ברברה הוניגמן נולדה ב 1949 להורים יהודים בברלין. הוריה ששרדו את השואה באנגליה, שבו לגרמניה אחרי המלחמה על מנת לקחת חלק בבנייה של מדינה אנטי-פשיסטית ושיוויונית במזרח גרמניה. בתחילת שנות השמונים, זמן קצר אחרי הולדת בנה הראשון, חיפשה הוניגמן קשר מחודש ליהדות. בשנת 1984 עזבה את מזרח גרמניה ועברה לחיות בשטרסבורג שנמצא בצידו הצרפתי של נהר הריין. את המעבר הזה תיארה הוניגמן כקפיצת מוות משולשת: מהמזרח למערב, מגרמניה לצרפת ומההתבוללות אל יהדות התורה. במרכזו של הסיפור הקצר שלפנינו, תיאור של יום אחד בתחילת שנות השמונים בו בילתה הוניגמן במזרח ברלין במחיצתו של חוקר הקבלה הנודע גרשום שלום ואישתו פאניה. שלום משמש בסיפור קצר זה גם כדמות בשר וגם כמעין מטפורה ליחסים המורכבים בין הקודש לבין החול, בין המסורת לבין הקידמה, בין ישראל לגרמניה, ובין יהודים לגרמנים אחרי השואה. על מנת לעשות זאת כותבת הוניגמן במילים קטנות ומשפטים פשוטים אולם אלה מצליחים רק בקושי לכסות את התקווה שלה לעומק רוחני כלשהו ואת ההכרה שעבורה העולם הזה הוא היחיד האפשרי.
תרגום: אמיר אנגל
עמדנו עם גרשום שלום לצד קברם של הוריו ושל אֶחיו בבית הקברות היהודי ברובע וַייסֶנזה שבברלין. זה היה בחודש דצמבר והיה קר. גרשום שלום ופאניה אשתו לבשו מעילים קלים, זה עתה הגיעו מירושלים. שלום היה אמור בעצם לדעת כמה קר בדצמבר בברלין, הוא הלוא חי בה שנים רבות. שלום נולד וגדל בברלין, אבל ככל הנראה חלף זמן רב מדי מאז. הוא עזב את ברלין ב- 1923 מכיוון שהאמין שאין לו יותר מה לחפש בגרמניה.
סילקנו מהקבר עלים ישנים, זרדים, ענפים, גזעים, ואת הקיסוס הפראי שטיפס על כל המצבות. הוא מטפס ממצבה למצבה, ממצבה לעץ, ומעץ חזרה למצבה וכך משתלט על הכול ובולע הכול, עד שהסדר המאובן של בית הקברות שב ונדמה ליער סבוך, ולא רק גוף המתים, אלא גם עבודת הזיכרון נהיית כולה לעפר. "לשם כך דרוש לאדם גרזן כאשר הוא מבקש לבקר את קבר אבותיו: לפלס לו דרך בינות לזמן שצימח", אמר שלום.
על המצבה היה כתוב:
ארתור שלום
נולד 1863 בברלין, נפ' 1925 בברלין
בטי שלום לבית הירש
נולדה 1866 בברלין, נפ' 1946 בסידני
ורנר שלום
נולד 1895 בברלין, נרצח 1942 בבוכנוואלד
אריך שלום
נולד 1893 בברלין, נפ' 1965 בסידני
שלום סיפר על אביו, על אימו, ועל שני אחיו, זה שהיה לקומוניסט ונרצח בבוכנוואלד, ועל אריך, שהיגר לאוסטרליה. הוא הציג אותם לפנינו לפי הסדר. אחר כך שתקנו רגע קט, אולי למשך הזמן שבו היינו עשויים לומר "נעים מאוד" וללחוץ זה לזה את היד. שלום נשא תפילה קצרה. הוא אמר אותה בשקט גמור, בלחש ממש.
