זה לא סיפור על נעלי אישה שנמצאו בעמקי הארון ושימרו במדויק את צורת עקביה. וגם לא על קופסה שנפתחה ובה כל המכתבים שהיא כתבה בימי מלחמה והקדישה באהבה לילד בן אחת-עשרה.

תגליות כאלה מתגלות מדי יום בכל מוסד לקשישים. שום עובד לא ידבר על זה, כי אף אחד לא מתעניין בחיים של זקנים. העובדים מפשפשים בתוך השיירים של המתים רק כדי לחפש דולרים.

גם כשהם כבר מתפוררים לגמרי, כשהשתן נהיה כתם קבוע במכנסיים והם צריכים מרשם שונה לכל שאיפת אוויר שהם נושמים, הזקנים תמיד מחביאים דולרים.

חמש-עשרה דקות אחרי שמנהלת בית האבות הודיעה שהוא מת, היא טלפנה שוב. בנימה חריפה יותר אמרה: "מישהו צריך להוציא את הארגז הזה מהחדר בהקדם."

התיבה הפרטית של זיכרונותיו.

כשהגענו למוסד ראינו שני טיפוסים בעלי זרועות עבות שדחפו את התיבה לכיוון הדלת.

הייתי צריך להיאבק בהם רגע עד שהסכימו לעזוב אותה שם. "קח אותה, אנחנו לא רוצים בעיות."

בעיות.

אנחנו רגילים שכשמישהו מת, כעבור רגע כבר יש לו מקום בצל ארז גזום היטב בבית קברות סמוך. אף אחד לא מדבר על הדרישה הבירוקרטית לזהות את הגופה. וגם לא על ההעברה, על ארון המתים, על התכריכים. אף אחד לא מדבר אף פעם על עלויות השכר של הקברן והעוזרים שלו.

הבעיה שלי היתה להשיג תעודת פטירה ולקחת את הגופה מחדר המתים – ככה שלא עלה על דעתי לשאול למה הם מתכוונים כשהם מדברים על בעיות. כל מה שזקן משאיר אחרי מותו הוא בעיה. הזבל של כל קשיש הוא בעיה.

באותו רגע בדיוק, הבעיה היחידה והאמיתית שלי היתה המצוקה המוגזמת של אמא שלי.

היא הפסיקה לבקר אותו כשכל קשר איתו נהיה בלתי אפשרי בגלל המחלה.

הוא לא הפסיק להיות הגבר החשוב בחייה, כמובן.

נפח הזכוכית העני שהגיע מקאסוֹס ב-1946. בידיים ריקות. מאי נידח באיים הדוֹדֵקָנֵזיים, שאחרי המלחמה כבר הפסיקו לעניין גם את היוונים עצמם.

לא היה לי הרבה מה לומר. הקשר שלי עם סבא התבסס על אותו עיקרון שעליו התבססו כל הקשרים שלי. כבר כמעט עשר שנים טיפלתי בעלות המטורפת של חייו במעון המפואר לקשישים ובכל הטיפולים הכירורגיים שלו – מטרד פיננסי שהמזכירה שלי טיפלה בו ביעילות מדי חודש בחודשו. וזה היה הרבה יותר מכפי ששאר בני המשפחה היו מוכנים לעשות למענו.

לקחתי את התיבה הביתה במונית והשארתי אותה שם.

את הגופה של סבא שרפנו למחרת.

ברגע מסוים שאל הכומר אם אנחנו רוצים להגיד כמה מילות פרידה. אמא ניגבה את הדמעות והתחילה עם סיפורי הגבורה. כשמדינות הציר הכריזו מלחמה על כל העולם אביה היה בעל מלאכה צעיר בקאסוס. האיטלקים כבשו את איי הדוֹדֶקָנֶס, וכך מצא את עצמו סבא בצי של בניטו מוסוליני. ככל יווני, היטיב להכיר את הים שסביבו יותר מכל זר.

לא עבר זמן רב עד שמינו אותו למפקד צוללת "אָרְגוֹנָאוּט".

