של המטופלים שנותחו בידי דוקטור רויאן, אותו שבט של מוטנטים. אבל לא היה לי אומץ. בלי לומר מילה, מיקמתי את הווילון הלבן מאחורי ראשה וכיוונתי את הפנס לעיניה. בדרך כלל אני מצלם שלוש תמונות, אבל הפעם לחצתי על הכפתור חמש-עשרה פעמים והייתי ממשיך ככה כל הערב לולא הגיע אבי.

כששמעתי את המנעול נפתח, כיביתי את הפנסים. הבחורה הצעירה קמה וניגשה לדלפק לחתום על המחאה. ראיתי את השם שלה כתוב בכתב יד של תלמידת תיכון.

"תאחל לי בהצלחה," היא אמרה. "נתראה בעוד חודשיים."

אני לא יכול לתאר את הדכדוך ששקעתי בו באותו ערב. פיתחתי את התמונות מיד; הכנסתי את הבינוניות למעטפה ממוענת לבית החולים ושמרתי את התמונה שנראתה לי הכי טובה במגירה של שולחן העבודה שלי: תצלום חזיתי, חולמני ומגונה.

כל מאמצי לשכוח אותה היו לשווא. שלושה חודשים חיכיתי בפחד אמיתי שהיא תחזור לסדרה השנייה, לא רציתי להיות שם בשום אופן. בכל יום שני העפתי מבט ביומן של אבי כדי לדעת מתי עלי להיעדר. אבל היא לא באה.

יום אחד אחר הצהריים, בתחילת הקיץ, בזמן שהסתובבתי בטיילת בחיפוש אחר עפעף מעניין, ראיתי אותה שוב. הסן היה שקט באותם ימים; האבנים שיקפו את צבעו הירוק כהה ואת תנודת הגלים. גם היא הלכה והביטה בנהר, כך שכמעט התנגשנו. להפתעתי הרבה, לא חל שינוי בעיניה. בירכתי אותה לשלום בנימוס, משתדל להסתיר את שמחתי, אבל כעבור כמה דקות לא יכולתי להתאפק עוד:

"שינית את דעתך?" שאלתי, "החלטת לא לעשות ניתוח?"

"לרופא היתה בעיה והוא נאלץ לדחות את הניתוח לסוף שנת הלימודים. מחר אני הולכת לבית החולים. אין לי משפחה בעיר, אז אהיה מאושפזת שלושה ימים."

"איך הולך לך בלימודים?"

"בשבוע שעבר היתה לי בחינת קבלה לסורבון," היא ענתה בחיוך. "אני רוצה לעבור לפריז."

היא נראתה שמחה. על פניה ניכרה הבעת התקווה האופיינית למטופלים בערב שלפני הניתוח, הבעה שמעניקה אפילו לפרצופים המעוותים ביותר ארשת של כנות.

הזמנתי אותה לגלידה באיל סן לואי. לא רחוק מאיתנו ניגנה תזמורת ג'ז, ואף על פי שלא היה אפשר לראות את המוזיקאים מהמיקום שלנו, הצלילים הדהדו באוזנינו כאילו הגיחו מהנהר עצמו. קרני השמש צבעו את עפעפיה בכתום. הלכנו שעות, לפרקים שתקנו ולפרקים דיברנו על דברים שעלו בזמן ההליכה; על העיר או על העתיד שמצפה לה בעיר. אילו לקחתי את המצלמה היתה לי עכשיו הוכחה כלשהי, לא רק לאישה האידיאלית, אלא גם ליום השמח בחיי.

כשירד הלילה ליוויתי אותה למלון שלה, אכסניה עלובה באזור בון נובל. בילינו את הלילה יחד במיטה מתפרקת שכמעט נפלנו ממנה כל הזמן. ברגע שהתפשטנו, עשרים השנים שהפרידו ביננו כבר בלטו הרבה יותר. נשקתי לעפעפיה שוב ושוב וכשהתעייפתי ביקשתי ממנה שלא תעצום עיניים, כדי שאוכל להמשיך ולהתענג על אותם שלושה מילימטרים עודפים של עפעף, שלושה מילימטרים של חושניות מטריפה. מהחיבוק הראשון ועד הרגע שכיביתי את מנורת הלילה, תשוש, חשתי צורך לשכנע אותה. בלי בושה ובלי עכבות, התחננתי בפניה שלא תעשה את הניתוח ותישאר איתי ככה, כמו שהיא עכשיו. אבל היא חשבה שמדובר באחד מאותם שקרים נדושים שמאהבים אומרים זה לזה בנסיבות כאלה.

בקושי ישנו בלילה. אילו ידע דוקטור רויאן! הרי תמיד הוא דורש ממטופליו מנוחה מוחלטת בלילה שלפני הניתוח. היא הגיעה להכנה לניתוח עם שקיות בעיניים שגרמו לה להיראות מבוגרת יותר אבל גם יפה יותר. הבטחתי לה שאלווה אותה עד הרגע האחרון ואבוא לבקר אותה ברגע שתתעורר מההרדמה. אבל לא יכולתי: ברגע שנכנסה האחות כדי לקחת אותה לחדר הניתוחים נמלטתי לעבר המעלית.

יצאתי מבית החולים שבור לחתיכות, כמי שהרגע חווה על בשרו תבוסה. למחרת חשבתי עליה כל היום. דמיינתי אותה מתעוררת לבדה בחדר עוין ובו ריח של חומר חיטוי. הייתי רוצה להיות שם איתה וגם הייתי עושה זאת לולא היה מונח כל כך הרבה על כף המאזניים: זכרונותי, מראה העיניים הללו, שאילו ראיתי אותן אחרי הניתוח, זהות לאלה של כל מטופליו של דוקטור רויאן, היה נמחה מזכרוני.

בערבים מסוימים, בעיקר בתקופות אפרוריות שבהן אין לי מהלקוחות שום סיפוק, אני מניח תמונה שלה על שולחן העבודה שלי ומביט בה כמה דקות. בעודי מתבונן אני חש מין חנק ומשתלטת עלי שנאה אינסופית לרופא הנדיב שלנו, כאילו האזמל שלו סירס אותי איכשהו. לא יצאתי לטייל עם המצלמה מאז, הטיילת של הסן כבר לא צופנת בחובה שום תעלומה בשבילי.