ליד הכניסה, בדרך לקבר, היה אתר בנייה, אלא שלא היה אפשר להבין מה נבנה שם, הכול נראה כרגיל, ובכל זאת חלק ניכר מהדרך היה חסום בחבל ועליו שלט קטן: "זהירות! כאן בונים". פאניה שלום הסירה את החבל יחד עם השלט, פשוט כך, כמו שלוחצים על ידית של דלת, וחצתה בהליכה את האתר המסומן, וגרשום שלום קרא אחריה: "את לא רואה שהדרך חסומה?" אבל פאניה ענתה: "אני לא אתן לחבל לעצור אותי בדרכי! אתה לא רואה שאין פה מה לראות?" שלום הניד בראשו במורת רוח אך הלך בעקבות אשתו בשביל האסור דרך אתר הבנייה הבלתי נראה, לא בלי להשיב מאחוריו את החבל על כנו.
לפני שער בית הקברות חיכתה לגרשום שלום ולפאניה מרצדס שחורה עם נהג, היא הועמדה לרשותם באותו יום על ידי הנציג הרשמי של גרמניה המערבית בגרמניה המזרחית, כלומר על ידי השגריר בֶּלינג, או אולי זה היה עדיין גאוס.
נסענו לשדרות שֶנהָאוּזֶן. שלום רצה לקנות לעצמו תיק מסמכים מעור חזיר, כמו שהיה לו פעם בברלין. בירושלים אין למצוא דבר כזה, והוא כל כך אהב בזמנו את התיק ותמיד רצה שיהיה לו שוב אחד כזה, אבל מעולם לא השיג כמוהו יותר. לכן רצה לקנות לעצמו תיק כזה בביקורו עתה בברלין. שלום ופאניה אשתו נכנסו לחנות בדלת הלא נכונה ונשלחו חזרה על מנת לשוב ולהיכנס מהדלת הנכונה, זו שעליה כתוב "כניסה". לאחר מכן, באזור השירות העצמי, פספסו בני הזוג את סלי הקניות וננזפו שוב. אלא שהם כלל לא השגיחו בכך מאחר ששוחחו בינם לבין עצמם בקול רם, דבר שהכעיס עוד יותר את המוכרות, והן הראו להם רק תיקים אחדים באי-רצון. פאניה התרגזה על חוסר הנחמדות ועל הקריאות הנשנות לסדר, אבל שלום ביקש ממנה להבליג. בסופו של דבר קנו השניים תיק מסמכים והגשימו לשמחתם משאלת לב נושנה אחרי זמן כה רב.
פאניה שלום דיברה גרמנית. אבל היכן למדה את השפה? שפת אמה היא עברית ובנוסף דיברה גם פולנית, יידיש, ורוסית. מאוחר יותר למדה גם אנגלית וצרפתית כשפות זרות, אבל לא גרמנית. ובכן, מנין לה כעת הגרמנית? "היא איכשהו נשמה את השפה אל קרבה במהלך החיים המשותפים שלנו", אמר שלום.
אחר כך ישב שלום אצלנו בבית על כיסא הנדנדה. הוא כבר קרא את כל המכתבים שלנו אצל דודה אווה בירושלים וביקש שלא אלך למטבח ולא אכין קפה, כדי שלא נאבד זמן יקר של שיחה. הוא שאל וסיפר, ואנחנו שאלנו וסיפרנו.
מה הוא לא סיפר, על אין ספור התרחשויות מההיסטוריה הגרמנית, היהודית והיהודית-גרמנית, מההיסטוריה העתיקה, החדשה והחדשה-עתיקה. הוא סיפר על הפרנקיסטים, הכת היהודית-משיחית בפולין שחבריה התנצרו, ושאת קורותיה הוא חקר באותו זמן. הוא סיפר גם על פליקס נגראט מברלין, שהיה חברו של ולטר בנימין, ושעל אודותיו קיווה שלום לגלות יותר בביקורו הנוכחי. לאחר מכן הביע תרעומת על הרבי מלובאוויטש, שלו הוכיח כי מכתב עתיק כלשהו הוא למעשה זיוף, ודבר כזה מכעיס אותו לאין שיעור. ועוד סיפר על הארכיון הכולל של יהודי גרמניה, שנמצא אותה שעה בארכיון המדינה של גרמניה המזרחית בעיר מֶרזֶבּוּרג, על הפעם הראשונה שהיה שם וראה את הארכיון במו עיניו, ועל הספרייה של הקהילה היהודית בברלין, שהייתה בזמנו גדולה מאוד ונמצאה בבניין הנהלת הקהילה ברחוב אורניינבורג 68. ואנחנו אמרנו שהספרייה שוב שם, אבל שהיא אינה גדולה עוד אלא קטנטנה, ובכל זאת באותו רחוב ובאותו הבית. שם הוא השאיל לראשונה ספרים בחוכמת ישראל, אמר שלום, ואנחנו אמרנו: גם אנחנו. וכך למעשה התחיל הכול, הוא אמר, ואנחנו אמרנו: גם אצלנו.