"אבל הוא לא היה איש של מלחמות, והוא הפך למרגל של אלא"ס, צבא השחרור הלאומי של יוון," אמרה אמא.

אודיסיאה של מהגר – היומן האינטימי.

"נשארו באי קרובים של אבא שלךְ?" שאל הכומר. "אולי תסעי לקאסוס?"

הכומר הרגיש שהוא עוזר לנו מאוד בזמן הטקס, אז בכלל לא סיפרנו לו שסבא השתייך למעשה לכנסייה היוונית האורתודוקסית. אבל רעיון הנסיעה המשיך לרחף בחלל האוויר.

אמא מדברת יוונית מושלמת. לא זו היתה הבעיה. הבעיה היתה להניח לה לנסוע לבדה למקום שמעולם לא היתה בו, ובכל זאת הוא גדוש מבחינתה בזיכרונות שאביה סיפר לה כל חייה.

חסר היה תירוץ.

יום אחד אמא השתכנעה שהיא צריכה לפזר את האפר של אבא שלה בים האֵגֵאי. זה הספיק.

היה ברור שאף אחד לא יעזוב את המרפאה שלה אם תדחה את התורים לניתוחים הפלסטיים לחודש הבא. היא קנתה שני כרטיסים בלופטהאנזה וביקשה ממני לנסוע איתה.

סידרתי את ענייני בבואנוס איירס ואמרתי לה שאני מסכים.

נסענו לאתונה. אחד-עשר אלף ושש מאות קילומטרים עם כד אפר בידיים: שש מאות קילומטרים נוספים עד לאי קאסוס.

מצאנו חדר מול חופי אֶמְבּוֹרִיוֹס ויצאנו לטיול קטן. אמא התעקשה להתחיל לצלם כמעט מרגע שהשארנו את המזוודות בלובי של המלון.

כמו תמיד, היא צילמה תמונות עקומות ומטושטשות. לקחנו רק את המצלמה שלי, ולא הצלחתי להבין איך מישהו מסוגל לגרום לציוד מקצועי כל כך להניב תוצאות גרועות כל כך.

אבל לא רציתי לפתוח בוויכוחים על עניינים כאלה, ברור שלא. באנו בעניינים אחרים. ובכל זאת, גם אחרי כמעט שמונה שעות בקאסוס, היא התעקשה לצלם כל מה שנתקלה בו. והיא עשתה את זה רע. המסגור, התאורה, הניגודיות.

חלום הבלהות של כל מחלקה לצילום וריטוש דיגיטלי.

זו היתה הפעם הראשונה שלי בים התיכון, ואולי לכן שמתי לב קצת יותר מהרגיל למה שקרה אחר כך, כשחזרנו למלון. היינו אפופים בתכלת ובכחול. אפופים בבריזה החמימה והשקופה של האיים הקיקְלָדיים. עד שאמא אייתה את שמו של סבא.

עד אותו רגע ממש, בעל המקום הסתפק במילוי תפקידו כמארח – שאל מאין אנחנו באים, מה אנחנו חושבים לעשות, עד מתי אנחנו נשארים. שאלות מהסוג שמציג כל בעל מלון באי נידח בים האגאי.

היה לי ברור שבכל הצעקות של בעל המלון ושל אמא לא נידונים פרטי ארוחת הבוקר, וגם לא עלויות המונית שתיקח אותנו לנמל התעופה של קאסוס בעוד שבעה ימים (בעיה נוספת: באיים אין כמעט מוניות, ואת אלה שיש חולקים).

אני לא יודע יוונית מי יודע מה, אבל אני יודע ש"סְקאטָה" פירושו "חרא".

"המפגר הזה מתבלבל בין סבא שלך למישהו אחר," אמרה אמא. "נראה לי שמרוב שהוא מדבר כל החיים עם תיירים נורווגיים, הלך לו כל השכל היווני."

אולי אם הייתי מחכה שאמא תצא לעשן סיגריה מול הים ותחשוב מאיזה הר כדאי לפזר את האפר של סבא…. או אם הייתי מחכה שבעל המלון יירגע כדי לשאול אותו באנגלית מה קרה…

למחרת בבוקר הלכנו למרשם התושבים. משרד זעיר בצל עץ דולב קטן, שאמא צילמה ממרחק גדול מדי.

בקאסוס אין שיעור ילודה, כי בקאסוס לא גרים כמעט אנשים.

החתונה האחרונה נרשמה שם ב-1982.

אם הייתם נוסעים לקאסוס, הייתם מתוודעים לתופעה של אי שנהיה מכונת תיירות שמופעלת על ידי קבוצה קטנה של מומחים. כשנגמר הקיץ המומחים האלה חוזרים ליבשת עד העונה הבאה.

בפועל, תושבי קאסוס הם קומץ קשישים ועוד קומץ פועלים. דמויות מגלויה שתפקידן לתת לאי גוון מקומי.

רוחות רפאים.

הייתי רוצה שתהיה לי תמונה טובה של הפועלים, אבל כולן יצאו מטושטשות מבעד לעדשה, ואמא המשיכה להתעקש על המונופול שלה על המצלמה.

הפקידה במרשם התושבים היתה אחת הנשים הצעירות המעטות באי. בשעות אחר הצהריים ניהלה את נמל התעופה ובסופי השבוע עבדה כמדריכת תיירים.

אמא אייתה את שם המשפחה שלנו ושאלה אם נותרו במקום קרובי משפחה. הפקידה הביטה בנו כמה שניות ואמרה שיש בצד השני של האי מלון בשם הזה. "כדאי שתשאלו שם," הציעה באנגלית. אחר כך הסתכלה על אמא ואמרה לה – ביוונית – שתיתן לה זמן עד למחרת כדי לבדוק את הרישומים.

ביולי של שנת 1942 נמסרה צוללת ה"ארגונאוט" של סבא לצי היווני כשלל מלחמה. חמש-מאות תשעים ותשעה טון מונעים על ידי מנוע דיזל, שהגיעו למהירות של תשעה קשרים במצב צלילה. תותח בקוטר עשרה סנטימטר. שני מקלעים נגד מטוסים בקוטר שלושה עשר מילימטר. שישה טילי טורפדו.

הודות לאומץ של סבא, המרגלים של המחתרת היוונית השתמשו בה מיד במלחמת החורמה שלהם נגד האויב הפולש.

הסיפור האֵפּי.

כך או כך, עד סוף המלחמה נחרבה קאסוס לגמרי. במהלך ההיסטוריה החריבו אותה הטורקים, המצרים, האלבנים והבריטים. אבל הגרמנים והבליצקריג שלהם לא השאירו אבן על אבן.

זה היה הרגע שבו המפקד המורד של צוללת ה"ארגונאוט" ויתר על הכיבודים, לקח את כלי ניפוח הזכוכית שלו ויצא לדרום אמריקה.

זו היתה הגרסה המשפחתית של הסיפור.

אמא חזרה עליה באוזני המלצר שהגיש לנו קֶפְטֵדֶס עם צַאדְזיקי, והדליקה עוד סיגריה. "הוא פגש את אמא שלי ופתח את אחד מבתי המלאכה הגדולים לזכוכית בבואנוס איירס," אמרה. רציתי לצלם את הקדאיף, אבל אמא התעקשה לעשות את זה בעצמה. ההבזק השתקף בצלחת, ונעלמו כל הפרטים המעניינים.

גמרנו את ארוחת הצהריים והלכנו למלון הזה שנקרא בשם שלנו, בצד האחר של האי.

הבעלים היה מרודוס. את השם בחר במקרה. "אני מכיר אנשים שקוראים להם ככה בהרבה איים," אמר, והעביר את מחרוזת התפילה, הקוֹמבּוֹלוֹי, הלוך ושוב בין אצבעותיו.