ואז סיפר לנו שלום על גורלה של הספרייה הזאת. אחרי המלחמה בא שלום לברלין בשליחות מדינת ישראל על מנת להתחקות אחר הספרייה, ואם הדבר יתאפשר, להביאה חזרה עימו. ספרים יהודיים לא הושמדו על ידי הנאצים, להפך, הם נאספו וקוטלגו על ידי עשרה מומחים יהודים שמונו במיוחד למטרה זו (מתוכם שרדו רק שני אלה שהיו נשואים לנשים גרמניות). לימים הועבר כל האוסף לאחסון בפראג, מכיוון שהנאצים העריכו שעיר זו לא תופצץ ושאחרי המלחמה, כלומר אחרי הניצחון, יוכל אוסף הספרים להציג את הכרעת היהודים, בדיוק כמו שאוצרות בית המקדש שימשו בזמנו ברומא. ממשלת צ'כוסלובקיה, שגילתה את האוסף אחרי המלחמה בפראג, ראתה בספרים רכוש שלה עצמה והציעה אותם למכירה בכל העולם. כך התפזרו הספרים ברחבי העולם ואיש אינו יודע לאן. פה ושם הצליח מישהו לאתר ספר זה או אחר בספרייה או בחנות לספרים עתיקים בעיר כלשהי בעולם. שלום איתר ואף קנה בחזרה ספרים אחדים בכל מיני ערים ומדינות שבהן ביקר במסעותיו, והם נמצאים בביתו. באוסף אמורים היו גם להיות 500 כתבי יד עבריים יקרי ערך מאוד, שמתוכם מצא שלום שניים בוורשה. "גורלם של הספרים לא היה טוב יותר מגורלם של בני האדם", אמר שלום. שלום כתב דו"ח על החקירות שלו, אך מעולם לא פירסם אותו.
אחר כך ישבנו בבית המלון "ברולינה", שכן רצינו להזמין את שלום ואת פאניה אשתו לאכול. שלום המשיך לספר לנו על הפרנקיסטים, שאחרי שהתנצרו נישאו למשפחות אצולה פולניות ואגב כך "ייהדו" אותן. הוא צחק על כך ואמר לי ולפטר בעלי: "שנאמר: הווי גולה למקום תורה (ואל תאמר שהיא תבוא אחריי, שחבריך יקיימוה בידך. פרקי אבות ד, יח). ירושלים יכולה להיות מקום טוב, גם ניו-יורק, לונדון ומקומות אחרים, אבל גרמניה לא טובה יותר ליהודים. כאן אי אפשר יותר ללמוד, לכן אין טעם להישאר, זה קשה מדי. אני לא יודע איך אפשר לארגן שתבואו לשם, אבל אני אחשוב על משהו."
שניהם, שלום ופאניה, סרבו לאכול בשר, הם אמנם לא שומרים כשרות בקפידה, אמרו, אבל כאן, בברלין, הם מעדיפים להימנע מבשר. באינטר-הוטל, רשת המלונות המזרח-גרמנית, לא היו מנות דג בתפריט, לכן יכולנו להזמינם רק לסלט ביצים, וגם הוא כבר היה חצי מיובש. שלום ופאניה דיברו בקול רם וצחקו בקול רם, ויכולתי לחוש במבטי ההוקעה שהופנו מכל עבר כלפי בני הזוג המבוגר וחסר הבושה הזה.