הגלים השקופים של הים הכחול. הניחוח הדק של עצי הזית. החום היבש של הים התיכון. הכול כמו גלויה – מטושטשת, אבל גלויה – למעט הלחץ הגלוי של הטיפוס הזה. "קוֹסְטָה הוא ההיסטוריון של האי," אמר. אחר כך הצביע על איש ששתה קפה במרפסת קטנה בצבע תכלת, מול הים. אם כי קאסוס כולה נמצאת מול הים. "אם יש מישהו שיוכל לעזור לכם, זה הוא."

סבא למד איטלקית מילדותו. אבל גם הגרמנית באה לו בקלות. היכולת לדבר בשפת הכובשים היתה יתרון: הוא למד הכול מהר יותר וטוב יותר מכולם. וכך קרה, בכורח הגורל, שנפח זכוכית צעיר שכלל את מיומנויות השיט שלו וכעבור זמן קצר כבר היה מפקד צוללת "ארגונאוט".

מיתוס האומץ המשפחתי.

קוסטה הניח את הקפה פְראפֵּה שלו על השולחן וביקש מאיתנו – ביוונית ובאנגלית – שנלווה אותו למשרד קטן מול המלון. "המוזיאון האישי הצנוע שלי," אמר כשפתח את הדלת.

החלונות היו מכוסים בנייר.

הוא הדליק את מנורות הניאון ואחרי כמה ריצודים – שבמהלכם צצו על כל הקירות דגלים של ההיטלריוּגֶנְד, המפלגה הנאצית ועוּרי גרמניה – הואר החדר. "את כל זה אספתי בעצמי באי במשך שישים שנה," אמר בגאווה.

במרכז עמדו שלושה ארונות תצוגה מזכוכית, מלאים במדליות, קסדות, מציתים, מטבעות, תחמושת, מימיות ומשקפי טייסים. חלק מהפריטים היו חלודים. אחרים היו מעוררים קנאה במוזיאון המלחמה האימפריאלי בלונדון. עוד יש ברשותי אחת מהתמונות שצילמה אמא, ושם, למרות בעיה חמורה במסגור, אפשר לזהות באופן מושלם את הפגיונות של קציני הוורְמאכט, שהיו שונים בתכלית מאלה של הוואפן אס-אס ומאלה של הלופטוואפה.

קוסטה ניגש לארון האחרון.

היה שם לוּגֶר 08-P. שמונה כדורים. קנה של מאה ושניים מילימטר עם שישה חריצים במצב מושלם. "הרָיֶנְפוֹיֶרפּיסְטוֹל של צבא גרמניה," אמר קוסטה, ביוונית. הוא הביט בנשק ואמר לי באנגלית, "כל דימיון ללוגר יו-אס אָרמי אינו מקרי." על ידו היה מונח בראונינג 1922FN. "האקדח האהוב על קציני הלופטוואפה." הוא הוציא אותו מהארון באיטיות, והצביע על סמל קטן שנחקק ליד ההדק: נשר שחור על רקע צלב קרס. "סמל הוואפֶנְאָמְט של המפקחים הגרמניים," אמר. "תו התקן הרשמי לפני המשלוח לוורמאכט."

קוסטה ביקש מאמא שתחזור שוב על שם המשפחה שלה.

הוא ניגש לשולחן כתיבה ופתח את המגירה היחידה בו, שהיתה נעולה במפתח.

מתחת לכמה כדורים חלודים היתה מונחת מעטפה עם תצלומים. "מַשגר הרקטות שמחזיק האיש הזה נקרא 'פּאנְצֶרְשְרֵק'. אימת המשוריינים של בעלות הברית."

קוסטה הניח את אצבעו על צללית מטושטשת של חייל במדים איטלקיים. "אלה תמונות שצולמו בקאסוס בין 1939 ו-1943," אמר באנגלית.

אחר כך התחיל לדבר ביוונית, אז הנחתי שהוא רוצה לדבר רק עם אמא.

היתרון שלי הוא שבזמן שאני לא מסתובב בעולם לפזר אפר של קרובי משפחה, אני עובד כפרסומאי. לכן יש לי חוש מפותח לשקרים.