לפני בית המלון חיכה הנהג מהנציגות המערב-גרמנית. השניים נכנסו, ואנחנו עמדנו עוד רגע קצר ליד דלתות המכונית הפתוחות ואמרנו שנהנינו מאוד היום, ושלום הראה לנו שוב את תיק המסמכים מעור החזיר ואמר שזו הייתה הצלחה גדולה, והוסיף: "להתראות. אם אכן עוד נתראה…"
למחרת רצנו לספרייה שברחוב אורניינבורג והשאלנו את כל הספרים של שלום. הם אכן עמדו ליד ספריו של שפס, אותו "לאומן הגרמני" ששלום מרגיש רחוק ממנו כל כך, כפי שהתלונן כשהיה אצלנו.
כעבור זמן קצר קיבלנו גם דואר משלום, הוא שלח לנו את ספרו על הפרנקיסטים שבדיוק ראה אור, וביקש שכשנגמור לעיין בו, נעניק אותו בשמו לספרייה של הקהילה היהודית, וכך גם עשינו.
שבועות מעטים לאחר מכן התקשרה אלי חברה ואמרה ששמעה "משהו לא נעים" ברדיו. לא הבנתי מה היא רוצה להודיע לי, אבל היא הקדימה ואמרה שגרשום שלום נפטר היום בירושלים ושההלוויה מחר. זה היה ב-21 בפברואר 1982.
הוא היה בן 84 במותו. אבל עבורי הוא בא לעולם רק עתה. שנים על גבי שנים היה גרשום שלום רק מילים כתובות. שמו הופיע על כריכות של ספרים ובכותרות של מאמרים בכתבי עת, אחרי כוכבית בטקסט או בהערה בסוף הספר. או לפעמים, כאשר הזכיר אותו מישהו, הצליל של שמו, של השם המוזר הזה.
השם הזה הופיע עתה כבן אדם, כמציאות אמיתית, אדם שדיבר בקול רם, בעגה ברלינאית, רזה וארוך כמקל, ועם אוזניים בולטות, כל המיסטיקה כולה בכיסא הנדנדה שלנו. הוא עשה שוב את המסע של חייו, ברלין-ירושלים במהופך, והוא לבש מעיל קל מדי.
כעבור שלוש שנים שוב קר ושוב דצמבר. אני יושבת ב"פֶּטי-קפה" בשדרות הגנרל דה-גול. לא בניו-יורק אפוא ולא בלונדון, אלא בצרפת אני יושבת וחושבת על שלום בברלין. בית הקפה ריק מלבד שלושת הערבים שיושבים, כהרגלם, בשולחן הסמוך. אני כבר מכירה אותם היטב מכיוון ששוחחנו פעמים אחדות, והם מאוד ידידותיים, אפילו שמלכתחילה הבהרתי להם שאני "מבני ישראל". הם רק לא יכלו להבין מדוע איני מדברת עברית (שהיא הרי דומה כל כך לערבית), לכן נאלצתי להסביר ששפת אמי היא גרמנית ושאני מגרמניה ועכשיו אני גרה כאן, כי בגרמניה אין כמעט "בני ישראל" יותר. והם שאלו: מדוע לא בעצם?
זמן קצר אחרי מותו של שלום הלכתי עוד פעם לבית הקברות בווייסנזה, לקברם של הוריו ושל אחיו. רציתי לקיים מעשה כלשהו של זיכרון, והלכתי באותו השביל שבו הלכנו, הסרתי את החבל עם השלט "זהירות! כאן בונים" וחציתי בדרך החסומה בדיוק כפי שעשינו אז. אחר כך עמדתי שוב מול הקבר, ומתחת לכל שמות בני משפחתו ראיתי שנמצא עכשיו גם שמו. כתוב שם:
גרהרד ג' שלום
נולד 1897 בברלין, נפ' 1982 בירושלים
לרוב בני האדם יש רק קבר אחד. לגרשום שלום יש שניים. אחד בירושלים ואחד בברלין. ובאמת, כל חייו הוא חי בשתי הערים הללו. לכן יש לו קבר כפול. כאלה היו חייו.
*עריכת תרגום: גדי גולדברג
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.