"הצעיר הזה עונד את הטְרוֹיֵה דינְסְטֵה אִין דֶר וורמאכט, אות השירות הנאמן בכוחות המזוינים של הרייך השלישי," אמר קוסטה באנגלית והצביע על תמונה אחרת.

הפרסום הוא מקצוע עם יתרונות משלו. העיקרי הוא שאתה לומד לזהות במהירות מה המשמעות של מה שאתה שומע, אבל בראש ובראשונה את מה שאף אחד לא אומר.

"קודם כל, האיש הזה הסגיר מורדים יווניים בקאסוס."

אחד הדברים שלומדים הכי מהר הוא שמאחורי המותג היוקרתי שגורם לדוגמניות למשוך אחת לשנייה בשיער ולבעוט זו בזו לפני תצוגות, תמיד מסתתר בית מלאכה שבו עמלים פועלים זרים חסרי תעודות במשך שמונה עשרה שעות של עבדות יומית. העבודה שלי היא לדאוג שאף אחד לא יחשוב על זה מול המראה בתא המדידה, לפני הקנייה.

"אחר כך הגרמנים העבירו אותו לקְריגְסְמָרינֶה, חיל הים".

אחת הלקוחות החדשות שלי היא פצצת המין הנוכחית. היא מכירה את הסדינים של כל הבכירים בגוש מֶרְקוֹסוּר. ורק משום ששמעה בקולי כשדיברתי איתה על ניתוח הגדלת עכוז. אחרי שלושה שבועות בחגורת לייקרה לוחצת היא זכתה בתחת הטבעי המפורסם ביותר בבואנוס איירס.

בזה אני רוצה לומר שאתה מתרגל לגלות ששום דבר הוא לא בדיוק מה שמספרים.

הצוללת האיטלקית מסוג "ארגונאוט" שסבא שלך פיקד עליה, למשל. היא מעולם לא נמסרה למחתרת היוונית כשלל מלחמה אלא עסקה ביירוט הצי הסוחר האתונאי, עד שהשמידה אותו.

"כאשר נגמרה המלחמה האיש הזה נעלם מיוון כדי שלא יוציאו אותו להורג כבוגד."

אפשר לרטש הכול.

לנסח מחדש.

"האיש הזה," אמר קוסטה.

באנגלית.

אמא לא רצתה לראות את התמונות. "אבא שלי היה נפח זכוכית," אמרה ביוונית. "אתה טועה."

לא היה קל להקדים את הטיסה מקאסוס לאתונה ליום שלמחרת. קשה רק קצת יותר מאשר להקדים את הטיסה מאתונה חזרה לבואנוס איירס.

נאלצתי לחכות שאמא תצא לעשן עוד סיגריה על חוף הים – ים כחול, חמים ושקוף – כדי לטלפן בפעם האחרונה לבואנוס איירס.

דיברתי עם אחד העוזרים שלי וביקשתי ממנו שיילך בדחיפות לדירה שלי. זה היתרון היחידי של שלט ה"מנהל" על דלת המשרד שלי. תמיד יש איזה טירון שמוכן להציע בחינם את אותה שירותיות שלקוחות נאלצים לשלם עליה.

ממרחק אחד-עשר אלף ושש מאות קילומטרים העוזר שלי החזיר לי טלפון בתוך חמש-עשרה דקות. הוא דיבר בנימה שנוהגים לכנות בעולם הפרסום "מבעיתה."

עכשיו אני חושב שאולי מדובר במשהו גנטי.

מין נטייה מולדת לזעזע.

"זה אמיתי, מה שיש לך פה?"

ובכל זאת, לפעמים, אתה צריך לשמוע שקרים מסוימים כדי לשמור על שלווה. וכשאני אומר שקרים אני רוצה לומר: דברים שאין להם שום קשר למה שקורה באמת.

בין אנחה לאנחה התחשק לעוזר שלי לספר לי זיכרונות מבית הספר. "פעם דרשו מאיתנו ללמוד את אילן היוחסין של אדולף היטלר, כדי להראות לנו שהיה לו קרוב יהודי," אמר.

שמעתי אותו פותח את מכסה התיבה של סבא.

האוסף הפרטי של הישגי נעוריו.

ייאמר, בדרך אגב, שאין להמעיט בכוח של גוגל כשמגיעה השעה לברר מה הם בדיוק כל הדברים שנמצאו בתיבה של נפח זכוכית יווני פשוט שזה עתה מת.

"אף פעם בחיים שלי לא ראיתי את מדליית ה'דויטְשֵה קְרוֹיְץ'. צלב גרמני כמו של אֵריך הארטמן." לא הייתי צריך לשאול אותו מיהו אריך הארטמן. "השד השחור מאוקראינה," הוא אמר. "אחד האָסים הכי מפורסמים בלופטוואפה."

שמעתי את התיבה של סבא מסתובבת ומתהפכת על רצפת הסלון שלי. שמעתי שברי זכוכית מתנפצים על הפרקט בצד השני של העולם. את הרעש היבש של כל המזכרות שלו, שביניהן לא היה אפילו דולר אחד. "למדנו גם שחומת טרויה נפלה כי בין האלים שבנו אותה היה בן תמותה. אתה מבין לאן אני חותר?" אמר העוזר שלי.

הבנתי, אבל זה לא עניין אותי.

את זה אמרתי לו בספרדית.

בפרסום קוראים לזה "אדפטציה". להתאים מקור כלשהו לפורמט שדורש המדיום. במושגים אחרים: להפוך את מה שכבר קיים למשהו שעונה על המשאלות של אחרים.

"אף פעם לא האמנתי שזה באמת יכול להיות," אמר העוזר שלי.

הוא שמע על כתרי הזהב שנעקרו ממיליון לסתות בדכאו ובטרבלינקה, אבל מעולם לא על כריכה אַנְתְרופּודֵרְמית.

"אבל כתבי קודש?"

אחר כך חשבתי שאם יהיה צורך אצטרך לדבר עם אמא על מושג אחר מעולם הפרסום. "גישה". הנטייה הטבעית של אדם מול גירוי מסוים.

"סנדלים עשויים משיער האסירים." הוא עצר עד שגוגל גמר את החיפוש. "נעליים שקטות."

אוצרות הגבורה.

"אני לא מבין מה זה התמונות האלה," שמעתי אחר כך את העוזר שלי. הוא אמר את זה בפחד רוחש הכבוד של מי שמרגיש אשם באופן חסר תקנה. אני הסתובבתי בחדר כדי לא לאבד את הקליטה. "זה אותו גבר כמו בתמונות האחרות אבל בצבע, והרבה יותר זקֵן."

ניגשתי לחלון וראיתי את אמא, שהמשיכה לעשן.

"רואים כמה בניינים מבעד לחלון. זה בבואנוס איירס. זה מין…"

היא צעדה הלוך ושוב לאורך החוף.

"מסיבת תחפושות?" שמעתי את העוזר שלי אומר בנימת התנצלות מעוררת רחמים. "ובכל זאת, מזעזע לראות מדים וצלבי קרס בצבע, למרות שהם לגמרי מטושטשים."

אמא הניחה את הנעליים שלה על כיסא וצעדה כמה צעדים לתוך המים.

המים התקדמו עוד ועוד אל החוף.

"על חלק מהתמונות רשום מאחורה התאריך," שמעתי שוב. "1972."

הוא הבהיר לי שהוא עוד לא נולד אז. גם אני לא, חשבתי. גם אני לא נולדתי אז, אמרתי לו.

הבעיה היא, שכעבור כמה שנים במקצוע שלי מפתחים שריון חזק של ציניות.

"איכות הצילום גרועה מאוד," הוא אמר.

יכולת הכחשה כמעט לא מודעת.

"מטושטש," שמעתי את העוזר שלי אומר. "מסגור ממש גרוע."

הסתכלתי שוב מבעד לחלון. אמא צעדה חזרה לכיוון המלון.